שירה

חיי מילארפה – תרגום עברי לקלאסיקה טיבטית

סדרת נתיבים מיסטיים של הוצאת חדקרן היא פרויקט יפיפה שמביא לקוראי העברית טקסטים מיסטיים מרכזיים ממסורות שונות. הסדרה הוציאה את 'ספר יצירה' היהודי, את 'הטירה הפנימית' של טרזה מאווילה הנוצרית, את 'ריקוד האהבה לאלוהים' של רומי, ועוד. כעת יוצא בסדרה ספר יסוד של הבודהיזם הטיבטי, חיי מילארפה.
 
מילארפה הוא דמות מרכזית מאוד במסורת הבודהיזם הטיבטי, שנקלט בטיבט רק במאה השמינית (יותר מאלף שנה אחרי חיי הבודהה), וגם אז תוך מיזוג עם הפגאניזם שהיה נהוג בטיבט. זוהי מסורת צבעונית מאוד, שיש בה עומקים עצומים (אם כי אומר באנדרסטייטמנט שבהחלט לא כולה עמוקה).
 
מילארפה חי במאה ה-12, וההגיוגרפיה המתורגמת נכתבה במאה ה-15. זה חיבור מאוד מפורסם, ולמעשה הראשון בהיסטוריה שתורגם מטיבטית לאנגלית. הוא מספר על התהליך שעבר אדם מיציאה למסע נקמה רצחני תוך שימוש במאגיה שחורה, ועד להשלחת כל צורה של אלימות מאחוריו וידיעת נירוונה.
 
התרגום כאן, על ידי הנזירה הטיבטית טלי ריץ, מתורגם מהתרגום האנגלי למרבה הצער, אולם הוא יפיפה. אני כולל כאן שני שירים מהספר. רוב הספר הוא פרוזה, אולם השירים מצליחים להוציא את המיטב. אחד מהם מדבר על הרמזים לכליונו של עולם התופעות כולו, שמעודדים את מילרפה לתרגל מדיטציה, והשני את ההבחנות הדקות שיש לערוך בין מצבים רוחניים חיוביים ומענגים, לבין ידיעת האמת. קראו בעצמכם עד כמה זה יפה ומתוחכם.
mil1
mil2
mil4

שיר של בורחס

2014-10-17_122726אני לא יכול להפסיק לשוב ולקרוא את השיר הזה. שיר של חורחה לואיס בורחס, מתורגם (לטעמי מופתית, אם כי ספרדית אני לא יודע) על יד אורי בן-דוד, שמופיע בספר 'שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה' של בורחס בהוצאת כרמל. יש בו משהו שמכשף אותי, וזה מעבר לתובנה היפה שנותן לנו בורחס בסופו.

כדי להבין את השיר צריך לתאר את הסצנה שמופיעה בבשורה על פי לוקס, פרק 23: ישו נצלב, והוא מוצב בין שני גנבים (הרומאים לא טרחו להקדיש מקום מיוחד לכל פושע שהם הוציאו להורג). אחד הגנבים לועג לו וקורא לו להושיע את שלושתם אם אכן הוא המשיח; השני גוער בראשון, ספק רומז שישו הוא האלוהים, ומבקש מישו לתת איזו מילה טובה כשהוא מגיע למעלה. אומר לו ישו: אנחנו ניפגש למעלה. יענו, התקבלת, see you in heaven.

בורחס לוקח את הסצנה הקטנה הזאת ומחלץ מתוכה ביד אמן את היסודות הדרמטיים העצומים שיש בה. כסופר יצירתי מאין כמוהו דווקא כאן הוא משתמש במיתוס הדתי, בכתב הקודש, כדי להוסיף עליו ערבסקות ולהעצים את היופי שבו, ויש בזה משהו שיוצר לפחות עבורי חוויה אסתטית מיוחדת ומרגשת.

דעות על המקדש

שמתם לב שיש בזמן האחרון איזה דיבור על איזה מקדש? ובכן כן. במקור ראשון רץ כבר זמן רב דף שבועי מאת ארנון סגל המספר בנפתולי הדרך אל הבית השלישי, עליות להר מתרבות ונעשות נועזות, הארץ הקדישו לזה מאמר, ואפילו אני(!) כתבתי על זה לא מזמן. הפניה לכיוון המקדשי מייצגת כיוונים שונים של ערגה לדעתי, וכתבתי על זה קצת כאן וכאן.

ובכן, הגיע תורה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה'. הגיליון האחרון של כתב העת דעות (בעריכת אוראל שרפ) מציג מאמרים על הנושא, ועושה עבודה טובה למדי. לא קראתי עדיין את כל הגיליון, אבל אני יכול לספר שיש בו מאמר יפה ורציני של ד"ר אבינועם רוזנק על ההבטים ההלכתיים של מרכז פולחני, משה מאיר מתעמת בלשונו הזהב עם חוסר רצונו בעבר במקדש, אור מרגלית מביא מאמר אופטימי על אפשרות לשיתוף פעולה במתחם ההר בין יהודים למוסלמים, שרגא בר און על השקפותיהם המקדשיות של הוגים ציונים בעבר, ועוד.

כאן אני מביא שיר שנוגע מהצד בנושא, מאת סיון הר-שפי. אני מקווה שמובן על מה היא מדברת.

