מכון ירושלים לחקר ישראל הוציא דו"ח מחקרי הסוקר את מאבקן של נשות הכותל תחת הכותרת "פמיניזם בהיכל: נשות הכותל ומאבקן בסטטוס-קוו", מאת ד"ר יצחק רייטר (קישור לכל הדו"ח ב-pdf). טרם קראתי את הדו"ח אולם מרפרוף על פניו נראה שהוא סוקר את הצלחת מאבקן של נשות הכותל ומנסה להסביר כיצד הגיעו להישגיהן. ומה שמחתי למצוא אותי עצמי באחת התמונות שבדו"ח, מתוך אחת הפעמים שהצטרפתי כתומך מבחוץ בתפילת הנשים, בתקופה שהיו הפגנות אלימות נגדן מצד חרדים. בתמונה אני נושא את בני בכורי, עברי.
ביום ראשון, שעה שבארץ עמד להיכנס החג, הגענו בברוקלין לתפילה בכנסיית ה-Brooklyn Tabernacle. קיבלנו עליה המלצות מחברים כאחת מכנסיות הגוספל הלוהטות בזמן הזה, ובהחלט לא התאכזבנו. כמובן, הגוספל שם הוא לא בדיוק סגנון חתרני של כנסייה קטנה ובה מקהלה מקומית שמקפיצה את המתפללים בשירי אמונה ושחרור. אולי נותרו כנסיות כאלה בניו-יורק, אבל הן הלא-מפורסמות מטבע הדברים. כאן היה מדובר במערכת מקצועית ואדירת מימדים שמעמידה מופע פולחני שלושה פעמים בכל יום א'.
המבנה עצמו אדיר מימדים ומזכיר הן בגודל והן בפאר אולם תיאטרון מראשית המאה העשרים. ישבנו עם אלפים נוספים ביציע העליון, כשהבמה רחוק מתחתינו ומולנו שלושה מסכי ענק שמעבירים את כל מה שקורה עליה. מערכת הגברה עצומה הרעימה בשירה של אנשי הדת והמקהלה, כאשר המקהלה, שמורכבת מחברים מתחלפים מקהל הכנסייה, עמדה ביציעה מיוחד מאחורי הבמה.
את הטקס מתחילים בשיא ולאט לאט מגבירים. עם המזמור הראשון הקהל – אלפי נשים וגברים כאמור – כבר היה על רגליו, ידי האנשים מונפות באויר והם שואג מנגינה חיננית ורפטטיבית בזכותו של ישו ו/או אלוהים. מיד אחרי זה מזמור נוסף, ואז כמה מילים ממנהיג הכנסייה, Pastor Jim Cymbala. אחרי זה עוד כמה שירים, הפעם בפורמט של מופע: כמה מבין חברי הכנסייה מזמרים והמקהלה מלווה אותם. בין הלהיטים האלמותיים ששמענו: Gotta Get to Jesus, How Truly Glorious is He, Your Grace is Enough for Me, Pass Me Not Oh Gentle Savior.
אחרי כמה שירים מתחילים עם ההטבלות. על מסכי הענק מצולמים בשידור ישיר אנשים מהסביבה שהחליטו To accept Jesus into their life. לפני ההטבלה הפסטור עובר על סיפור חייהם עד כה, וזה תמיד אותו סיפור עם אותן תחנות: חיים ללא משמעות, משבר, אבדן, חיפוש ואז, באופן פלאי, שומעים על ישו ועל הכנסייה. מגיעים לתפילה ופתאום שערי שמיים נפתחים, חסדו של האל עוטף וכל חלקי התשבץ נופלים למקומם המדוייק. גם כל חטאי העבר נמחלים והמאמינים החדשים מוכנים לפתוח דף חדש ב-bible הגדול של חייהם. הסיפור משמש בד בבד כנראטיב מיתי של ישועה וכוידוי אחרון של הנטבל לפני חייו החדשים.
אחרי כן מוזמנים כל החולים לקבל רפואה מחברי הקהילה: מי שמגיע אל הבמה זוכה לחיבוק שאמור לברך אותו/ה. השלב הבא הוא העברת דליי פלסטיק בקהל ואיסוף תרומות, תוך הדגשה שכל מה שנותנים נרשם בשמיים ויחזור אלינו שבעת מונים.
