תיאולוגיה

תיאולוגיה של חסר – על ספרו החדש של ישי מבורך

ישי מבורך הוא תלמידו של הרב שג"ר ז"ל, עורך ספריו אחרי מותו, והחל מהספר שלפנינו, הוגה ציוני-דתי (ושמא פוסט-ציוני ופוסט-דתי) מקורי ומעניין. לספר כמה חלקים וכמה פרקים, שלגבי חלקם עודפות הז'רגון הפוסטמודרניסטי (בכל זאת, הוצאת רסלינג) היתה עבורי מכשול בל יעבר. מצד שני, יש בו גם חלקים נהדרים.

כך למשל, מבורך יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות ש"קטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה" הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי "אורח חיים בריא"' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא "תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה".

מתוך תפיסה זו מבדיל מבורך בין "שני טיפוסים של מאמין: העברי והפגאני". הפגאני מתמסר עד כלות לקול האלוהי האלים. העברי "נשטף בנהרות המוות של האהבה האלוהית אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותה ועורך בה השעיה או התקה." את הפתולוגיה האלוהית, מסביר מבורך, אין להדחיק או להכחיש. חייבים לבוא איתה במגע. זאת עושים על ידי ההלכה. המצוות הן המתווך הריטואלי שמעבד את הפסיכוזה האלוהית והופך אותה למודוס ויונדי, כלומר לדרך חיים.

"המצוות מהוות את אותם כללים משותפים, מעיקים וחסרי מובן, ה'מסדירים' את הממדים הפתולוגיים במערכת היחסים בין הקב"ה לישראל, בין האל למאמין." ואכן, האין המצוות החוק המסדיר את החיים שבין הבריאה והגאולה, כלומר שבין הלידה והאפוקליפסה של המוות? הנה כי כן, הגות דתית ישראלית רעננה ומעניינת. נהדר.

capture

מוטי קרפל על ספרי, 'מדיטציה יהודית'

captureמוטי קרפל הוא הוגה ציוני דתי מעניין ומאתגר, בעל תשובה, ממקימי 'מנהיגות יהודית' יחד עם משה פייגלין ועורך 'נקודה בעברו'. קרפל הושפע רבות הן מהראי"ה קוק והן משבתי בן דב, אינטלקטואל-תיאולוג ציוני דתי מקורי. אפשר לומר שקרפל, כמו פייגלין ועוד כמה, מייצגים תנועה רעיונית פנים-ציונית דתית המבקשת לקחת את תורתו של הראי"ה לשלב הבא, כלומר להביא אותה להשפעה כלל-ישראלית ממשית (ולא רק פולקלוריסטית). כמובן, אני לא מסכים עם מוטי על דברים רבים, וחולק בחריפות על עוד כמה, אבל שמח לנהל איתו פולמוסים.
 
היום פרסם קרפל ניתוח יפה ורציני בשני חלקים" 'הקדמה', ו'פרק א': העצמי הנחצץ' על ההקדמה ואחד החלקים המרכזיים של הספר שלי, 'מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו'. קרפל מתפלמס עם רעיונות שאני מציע שם, ועושה זאת בצורה נאה. למעוניינים בתגובתי, כתבתי אותה בתגובות אצלו בבלוג, ברשימה של 'פרק א".

שלשלאות קסומות מאת משה אידל

הספר הזה, 'שלשלאות קסומות', של פרופ' משה אידל, כנראה גדול חוקרי המסורת המיסטית היהודית בזמן הזה, עניינו לכאורה, כלשון תת הכותרת שלו, "טכניקות וריטואלים במיסטיקה היהודית", אבל למעשה הוא שואל שאלה עקרונית: איך צריך לחקור את המיסטיקה היהודית. או אולי אפילו: מהי המיסטיקה היהודית.
 
האם המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, היא ביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, או שמא, כפי שסבור אידל, עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. כלומר שהקבלה אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת מבנה תיאולוגי (הניזון ממסורות חז"ל, מהפילוסופיה הנאופלטונית וכו'), אלא בעיקרה העצמתם של מצוות ומנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.
 
גם פרשנותה של החוויה המיסטית קשורה לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? ידועה ביקורתו של אידל על מורו גרשם שלום, שתפיסה "תיאולוגית" של הקבלה לא איפשרה לו להבחין שקיים במסורת היהודית אידיאל מיסטי של unio mysica, כלומר איחוד מלא עם האל.
 
אידל ממשיך ומפתח בספר הזה את המהלך שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך 'קבלה, היבטים חדשים'. כבר אז הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור נראה מובן מאליו שבמסורת ששמה דגש עצום על מעשים כמו היהדות גם המסורת המיסטית תתן להם דגש מיוחד.
 
הספר יצא לראשונה ב-2005 באנגלית, וכאן הוא מוגש בגרסה מעודכנת בהוצאת מכון שלום הרטמן Shalom Hartman Institute, בתרגום מירי שרף ובעריכה מדעית של עמרי שאשא.
idel

יונתן הירשפלד נגד פאולוס

* טריגר הגותי, תיאולוגי, קצרני-פשטני, אנטי-פאוליני *
 
יונתן הירשפלד כתב מאמר יפה על השפעתו, השלילית לדעתו, של פאולוס על התרבות שלנו. "שורש הרע הוא פאולוס" אמר לו מרצה ב-NYU (שגם מבין לא מעט בוויסקי אמריקאי, אם אני מזהה נכון את האיש), ומכאן יוצא הירשפלד אל הקרב. כמה הערות על מכות חרבו.
 
אני חייב ראשית להסכים איתו באשר היקף ההשפעה של פאולוס. כשאני מלמד עליו אני תמיד אומר שכל רשימה של שלושת האנשים המשפיעים בהיסטוריה חייבת לכלול את פאולוס, וסביר שגם במקום הראשון. היהודי ההלניסטי הזה מטרסוס פשוט שינה את ההיסטוריה בצורה דרמטית, ולמעשה הניח רבים מהיסודות לעולם שאנחנו חיים בו היום.
 
הירשפלד מדבר על שיח האהבה שיוצא מפאולוס, האהבה כמנצחת כל, כעקרון היסוד, כעדיפה על פני החוק ואף על האמת. קו ישר מחבר בין פאולוס לפוסטמודרניזם טוען הירשפלד, לצבעוניות, לשטחיות, למסיבות ללא הפסקה, לאוניברסליות של תשוקה ללא מושא ורגש ללא עומק. אני חושב שיש בזה אמת, אם כי כמובן בדרך עברנו דרך כמה וכמה תחנות.
 
אולם מה שמבין מכך הירשפלד הוא ש"בפוסטמודרניזם תמיד ידבק אבק אנטישמיות", וזו כבר תובנה חשובה יותר. אני חושב שזה מאוד נכון. מי שמעלה על נס את האהבה, את פריצת הגבולות, את החתרנות תחת מוסדות חברתיים ותחת יומרה לאמת, את ההתנגדות לכל היררכיה – חייב להתנגד לפרוייקט היהודי המהותי, שהוא במהותו מסגרת, מוסד, חוק, חברה, היררכיה. מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל קרא לזה האנטישמיות החדשה, אותה אנטישמיות שמתנגדת ליהדות (וגם לישראל) בשם השוויון והאוניברסליות, ועמוק מכך למען פירוק היומרה לאמת, למען החתירה תחת "החוק", למען ההתנגדות להתנגדות לנורמלי, למען השטחת כל ארוס אנכי, למען דיכוי הניסיון (כפי שהיה מכנה זאת גור זאב) לחריגה מהקונטיניואום.
 
הירשפלד מצטט את לקאן שקובע: "הדת עושה לאלוהים מה שהנישואין עושים לאהבה". לקאן כאן ממשיך את ג'ורג' פוקס, שממשיך את פיליפ ספנר, שממשיך את מרטין לותר, שממשיך את "הרוחניים" הפרנסיסקנים, שממשיכים את ההרמיטים בראשית ימי הנצרות, שממשיכים את פאולוס באותו דפוס חוזר של התנגדות לדת בשם הרוחניות. ואנחנו מכירים את הדפוס הזה היטב מהרוחניות העכשווית והניו-אייג' בזמננו. מדובר במהלך הפאוליני שחוזר ונשנה שדברי ימי הנצרות, והוא כמובן עומד במתח ישיר עם הדגש היהודי על מסגרת פולחנית ומוסרית הטרונומית.
 
הירשפלד מוצא את סופו של ההגיון הזה בכל מני רעות חולות בעולמנו, בראש ובראשונה באידיאולוגיה שבאה לידי ביטוי בסיסמה "all you need is love". הדגש עם האהבה, על הרגש, על הפנימיות, על החוויה, על הסובייקטיבי – כל אלה אכן מגיעים (לא רק, אבל בהחלט במידה גדולה) מהמהלך הפאוליני הקדום, שזכה להצלחה מסחררת בעולם המערבי. בין אותן רעות חולות אפשר למצוא לא רק גישה שטחית לאהבה, זלזול באובייקטיבי או התנגדות אוטומטית לחוק (הירשפלד כותב על אלה), אלא גם פרגמנטציה חברתית, ואפשר גם להגיע עד לאותו גל מגוחך של תקינות פוליטית שלא מאפשר כיום להוציא באוניברסיטאות אמריקאיות מהפה כל משפט ש"פוגע", גם אם הוא עובדתית נכון (ובוודאי אם הוא מבטא אידיאולוגיה שאינה חלק מהשיח ההגמוני(-פאוליני)).
 
