לפני חודש דיווח 'הארץ' שבאיחוד האירופי יש דרישה למחוק סימני צלב ממטבעותיו. הדרישה באה מאגף הכלכלה והכספים, אולם מקורה בצרפת, שמקפידה על הפרדה חדה בין דת ומדינה. לא ייתכן שאזרחים צרפתים תמימים יתקלו בסמל דתי על גבי היורו שלהם!
היום מדווח 'מעריב' ששוויץ מעוניינת לבחור המנון חדש. הבעיה עם הישן, שנכתב ב-1841 היא שהוא מזכיר את אלוהים: "כשהשמיים הופכים לאדומים […] אתה, הו Lord, מופיע באורם". רק שכפי שמצטט 'מעריב' את אחד המתנגדים, "במדינה יש גם אתאיסטים ופוליתאיסטים, כך שזו בעיה." אכן בעיה חמורה לפוליתיאיסט לשמוע פתאום שאלוהים מוזכר בהמנון.
ההתפתחויות האלה עצמן אינן נוראיות כמובן, אבל הן סימפטום למשהו דפוק. ראשית, בקרב אותם אתאיסטים, שהרגשות האנטי-דתיים שלהם כנראה "נפגעים" בכל פעם שהם נתקלים בצלב או שומעים על אלוהים. ילדים קטנים. שנית, משהו דפוק בקרב האיחוד האירופאי וממשלת שוויץ, שכל כך בקלות מוותרים על מורשת תרבותית עשירה. לטוב ולרע, אירופה הגיעה לאן שהיא הגיעה בזכות הנצרות. אירופה היא ציוויליזציה נוצרית. אז ודאי שלא ניתן לכנסיות לשלוט בחיינו, אבל האם אכן צריך להכחיד כל זכר למורשתן?
בספרו 'חוקת החירות' (שיצא עכשיו בעברית בהוצאת 'שלם' ובתרגום אהרן אמיר) כותב ההוגה השמרני בן המאה העשרים פרידריך האייק ש
יראת כבוד למסורתי, [זו] שהטיפוס הרציונליסטי מוצא דוחה כל כך, [היא] הכרח שאי אפשר בלעדיו לפעולתה של חברה חופשית. [… זאת משום ש]המוסר שלנו, בדומה לכל שאר ערכינו, אינו מוצר של התבונה, אלא תנאי מוקדם שלה. [… לכן] גם אם תמיד עלינו לשאוף להשביח את מוסדותינו,לעולם לא נוכל לשים לנו למטרה לברוא אותם מחדש בכללותם.
אל תדאגו, אני בהחלט לא מנוי על כל דבריו של האייק. עם זאת נדמה לי ששתי הדוגמאות האלה מעידות שחסרה לאירופאים מידה בריאה של יראת כבוד למורשת שהם קיבלו מאבותיהם. יש משהו פזיז, תשוקת "רצח אב", בהחלטות האלה. ומי שרוצח את אביו הופך עיוור.
מינים 