את הדרשה של הפסטור כבר הפסדנו כי הילד התעורר והתחיל לבכות, והיינו צריכים לצאת, אבל אסכם את שראו עיני עד אז בכמה הערות קצרות. ראשית, המקצוענות. האירוע תפור מא' עד ת' בצורה מופתית. מהסדרנים המחוייטים (ובעלי אוזניות השב"כ) שמקבלים אותך בכניסה, דרך הניקיון המבהיק של האולם, הציוד הטכני שמופעל, השירה, המוזיקה (עם להקה חיה בצד הבמה) וכמובן המבנה עצמו שמרשים בצורה בלתי רגילה. למעשה, גם כשהילד בכה היינו יכולים לרדת לחדרי ילדים/משחקים/חיתול/הנקה מהודרים ומאובזרים ולצפות שם בהמשך על גבי מסכים שטוחים תוך כדי טיפול בזאטוטים והחלפת חיתולים.
שנית, הפרוטסטנטיות של העניין. שימו לב, לא היה מדובר במיסה. הפסטור כמובן אינו חוליה בשושלת קדושה אלא אחד מאיתנו. המקהלה גם היא מחברי הקהילה וכך גם כל מי שחיבק ובירך את הזקוקים לרפואה. את המבנה כולו מעטר צלב אחד בלבד, מעל הבמה. אין פסלים, אין תמונות של ישו או מריה. מצד שני, הדגש על החוויה, על השירה האקסטטית, הרגשנית, המשתפכת, על הוידוי הפומבי כל כך של המוטבלים.
ולבסוף – זה פשוט עובד. זה באמת מרגש ומקסים. כלומר, אין שום ספק למה האולם מלא עד אפס מקום ולמה אנשים מגיעים לכאן שבוע אחרי שבוע. אירוע שכזה, בו אתה שר את נשמתך ומוקף בקיטש ואהבה, ממלא אותך ומספק בצורה בלתי רגילה. ללא ספק, יודעים כאן את המלאכה.
(התמונה מהאתר מפני שאסור היה לצלם)
נשות הכותל יוצאות בקמפיין חדש שמעודד בנות-מצווה לקרוא את התורה בכותל, שמציג מודעות על אוטובוסי בירת ישראל.
אבל צריך להבין את ההקשר כי לעמוד על משמעותו: כזכור, נשות הכותל נאבקות על זכות התפילה שלהן בכותל כבר 25 שנה. לפני כשנתיים המאבק הגיע לתודעה הבינלאומית לאחר שמנהיגות הקבוצה נעצרו כמה פעמים בעוון תפילה בטלית. הפגנות חרדים המוניות התארגנו נגדן, והמשטרה נאלצה להפריד בין הצדדים ברחבת הכותל בשל אלימות מצד המפגינים החרדים, ותוך המשך מעצרים של הנשים. המדינה ביקשה להגיע עם הארגון להסדר שבמסגרתו חברותיו תסכמנה להתפלל באזור אחר של הכותל, אבל באפריל 2013 פסק השופט משה סובל שליט"א זי"ע שאין בתפילת נשים בטלית משום הפרעה שאינה "מנהג המקום", ומאז אין עוצרים יותר את הנשים. הנחישות הוכיחה את העצמה והפגנות החרדים דעכו (זכרו את זה: ברוב המוחלט של המקרים קבוצות חרדיות נכנעות כשהן נתקלות במאבק נחוש). מצד שני, המשא ומתן עם המדינה מתמשך ויש פער שקשה לגשר עליו, שכן המדינה כפי הנראה מהססת לאשר את כל בקשותיהם של הארגון והתנעות הלא-אורתודוקסיות לרחבה שאינה נופלת במעמדה ובהידורה מרחבת הכותל הנוכחית.
ועל רקע כל זה, הקמפיין הנוכחי מגיע – שבוע אחרי שבית המשפט פסק שמותר(!) להציג(!) נשים(!) על מודעות(!) בירושלים(!) – ויכול להוות נקודת לחץ נוספת על המדינה להגיע להסדר עם הארגון, ולא בנות מצווה(!) תקראנה(!) בתורה(!) ברחבת הכותל(!)!