בסופו של דבר, הירשפלד שם את האצבע (כמובן, רק באופן מאוד ראשוני, הסיפור הזה עצום) על ההטייה המובנית של התרבות שבה אנחנו חיים, הטיה כנגד החיצוני ובעד הפנימי, כנגד ההטרונומיה ובעד האוטונומיה, כנגד הקולקטיב ובעד הפרט, כנגד החוק ובעד הרגש. וכשאתה מבין את ההטיה הזאת, אתה מיד נעשה קצת יותר שמרן.
 
אבל אחרי כל זה, אני חייב לומר שהיה חסרות לי במאמר של הירשפלד כמה מילים מהצד החיובי. הרי בסופו של דבר הפאוליניות נתנה לנו דברים טובים רבים: מהשאיפה לשוויון הזדמנויות, דרך פמיניזם, עבור בביטול העבדות, כנס לדמוקרטיה אזרחית, ותגיע אפילו עד להרחבת המרחב הנפשי שלנו. הרי לא היינו באמת מבטלים כל השפעה פאולינית על התרבות שלנו, גם אם היינו יכולים. (ומי שמנסה לעשות זאת כיום, בגמלוניות חסרת כישרון כמובן, הם למשל דאעש). אי אפשר להתלונן על הרעות החולות שהביא פאולוס מבלי לתת לו קרדיט על התרומות החשובות שלנו לתרבות המערבית ולעולם בו אנו חיים. לא ביטול ההשפעה הפאולינית אנחנו צריכים (כאילו שזה אפשרי, בהיותנו כיום כל אחד מאיתנו פאולוס קטן), אלא איזונה. וזה כבר סיפור אחר ורציני.
 
ודבר אחרון. הירשפלד כותב "אין אהבה אלוהית". על כך אנחנו חלוקים.

"עיין ערך יהדות" מאת חגי לונדין

yahadutttttt"עיין ערך יהדות" הוא ספר חדש מאת הרב חגי לונדין, ולמרות שהכותרת שלו רומזת, בצורה מבאסת למדי, על עוד ספר מסדרת "מאה מושגים ביהדות" של הרב לאו, הפעם זה לא המקרה, וראוי לא לתת לחזות התמימה של הספר לבלבל אותנו.

מפני שבפנים מצפה לקוראים משנה תיאולוגית סדורה ומרתקת של תלמיד רציני של הרב קוק. בעצם לונדין מגיש את פרשנותו שלו לתורת הרב קוק, ומציג בפני הקורא פרשנות תיאולוגית נטורליסטית וכמעט-פנתאיסטית של היהדות.

ניקח למשל את המושג הבסיסי "אלוהים". על פי הרב לונדין מדובר ב"שורש נקודת החיים של המציאות האינסופית כולה". בהמשך לכך, משמעות הביטוי "אני מאמין באלוהים" היא "אני חי טיפה של חיים ממרחב הקיום האינסופי". הבנתם? מדובר בתרגום (ועדכון) של התפיסה הפנאנתאיסטית-הגליאנית של הרב קוק לשפה עכשווית, ואף בניסיון, יומרני למדי, להכריז שזו בעצם היהדות.

הנה עוד דוגמא: מה פירוש עיקר האמונה "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח"? ובכן: "ישנו אידיאל עתידי (משיחי) המקדם את המציאות כל העת לעבר השלמות האינסופית. כל יום מגיע "קצת" משיח. כל יום העולם הולך והופך מעט יותר שלם."

בניגוד לרושם העולה מהכותרת שלו, אם כן, אין מדובר בספר למי שאין לו מושג ביהדות ומעוניין לקבל הסבר ראשוני. תחת זאת מדובר בספר תיאולוגיה עבור הקורא המשכיל, ואף כזו שאמורה להתחבב על אזנו של בעל הגישה הנטורליסטית-"מדעית". בהחלט מעניין.

הרב כדורי נגד חב"ד

בבלוג של אלן בריל פורסם לפני חודש חלק שני מראיון עם מקובל צעיר, הרב מיכאל צדוק. הגעתי אליו רק לאחרונה ונדהמתי למצוא שם עדות של אותו מקובל (מתוך הבלוג שלו) על שנות לימודיו בישיבתו של הרב כדורי. הנה הציטוט:

יום אחד, כשלמדתי תניא מתוך עותק של חת"ת [חומש, תהילים, תניא] הגיע הרב [כדורי] ועמד ליד הסטנדר שלי. […] שאלתי אותו אם יש משהו שהוא רוצה או צריך. […] הוא אמר, יש כמה טעויות בספר [התניא]. אם אתה רוצה, אעשה לך תיקון סופרים. […] הוא לקח את הספר והלך. אחרי חצי שעה הוא חזר, הגיש לי אותו, ואמר שעכשיו הוא כשר. הספר הרגיש קל. הסתבר לי שהוא קרע החוצה את התניא […] מתוך שיחות אחרות איתו על חסידות חב"ד המעשה הזה ממצה את הדעה שלו [בנושא].

