תורה

התפתחות הרעיון המשיחי (והתורה)

Captureאני אוהב את סדרת הספרים של פרופ' ישראל קנוהל על התנ"ך ורעיונותיו. קנוהל הוא חוקר מקרא חשוב שלא חושש לכתוב ספרים קצרים בהם הוא מתמצת נושא מסויים בידענות ובחן, ובעצם מנגיש אותו לציבור הרחב. זה חשוב וחיוני לדעתי, וזו משימה אינטלקטואלית שאקדמאים רבים מדי זונחים.
,
בספרו החדש (הוצאת דביר) מתחקה קנוהל אחר התפתחות הרעיון המשיחי בישראל. הוא עוקב כרונולוגית אחרי הנביאים שהציגו לראשונה (ישעיהו א', הושע, ירמיהו, ישעיהו ב' והלאה), אחרי דעיכת הרעיון בתחילת ימי בית שני, שובו בסוף ימי בית שני, הפעם עם חילוקי דעות בין קבוצות יהודיות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, נוצרים ראשונים).
ץ
כאמור, הספר מרתק וקריא מאוד כאחד (שבחים לעורך עומרי שאשא). בין לבין קנוהל גם מזכיר, ממש בשני עמודים, איך נוצרה התורה. כלומר חמשת החומשים. על פי קנוהל (הוא כתב על הנושא רבות בספר אחר, 'איך נולד התנ"ך') עזרא הסופר עולה מבבל לישראל סביב שנת 450 לפנה"ס, והוא זה שמביא איתו את התורה.
ץ
קנוהל מבאר שהתורה כפי שאנחנו מכירים אותה נוצרה מהמקורות הקדומים יותר שמרכיבים אותה (J, P, E, השירות הקדומות ועוד) בבבל. המקורות הללו, לבד מספר דברים שנכתב לחוד ומאוחר יותר, עברו יחד עם גולי בבל אל בבל, ושם עובדו, עובו ונערכו על ידי חכמים/סופרים כלשהם לספרי התורה בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. אל אלה הוסיפו את ספר דברים.
ץ
עזרא הסופר לקח אותם והגיע איתם אל ישראל במאה החמישית לפנה"ס כאמור. כדי ליידע את העם שיש קאנון חדש הוא מכנס מעמד פומבי של הצגת התורה החדשה. ב"אחד לחודש השביעי", התאריך המוכר כיום כ"ראש השנה", מכנס עזרא את העם וקורא בתורה לפני הקהל.
ץ
התגובות לא היו חיוביות: "כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה" (נחמיה, ח, ט). הסיבה שהעם בוכה, מסביר קנוהל, היא מפני שהוא פשוט לא מכיר את החוקים שהוא שומע, וחושש שהוא חי בחטא. עזרא מרגיע אותם ומבטיח שמעכשיו יהיה בסדר.
ץ
ועוד דבר: מסופר לנו כי "וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' בְּיַד מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי" – מסתבר שבתורה החדשה שעזרא הביא מבבל מצויין שצריך לחגוג את חג הסוכות. היהודים בישראל לומדים ומיד מיישמים: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם". מועדים לשמחה.

על הלכה לא מוסרית ועידכונה – תלמוד תורה לנשים כדוגמא

hanaכאשר הרב הראשי יצחק יוסף אמר שבעיקרון צריך לגרש את הלא-יהודים מישראל, ואלה שיישארו יהיו ה"שמשים" של היהודים, אמרו אנשים שונים שמדובר בחלק מההלכה. כאשר משפחת סמוטריץ' מדברת על העליונות היהודית ועל חוסר הרצון להיות בחדר אחד בבית חולים יחד עם ערבים, גם כן מבהירים לנו שמדובר בחלק מהמסורת היהודית.
ויש לומר ביושר: נכון. יש הלכות מזוויעות ובלתי-מוסריות, ויש יסודות במסורת שהם גזעניים ומבססים תחושת עליונות מהותנית מזוייפת ומסוכנת. אלא שהעובדה שדבר מה קיים בהלכה או במסורת אינו תירוץ להזכיר אותו ללא ביקורת, בוודאי לא לבסס עליו מדיניות חברתית או פוליטית. זאת מפני שיש הלכות וחלקים מהמסורת שברור לנו כיום שהם בלתי קבילים ולא מוסריים.
לא מדובר כאן בתפיסה "רפורמית" או חילונית-הומניסטית, אלא בעמדה שברורה כיום לשומרי מצוות אורתודוקסים רבים (גם אם לא יודו בה בפירוש). אנחנו יודעים זאת למשל מתוך הדוגמא של לימוד תורה לנשים. החל מהתלמוד, דרך ימי הביניים ועד העת החדשה פסקו כמעט כל הפוסקים הגדולים שאין ללמד נשים תורה (או לכל הפחות לא תושב"ע), מטעם "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות".
כך הרמב"ם, הרשב"א, השולחן ערוך, המאירי, הרב משה פיינשטיין, הרב שמואל וואזנר, ועוד ועוד ועוד. הנה למשל מה שכתב הרב קוק על איסור לימוד תורה לנשים: "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות: אלו דברים גדולים מאוד […] ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו עפ"י ההדרכה המעולה הזאת"! בכל מקרה מדובר במסורת ברורה שעל פיה נהגו דורי דורות של יהודים.
והנה, עיינינו הרואות שכיום נשים שומרות מצוות לומדות תורה, גם תורה שבעלפה, ואף הפכו לפוסקות הלכה מקובלות. עינינו הרואות שמוסדות לימוד לנשים נפתחים בזה אחר זה, והרוב המוחלט של הרבנים בציונות הדתית, כולל תלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק, מתירים ואף שמחים מאוד על לימוד תורה לנשים.
אין זה אלא שהגענו למסקנה הפשוטה שאיסור לימוד תורה לנשים, ודאי הטעם בדבר ה"תפלות" לכאורה שהלימוד מביא, הוא בלתי קביל ובלתי מוסרי. הוא מופרך ומכוער. ומכיוון שהגענו למסקנה הברורה הזאת, המסורת הארוכה של האיסור ללימוד תורה לנשים מתעדכנת, ובפרשנות הלכתית והסברים שונים מונפק אישור ללימוד, ולפעמים אף חובת לימוד.
לכן צריך להיות ברור: מי שכיום מעלה ומחזיק ביסודות גזעניים או בלתי מוסריים שבהלכה או במסורת מלמד בעיקר על עצמו, ולא על המסורת. הוא זה שסבור שאין בעיה עם אותם מרכיבים. הוא זה שלא מזדעזע ודורש לשנותם, או לפחות להמעיטם, כפי שהוא דורש בעניין לימוד תורה לנשים. כי אם רוצים, זה אפשרי. השאלה היא רק אם רוצים. ונכון שגזענים למיניהם לא רוצים. אבל האחריות היא עליהם, לא על המסורת.
ואת כל זאת אני מביא גם כדרך המלצה על ספרה האחרון של ד"ר חנה קהת, "משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידאה של תלמוד תורה בעידן המודרני" (הוצאת ספרים כרמל). רוב הספר מוקדש ללימוד התורה כללי כערך, אידיאל ומנהג בתולדות ישראל. בסוף הספר יש נספח ארוך על לימוד תורה לנשים. משם חלק מהפרטים לעיל והציטוט של הרב קוק. מעניין ומומלץ.