בזמן שאנחנו נפשנו בראש השנה והתכוננו לדין אלוהינו, במחוז אסקמביה אשר במדינת פלורידה נפתחה ישיבת המועצה בתפילה פגאנית. כפי שדיווחתי במאי, פסיקת בית המשפט העליון של ארה"ב התירה תפילות של דת ספציפית, כלומר שאינן "ממוענות לאל גנרי" (כדברי השופט קנדי), בפתיחת ישיבות של מוסדות ציבור. התפילות מתחלפות בין נציגי הדתות השונות, אולם מובן שרובן יהיו נוצריות, ועל כך מחו העותרים, אולם ללא הצלחה.
אולם בהתאם לכלל האמריקאי הידוע if you can't beat them, join them החליטו קבוצות שונות לנצל את ההזדמנות ולהציע תפילות שמאתגרות מאזיניהם המונותאיסטים. כבר ביוני התפלל(?) נציג אתאיסטי, ואילו לפני כמה ימים התפלל אדם שמכנה את עצמו "פנתאיסט אגנוסטי פגאני".
למעשה הוא לא ממש התפלל – זה היה invocation, כלומר "זימון", שהוא הפנה לארבע רוחות השמיים, או אולי ארבע היסודות, או משהו. אבל הוא עשה את זה באופן יפיפה – ראו בסרטון. בתגובה עזב ראש המועצה את האולם (כאן דיווח על זה). הפנתאיסט, דיויד סוהור, אמר לתקשורת שהוא רוצה שהאחרים במועצה ירגישו איך הוא מרגיש כשהוא חייב לשמוע תפילות שהן בניגוד לאמונתו, וזה כנראה עבד.
עם זאת, כל כמה שאני מחבב חתרנות דתית בכלל ופנתאיזם פגאני אגנוסטי בפרט, יש משהו לא לגמרי הוגן בניצול הזכות לתפילה אישית למען הפגנה. הרי התפילות של התושבים האחרים הן מרכיב משמעותי בחייהם, חלק מהזהות שלהם – בפשטות, באמת *אכפת להם* מהאמונה שלהם. קשה להאמין שה"זימון" של סוהור הוא משהו כזה, והרי הוא עצמו מדבר על כך שמדובר בנא-באוזן. אני עומד על זכותו להפגין כך, אבל יש כאן פספוס של הרעיון, והוא שהתפילות אמורות לבטא לא התרסה, אלא דאגה כנה, כלומר בקשה מהאל(ים/ות/והות) להדריך נכונה את חברי המועצה.
הנ"י טיימס מביא ידיעה קצרה שסוקרת שינויים בקהילות הכנסיות בארה"ב בין 1998 ל-2012. עולה שמקהלות פחות שרות, יותר קמים, צועקים ורוקדים ספונטנית, יותר מדברים בלשונות, ויותר משתמשים במצגות מוקרנות. במילים פשוטות, הגישה האוונגליסטית הולכת וצובעת את אופיין של הכנסיות כולן, וגם הן שמות דגש על הבעת רגשות וחיפוש חוויות רוחניות. משהו דומה קורה עם כניסתם של ניגוני קרליבך למניינים אורתודוקסים-יהודיים רבים, ומדובר במגמה שלא תעצר בזמן הקרוב.
דיברו בשבועיים האחרונים הרבה על תפילות, על הצגתן בתקשורת ועל עטיפת המבצע להחזרת החטופים בהן. באופן ספציפי כל מני אנשים נזעקו הצגת תפילה בטלוויזיה תוך כדי קריאה לצופים להשתתף בה – אברי גלעד, הרב דוד סתיו וכו'. עוזי ווייל כתב על זה טור, ועכשיו עוד טור, והוא גם מוצא בזה טעם לפגם, למרות שהוא עצמו מתפלל. הוא חושב שיש כאן אלילות מסויימת (סוגרים עסקים עם הקב"ה) – קראו את הטור היפה שלו.
