שמרנות

איריס פרוש על חוסר האוריינות בקרב יהודים כאמצעי לשימור המבנה המסורתי

הספר החדש הזה מפתיע בטענתו הבסיסית: בניגוד למקובל לחשוב, יהודים לפני המאה ה-20 לא ידעו לקרוא עברית. כך למשל, במפקד שנערך באימפריה הרוסית ב-1897 נמצא שרק 38.9 אחוז מהיהודים ידעו לקרוא (יכולת כתיבה לא נבדקה). מחקר אחר שפורסם ערב מלחה"ע הראשונה הראה שבקרב חייטים יהודים באירופה מעל לרבע יודעים לקרוא רק את התפילה, ולא שום טקסט אחר (כלומר, בעיקר זכרו בעלפה).
 
המחברת, איריס פרוש, פרופ' אמריטה במחלקה לספרות עברית באונ' בן גוריון, מביאה גם עדויות כתובות לכך שהבערות בקרב יהודי אירופה היתה גדולה משנטינו לחשוב. עדויות על יהודים שהיו מקריאים בפניהם מכתבים שהגיעו אל העיירה, מפני שהם לא ידעו לקרוא. או של משכילים, כמו משה ליב ליליינבלום, שכותב לי"ל גורדון ב-1869 מאודסה כי "הספרות העברית מתה פה, היא רק חלק ליחידים שרידים פה. המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר".
 
פרוש גם מסבירה למה המצב היה כזה: לא רק הנשים, אלא גם רוב הגברים הודרו בכוונה מהכתוב, מהטקסטים, וידיעת הקריאה היתה נחלתה של אליטה מצומצמת. הנה:
 
השליטה בלשון, באמצעות הבערות המכוונת, שימשה בידי המנהיגות המסורתית ככלי רב עוצמה לביצור סמכותה הדתית ולשכפול הסדר החברתי הקיים. בערות זו מנעה בהצלחה מחוגים רחבים את הגישה הישירה אל מקורות הידע בדקדוק, במקרא ובלשון העברית, הקהתה את המחשבה הביקורתית והבטיחה את הציות למקורות הסמכות המסורתיים. (259)
במילים פשוטות, הבערות בעברית עבור היהודים היתה דומה לבערות בלטינית עבור הנוצרים שלפני הרפורמציה: חוסר האפשרות לקרוא את כתבי הקודש הבטיח ציות, כפיפות בפני בעלי הסמכות הדתית ושימור הקיים.
 
חלקו השני של הספר מוקדש למאמצי המשכילים ללמוד עברית, ולביאור הכתיבה עצמה כפרקטיקה אמנציפטורית, וכחלק מכינונו של הסובייקט המודרני. הכתיבה והפצת הטקסטים, שעבור הוגי הנאורות היו סמל לקידמה, עצמאות וחירות, הפכו באופן טבעי גם עבור היהודים המשכילים לדרך לקרוא תיגר על המסורת ולחדש בה.
 
לא קראתי את כל הספר (בהוצאת כרמל), וגם אינני בקיא מספיק בנושא כדי לבחון את תקפות המחקר, אולם התזה מרתקת והגילויים, כאמור, מפתיעים מאוד.
Capture

על זכויות וזהויות – תשובה ליואב שורק

בגיליון מוסף שבת הקודם של מקור ראשון פורסם מאמר מעניין של יואב שורק בו הוא קורא למעשה לא להביע תמיכה בלהט"בים, על מנת לא לעודד את התופעה. שורק בונה את מאמרו על כמה הנחות יסוד, שרובן מפוקפקות, ושאחת מהן, העיקרית, פשוט מנוגדת למציאות הפשוטה. היום התפרסמה בעיתון תגובתי, להלן:

