תנועות דתיות חדשות

אושו ו-Wild Wild Country – הישגים ופספוסים

סוף סוף סיימתי לצפות ב-Wild Wild Country, הידועה בכינויה "הסדרה על אושו". כסדרה דוקומנטרית, זו סדרה מעולה. הבעיה שלי איתה היא שהיא לא סדרה על אושו. נדמה לי שמהפריים הראשון ועד לאחרון ברור לכולנו מי הגיבור, או נכון יותר הגיבורה, של הסדרה, וזו כמובן שילה, יד ימינו המתוחכמת והסופר-כריזמטית של הגורו.
 
הסדרה עוקבת בעצם אחרי הפרק הדרמטי ביותר בקריירה של המורה הרוחני ההודי: הניסיון לבנות קומונה עצומה בארצות הברית (ספציפית באורגון). שילה היא המוח והכוח מאחורי המהלך, והיא מנהלת אותו מתחילתו ועד השלב הלפני אחרון שלו, כשכבר ברור שהוא לקראת התרסקות.
 
לא אאמ'לק כאן את השתלשלות האירועים. כדוקו-פשע הסדרה כאמור מצויינת ואני ממליץ לראותה. המרואיינים מעולים, העריכה מופתית והפוטג' המקורי מקסים. אבל כחקירה לאופיה של תנועה רוחנית מודרנית או למניעיו, פועלו ותורתו של אחד מהמורים הרוחניים המפורסמים במאה העשרים היא, לצערי, כישלון.
 
בסדרה אושו מוצג כמעט כבובה שמזיזים ממקום למקום. האמת היא שהוא כמובן היה אדם מתוחכם מאוד, שידע להפעיל את סביבתו על מנת להגשים את מטרותיו, שהיו, לבד מהפצת תורתו, הקפתו בנשים, ברולס-רויסים, בהמון כסף ובהמון הערצה.
 
אושו התמחה בזיהוי מגמות תרבותיות והביא לידי מיצוי שתיים מהן: 1. את רצונם של הבייבי-בומרס ב"מרד" ו"חתרנות" תחת הסדר הקיים, ולכן את תשוקתם להפנות עורף לדתות, לממסד ולנורמות של המערב הבורגני. 2. את אחד המאפיינים הבסיסיים של הניו-אייג', והוא תלישת חלקי מסורות דתיות מהקשרן, שתילתן באירופה או ארה"ב והקצנת אותם יסודות שמחמיאים למערביים.
 
מתוך אלה צמח מפעלו הרוחני-חברתי. אנחנו חבים לאושו, למשל, את תפיסת הטנטרה הניו-אייג'ית, וזה לא מעט. "טנטרה" כמין חופשי עם לגיטימציה רוחנית אינה המצאה שלו, אבל הוא הפך את הקונספט לסטארט-אפ משגשג, עם פרסום עולמי.
 
אושו גם היה חלק מרכזי מפנייתו של הניו-אייג' כנגד מקורותיו האנטי-קפיטליסטיים (למשל, אצל ההיפים), והפיכתו למשת"פ מתלהב של כוחות השוק. הוא הטיף באופן מפורש לאנוכיות, קבע ללא בושה שהוא "מוכר הארה", גרס שלעניים אין באמת אפשרות להתפתחות רוחנית וחגג את הקפיטליזם משום ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן יש לתת להם את החופש להיות בלתי שווים." "הקפיטליזם," החזיק, "צמח מתוך חירות, והוא תופעה טבעית". (כן, הוא גילה את המעלה הרוחנית האדירה שבקפיטליזם חסר הרסן הרבה לפני רבני הציונות הדתית של ימינו.)
 
על כל זה אין מילה בסדרה. כפי שכתב בטוויטר אורי בן דב, הסדרה גם לא מסבירה לנו מה היה סוד כוחו של אושו. נכון, חיי קהילה + מין חופשי מפתים רבים. ובכל זאת, האם לא סביר שהאדם הזה הציע משהו מיוחד? כדי לחיות בקרבתו היה צריך להוציא הרבה כסף. אולי בכל זאת היה שם משהו מעבר למין? משהו רוחני, מעל ומתחת לכל הלכלוך? על פי הסדרה אושו לא היה יותר מדמות הודית אניגמטית. זה לא מספק.
 