התלבטתי בעצמי אם לכתוב משהו על "תצוגת התפילה" בתוכנית הבוקר ההיא. כמי שגם מתפלל, היה בה משהו שהפריע לי. דווקא לא עניין "עבודת האלילים", כי אנחנו מוקפים אלילות כל כך עשירה כל הזמן, שאלילות דתית-יהודית קטנה זה באמת לא מה שיזיק. אני גם לא מתייחס לתפילה היהודית כמשהו שצריך לשמור אותו טהור מאלילות, כפי שמשתמע מדבריו של וייל שהוא מרגיש. אדרבה. התפילה היהודית היא פרקטיקה שיש לה הרבה דרכים וגוונים, חלקם אליליים, וזה בסדר גמור (האמת? לדעתי אין דת הגונה ללא אלילות. אלילות היא מן ההכרח, ואף חיובית במידה. ר' נחמן אמר שאם אין יצר הרע לאדם אין עבודת ה' שלו שלמה, ואלילות הלא היא חלק אינטגרלי מיצר הרע, ב"ה).
בקיצור, לא זה הפריע לי. גם לא הפריע לי שיש חילונים שזה מעצבן אותם, כי מותר להציג בטלוויזיה דברים שמעצבנים ציבורים מסויימים, ותפילה אינה יותר נוראית מאלימות או פורנו (כמובן, מותר ולגיטימי גם למחות על מה שמעצבן). אין כאן גם כפייה דתית לדעתי – היו ויהיו תוכניות דת, וזה בסדר, כחלק ממכלול כאמור.
מה שהפריע לי הוא משהו שוייל מתייחס אליו בראשית הטור שלו, על הפיכתה של התפילה לרייטינג. לשואו. וגם זה לא מהרווח שעושה רשת מרגשותיהם של אנשים, כפי שכותב וייל, אלא יותר מערטולה של אינטימיות. מחשיפה של משהו יקר ורגיש. מהמשחק הזה של אברי גלעד והרב דוד סתיו במשהו עדין, ועוד בנקודת זמן כל כך רגישה. אם אני שואל את עצמי, אז זה מה שהפריע לי. אפרופו פורנו.
זוכרים שבמאי פסק בית המשפט העליון בארה"ב שמותר להתפלל תפילות של דת מסויימת ("שאינן ממוענות רק לאל גנרי") בפתח ישיבות של גופים ממסדיים (למשל עיריות) בארה"ב? כתבתי על זה כאן. ארגונים דתיים ואתאיסטיים שונים הביעו מורת רוח מהפסיקה, שכן למרות שהתפילות יישאו על פי תורנות בין חברי המשתתפים, באופן טבעי המצב יביא לשלל תפילות נוצריות בפתיחת ישיבות שונות, שכן נוצרים הם רוב המשתתפים וכו'.
אבל כמו שאומרים באמריקה, לא בוכים על פסיקה שנשפכה, ומוטב לנצל את המצב החדש: ארגונים אתאיסטים והומניסטים שונים התחילו לנצל את ההזדמנות, כשמגיע תורו של הנציג שלהם במועצה, לפתוח ישיבות עם "תפילה" אתאיסטית. איך נושא אתאיסט תפילה ציבורית? מסתבר שהוא מבקש מהקהל לא לעצום עיניים אלא לפקוח אותם, מדבר על ההזדמנות שיש לנו לעשות למען הטוב הכללי, ומדבר על זכויות אדם ועל החופש להטיל ספק.
בית המשפט העליון של ארה"ב החליט ביום שני שמותר להתפלל תפילות שיש להן אופי דתי ספציפי בתחילת ישיבות של גופים ממסדיים. המתנגדים, שעתרו לבית המשפט, טענו שמנהגה של מועצת העיר בניו-יורק לעשות כן מפר את התיקון הראשון לחוקה (בגדול, הפרדת דת ומדינה) ומפלה לרעה משתתפים שאינם נוצרים (או אתאיסטים), מפני שלמרות שהתפילות משתנות מישיבה לישיבה, רובן משתמשות בתבניות נוצריות, ואף שייכות לזרמים נוצרים ספציפיים (ולכן גם מפלות זרמים אחרים).
ההחלטה התקבלה ברוב דחוק של 5 מול 4, כאשר החלוקה היא של אלו הנחשבים שמרנים מול אלו הנחשבים פרוגרסיבים. ההחלטה מאשררת החלטת בית משפט עליון קודמת מ-1983 שעסקה בנושא דומה. השופט קנדי טען שהתפילות אמורות "לתת אווירה של כובד לישיבה והן חלק ותיק מהמורשת של האומה". הוא הזכיר שמהקונגרס הראשון נהוגות תפילות בתחילת המושבים. השופטת קגן (kagan) חלקה עליו וטענה שחלק מאבות האומה (וושינגטון, ג'פרסון, מדיסון) דאגו להרחיק כל מימד סקטריאני מהחיים הציבוריים, כך שתפילות, אם תהיינה, תהיינה כלליות ולא, למשל, נוצריות.
