שמאל

שמרנים מול פרוגרסיבים – כך זה התחיל

בשנות התשעים של המאה ה-18 מבחין אדמונד ברק, אז פוליטיקאי בריטי ולימים מאבות השמרנות המודרנית, בתופעה מעניינת: החלוקה המוכרת אז של הכוחות בפוליטיקה האירופאית, בין המלוכנים שתמכו בשלטון אבסולוטי (או כמעט כזה), לבין אלה שהחזיקו שיש לתת לפרלמנט כוח על חשבון המלך, ועל ידי כך להגביל את כוח המלוכה, כבר אינה רלוונטית.
מדובר בעשור הראשון אחרי המהפכה הצרפתית, בה נגדע שלטונו של לואי ה-16, ולא הרבה אחרי כן, גם ראשו. והנה, הפולמוס בבריטניה סביב המהפכה לא התגבש על פי קווי המחלוקת הרגילים. כך למשל, ברק, שהשתייך למפלגת ה-Whigs, כלומר הפרלמנטרים, חשב שהמהפכה הצרפתית היא איוולת, וסופה חורבן, וזאת למרות שחבריו למפלגה חגגו את החירות החדשה בה זכו הצרפתים. ברק הבין שהפוליטיקה האירופאית מתחלקת כעת סביב ציר חדש: "אלה שמעוניינים לשמר באנגליה את סדר הדברים הישן […] ושמחשיבים את השימור הכללי של הסדר [כחיובי. ואילו הצד השני] דורש שינויים גדולים כאן, ושמח מאוד לראות אותם בכל מקום אחר." החלוקה המרכזית בפוליטיקה, בקיצור, כבר אינה זו שבין מלוכנים ופרלמנטרים, אלא הפכה לזו שבין שמרנים ופרוגרסיבים.
יובל לוין כותב, בספר שיצא באנגלית ב-2014 ותורגם כעת על ידי Aviad Stier, על הולדת החלוקה הזאת דרך חייהם ומחשבותיהם של שני בני התקופה. ברק, מאבות השמרנות המודרנית, ותומס פיין, הוגה ליברלי חשוב של שיח זכויות האדם וחלק מהמעגל של האבות המייסדים של ארצות הברית. לוין עצמו הוא אינטלקטואל אמריקאי (בעל שורשים ישראלים) שנחשב אחד ההוגים הבולטים של השמרנות האמריקאית ושל המפלגה הרפובליקאית בזמן הזה. בספר (הוצאת המרכז האקדמי שלם) הוא מבקש להציג בפנינו את שורשי החלוקה בין שמאל וימין כפי שאנחנו מכירים אותה, והוא עושה זאת באופן חד, ברור, מרתק ומאיר עיניים.
הן ברק והן פיין הגיעו מרקע אנגלי פשוט, אף עני, ושניהם קנו להם שם באמצעות כתביהם. הם חיו באחת התקופות הדרמטיות ביותר: ב-1776 שלוש-עשרה הקולוניות באמריקה הצפונית הכריזו על עצמאות והפכו לארצות הברית. ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית. פיין הילל את שתי ההתפתחויות האלה, ועבר לארצות הברית כדי לעזור לה לקום. ברק תמך (פחות או יותר) באמריקאים, אבל הזהיר מפני תוצאות המהפכה בצרפת. על פי ברק המהפכה היא אויבת הרפורמה. תיקונים יש לעשות לאט, ועל בסיס חכמת העבר. הצרפתים שוגים כאשר הם סבורים שיצליחו לבנות חברה חדשה הפועלת על פי עקרונות חדשים (תבוניים, רציונליים, חילוניים וכו'). האמריקאים, שבסך הכל מבטאים את המשך הליברליזם הבריטי, יצליחו.
פיין היה נציג מובהק של מחשבת הנאורות: החברה מורכבת מפרטים אשר לכולם זכויות שוות. ממשלות מוקמות על מנת להגן על זכויות אלה. אם הן נכשלות בכך, מותר לעם, ואף חובתו, להחליפן. אין להן כל סמכות למשול בתוקף השושלת אליה הן שייכות או עקרונות העבר שקיימו אותן עד כה. מלך צרפת, שהיה רודן אטום, ודאי הודח כדין, והצרפתים פתחו במאמץ נועז ומזהיר של בניית חברה טובה יותר, לקראת עולם טוב יותר.
ברק, כשמרן, פקפק במעמד התבונה כסמכות עליונה וסבר שאין לסמוך עליה – כלומר עלינו, בני האדם החיים כעת – באופן מוחלט. גם לדת, למסורת, לרגשות ההמון ולמבנים החברתיים של העבר יש דברים חשובים ללמד אותנו. הוא זלזל ברעיון של "זכויות טבעיות" וסבר שרק החברה מעניקה זכויות לבניה – ושלכן זכויות אלה אינן זהות או אוניברסליות. פיין סבר שיש להעדיף את הטבע על ההיסטוריה, את התבונה על המסורת, את הפרט על החברה, ויחסו אל הדת הממוסדת לא היה מבייש את האתאיסטים הלוחמניים כיום (ברק שנא אתאיסטים וחשב שאסור לגלות כלפיהם סובלנות). בשונה מאמריקאים אחרים במעמדו פיין מעולם לא החזיק עבדים, ותמך בחירותם של בני אדם באשר הם.
כוכבו של ברק דרך כאשר המהפכה הצרפתית נכשלה, בדיוק כפי שניבא. במקום חברה דמוקרטית של חופש, שוויון ואחווה הגיע הטרור, ואחריו עלה לשלטון גנרל-רודן, וסחף את אירופה למלחמה. פיין הפך לאחד מגיבורי מלחמת העצמאות האמריקאית, אולם שמו הוכתם אחרי שפרסם חיבור בו גינה את הדת בכלל (אם כי לא את קיומו של אלוהים) ואת הנצרות בפרט, כדת המטופשת ביותר.
לוין משרטט את קווי המחלוקת בין ברק לפיין, שאינם אלא קווי המחלוקת בין השמרנות לפרוגרסיביות. הוא מדבר על המתחים שבין הצדק והסדר, הבחירה והחובה, התבונה והמסורת, והעבר וההווה, והוא עושה את זה באופן מרתק. האם הוא עושה זאת גם באופן הוגן? אני חושב שכן. היה אפשר אולי להדגיש יותר את התנגדותו של ברק לדמוקרטיה (כולל שיר הלל משתפך למארי אנטואנט אחרי מותה), אבל צריך לזכור שזאת תקופה שרבים וטובים היו נגד דמוקרטיה, כולל, למשל, וולטיר. כאמור, הספר בהחלט נותן מפה עשירה להבנת הצדדים ב"פולמוס הגדול".
אחד הדברים שאפשר ללמוד מאותה מפה הוא שיתרונו של פיין הוא חסרונו: יש לו עיקרון ברזל אחד, ואיתו הוא מסתער על העולם: הפרט על תבונתו ועל האוטונומיה שלו. לברק אין עקרון כזה. הוא בהתלבטות מתמדת. הוא עסוק בהשוואת ההווה אל העבר, בניסיון לדלות חכמה מההיסטוריה, מהמסורת, מהמוסדות (הפטריארכלים, האריסטוקרטים) הקיימים. החיסרון של פיין הוא בהתלהבות יתר להפעיל את אותו עיקרון בכל מקום, ומהר. זה לא תמיד עובד, כפי שאפשר ללמוד ממקרה צרפת (והיום, מהעולם הערבי). ברק מאידך שקוע בהתלבטויות כשהזמנים, מה לעשות, משתנים, ומלוכה כבר אינה מוסד קביל.
דרך אחת לנסח את ההבדל בין ההשקפות של שני אלה, ושל השמרנים והפרוגרסיבים בכלל, היא על פי עמדתם כלפי האוטונומיה של האינדיבידואל. עבור פיין האוטונומיה האנושית היא עניין טבעי, ראשוני, ולכן גם זכות – וגם אידיאל. ברק סבור שכל חירות שהיא יכולה לבוא רק מתוך הקשר, ולכן האוטונומיה שלנו תמיד תהיה מוגבלת, באופן עקרוני, על ידי האנשים סביבנו – המשפחה, הקהילה והמדינה. ממילא מה שהמדינה צריכה לדאוג לו, על פי ברק, אינו חירותו של הפרט (כפי שסבור פיין) אלא צרכיו (שהם גם, באופן עקרוני, צרכי הקהילה).
הספר מעניין במיוחד בזמננו, כאשר נראה שהחלוקה בין שמרנים לפרוגרסיבים, שברק היה חד מספיק להבחין בהיווצרותה, מתערערת לטובת חלוקות חדשות. הימין החדש, שלא מזמן כתבתי עליו, לועג לשמרנות ומציג תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית, שמצד שני מאמצת מהויות "טבעיות" בנוגע לגזע ומגדר. גם בין אלו המתקראים שמרנים קשה למצוא קו קוהרנטי (ע"ע טראמפ), ואילו השמאל הפרוגרסיבי מקדש את האוטונומיה של הפרט עד כדי כך שהוא מוותר עבורה על ההגיון הפשוט ושקוע בטהרנות מוסרית שמשתקת אותו. ספרו של לוין נותן רקע עשיר לבחינת התמורות הללו. בהחלט מומלץ.
Capture