במאמרו יוצא יואב שורק כנגד הסובלנות שהוא מוצא אף בחברה שומרת המצוות כלפי להט"בים, ומייחס סובלנות זו לכוונות טובות, אולם לעיוורון לגבי השלכותיה. לדידו של שורק קבלת להט"בים בחברה פירושה קבלתה של המהפכה המינית, שממילא עומדת מאחורי התופעה. שורק מייחס את הלגיטימציה שמקבלים להט"בים בעולם המערבי המודרני לשתי הנחות מוצא. האחת היא שמימוש תשוקה מינית הוא דבר חיובי; השנייה, שמשיכה מינית היא יסוד הזוגיות. משום שניתן למצוא בהלכה עמדות הפוכות לחלוטין, מסיק שורק שעמדת התורה מנוגדת לא רק למשכב זכר, אלא לכל משלבי החיים ההומוסקסואלים בכלל.

ברם בחינה קרובה של התופעה תלמד אותנו שבעוד ששתי הנחות המוצא לעיל, בדרגות שונות של חריפות, אכן מאפיינות את המהפכה המינית, הן אינן עומדות במרכז הקבלה של המיניות ההומוסקסואלית. הסיבה שאנחנו סובלניים כלפי להט"בים אינה מפני שמתירנות מינית הפכה ללגיטימית (להט"בים רבים אינם מתירנים), אלא מפני שמדובר עבורנו בעניין הנוגע לכבוד האדם. הומוסקסואליות היא מימד של זהות, ומגדירה באופן מקיף את חייו של הפרט. להיות הומו אינו מתמצא בתשוקה או בפעולה מינית מסויימת. מדובר בקשת שלמה של רגשות וזיקות, כמו גם מיקום חברתי מסויים. זה הביטוס שלם. לומר שמדובר רק בפעולה אסורה דומה לאמירה שאין זהות ציונית דתית כלל, אלא רק יהודים שומרי מצוות שמחזיקים בתפיסה ציונית. ברור לנו, וכל דתל"ש יאמר מיד, שיש זהות ציונית דתית.

כיבוד הרבדים המשמעותיים ביותר של העומד מולנו היא העקרון על פיו אנחנו קובעים מה אצל הזולת חשוב מספיק בכדי שיזכה להגנה מיוחדת. היסודות האלה (הם נקראים בפינו "זכויות"), הם אותם מימדים של זהות שבלעדיהם לא יהיה האדם שמולנו הוא עצמו, או לחילופין, לא יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שבו. חופש הביטוי, חופש התנועה, האוטונומיה על גופנו, חופש הדת והמצפון הם כולם מימדים בסיסיים בזהות שלנו, וחשובים, אני בטוח, לשורק לא פחות מאשר לכל אחד אחר. באותה מידה גם האפשרות לבטא את המיניות שלנו ללא פחד, ללא כפייה ועל פי רצוננו קשורה באופן עמוק לזהותנו. אם לא נכבד אותה, לא נכבד את עצמנו או את האדם שמולנו.

שורק מבין את האיום שבהגדרת הומוסקסואליות כזהות, ולכן הוא שולל דבר זה במפורש בסוף מאמרו. אולם עצם שלילתו המילולית של דבר לא יכולה להעלימו. עבור מרבית ההומואים והלסביות נטייתם המינית היא חלק מהותי מזהותם האנושית, ועל כן מכבודם העצמי. בהכחשתה של מציאות פשוטה זו שורק לא רק שאינו מכבד את תודעתם העצמית של אחיו ורעיו, אלא מכסה את עיניו מרצון אל מול מציאות פשוטה.

Capture

יואב שורק ומלחמתו במודרנה

יואב שורק​ כתב מאמר, או יותר נכון פקודת קרב, לפני שבועיים ב מוסף 'שבת' – מקור ראשון​. תחת הכותרת "להתייצב למלחמת בתרבות" הוא קרא לציונות הדתית לתת תשובה יהודית הולמת ל"מתקפה של ערכים ותפיסות עולם שאכנה אותם כאן 'ליברליים'". השבוע התפרסמה תגובתי למאמרו באותו מוסף. בקצרה, אני חושב ששורק יוצא למלחמה כנגד המודרנה עצמה, ולכן מאבקו לא רק אבוד, אלא שהוא עצמו אינו באמת מעוניין בנצחונו. להלן.

מאמרו של יואב שורק כתוב היטב ומלומד כהרגלו, אולם נדמה לי ששורק טועה הן באבחנת המצב הנוכחי והן בדרך להטבתו. בעוד שאני מסכים לחלוטין עם שורק שהשיח הליברלי שוטף את החברה בזמננו באופן שקשה מאוד להתייצב כנגדו, איננו מסכים איתו ש"בבסיס הזרמים הללו מונחים הערעור הפוסט מודרני" (או כל תפיסה אידיאולוגית אחרת). למעשה, השיח הליברלי עוצמתי ומקיף בדיוק מפני שהוא נישא על גבי תמורה חברתית עמוקה ויסודית הרבה יותר, שבעצמה מולידה תפיסות עולם שונות ומגוונות.

תמורה זו עלייתו של האינדיבידואל המודרני, דהיינו העצמת הפרט כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, וראיית האוטונומיה שלו והשמירה עליה כערכים עליונים. מתוך התפיסה הזאת נגזרים יחסים חדשים לערכים מסורתיים (ביחס למדינה, למשפחה, לאהבה וכו'), כמו גם ערכים חדשים (כגון חשיבותו של הכבוד הסגולי, חירות הפרט, האושר, האותנטיות, העונג הגופני). שורק מזהה נכון את השינויים שהיא מביאה, אולם תולה אותם בטעות ב"רוחות החדשות" וב"עגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן–פרנסיסקו ומאמסטרדם".

זיהוי שגוי זה מוביל אותו לחשוב שאם רק תציב היהדות האמונית מערך אידיאולוגי אלטרנטיבי נחוש דיו, תוכל היא להתנגד לאותו ליברליזם, ולהתוות נתיב חדש-ישן במציאות הנוכחית. מכיוון שלא ירד לשורש השינויים בהווה, פתרונו של שורק לא יוכל אלא להציב תמונת מראה "יהודית" לשיח הליברלי. במילים אחרות, כל "תפיסה אמיצה ומקיפה" שתגובש תושתת ממילא על אותו אינדיבידואליזם שממנו יונק הליברליזם. יכול להיות שהיא תדרוש נאמנות הלכתית ו/או הוקעה פומבית של הומוסקסואליות, אבל את הדקדוק ההלכתי היא תקיים מתוך עמדה אינדיבידואליסטית (ולא מסורתית-קהילתית), ועדיין יהיו בה הומואים.

מה שהיה מציב אלטרנטיבה אמיתית לאינדיבידואליזם המודרני היה חזרה לקהילתיות הפרה-מודרנית, אותה תפיסה בה הפרט אינו אלא איבר פחות-ערך של המשפחה והקהילה, ואשר מתוכה מובן מדוע האבות (או הסבים, או דמות פטריארכלית כלשהי) מחליטים באיזה מקצוע יעבדו ילדיהם, עם מי הם יתחתנו, מה הם ילמדו (ומה הן לא תלמדנה) ואיפה הם יגורו. אלא שחזרה למצב כזה אינה אפשרית, וממילא אינה רצויה. האם ילדיו של שורק מוכנים להתחתן על פי הוראותיו? האם שורק עצמו מוכן לוותר על אותן חירויות מודרניות (חופש ביטוי, חופש דת וכו') שנובעות מכיבוד זכויותיו האינדיבידואליות?

הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אפנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב. העובדה ששורק עצמו לא היה מוכן שירמסו את זכויותיו מלמדת שגם הוא עצמו הפנים את ההיגיון הליברלי. ומעבר לכך, השיח הליברלי לא נולד יש מאין, אלא התפתח מתוך התרבות הנוצרית, שהיא עצמה יצאה כמובן מתוך היהדות. שורשיו הקדומים של הליברליזם ואף האינדיבידואליזם במקרא. מתוך התובנות הבסיסיות האלה יש להמשיך.

