שחר ארזי

החוויה המיסטית מזווית נוירולוגית

במוסף 'תרבות וספרות' הופיע בסופ"ש מאמר מעניין של ד"ר שחר ארזי, נוירולוג, העוסק בפן הפסיכוביולוגי של החוויה המיסטית. ארזי כתב לאחרונה ספר עם פרופ' משה אידל על הנושא, ובמאמר הוא מספר על המחקר המשותף: אידל מזהה את הטכניקות המדיטטיביות שבהן השתמש הבעל שם טוב לצרכי חוויות "עליית הנשמה" שלו, וארזי מזהה את המקבילות הנוירולוגיות שלהן – איזה אזור במוח היה פעיל כאשר הבעש"ט עלה בנשמתו (או "עלה בנשמתו") למרומים, ואיך זה דומה או לא דומה לפרכוסים אפילפטיים.

צורת חקירה כזאת מעלה בנו תחושה (שמחה או עצובה) של חילול הקודש, כאילו דיבור על פעילות מוחית בקשר לחוויה מערער על הקיום האובייקטיבי שלה, למרות שאין בעצם סיבה להניח כך. גם שמיעת סימפוניה של בך מתרגמת לפעילות מוחית כלשהי, אבל זה לא אומר שהמוזיקה או החוויה שהיא מפיקה אינן "אמיתיות".

אבל הסיפור כאן משמעותי בצורה אחרת, וקשור לפולמוס חריף שנערך בתוך שדה חקר המיסטיקה. הסיפור הוא כזה: מאז תחילת המחקר האקדמי של התחום, במאה ה-19, והרחק אל תוך המאה העשרים, שלטה העמדה הגורסת כי קיימות חוויות אוניברסליות ומיוחדות אשר הפרט חווה, חוויות "דתיות", "רוחניות" או "מיסטיות". חוויות אלה נחשבו ללוז ולב הדת, דהיינו הן נתפסו כמקורם של החיים הדתיים, כמו גם, במקרים רבים, מטרתם הסופית.

עמדה זו גובשה בצורה שיטתית בשלושה חיבורים שזכו להשפעה עצומה במאה העשרים: החוויה הדתית לסוגיה של וויליאם ג'יימס (1902), מיסטיקה של אוולין אנדרהיל (1911) והקדושה של רודולף אוטו (1917). זאת העמדה ה"פרניאליסטית", שכן היא גורסת שלכל התופעות הדתיות מהות משותפת אחת. אידל יותר מתוחכם מהגרסה הפשטנית של התפיסה הזאת, אבל הוא שייך למחנה הזה.

מאז שנות השבעים קמה התנגדות עזה לעמדה זו. חוקרים שונים ביקרו בחריפות את התפיסה המהותנית שעומדת בבסיס העמדה הפרניאליסטית, והציעו שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. עמדה "קונסטרוקטיביסטית". חוקרים כגון סטיבן כץ, וויין פראודפוט, רוברט שרף – וכאן בארץ, בועז הוס – שוללים כל מהות משותפת לחוויות דתיות של בני תרבויות שונות וזמנים שונים, וגורסים שכל חוויה מיסטית היא אך ורק תוצר תרבותי (הוס למעשה אף שולל שימוש במונח "מיסטיקה", המניח שדה סמנטי משותף).

מה עושים אידל וארזי אפוא בספרם? מוצאים לכאורה ראיות שמבססות את העמדה הפרניאליסטית. שהרי אם יש מקבילה נוירולוגית לחוויה מסויימת, ואם אנחנו מסכימים שהמוח של היהודי זהה למוח של הנוצרי וכו' וכו', מתברר לנו שיש מהות משותפת לחוויות המיסטיות של בני דתות שונות (בדיוק כמו שיש מהות משותפת לחוויית שמיעת מוזיקה של בני תרבויות שונות, הגם שהמוזיקה שהם שומעים שונה לחלוטין).

כמובן שיש גם מימד מובנה בכל חוויה מיסטית – מקובל לא יזכה להתגלות של הבתולה הקדושה ונזיר בודהיסטי לא ישמע קריאה מאת י' צבאות להתנבא על העיר נינוה. אולם מציאת מהות משותפת בכל זאת מכריעה חלק גדול מהפולמוס שמאז שנות השבעים מתנהל בשדה חקר המיסטיקה. אישית אני מסכים עם אידל וארזי, ואף השתמשתי בטיעונים דומים (ובמאמרים משותפים שלהם) בדוקטורט שלי על הפרקטיקות המדיטטיביות במסורת היהודית (בקרוב כספר בהוצאת אונ' תל אביב).