על האנטישמיות בלייבור הבריטי כאנטישמיות חדשה

Captureהסיפור על האנטישמיות בלייבור חשוב לא בגלל מפלגת הלייבור, אלא בגלל הנקודות החשובות שהוא מעלה, נקודות שנובעות מהשאלה כיצד בזמננו האנטישמיות היא נחלת השמאל הקיצוני לא פחות מנחלת הימין הקיצוני, ובמקומות מסויימים אף יותר. כלומר זה לא שיש שמאלנים שהם אנטישמים – זה כמובן תמיד יכול להיות. אלא שהאנטישמיות נובעת ומתבססת על אידיאולוגיות שמאל קיצוני, ולכן אין הפתעה בכך שחמישים אנשי לייבור וכו'. ובכן, אני חושב שבראש ובראשונה צריך להבין שלא מדובר באותה אנטישמיות.
 
מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל כתב כבר לפני קרוב לעשור לא מעט על "האנטישמיות החדשה". הוא מבחין בין האנטישמיות הישנה, בה הפנייה נגד היהודי היא פנייה או כנגד רוצחיו ומכחישיו של המשיח, או, בצורתה המודרנית יותר, כנגד הנטע הזר במערב, הטפיל לכאורה שמוצץ את דם אירופה הבריאה. לעומתה האנטישמיות החדשה אינה רואה את היהודי כאיום על הנצרות וגם לא כנטע זר. כאן היהדות נדחית ושנואה דווקא משום שהיא מקור המונותאיזם, וממילא גם אחד ממקורתיה העיקריים של התרבות המערבית.
 
במובן הזה היהדות היא איום על "הנורמליות" המערבית, או כדברי גור זאב אותה
נורמליות שדי לה בעצמה, והיא מפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת. האקסטאזה של חילופי המידע והאופנות, מחליפה את הפואטיקה האירוטית של העמידה מול הקדושה, ונפרדת גם מהקנאות והסתגרנות והאלימות שלעיתים כל כך קרובות היא מולידה.
 