Scan100032

"רומן דהרמה" מאת תור גונן

עד שחמלה תתעורר - בודהיזם, מדיטציה, אהבהספר חדש ומעניין יצא לאור, עד שהחמלה תתעורר (כרמל) מאת תור גונן, ד"ר לחינוך ומתרגלת רבת שנים של מדיטציית ויפאסנה. אני מכיר את תור מבית בהאוונא, מרכז תל-אביבי יפיפה וחשוב של לימוד דהרמה שתור מפעילה (בהתנדבות מלאה) יחד עם בן זוגה, איתמר בשן. אני יכול להעיד שתור היא כולה כוונה טובה, רגישות ותשומת לב. היא סיפרה לי על תהליך הכתיבה:

הספר בקע לאחר שנות שתיקה ארוכות מאד, והרבה שמחה היתה בי בכתיבתו, כי אלו הדברים שרציתי לומר ונמצאו לי לפתע המלים. הכל נרקם כמו מתוך הכרח במשך כשלוש שנים, ולמרות שלא היתה לי בקרה רציונלית על הדברים, הסתבר לי שיש בספר מבנה ברור וחוט בהיר. באופן מוזר, גם תוכן העניינים נכתב כחצי שירה. הספר הזה נכתב מתוך אהבה והודיה עמוקה למורים ולדרך, שהצילה את חיי באופן ממשי, כמו גם לתנאים הקשים שהפגישו אותי עמה.

לספר קראתי בתחילה בשם: "עד שחמלה תתעורר גם רחמים יספיקו", וזה שמו המלא והנכון. אבל הסתבר שהוא ארוך מדי, ולכן בעצת העורך הוא קוצר, אבל מופיע כמוטו. הספר כולו אמת, דברים שקרו ולבי היה בהם. מפגש בין שתי דמויות, האחת מרצה זקנה במכללה, המנסה במלוא מאודה, גוף ורוח, ללמד את מה שאי אפשר ללמד, את מה שאי אפשר לבטא במלים, דרך הנושאים שאותם היא מורשה ללמד. הדידקטיקה שלה חשובה, השפה העברית שבפיה חשובה. עברית משובחת, מבוישת מחמת שכחתה.

הדמות השניה היא סטודנטית שלה, המתאהבת בה והופכת לתלמידתה. "לא בי התאהבת אלא בדרך", מבהירה לה המרצה שלה. עם זאת, דמותה של התלמידה אינה דמות מסוימת אחת אלא אסופת דמויותיהן האהובות של תלמידים שונים במהלך השנים. שמה של התלמידה גם הוא איננו מקרי, יאנה (דרך, ספינה, מוביל) קליינר (קטנה), כמובן, זה המוביל הקטן (הינאיאנה, בלשון גנאי).

הספר, סוגה שקראתי לה 'רומאן דהאמה עיוני', נופל בין הכסאות, ועצתי היא לסלק אותם כליל… עיון? רומאן? שירה? זה ספר עיון, ואפשר למצוא בו את עקרונות הדרך הבודהיסטית התרוואדית כמו גם את ההדרכה לתרגול מדיטציה פורמלית, ואכן, הוא יצא בסדרת 'עיון'. עם זאת הוא רומאן המספר את הקשיים, השמחה, ההתפתחות והנסיגה, ובעיקר – את היחסים בין שני אנשים, שהם בתקופת זמן מסוימת גם מורה ותלמיד, ואחר כך היוצרות מעט מתהפכות… התובנות העוברות מלב ללב, הויתור על הויתור, ההווכחות הישירה, האמון במורה שלא יניח לנו ליפול, הסגנון וגילוי הלב שלו, ועוד. אתה יודע, תמיד המורה יושב במקום מסוים, רפרזנטטיבי, כאלו הוא נולד ונוצק שם ואין לו אף פעם כאב שיניים. ואז, כשפוגשים בו ברחוב מופתעים: הוא בסך הכל קונה ירקות וקצת פרחים, צוחק מעט, חם לו, הוא חולה, יש לו העדפות. כאן בספר חשוב המימד האישי, הנגיש, בתל אביב, בפארק הירקון, בדרום העיר, מפגש אנושי. הכל אחד. התרגול כתרגול נשכח, העיון כעיון נשכח. הכל מופלא ושום דבר מיוחד.

שירה בעקבות ר' נחמן

יצאה לאור אסופה חדשה, ליקוטי שירות – שירה שנכתבה בהשראת ר' נחמן ותורותיו:

באנתולוגיה מקובצים 70 יוצרים ו-110 יצירות, רובן שירים. בין המשוררים אדמיאל קוסמן, נחום פצ'ניק, מנחם פרומן, בכל סרלואי-אולמן, אסי פרבר, אורית גידלי, מאיר ויזלטיר, חיים באר, אנטון שמאס, שבתאי מג'ר, אלחנן ניר ועוד רבים. יש גם מאמר של צבי מרק על התקבלותו של ר' נחמן בספרות העברית. העורכים הם יורם ניסינוביץ וצורית יעיר. הספר הוא למעשה הגליון הל"ה של משיב הרוח, כתב העת לשירה שיוצא מתוך המגזר הסרוג, הפעם בהוצאת ידיעות אחרונות.

בחרתי שיר אחד, של שלומי ברנד, שהתאהבתי בו ממבט ראשון: