לא מזמן יצא ספר חדש של פרופ' שלמה זנד, הפעם על "קיצור תולדות השמאל בעולם" (הוצאה לאור – רסלינג). כשמו, הספר מנסה לסכם את התפתחות העמדה הפוליטית והחברתית שמכונה "שמאל", ונמתח מהמאה ה-17 ועד ימינו. זה אינו ספר קצר אבל בהתחשב בנושא, בהחלט לא ארוך (278 עמודים), והוא נכתב ביד קלה, הן סגנונית והן מבחינת העומק.
זנד מרחף מעל זרמים, הוגים, מרידות, מהפכות, מזרח ומערב, קבוצות ומדינות, מיעוטים ולאומים, מסכם במהירות זעזועים גאופוליטיים והתפתחויות רעיוניות שמילאו עשורים ומאות. הוא נותן תמונה פנורמית מגוונת, צבעונית – אבל ללא ספק גם שטחית. זה כמובן בלתי נמנע בסוג כזה של ספרים, אבל לעיתים התייחסותו של זנד נראית חובבנית, ומדי פעם הספר נקרא כרשימת מכולת של הוגים (אנרכיסטים, לדוגמא). עם זאת, הייתי ממליץ עליו כספר מבואי וסיכומי, מעין "מי נגד מי".
ואכן, במבט רחב על מאות השנים האחרונות אפשר להבחין בכמה עובדות מעניינות. למשל, שכמעט כל מפלגות השמאל הסוציאליסטי של המאה ה-19 תמכו בקולוניאליזם ובאימפריאליזם (יוצאי דופן משמעותיים: המרקסיסטים). ועוד: השמאל הסוציאליסטי, וכאן גם ובעיקר המרקסיסטי, כלל לא התעניין בפרשת דרייפוס, שנחשבה עניין בורגני חסר משמעות.
דפוס כללי מעניין שעולה מהספר הוא האכזבה המתמדת של השמאל ממעמד הפועלים. לא רק שהלה לא מפתח "תודעה מעמדית", אלא שהוא באופן די מתמיד לאומן, גזען, סקסיסט, וכשזה רלוונטי, הומופוב. גם העובדה שהשמאל לא עסק כלל בשימור הסביבה מעניינת; כפי שכותב זנד, עד שנות ה-70 של המאה שעברה הימין הוא שהיה בעד תודעה אקולוגית.
אבל אולי הדבר המעניין ביותר בספר הוא עצם ההגדרה של "שמאל". זנד תולה את "השמאל" כולו על וו השווין. הוא מצהיר שכך הוא עושה בתחילת הספר, וזה הקו שרץ דרכו. אולם אין נימוק של ממש למה שוויון פירושו שמאל. למה לא הומניזם? חירות? קידמה? חילון? אינדיבידואליזם? אוניברסליזם? ספקנות? ביקורתיות? סולידריות? ולמה לא כמה יסודות יחד?
עושה רושם שהבחירה באה בעיקר כדי שהספר לא יהפוך לאנציקלופדיה. זאת מטרה לגיטימית כמובן, אבל המחיר לצמצום הזה צריך להיות ברור.
עוד יותר בעייתי לדעתי הוא ההסבר של זנד להתפתחותו של רעיון השוויון. כפי שניתן לראות בפסקה המצורפת בצילום, זנד תולה את התפתחות השוויון (שהוא, לדידו, השמאל) בהתפוררות הפאודליזם ובתהליכי עיור וקפיטליזם. "מתוך כך", כותב זנד, "אופני המחשבה והרגישות" כלפי הזולת השתנו. הופ, אנשים החלו לראות את זולתם כשווה להם.
ניכרת כאן תפיסה מטריאלית של התמורות הרעיוניות והתודעתיות בחברה. זו תפיסה פופולרית מאוד, אבל לדעתי לוקה. היא לא מסבירה כיצד רעיונות של שוויון מבוששים לכבוש את לבבות ההמונים בהודו, ויאטנם, סינגפור או ערב הסעודית, אף שאלה ודאי מעוירות וקפיטליסטיות יותר מאשר אירופה במאה ה-17. הוא גם לא מסביר איך במאה ה-17 לא התפתחו רעיונות אלה במקומות אחרים, שהרי תהליכים של עיור ומסחר מתקדם לא היו מוגבלים לאירופה.
לא יפתיע אתכם ודאי שאני מוצא את מקור רעיון השוויון במקום אחר. כתבתי על זה ספר. לדעתי, וזאת ניסיתי להראות בספרי 'אדם בצלם אלוהים', היה נדרש הרעיון שכל בני האדם נבראו בצלם האל כדי להביא לתפיסה של שוויון מהותי בין כולם, וזאת מעל ומעבר לתמורות המטריאליות (שחשובות כמובן בפני עצמן!).
ללא רעיון כזה, כלומר ללא המסורת ה(יהודית-)נוצרית, לא מתפתחת תפיסה של שוויון, והשמאל חייב להיות מיובא (כמו המרקסיזם לסין ושאר מזרח אסיה, הסוציאליזם להודו ולמדינות ערב (בצורת היומרה הריקה של מפלגות הבעת', או ה"סוציאליזם האסלאמי" של קדאפי)).
זנד הוא קומוניסט לשעבר, והאהדה לתורתו של מרקס מורגשת, כמו גם הביקורת הנכוחה על זוועות הבולשביזם והמאואיזם (כאן נכנס ה"לשעבר"). אולם המיסגור שלו את השמאל כמבוסס על שוויון גורם לו לשפוט ליברלים (בורגנים) באופן פחות הוגן (למשל, את אברהם לינקולן). מלבד זה, יש כאן כאמור צמצום מאוד חריף של הנושא.
עם זאת, הספר גם כך עשיר ועמוס במידע, ומי שמודע לחסרונותיו, ומעוניין במבוא נגיש, זריז ודחוס לתולדותיהן של תנועות ורעיונות השמאל, ימצא את מבוקשו.