כלומר מדובר בנורמליות הפוסטמודרנית של תרבות הקניון, שבתוכה גם סובלנות כללית כלפי כל, מגמה אנטי-היררכית, היפר-רגישות לסבל ואהדה לרלטיביזם. מול זה המונותאיזם הקדמון עומד כאתגר וכאיום. כי יש קריאה מפורשת לטרנסצנדנציה, יש בו היררכיה, יש בו פטריארכיה. על פי גור זאב המגמה הפוסט-קולוניאלית, שבמסגרתה המערב פונה כנגד עצמו ומבקש לעקור מתוכו את תפיסת הנבחרות והעליונות, לא יכולה שלא לנסות לעקור מתוכה גם את היהדות, אמה הורתה של העליונות והנבחרות.
 
גור זאב:
המנסרה הפמיניסטית הרדיקלית, או השיח האקולוגי הביקורתי, או השיח הפוסט-קולוניאליסטי, שהמשותף להם הוא אתגור רוח המונותאיזם היהודי כמוצא וכמנוע של הציביליזציה המערבית, שנתפסת כביטוי של רוע. דוגמא אחרת: הזיהוי בפמיניזם הרדיקלי בין "האב הגדול" לבין תפיסת האל במונותאיזם היהודי; או הזיהוי בפוסט-קולוניאליזם בין המונותאיזם היהודי לתפיסות של אקסקלוסיביות מוסרית; של היררכיה שהיא גם ערכית וגם פוליטית; של יומרה לאוניברסליות שהיא בעצם מבוא לקולוניאליזם או למיסיונריות או לדיכוי של האחר; לתפיסה של שליחות שמתירה לקבוצה הזו מה שהיא לא מתירה לקבוצות האחרות מפני שהיא הנבחרת – "אתה בחרתנו מכל העמים".
 
כאשר מפלגת הלייבור הבריטית מתגלה כמדגרה לעמדות אנטישמיות אני לא יכול שלא לחשוב על הצדק שבדברים של אילן. כי אנשי הלייבור לא מטפחים דעות קדומות כלפי יהודים מפני שהם חושבים שהם גזע נחות או רוצחיו של האל. הם עושים זאת מפני שהם מרגישים שהיהדות היא טריז במרכזו של הפרוייקט המערבי הרלטביסטי והפוסטמודרני.
 
שתי הערות לסיום:
1. כמובן שאפשר להתנגד להיררכיה ופטריארכיה בלי להיות אנטישמי. אדרבה, לעיתים קרובות זה מאוד רצוי.
2. כמובן שכל זה בא על רקע דיכוי העם הפלסטיני כבר עוד מעט חמישים שנה. כמובן שביקורת על הכיבוש אינה רק מוצדקת אלא ראויה לכל שבח. אלא שכאן מדובר ברכיבה על העניין הזה בדרך לטיפוח תיאוריות קונספירציה מופרכות, תיעוב ליהודים באשר הם וערעור על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.
 
הציטוטים של גור זאב מראיון שערכתי איתו.

מעט על משמעות היותו של השמאל אליטה

IMG-20150424-WA0000

יגאל סרנה מצטט אותי בטור שלו בידיעות אחרונות היום, ציטוט של סטטוס שקיבל תהודה רבה, אפילו בצורה שהפתיעה אותי. כתבתי שם שהשמאל, גם עם צמצומו למיעוט במדינה, גם עם הדחתו מהשלטון כבר לפני עשורים, גם עם כל הבוז והשנאה שמופנים כלפיו – עדיין נתפס כאליטה, והוא אכן עדיין אליטה. ואני רוצה להבהיר מעט למה התכוונתי.

כוונתי לא היתה שהוא פשוט מחזיק בעמדות מפתח בישראל (תקשורת, משפט, כלכלה). זה הסבר פשטני ורדוד שמוכר לציבור מי שמנסה להטעות אותו או שבעצמו לא מבין את עומק העניין.

