שאול מגיד

הכנס הישראלי הרביעי לחקר הרוחניות העכשווית

הכנס הישראלי לחקר הרוחניות העכשווית, שקונה את מקומו כחלון הראווה הרשמי להצגה ולדיון של מחקרים בתחום בישראל, מרחיב השנה אף יותר את מוטת כנפיו, והופך בשנתו הרביעית בעצם לכנס בינלאומי, כאשר מגיעים אליו זאת הפעם לא מעט חוקרים ממוסדות אקדמיים בחו"ל, ויהיו בו אף מושבים על טהרת האנגלית.

כמו כל שנה אני ממליץ מאוד להגיע ולהנות מהשפע העצום של ההרצאות. בתוכנייה תוכלו למצוא מושבים על נושאים כגון הכללת רוחניות במוסדות חינוך, אזוטריקה מערבית, שמאניזם עכשווי, פגאניזם עכשווי ופסיכולוגיה טרנספרסונלית. במליאת הפתיחה ידבר פרופ' פול הילס, מהחוקרים הבכירים של תנועת הניו-אייג' והרוחניות העכשווית בעולם, ובמליאת הנעילה יתקיים דיון, לדעתי חשוב, הנוגע לדו"ח הבעייתי מאוד של משרד הרווחה על "תופעת הכתות" (ראו עליו כאן, וכאן).

אף אני אדבר בכנס, במושב שבו אהיה כננס בין ענקים. אציג את המחקר שלי (כחלק מהדוקטורט שאני כותב) על טכניקות המדיטציה של ר' זלמן שחטר-שלומי, הכהן הגדול של תנועת ה-Jewish Renewal בארה"ב, ואזכה לחלוק את הבמה עם ד"ר נתן אופיר, שמסיים בדיוק ספר על ר' שלמה קרליבך, ועם פרופ' שאול מגיד ופרופ' חוה וויסלר, שניים מהחשובים ביותר שבחוקרי ה-Jewish Renewal בארה"ב. הנה המושב כולו:

מושב ג' 4: התנועה להתחדשות יהודית – Jewish Renewal Movement
יו"ר: פרופ' חביבה פדיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
1. חידושים פסיכו רוחניים בהתחדשות הניאו חסידית של ר' זלמן שחטר שלומי ור' שלמה קרליבך — ד"ר נתן אופיר, האוניברסיטה העברית ירושלים
2. Post Monotheistic Jewish Theology in Contemporary America: Zalman Schachter Shalomi and Arthur Green — Prof. Shaul Magid, Indiana University
3. רבי זלמן שחטר שלומי בין מדיטציה יהודית למדיטציה הודית — מר תומר פרסיקו, אוניברסיטת תל אביב
4. Practicing Devekut in Jewish Renewal: Learning to Experience God’s Presence — Prof. Chava Weissler, Lehigh University

כאן אתר הכנס, ושימו לב שכדאי להירשם מראש.

שאול מגיד על כשלון המהפכה של קרליבך

 

שאול מגיד כתב סקירה מעניינת מאוד על ספר חדש שיצא על ה- House of Love and Prayer שהקים רבי שלמה קרליבך בסוף שנות השישים בסאן-פרנסיסקו. את הספר, Holy Beggars: A Journey from Haight Street to Jerusalem, כתב Aryae Coopersmith, שהיה שם, עם הגיטרות והסמים והתפילות. רק שלא כמו רבים מצאצאיו הרוחניים של קרליבך, הוא הפך לאיש עסקים חילוני, ולא לשומר-מצוות חרדי. שתי הדרכים האלה שיצאו מקליבך הן לדעת מגיד הראייה לכשלונו. על פי מגיד קרליבך ידע לתת את הרוח החיה למהפכת ההתחדשות היהודית הרוחנית, אבל לא ידע (ולא היה לו תלמיד נאמן שידע, כפי שיש לנביאים רבים, דבר המבטיח פעמים רבות את שימור מורשתם בצורה מעשית) לפתח את הכלים שיכילו את האור הזה, ולכן אחרי הפיצוץ הראשוני החלקיקים פשוט עפו לכל כיוון ללא סדר.

מגיד גם מבכה את הנטייה של תלמידיו החרדים של קרליבך לבגוד למעשה במורשת שהנחיל להם, של גמישות הלכתית ופלורליזם אנושי. רבים מהם הפכו לחרדים ימנים (במובן הגזעני-דתי) די משעממים בסופו של דבר. הנה מגיד:

Carlebach is a cultural hero among many settlers, even radical ones. Their rebbe wanted to “tear down walls,” but they built more. The Facebook page of a member of Carlebach’s moshav in Israel says it all when she lists her political views as “right on Israel, left on everything else.” Of course, one could cite Carlebach justifying such a position. And one could cite him justifying just the opposite — and mean both sides. But few can live permanently in that state of ambiguity. And few did. The humanistic embrace of the “other,” and the deep commitment to the Jewish people, could not bear the weight of the strident Haredism that many of Carlebach’s holy hippielech chose.

כמה חבל. קראו את הביקורת, היא מעניינת מאוד.