שלא לדבר על הצדדים האפלים של התנועה שהקים. אורי לוטן ז"ל, שהיה חסידו של אושו הן לפני הפרק האמריקאי והן תוך כדי, כתב חמישה פרקים עסיסיים (1, 2, 3, 4, 5) על ההתרחשויות בקהילה. יש שם לא רק סקס אלא גם אונס וזנות, לא רק שכטות אלא גם סחר בסמים, לא רק פיס-אנד-לאב אלא גם אלימות מתמשכת, ומעל לכל המון שקרים, סודות, וניצול. אושו בוודאות ידע לפחות על חלק מזה, וגם החלק שלא ידע עליו, אם אכן לא ידע, באחריותו. אלה חסרים בסדרה.
 
מה יש לנו בה? יש את מא אננד שילה, כאמור, יד ימינו של הגורו. הודית בעצמה, אישה מרשימה ביותר, שניהלה בעצם את המפעל של אושו בתקופה המשמעותית ההיא. זהו סיפורה. יש גם מרואיינים נוספים, באמת כולם מעולים ומעניינים (וכמובן, המחמאות מגיעות לעורכי הסדרה שהצליחו להוציא אותם מעולים ומעניינים), ויש את סיפור ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין קהילת רוחניקים יהירה ואגרסיבית לבין פריפריה אמריקאית + סוכנויות הממשל שם.
 
וזה בהחלט מעניין. הסדרה מצויינת. היא עשויה כאמור בצורה מופתית. בעצמי עשיתי מנוי על נטפליקס במיוחד בשבילה, ואני לא מצטער על כך. רק דעו מראש שזה דוקו-פשע, לא דוקו-רוח וגם לא ממש דוקו-חברה. נחכה עוד כדי לקבל סדרה על דמותו הרוחנית ותורתו הניו-אייג'ית של הגורו המפורסם הזה.
Capture

הצעת חוק רעה "לטיפול בכתות פוגעניות"

השבוע תעלה כנראה להצבעה טרומית בכנסת הצעת חוק "לטיפול בכתות פוגעניות". ההצעה מבוססת על דו"ח שהוגש למשרד הרווחה ב-2011 שמבוסס בעצמו על עבודה של המרכז הישראלי לנפגעי כתות. עם כל הרצון הטוב שהושקע באלה ועם כל הבעייתיות של קבוצות דתיות חדשות שונות, לצערי הצעת החוק אינה טובה ומהווה סכנה לחירויות הפרט של אזרחי ישראל.
 
הצעת החוק כוללת התייחסות ל"שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות", שלכאורה מתבצע על ידי מנהיג/ת הקבוצה על חסידיו/ה. ובכן, אין שום דבר כזה בעולם כלל. אין "שליטה בתהליכי חשיבה", כלומר לא מעבר ללחץ קבוצתי, ניצול מצוקות וחולשות וענייני כריזמה שכולנו חשופים אליהם כל הזמן. אין שום עדות מחקרית שיש שטיפת מוח, שליטה הכרתית, היפנוזה המונית ומתמשכת או כל דבר כזה. כשיצא הדו"ח כתבה קבוצה של חוקרי דת ורוחניות חוות דעת המציינת זאת.
 
נכון, יש אנשים שנותנים את כל כספם למנהיג/ה, יש ששוכבים איתו/ה, יש שמנתקים מגע עם משפחתם. כל זה יכול להיות נוראי, אבל זה עדיין חוקי, וטוב שכך. בגירים יכולים לעשות את כל זה אם הם רוצים.
 
למה אפוא מדברים על "שליטה בתהליכי חשיבה"? כדי לשכנע אותנו שאותם בגירים לא באמת רוצים. שהם נשלטים וחסרי יכולת בחירה. כפי שכתבתי בעבר, החשש שלי הוא שהמדינה מחפשת דרכים לפרק קבוצות כאלה למרות שפעמים רבות הן אינן עוברות על שם חוק.
 
אמנם בהצעת החוק ישנה התייחסות לעבירות על החוק מצד הקבוצות האלה, אבל ישנו גם סעיף שמבקש לשנות את חוק האפוטרופסות כך שיכלול "אדם הנמצא תחת השפעה של כת פוגענית". כלומר שירותי הרווחה יהיו יכולים להחליט מי עושה משהו שלא מוצא חן בעיניהם וכנראה נמצא תחת "שליטה בתהליכי חשיבה", ולמנות לו – אדם בגיר המעיד שהוא עושה את מה שהוא עושה מרצונו! – אפוטרופוס. זוהי סכנה ברורה לחופש הפרט ולחופש הדת והפולחן.
 
יש מה לעשות נגד קבוצות פוגעניות שכאלה בלי להכניס לחוקי ישראל מושגים שאין להם ביסוס עובדתי כמו "שליטה בתהליכי חשיבה" ובלי לפגוע בחופש הדת ובזכויות הפרט שלנו. אני קורא לחברי הכנסת החתומים על החוק לשקול שנית את תמיכתם בו.
Capture

באר מרים והיחס הראוי ל"כתות"

כתבה טובה וחשובה של יאיר אטינגר, שמעלה את שאלת היחס לקבוצות חברתיות או דתיות קטנות שמתנהגות מוזר או דוחה לדעתנו. במדרשת "באר מרים" בירושלים נמצאות עשרות צעירות דתיות, רווקות אם הבנתי נכון, שכולן תלמידותיו של הרב אהרן רמתי. הן מנתקות קשר עם משפחותיהן ולא ברור טיב יחסיהן עם רבן.

2015-04-17_114923

לכאורה, התנהגות כיתתית מזעזעת. אבל מה לעשות, בדמוקרטיה זה ב"ה מותר. אטינגר כותב: "האם המדינה — המשטרה או שירותי הרווחה — צריכה להתערב כשאנשים בגירים מחליטים למשל לחזור בתשובה, או "להתחזק" או לתרגל מדיטציה תוך התקשרות עם קבוצה סגורה והתנתקות ממשפחתם?"

התשובה שלי: לא. לאנשים בגירים צריך לתת את החופש לחיות כרצונם. וכן, גם את החופש לטעות. כי כשנותנים לנו רצון חופשי אנחנו לפעמים עושים איתו דברים שליליים. אבל הרי אחרת הוא לא היה באמת חופשי, נכון? זה המחיר שעלינו לשלם עבור היכולת והזכות שלנו לחיות כרצוננו, והחובה שלנו לאפשר לזולת לחיות כרצונו. המדינה אינה גננת ואל לה להתערב בנושאים שנמצאים בלב לבן של חירויות הפרט כמו חופש דת ומצפון. ומבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא ביחס אל מיעוטים שלא עושים לרוב נעים.

אטינגר מצטט את ח"כ עליזה לביא​, שאומרת: "אני פועלת בהתאם להמלצות הוועדה המקצועית שהוקמה, בעקבות פרשת גואל רצון. אני מאמינה שחקיקה מסדירה בנושא, שתתמקד בהסדרת המושג 'כת פוגענית' ופעילותה, תסייע בהתמודדות עם כתות פוגעניות, תעלה את המודעות לנושא והיא תהיה בבחינת הצלת נפשות"

לדעתי צריך מאוד להיזהר עם זה. כמה מהמלצות הועדה שהוקמה בעקבות פרשת גואל רצון הן מסוכנות לחירויות הפרט שלנו. קבוצה של חוקרי דתות, ביניהן אני, כבר כתבה בעניין זה מכתב רשמי לשר הרווחה ובו מנינו את חסרונות הדו"ח ההוא. ראו גם כאן הרחבה שלי על הנושא. הניסיון לעזור לגברים ונשים במצוקה הוא כמובן ראוי, אבל הפנייה לחקיקה כדי לאפשר למדינה להתערב ולפרק קבוצות חברתיות או דתיות שלא מוצאות חן בעיני פקידיה יכול להביא לתוצאות שליליות מאוד.

אני, וכמוני גם עמיתיי למחקר, נשמח לדבר עם כל מי שיוזם חקיקה בעניין ולהציג את הנקודות שאנחנו סבורים שאסור להתעלם מהן לפני שמקדמים מהלך שכזה.

דוחקים את הקץ בהר הבית

20141107_0709212

הר הבית במרכז בעניינים. רק עיוור לא רואה את זה. לא, הוא לא "הסיבה" למהומות, אבל הוא בהחלט בין הסיבות העיקריות, לאלימות, לטרור, להחזרת השגריר של ירדן, למתח העולה וגואה עלינו כמו לבה מתוך הר געש פעיל. רק לפני חודש כתבתי כאן שמהר הבית ייצא מעגל הדמים הבא, והיסו אותי אנשים טובים ורציניים כחששן לחינם, כזורע אימה ומבטל זכותם של יהודים לתפילה, זכות שכתבתי כמה וכמה פעמים שאני תומך בה. אבל מה לעשות וחופש הדת לא מתיר כל דבר בכל תנאי ובכל זמן. לא זביחת בתולות לירח ולא העלאת ירושלים לעולה.

כמו בשנת אלפיים, הר הבית הוא בדיוק האבוקה שמציתה את מדורת ההבלים כולה. אנחנו חוזים במו עינינו בעוצמתו המטרפת של מקום קדוש, של המקום הכי קדוש. שימו לב איך שוחרי המקדש מסרבים להירגע, מסרבים להרגיע את הרוחות. אני מוכן להעריך שהם ימשיכו בסירובם, גם בימים הבאים. הר הקסמים כבר כישף אותם, והם מוכי מזבח.

ופלא בעיני שדווקא אלה שצריכים להיות הראשונים להבין כוחו של סמל ושל מיתוס ושל אמונה מסוגלים לדמיין שרק עבורם ההר חשוב, ואילו שלצד שמנגד – שרחוק מלהיות נקי כפיים בעצמו! – זה לא ממש משנה. אנשים שהמושג "זכויות תפילה" תקף בעיניהם רק עבור עצמם ושחופש דת הוא הדבר ההופכי בדיוק ממה שהם מבקשים משתמשים בשיח הזכויות כדי לקפוץ ראש אל קץ הימים ולהביא על כולנו בכוח מקדש וגאולה – או חורבן, בדיוק כמו בימי בית שני. מיעוט זעיר מבין אזרחי ישראל מתפנק ומזדעק על שלא נותנים לו הכל ועכשיו – אולי מאמין, אבל כל כך מפחד מדרך ארוכה. דוחקים את הקץ, ומבקשים להתקרב אל האש. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם.

שיחה עם דוד ויצטום על ענייני קבלה וגאולה

אתמול ב'חדשות הלילה' בערוץ הראשון דיברתי עם דוד ויצטום על תופעת המורים הרוחניים שממליצים על גאולה דרך חטא. בסופו של דבר התפתחה שיחה על ענייני קבלה וגאולה יותר מאשר על ענייני כתות ותנועות, אבל היה בסך הכל חביב.

פאגניזם ללא פחד אינו ממש פגאניזם

אני לא מכיר את בעלת הבלוג הזה, אבל היא כתבה רשימה מצויינת על אחד הכשלים המרכזיים של הנאו-פגניזם העכשווי מנקודת מבט דתית. היא מתחילה את הרשימה מלגלוג על טקסט נאו-פגאני שמוקדש לאלה המצרית הקדומה סחמת, אלה שעל פי המיתולוגיה הרלוונטית ניסתה להשמיד את האנושות כולה, ועל פי הטקסט הנידון מצויינת להעצמה נשית. אבל הכותבת לא עומדת רק על חוסר הדיוק, אלא על חוסר המהות הפגאנית עצמה. הנה העיקר:

וישנה גם ההכחשה של כל מה שלא חביב או מגניב במיתולוגיות הנבזזות. האימה הקמאית האמיתית העומדת כמדומה בשורש הפגאניות הקדומה – הסגידה לכוחות הגדולים ממך, שיכולים למחוץ אותך, ויעשו זאת באופן שרירותי מהסיבות הקלושות ביותר – זרה לגמרי לאנשים האלה. היא דורשת קרבה וכפיפות לטבע, לגחמות של של מזג האוויר ושל חיות פרא, למגפה ולרעב, שכבר לא קיימות כלל במערב אירופה ובצפון אמריקה. ההכרה הבו-זמנית בגדולה ובאדישות זרה לבני המערב, החיים במקדשו מאיר הפנים של אלוהי ההשכלה וההומניזם, הלומדים מגן הילדים על ערך עצמי והתפתחות אישית, ומגיעים לטבע כמו התמימים שבתיירים. […] גם כשהיא מצהירה אחרת, בלב לבה הניאו-פגאניות מאמינה שהטבע נחמד. גרוע מכך, שהכל נחמד. הם לא יודעים פחד; ובלי פחד, כל העניין הוא משחק.