הימין הדתי בארה"ב במשבר

מאמר מעניין מאוד של Damon Linker, אמריקאי מהצד הימני-אמוני שכותב הרבה על דת ופוליטיקה בארה"ב. המאמר עוסק בחשבון הנפש בקרב מנהיגים והוגים שמרנים ודתיים בארה"ב בעקבות הניצחון הברור של המאבק הלהט"בי להכרה בכלל ולאישור נישואים חד-מיניים בפרט.

לינקר מזכיר שההנחה של השמרנים בארה"ב היתה, לפחות מאז שנות השבעים, שהם הרוב (הרי התנועה של איש הדת ג'רי פלוול נקראה ה-Moral Majority), ושהם זוכים לייצוג מופחת בפוליטיקה רק משום ש"האליטות" בהוליווד, באקדמיה ובמערכת המשפט הן ליברליות. כעת מסתבר שההנחה הזאת שגויה: רוב הציבור האמריקאי אינו שמרן, ולגבי דברים שונים אף ליברלי למדי.

ואם הניצחון של הלהט"בים לא מספיק, בא הסקר של לפני שבוע במכון Pew והראה שהנצרות הממוסדת בארה"ב במשבר. יותר ויותר אמריקאים בוחרים לא להזדהות עם אף זרם נוצרי.

מה לעשות? על פי לינקר בקרב הימין הדתי השמרני נשמעים קולות שמדברים על התכנסות והתבצרות. זו "הברירה הבנדיקטנית" שמזכירה את בנדיקטוס הקדוש, מייסד מוסד הנזירות הנוצרי, שהראה שניתן לשמור על הגחלת האמונית בזמנים קשים על ידי נסיגה מהחברה הדקדנטית והקמת מוסדות דת מתבדלים.

לינקר מציין שבעוד שבעבר חשבו במחנה שלו שהדגם הדמוקרטי הצרפתי, זה שמדיר את הדת מהמרחב הציבורי, אינו תקף לגבי ארה"ב, שהיא דמוקרטיה דתית למדי, כעת מתגבשת הדעה שכל מדינה דמוקרטית מודרנית מסוכנת לדת ומעודדת חילון.

לנו בישראל של 2015 זה אולי נשמע מופרך, אבל אין ספק שזה נכון. עם זאת, צריך לסייג: בדגש על "דמוקרטית", ובלי לשלול תופעות של דתיות פרטית, ואף גלים של התעוררות דתית, כפי שכבר היו בארה"ב בעבר, וסביר שעוד יהיו. הדמוקרטיה מעודדת חילון, אבל היא לא מובילה לאתאיזם כללי ולא למחיקת הדת. והיא גם לא מייתרת אופי תרבותי: ארה"ב לא תהיה צרפת. אבל היא כנראה גם לא תהיה החלום האוונגליסטי של "אומה נוצרית".

האוונגליסטים הרפובליקנים ונישואים חד מיניים

מאמר מעניין בנ"י טיימס על המבנה החברתי של המפלגה הרפובליקאית, לקראת הפריימריז למועמד שלה לנשיאות. כמו בפעם שעברה, המועמדים יאלצו להתחבב על הבסיס האוונגליסטי השמרני של המפלגה, ולכן להתבטא נגד הפלות ונישואים חד-מיניים.

הבעיה היא שהבסיס הזה (האוונגליסטים הלבנים אגב, לא אחרים) מונה רק 18% מהאוכלוסייה בארה"ב, ושונה בדעותיו מהשאר בשאלות שכאלה. בעוד 77% מהיהודים, 60% מהקתולים ו-60% מהפרוטסטנטים הלא אוונגליסטים תומכים באפשרות של נישואים חד-מיניים, רק 28% של האוונגליסטים הלבנים תומכים בכך.