דברים יג – פרשנות עבור פרוייקט 929

ההוראות ברורות: אם נשמע שבעיר עברית תושבים משכנעים את שכיניהם להמיר את דתם, עלינו לטבוח בתושבי אותה העיר עד האחרון שבהם, ולהעלות את כל העיר באש: הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב […] וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל (טז-יז). למי שמכיר את המונותאיזם העברי העתיק אין כאן הפתעה גדולה. אלוהים דורש שחסידיו יעבדו אותו בלעדית, וכל סטיה מאמונה אקסקלוסיבית בו נענית בעונש חמור.

למה תפיסה דתית כזאת מזעזעת אותנו? למה היא נחשבת בעינינו למפלצתית? אין זה רק משום שאנחנו מתנגדים לטבח המוני. ההוראות האלה מתנגשות עם אינטואיציה מוסרית מאוד עמוקה אצלנו, והיא שיש לאפשר לכל אדם להתוות בעצמו את דרכו הדתית (או האתאיסטית), שלא ראוי להכריח איש להאמין באמונה מסוימת או לעבוד אל מסוים, ושבוודאי אין להעניש אדם על המרת דת. אף יותר מכך: אנחנו סבורים שחיים דתיים שמקוימים רק מתוך כורך, מתוך כפייה או מתוך פחד, אינה חיים דתיים ראויים. אין כאן לדעתנו עבודת ה' אמיתית.

אז למה לא חשבו כך מחברי התורה? התפיסה הקדומה התייחסה לאדם לא כפרט, אלא כחלק ממכלול חברתי שלם. חיי הדת שלו לא היו נתונים להכרעתו, אלא היו נגזרת חד משמעית של החברה בה הוא חי. "חופש דת" היה חסר משמעות מפני שכל אדם גדל בתוך הקשר דתי מסויים, והיציאה ממנו נחשבה לבגידה לא רק באותה דת, אלא בקהילה כולה. במילים אחרות, כפי שלא בחרת במשפחתך, לא בחרת בדתך. נולדת לתוכן. אחת הבשורות המרכזיות של העידן המודרני היא עלייתו של האינדיבידואל כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, ומתן חשיבות וערך עליונים לאוטונומיה שלו או שלה.

סביר להניח שהמצווה הזאת מעולם לא קוימה, וגם כיום שומרי מצוות לא מעלים על דעתם לקיימה. התירוץ ההלכתי לא משנה (אין סנהדרין? משום דרכי שלום?). הסיפור הוא עמוק יותר: מרבית שומרי המצוות חשים רתיעה מוסרית חריפה מההוראות האלה. זאת משום שגם הם, כמובן, חלק מהעולם המודרני. הם רואים את עצמם כאינדיבידואלים הזכאים לבחור את דרכם הדתית, וממילא רואים כך גם את זולתם.

עם זאת, התפיסה המודרנית הזאת לא מקבלת ביטוי מספק בשיח ההלכתי ובכתביהם של רבנים בכירים. לא מספיק מודגשת זכותו של הפרט לבחור את אמונתו, וחובתו של כל אחד מאיתנו לכבד את בחירתו של האחר. חוסר הבהירות לגבי כיבוד דרכו של הזולת הוא תקלה, כזאת שעלולה להביא במקרים קיצוניים לאסונות. המשימה המוצבת לפתחם של רבני דורנו היא הבהרת זכותו של כל אדם לחופש דת.

פורסם ב-929

פרס לא מזדקן, לא מתעייף, לא מוותר, ולעולם לא לומד

מגזין בקהילה החרדי, גיליון חג סוכות, 27.9.12, ראיון עם הנשיא פרס, עמ' 64. זו תורה:

Scan100012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מגזין בקהילה החרדי, מוסף סיפורים לילדים, 27.9.12, מהסיפור 'טירת השווא' של יהודה פולק. וזה שכרה:
Scan100032