הכותבת עומדת היטב על לב העניין: הפחד. השרירותיות. הקרבה אל היסודות, אל הטבע (הטבע ממש, זה האכזרי). ללא אלה איזה מין פגאניות יש כאן?!? והאמת היא שזה לא נגמר בפגאניות. כלל המאמינים במערב איבדו מגע עם יסודות משמעותיים מהעולם הדתי הפרה-מודרני. עם היראה, עם האלימות, עם ההקרבה, עם הפולחן ההמוני, עם האקסטזה, עם המאגיה. הזה לא משהו שאפשר לעשות איתו יותר מדי, אבל לדעתי כדאי מאוד להיות מודעים לו.

קהילת לב טהור על סף רתיחה

אני מפנה את תשומת לבכם לכתבה של אמילי עמרוסי על קהילת 'לב טהור' בעיקר בגלל שכל הסיפור שם מתקרב לנקודת רתיחה. בית המשפט בקנדה גזר על כמה מחברי הקהילה למסור את ילדיהם למשפחות אמנה, זאת לאחר שהגיע למסקנה שהילדים סובלים מאלימות פיזית ופסיכולוגית. להורים יש 30 יום לערער על ההחלטה. קולות מתוך רשויות הרווחה הקנדיות מביעים חשש שהקבוצה תפנה מתוך יאוש להתאבדות קולקטיבית (לראשונה מאז מצדה?).

למרות שאני לא בקיא בפרטים, אני לא רואה סיבה לפקפק בממצאיהם של רשויות הרווחה בקנדה, וכנראה שיש בקבוצה, כפי שכתוב בכתבה, נישואי קטינים, ענישה אלימה, נידוי, חובה ליטול כדורים פסיכיאטריים למי ששואל שאלות, הפרדת ילדים מהוריהם ועוד דברים לא נעימים. אבל אני רוצה לשתף אתכם בפניה שקיבלתי מאחד מחברי הקבוצה, שרצה להיעזר בי כדי שיתאפשר לו להתאחד עם ילדיו, שמסיבה שאני לא יכול לפרט מדינה מסויימת לא איפשרה להם להצטרף לקהילה.

האדם הזה עשה עלי רושם טוב. הוא כתב ברהיטות, בצורה אינטליגנטית, בשיקול דעת, ובלב טיעוניו היתה קביעה אחת פשוטה: זהו רצוננו. אנחנו אנשים בוגרים, אחראיים למעשינו, ואנחנו רוצים לחיות בקהילה ההיא ושם לגדל את ילדינו. לדעתנו זה גם בדיוק מה שהקב"ה רוצה מאיתנו.

עכשיו, ודאי שחופש הדת והמצפון לא מאפשר כל דבר (למשל להתעלל באלימות בילדינו), אבל אני רוצה להצביע כאן על הבעייתיות הגדולה שיש בהתערבות של המדינה בענייניהם הפרטיים והאמוניים של אזרחיה. יש כאן חדירה שאין קשה ממנה ללב זהותו ולרצונו העמוק ביותר של הפרט, וכפייה אלימה של רצונה של המדינה. אם רצונו של אדם כבודו, כאן מפשיטים אותו מכבודו. אם זכותנו לחופש דת ומצפון היא זכות יסוד, כאן מפרים אותה.

שוב: אני לא טוען שאין גבול לחופש הדת והמצפון. יש גבול. בשביל שנוכל לחיות יחד בקהילה, במדינה, חייב להיות גבול. אני טוען שצריכים להיות ערים לבעייתיות העצומה שבכפייה בנושאים האלה. אותו אדם שתקשרתי איתו הוא אדם שבור, מפני ששללו ממנו את היכולת לחיות כרצונו העמוק ביותר. ועוד זכרו: אנחנו לא מעוניינים בחברה שבה כולם אותו דבר. קבוצות שמותחות את הגבול ומציגות דרכי חיים אחרות הם נכס לחברה, לא נטל.


(ולבד מזה, דבר מטריד ביותר: שימושן של קבוצות שכאלה בכדורים פסיכיאטרים *בכפייה* על מנת לדכא בעיות שונות שמתגלות אצל חבריהן, ובעצם להחזיר אותם לתלם. ע"ע חסידות גור.)

האם תנועת הקבלה הפופולרית 'בני ברוך' נכנסת לפוליטיקה הארצית?

בידיעה מרתקת של זאב קם במעריב מסופר על דאגה בקרב פעילי ליכוד מהתפקדות המונית של אנשי תנועת ה(נאו-)קבלה למרכז הליכוד, אגן הניקוז הכללי של כל מי שמעוניין לקבל דריסת רגל במוקדי ההשפעה בישראל.

2014-01-21_083018

בבחירות המונציפליות האחרונות רצו בני ברוך (הידועים גם כ'תנועת הערבות' וכ'מתחברים') בפתח תקווה וגרפו כמפלגת 'ביחד' 4 חברי מועצה, מה שהפך אותם למפלגה הגדולה במועצה, גדולים ממפלגתו של ראש העיר. המטרה: תיק החינוך. על פי הכתבה

הם אומרים שבבחירות הבאות הם יקחו את ראשות העיר פתח תקווה. הם גם רוצים לשנות את שיטת החינוך הארצית. יש הרבה מהפכות שנמצאות על סדר יומה של התנועה. הם הגיעו למסקנה שכדי להשפיע הם צריכים להיכנס למפלגת השלטון.

והנה הסיפור שמאחורי הסיפור: בתחילת 2011 הבינו בב"ב שהתנועה הגיעה לסוג של תקרת זכוכית מבחינת היכולת לגייס חברים. הם מונים עשרות אלפי חברים, אבל כבר לא גדלים בקצב שבעבר גדלו. מצד שני, הצורך להפיץ את חכמת הקבלה הוא מבחינתם אקוטי, שכן קץ הימים בדרך, ואם לא נלמד את סודות הבריאה על פי תורתם צפויים לנו אסונות גדולים. הפתרון שהוצע הוא פנייה אל הציבור הרחב ללא שימוש בשפה קבלית. ביולי פרצה המחאה החברתית, ואנשי התנועה השתמשו בה כשדה ניסוי ראשון לתוכניתם, תוך הקמת תנועת הערבות. כתבתי על זה אז כאן. השלב הבא היה הקמת 'מתחברים' ועריכת מעגלי דיון ברשויות מוניציפליות שונות, תוך ניסיון להכניס את התכנים של התנועה לבתי הספר. ראו כאן מלפני שנה. השלב השלישי היה כאמור כניסה לפוליטיקה המוניציפלית בפתח תקווה, תוך הצהרה ברורה ברצון לקבל את תיק החינוך.

וכך הגענו עד הלום. כמו שנאמר (רק הפוך), אם זה הצליח במוניציפלי, אין סיבה שזה לא יצליח בארצי.

רק שאין לאנשי הליכוד הרבה ממה לחשוש, לפחות מבחינה מדינית. ב"ב מחזיקים בהשקפות ימניות נוסח "אף שעל", הם נגד חלוקת הארץ ובעד בנייתו של בית המקדש. כפי שאמר הרב מיכאל לייטמן, מנהיג התנועה, בראיון בשנת 2000:

אנחנו זקוקים לא רק לעוצמה צבאית, אלא גם לתחיית הכוח הרוחני, שהושמד לחלוטין על ידי "תהליך השלום". האלטרנטיבה לזה היא הכחדה של ישראל ומוות נוראי. אנחנו צריכים להבהיר לכל העולם שאנחנו נשארים על האדמה הזאת ובונים כאן את בית המקדש השלישי עבור כל האנושות.