הכוונה שלי היתה שהשמאל (העולמי והישראלי) מייצג, או מתיימר לייצג, את אותם ערכים ליברלים שהם חלק מהותי ובסיסי בעולם שאנחנו חיים בו, כלומר בעולם המערבי-קפיטליסטי.

זה לא רק שאנחנו מעוניינים בערכים הללו (חירות, קידמה, השכלה, חילוניות, שוויון זכויות, חופש ביטוי, חופש דת, פמיניזם, וכו' וכו'). הערכים האלה טבועים בנו בצורה עמוקה (בנו, הכוונה היא כמעט לכל אזרחי ישראל, להוציא קבוצות מסוימות בחברה החרדית ובחברה הערבית). ממילא מי שמייצג את הערכים האלה, מי שחורט אותם על דגלו, זוכה להון סימבולי ולכוח פוליטי שמגיעים בין אם הוא מחזיק בעמדות מפתח בממסד ובין אם לא.

אני חושב שרבים מאיתנו לא מבינים עד כמה העולם שאנחנו חיים בו – הדמוקרטיה הקפיטליסטית – מעצב אותנו ומשוקע בנו. אנחנו חיים בעולם ליברלי ומחולן בצורה עמוקה.

כמובן, יש גם ערכים אחרים שטבועים בנו. המסורת היהודית טבועה בנו, הלאומיות האתנית טבועה בנו, וכו'. גם אלה מעניקים הון סימבולי וכוח פוליטי. לכן המרחב הציבורי הוא תמיד רשת של כוחות וכיוונים שונים, ואף פעם (ב"ה) לא נותן לכוח מסויים חסינות בפני חולשה או הגמוניה נצחית. כאן אני רק מצביע על נקודה מסויימת בתוך הרשת הזאת – אבל היא נקודה מרכזית, שאי אפשר לחמוק ממנה.

משהו על השמאל המזרחי האנטי-ציוני

כבר כמה זמן אני כמעט אומר מה שיש לי מה לומר על השמאל המזרחי האנטי-ציוני, אבל עוצר את עצמי כמובן. הבוקר כנראה שתיתי יותר מדי קפה, אז הנה פליטת מקלדת קטנה. זה לא קשור ישורות לענייני דת, אז אני מתנצל בפני המנויים על הבלוג אם הפרתי את הבטחתי הלא כתובה.

לילך בן דוד כותבת באתר 'שיחה מקומית' שכל כניסה של מזרחי למפלגה ציונית כרוכה בויתור על המזרחיות שלו: "תנאי הסף הנוקשים לכניסה לברית הציונית היו מאז ומעולם ויתור על הזהות האתנית הפרטיקולרית של כל מי שנכנס בשעריה". כור ההיתוך הידוע, נכון. לאור זאת בן דוד רואה בכל הצבעה למפלגה ציונית "יאוש אנטי-פוליטי" הנובע מ"הלך רוח ניהיליסטי", לא פחות. גם יוסי יונה לדעתה, רב זכויות ככל שהינו, הופך למשת"פ מאכזב.

2015-01-23_102216

ומה מציעה בן דוד? "שותפות מדוכאים אמיצה". עם מי? טוב, קודם כל צריך לדעת בן דוד לצאת "החוצה מגבולות הקולקטיב היהודי המדומיין". יצאתם? יופי, אז הנה עצתה של בן דוד: "אני מוצאת את השותפות", היא כותבת, "בברית הלאומית הדמוקרטית, בבל"ד". לדעתה רק שם תבנה ותכונן "ברית אופוזיציה אמיתית של כלל הקבוצות האתניות והלאומיות המדוכאות תחת הציונות".

מה אפשר לומר? אפשר כמובן לדבר על סוג של עמדה דו-פרצופית שרואה בלאומיות הפלסטינית זכות והכרח ובזו היהודית תועבה. אפשר גם לדבר על נאיביות תמימה שבמסגרתה בל"ד יכולה להציע משהו שייראה איכשהו כמו שיקום כלשהו של המזרחיות היהודית המסורתית. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. אני רוצה לדבר על סתירות קשות בהגיון הפנימי של הטיעון עצמו.