אבל קנדי מחזיק שאין בעיה עם תפילה ספציפית שאינה "ממוענת רק לאל גנרי (addressed only to a generic God")". לבד מזה, כדי לדאוג שהתפילות לא תזכרנה השקפה דתית מסויימת המשתתפים בישיבות יהיו חייבים להפוך ל"צנזורים של שפה דתית", וזה לא לעניין. מה שכן, בית המשפט קבע שיש גבול: תפילות שמבזות לא-מאמינים, מאיימות בגיהנום או מנסות להמיר את דתו של הזולת אסורות.
בתגובה לפסיקה הביעו כמה וכמה אנשי דת, נוצרים ויהודים, כמו גם ארגוני אתאיסטים והומניסטים חילונים אכזבה וביקורת. שני ארגונים הומניסטים (תיאור גרוע, אבל כך הם מזדהים, מה לעשות) השיקו בתגובה תוכנית שתכין טקסטים חילוניים לקריאה ותציע גם "הומניסטים מקומיים" שיקראו אותם בפתח ישיבות, למי שירצה.
אישית אני לא ממש מתרגש מהפסיקה הזאת. אם התפילות מתחלפות, והן מתחלפות, אז זה שרובן נוצריות משקף בסך הכל את העובדה שרוב האמריקאים נוצרים. הפגיעה במי שאינו נוצרי היא מינורית לדעתי, וממילא גם הוא יקבל את תורו בתפילה (או בדרשה האתאיסטית חוצבת הלהבות! אני ממליץ על קטע מאת ניטשה!!), ונאמר אמן.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק ידע להעריך כיבושה של עיר. בעיקר אם מדובר בירושלים. בראשית שנות העשרים הוא חיבר תפילה מיוחדת "לחגיגת יום כבוש ירושלים ע"י צבאות בריטניה". את העם הבריטי התפילה מכנה "גוי איתן, אוהב משפט וצדק":
למעשה, הרב קוק אהד את השלטון הבריטי מספיק כדי לחבר גם תפילה מיוחדת לשלומו של מלך אנגליה דאז, ג'ורג' החמישי. מאי 1923:
על יחסו המיוחד של הרב קוק למלכות הוא קיבל גם את "אות הכבוד מפקד-הכבוד של אזרחי הקיסרות הבריטית הנעלה ביותר" מאת הנציב העליון של פלסטינה, הרברט סמואל, ביוני 1923, על פי פקודה מהמלך ג'ורג'. הרב קוק ענד את אות הכבוד הזה והצטלם עמו, אף שהיה בצורת צלב (ולכן כיסה את אחת מזרועותיו):
יום ירושלים שמח.
:
—
התמונות מהספר 'מלאכים כבני אדם', מאת שמחה רז, הוצאת קול המבשר, 1993
בהודעה לעיתונות של המלך עבדאללה מלפני כמה ימים מדווח על הסכם רשמי שנחתם בין המלך לאבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית, בדבר "הגנה על מסגד אל-אקצה". ההסכם מאשרר (שימו לב: מאשרר, כלומר זה לא חדש) את היותה של ממלכת ירדן המגנה הרשמית והאפוטרופוס של מתחם אל אקצה, אבל מוסיף עוד סמכויות לירדן מאלו שכבר היו.
ולמה זה חשוב? כי צריך להבין שההחלטה לאפשר ליהודים להתפלל על ההר (שאני תומך בה) אינה של ניצב המחוז, ולא של אלוף הפיקוד, ולא של השר הממונה, ואפילו לא של ראש הממשלה. זו החלטה שתלויה בהסכמת ירדן. וזה אפילו חלק מהסכם השלום שלנו איתם. יש עוד כמה הבדלים בין האיסור על נשים להתפלל כרצונן בכותל לבין האיסור על יהודים להתפלל על הר הבית, אבל זה הבדל מאוד מרכזי שמשום מה אף אחד לא טורח לגלות לציבור.
מינים 