כלומר המיעוט הדתי-שמרני הופך לנטל על תדמית המפלגה בקרב רוב הציבור, ואף בקרב שאר מצביעיה היא. וכל דמיון למפלגה דתית שמרנית אחרת במדינה אחרת על אחריות הקורא בלבד.

האפיפיור מקשה על הרפובליקאים

מיט רומני לא יתמודד בבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב, אז לא נצטרך לשמוע שוב על הדת המורמונית, אבל תיתכן בעיית-דת לרפובליקנים אחרים שיתמודדו לנשיאות. ריק סנטורום, ג'ב בוש וכריס כריסטי הם כולם קתולים. עד כה רפובליקנים קתולים היו יכולים לסמוך על האפיפיור שיגבה את העמדות השמרניות שלהם בקשר להומוסקסואליות, תכנון משפחה, קפיטליזם ואפילו יחס לסביבה.

הבעיה כעת, כפי שמגלה אמי דייוידסון מהניו-יורקר, היא שהאפיפיור פרנסיצקוס חורג מהקו השמרני יותר או פחות בכל אחד מהנושאים האלה. הוא ידידותי כלפי הומואים, אמר שרעיון החלחול מטה של ההון הוא "נאיבי", האשים את האדם בהתחממות גלובלית ולאחרונה גם אמר שלא צריך להתרבות "כמו שפנים". אם בעבר השמרנות קיבלה גושפנקה דתית, כעת לא רק שזו איננה, אלא המתמודדים צריכים להחליט האם לדבוק בשמרנותם או בדתם. נותר לעקוב אחרי הראיונות ולראות כיצד הם יענו לשאלות שמאתגרות אותם עם את עמדות ראש הכנסייה שלהם.

צ'סטרטון על מסורת

דבר אחד נבצר מבינתי עוד מימי נעורי. נבצר מבינתי מניין שאבו הבריות את הרעיון כי שורר ניגוד כלשהו בין דמוקרטיה למסורת. וכי מהי מסורת, אם לא דמוקרטיה הנמתחת על ציר הזמן? המסורת שמה את מבטחה בקונצנזוס רחב של קולות אנושיים, במקום איזו עדות מבודדת או אקראית. […] המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה: היא מעניקה קול לנידח מכל המעמדות – לאבות אבותינו. המסורת היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע לאותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלה שנתמזל מזלם להלך תחת השמש. הדמוקרטים תמימי דעים בהתנגדותם להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות לידתם; המסורת מתנגדת להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות מותם. הדמוקרטיה מורה לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהיה זה נער האורוות שלנו; המסורת מייעצת לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהיה זה אבינו.

ג.ק. צ'סטרטון (1874-1936), מתוך ספר חדש שמקבץ ממאמריו שיצא בהוצאת שלם, השנון שבשמרנים והשמרן שבשנונים, האיש שצוטט על ידי קנדי ורייגן, נערץ על ידי בורחס וטולקין, גרם לק.ס. לואיס ומרשל מקלוהן להפוך לקתולים, ושג'ורג' ברנרד שו, מברי הפלוגתא העיקריים שלו, כינה אותו "גאון קולוסלי". עם הקדמה יפה מאת אסף שגיב ותרגום מצויין של עודד וולקשטיין.

10256451_10152273254479724_2687626931846173839_n

אירופה נפטרת מהצלב

לפני חודש דיווח 'הארץ' שבאיחוד האירופי יש דרישה למחוק סימני צלב ממטבעותיו. הדרישה באה מאגף הכלכלה והכספים, אולם מקורה בצרפת, שמקפידה על הפרדה חדה בין דת ומדינה. לא ייתכן שאזרחים צרפתים תמימים יתקלו בסמל דתי על גבי היורו שלהם!