שהרי בן דוד נושאת על נס את "הזהות האתנית הפרטיקולרית" המזרחית, שנמחקה (וזה נכון) על ידי הציונות. לצורך חזרה אליה או הגנה על מה שנשאר ממנה היא מתעלמת מהדברים הבאים:

  1. שחזור או שימור זהות מסורתית משלבים באופן בלתי נמנע א) מלאכת פיברוק מיוזעת של יסודות שבמבט לאחור נחשבים "אותנטיים", ושבהווה אינם אלה פולקלור על סטרואידים; ב) נאמנות מאולצת למערך אנכרוניסטי של ערכים (כגון סולידריות קהילתית), ומצד שני התכחשות בוטה לערכים אחרים שאפיינו את אותה מסורת עצמה (כגון פטריארכאליות); ו-ג) הפעלת כוח באופן תמידי על מנת לתחזק את המסגרת המשוחזרת שמונשמת מלאכותית נון-סטופ על ידי המאמצים אותה, באופן שדוחה מראש ומדכא את כל מי שחורג ולו במעט ממנה (שהרי הוא או היא הופכים מיד למכשילים ומכבידים על המאמץ) ושמגביל מראש את מספרם לקהילה קטנה, או פשוט כת של נלהבים לעניין.
  2. גם כשהיא התקיימה באופן טבעי אותה זהות אתנית פרטיקולרית לא היתה מעולם "טבעית" או "אותנטית" יותר מהזהות הציונית (או כל זהות אחרת), אלא היתה מאז ומעולם לא יותר מאשר "קהילה מדומיינת" הנענית לתנאים החברתיים והתרבותיים שבזמנה ובמקומה. ההתרפקות על העבר וההנגדה שלו ל"קולקטיב היהודי המדומיין" היא חסרת תוקף ובסופו של דבר אוריינטליסטית.
  3. אם כבר ב"קולקטיב היהודי המדומיין" עסקינן, בן דוד מתעלמת מכך שעם כל הכבוד לזהות המזרחית הפרטיקולרית ומה שנשאר או לא נשאר ממנה, הניסיון להעצים אותה על ידי דיכויה או ריסוקה של זהות אחרת הוא עניין אלים ומגונה למדי. כי הנה החדשות: רוב היהודים במדינת ישראל הם ציונים. רובם, אגב, גם בעלי זהות יהודית מאוד פרטיקולרית, עד כדי כך שהיא לא ממש מאפשרת להם להזדהות עם אנשי בל"ד. אפשר להצטער על זה ואפשר לשמוח מזה, אבל צריך קודם כל להכיר בזה. הרצון להכחיד את הזהות הציונית, כמו גם הרצון לעמעם את הזהות היהודית, הוא לא פחות מאשר חזרה אירונית (או צינית, אם זה נעשה במודעות מלאה) על האלימות הסימבולית שהפעילה הציונות על כל אותן זהויות שנגרסו בתוכה. אני מבין למה בל"ד ישמחו לעשות כן, אבל לא ברור לי למה פעילי שמאל מעוניינים לשתף עם אלימות שכזאת פעולה.

השמאל המזרחי האנטי-ציוני מעולם לא היה כוח משמעותי בחברה הישראלית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאפילו יוצאי ארצות האסלאם (דהיינו, "מזרחים") הפנו לו גב. גם עבורם תמיד היה מדובר באליטיזם אינטלקטואלי מנותק מהמציאות. למעשה, יש יותר מזרחים שמזדהים עם האליטיזם של מרצ מאשר איתו. הייתי מציע שהגיע הזמן לחשבון נפש, אבל ברור לי שאין סיכוי שהצעה כזאת תתקבל. שהרי אני בסך הכל גבר אשכנזי.