ראו את הרשימה של בריל, שם מסביר צדוק שכל שושלת הרש"ש פשוט לא מקבלת את התיאולוגיה הפנאנתאיסטית החסידית, ועומדת על הבדל עקרוני ובלתי ניתן לגישור בין האלוהות לעולם (על פי התיאולוגיה החב"דית העולם הוא הוא האלוהות, גם אם היא נמצאת גם מעבר אליו). אבל עד כדי כך הפולמוס עקרוני שמצדיק קריעה של כל התניא והשלכתה? לא נעים. וראו את הלינק לבלוג של אותו מקובל צעיר לתמונה של הספר הקרוע.

הבעיה בתיאולוגיה של התנועה הרפורמית

אחרי שבשבוע שעבר פרסם ה-Forward נתונים לא נעימים על הצמצום במספרי החברים בזרמים הלא-אורתודוקסים בארה"ב, כותב השבוע הרב הרפורמי דנה אוון קפלן על הבעייתיות שהוא מוצא בתיאולוגיה הרפורמית. הבעיתיות היא שהיא ליברלית קצת יותר מדי – עד כדי כך שאין לה כל גבול. משום כך קל מאוד לאנשים להיכנס לתחומה, אבל גם קל להם מאוד לצאת. הנה המשך דבריו:

One might think that most people would prefer a congregation that allows each member to find his or her own comfort level rather than one that requires all sorts of obligations, theological as well as ritualistic. That is not necessarily true.

Yes, many potential members are deterred by high upfront demands. But for those who join, the commitment is much greater. Since most of the members in a demanding congregation are deeply committed and religiously active, the collective religious experience is much more fulfilling.

כלומר בזרמים שבהם הדרישות קשוחות יותר, יהיו יותר אנשים שזה לא יתאים להם, אבל למי שזה כן יתאים, זה יתאים לאורך זמן – נאמנותו תהיה עמוקה יותר.

ועוד דבר אומר שם דנה: יש אנשים שפשוט מתאים להם שקשוחים איתם. שמגבילים אותם. לא לכולם מתאים החופש לבחור, מכל מני סיבות – כן, לאו דווקא מאותו ו"מנוס מחירות" אריך-פרומי, למרות שגם הוא כמובן קיים. אני חושב שיש בזה גם את אותה חוכמה שמבינה שכדי לברוא עולם צריך גם דין ושכדי לבנות משהו, צריך קירות. המציאות שלנו אינה רק חסד, וזה רע שהיא כך. לא צריך לשאוף שהיא כן תהיה כך (למרות שבעומק בעומק, היא תמיד ולנצח כך. אם כי אנחנו לא חיים בעומק. אם כי ראוי להיות מודעים לעומק. טוב, הפלגתי למיסטיקה).

וזה מזכיר לי כתבה ישנה שלי על תנועת ההרה-קרישנה (ISKCON), בה הבעתי את הערכתי למבצע המדהים שהצליח להוציא לפועל מייסדה, סוואמי פרבהופאדה. הנה:

סיפורם של חסידי קרישנה המערביים [… הוא] אחד הניסויים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם בהשתלה דתית: מה שניסה, ובמידה רבה הצליח, הגורו של התנועה, בָּהקְטיוֶדאנטה סוואמי פְּרָאבְּהוּפָּדָה לעשות הוא לקחת תנועה דתית ולהעביר אותה, קומפלט, לתוך קרביה של תרבות זרה לחלוטין. בשונה מרוב הזרמים הניו אייגי'סטים, כאן לא היה דילול, לא של המסר ולא של המסורת. בתנועה של פרבהופדה הקפידו על כל מצווה, קלה כחמורה, ולמרות זאת (ואולי בזכות זאת?) היא זכתה לפופולריות עצומה, ופרחה והתפשטה בצורה מרשימה (גם כיום מספר חבריה חוצה בקלות את סף המאה אלף).

מה ששתלתי שם היה אותו "ואולי בזכות זאת" – דהיינו כן, לעיתים תנועה דתית פורחת לא למרות, אלא בזכות גדריה החמורים והקשוחים. אנשים אוהבים גם קשיחות, וזהו רק הלך הרוח הליברלי-כמובן-מאיליו של רובנו שלא מאפשר לנו להבין את זה בצורה פשוטה.