היום מדווח 'מעריב' ששוויץ מעוניינת לבחור המנון חדש. הבעיה עם הישן, שנכתב ב-1841 היא שהוא מזכיר את אלוהים: "כשהשמיים הופכים לאדומים […] אתה, הו Lord, מופיע באורם". רק שכפי שמצטט 'מעריב' את אחד המתנגדים, "במדינה יש גם אתאיסטים ופוליתאיסטים, כך שזו בעיה." אכן בעיה חמורה לפוליתיאיסט לשמוע פתאום שאלוהים מוזכר בהמנון.

ההתפתחויות האלה עצמן אינן נוראיות כמובן, אבל הן סימפטום למשהו דפוק. ראשית, בקרב אותם אתאיסטים, שהרגשות האנטי-דתיים שלהם כנראה "נפגעים" בכל פעם שהם נתקלים בצלב או שומעים על אלוהים. ילדים קטנים. שנית, משהו דפוק בקרב האיחוד האירופאי וממשלת שוויץ, שכל כך בקלות מוותרים על מורשת תרבותית עשירה. לטוב ולרע, אירופה הגיעה לאן שהיא הגיעה בזכות הנצרות. אירופה היא ציוויליזציה נוצרית. אז ודאי שלא ניתן לכנסיות לשלוט בחיינו, אבל האם אכן צריך להכחיד כל זכר למורשתן?

a169_Hayek_Liberty_200x300בספרו 'חוקת החירות' (שיצא עכשיו בעברית בהוצאת 'שלם' ובתרגום אהרן אמיר) כותב ההוגה השמרני בן המאה העשרים פרידריך האייק ש

יראת כבוד למסורתי, [זו] שהטיפוס הרציונליסטי מוצא דוחה כל כך, [היא] הכרח שאי אפשר בלעדיו לפעולתה של חברה חופשית. [… זאת משום ש]המוסר שלנו, בדומה לכל שאר ערכינו, אינו מוצר של התבונה, אלא תנאי מוקדם שלה. [… לכן] גם אם תמיד עלינו לשאוף להשביח את מוסדותינו,לעולם לא נוכל לשים לנו למטרה לברוא אותם מחדש בכללותם.

אל תדאגו, אני בהחלט לא מנוי על כל דבריו של האייק. עם זאת נדמה לי ששתי הדוגמאות האלה מעידות שחסרה לאירופאים מידה בריאה של יראת כבוד למורשת שהם קיבלו מאבותיהם. יש משהו פזיז, תשוקת "רצח אב", בהחלטות האלה. ומי שרוצח את אביו הופך עיוור.

המוסר מעל לדת

במאמר קצר על יחס האוונגליסטים למורמוניות של רומני מביא המחבר טענות שהם יתגברו על סלידתם הראשונית, וזאת מפני שעולם הערכים (אנטי-הפלות, הומופוביה) דומה. בהמשך מועלית הטענה שממילא הם לא יותר מדי אוהבים גם פרוטסטנטים מהמיינסטרים (כמו אובמה), מפני שהם לא נחשבים בעיניהם נוצרים אמיתיים – וניתן להבין שזה משום שהם מנוים על עולם ערכי ליברלי. כלומר: מצד אחד טוענים האוונגליסטים שהפרוטסטנטים הליברלים אינם נוצרים "אמיתיים" משום שהם מעדיפים את העולם המוסרי (הליברלי) על מה שעבור האוונגליסטים הוא עקרונות הדת הנוצרית. מצד שני הם עצמם מעדיפים את העולם המוסרי של רומני על פני עקרונות הדת שלו, שאינם ממש נוצריים-אוונגליסטיים. יוצא שהן אצל האוונגליסטים והן אצל הליברלים מה שחשוב הוא המוסר, ולא דוגמא הדתית.
נותר רק לחשוב מהן ההקבלות שניתן למשוך אל המתח בין החרד"לים למיינסטרים הסרוג ולחברה היהודית הכללית.
והנה ג'ון סטיוארט שמטפל בעניין.