עדכון 22.1.14: דיברתי על זה באותו ערב בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום':

דת אחת משחיתה, דת אחרת מתקנת

אזהרה – תוכן מיני פלסטי

הכתבה להלן מהגרדיאן מדווחת על שיתוף פעולה בין דתי מעניין: נשים ממדינות אפריקאיות (בעיקר), שעברו השחתה של אברי מינן (מה שנקרא "מילת נשים") על ידי הגברים והנשים המבוגרות בקהילתן, כהמשך למסורת תרבותית-דתית שרואה בהסרת הדגדגן ובכיבויו של החשק המיני הנשי סגולה להתנהגות נשית טובה ולחיי משפחה תקינים, מקבלות טיפול כירורגי שאמור לשחזר להם את מבנה איבר המין ואיתו את ההנאה המינית על ידי מנתחים ומנתחות שעובדים בהתנדבות ונעזרים בארגון חברתי הנקרא Clitoraid, שמנוהל על ידי אנשי התנועה הדתית החדשה הנקראת "הראלים", שמאמינה שבני האדם הונדסו גנטית על ידי חייזרים, ושמטרתם על פני האדמה היא לעשות טוב אחד לשני, ובתוך כך להינות מינית כמה שיותר.

כלומר מצד אחד יש לנו מערכת דתית-מסורתית הרואה בהנאה מינית (נשית) דבר מגונה, ועל כך חותכת בבשר החי. מצד שני תנועה דתית חדשה הרואה בהנאה מינית את מטרת החיים ועל כן עוזרת לנשים זרות, שאינן שייכות לתנועה(!), להגיע לראשונה בחייהן לסיפוק מיני על ידי מימון כירורגיה עדינה, ארגון סדנאות הכנה וסיפוק ספרות ועזרים טקסטואליים ואביזרים טכנולוגיים ללימוד על אוננות ואורגזמה.

יש כאן משהו מרתק לדעתי, משום שתהליך החילון כלל בתוכו את הכשרת ההנאה הגופנית בכלל וההנאה המינית בפרט (הרי פעם כל העניין נחשב בזוי, שלא לומר טמא), והנה דווקא *דת* חדשה אימצה את האתוס הזה, מתרצת אותו על ידי מיתוס מודרני ו"מדעי", ופועלת בנחישות כדי להפיצו. בכתבה מצוטטת אחת המנתחות (שהיתה פעם גבר, דהיינו יש לה ידע מגוף ראשון על ניתוחים שכאלה) שטוענת שניתוח שחזור דגדגן הוא למעשה פשוט למדי, ואינו נעשה במספרים גדולים בעיקר בגלל שהזקוקים לו הן נשים, מוסלמיות ושחורות. כלומר, מסיבות של שובניזם וגזענות.

ובפינת הסמול הקיצוני: ארגון Clitoraid מתכוון להקים קליניקות לשחזור דגדגן באפריקה, ויש מי שכבר קורא למהלך הזה נאו-קולוניאליזם. לפחות סיימנו בשיא.

נ-נחים נגד רבנים

מפלגת הנ-נחים מכריזה על מרד ב"רבנים":

יש דברים שצריכים לעשות על דעת הצדיק רבי נחמן מבלי לשאול את הרבנים!!! אנחנו לא מזלזלים בכבודם, פשוט מאוד: יש דברים שהם לא מבינים בהם או שאין להם רשות מהשמים לדעת אותם. כה נסענו לאומן בלי לשאול את הרבנים. ככה הדפסנו מאות אלפי ספרים ומיליוני סטיקרים בלי לשאול רבנים. ככה יצאנו לרחובות לרקוד בלי לשאול רבנים. ככה נכנסו למעדונים ולחתונות בלי לשאול רבנים. ככה בע"ה נכנס לכנסת וככה נבחר כולנו חברים נ נח 'פץ' בלי לשאול רבנים.

שימו לב: בשם החיבור הישיר לצדיק המסורת, במידה מסויימת גם ההלכה, עפה מהחלון. או כמו שהיה מנסח זאת החוקר הזוטר שבי: המתח שבין הרוחניות העכשווית האקספרסיבית להלכה ההטרונומית בא לידי ביטוי במקרה זה בתנועה דתית חדשה שמקדמת אנטינומיזם. לא משעמם בברסלב.