רצח

על חוסר הבנתנו של אלימות מאדם נורמלי

Captureהאלימות הרצחנית שפורצת מאדם הנחשב נורמלי – מבוגר, לבן, נשוי, עשיר – מכה אותנו בתדהמה. איך זה יכול להיות? והרי לא היו כל סימנים מקדימים? הפתרון הזמין ביותר למבוכה הוא לאבחן אותו כמטורף. אה, מסתבר שהוא לא נורמלי. הוא פסיכי. זה מסביר את זה (למה? הרי רוב מוחלט של המתמודדים עם אתגרים נפשיים אינם אלימים). פתרון אחר למבוכה הוא כמובן טרור אידיאולוגי. אילו היה יומיים לפני זה נשבע אמונים לדאעש היינו רגועים לגמרי. (למה? כאילו שהמסתורין לא פשוט התרחק מדרגה, כאילו שעצם שבועת האמונים לארגון רצחני-ברברי היא עניין שאנשים ממוצעים עושים מדי פעם).
 
יש כאן בעיה שאנחנו לא מצליחים להבין. כאילו שאל העולם הרגיל שלנו נכנס פתאום שד. משהו זר לגמרי, שלא פועל על פי אותם חוקים. משהו שאין אלא להשתומם מולו. מה זה??? משהו חסר פשר, חסר טעם, לא מובן.
 
הנה מחשבה: האם ייתכן שאיבדנו את היכולת להבין את האלימות הרצחנית הזאת מפני שאיבדנו את הקשר לאלימות בכלל? האם יכול להיות שאנחנו, אינדיבידואלים מודרניים שכמונו, התרחקנו כל כך לא רק ממופעים של אלימות (שחיטת בעלי חיים, קרבות רחוב, מלחמות) אלא גם מהשימוש באלימות (לחינוך, להבעה עצמית, אבל בעיקר לצורך פולחן) שאין לנו דרך להבין אלימות אלא כתקלה לא מוסברת בשגרת הנורמליות?
 
ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שאלימות, יחד עם מין, היו דרכים מרכזית של פולחן דתי (כתבתי על כך בהקשר אחר כאן, ואני מצטט את עצמי מעט). הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קורבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו כמדרגות אל האלים.
 
גם מלחמות קודש, ובהם ההרג והאפשרות למות, היו מעשה דתי (מרטיר, שהיד, קידוש ה'). עבור אבותינו אלימות היתה אפוא אחת הדרכים העיקריות לקשור קשר עם הנשגב, או עם האמת. זה כבר מזמן לא המצב.
 
בספר Humanity מביא ג'ונתן גלובר עדויות של חיילים שמתארים את ההשתתפות במלחמה כחוויה אקסטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי
 
[המלחמה,] עבור גברים, היא באיזשהו מימד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת.
 
האם זה נשמע מטורף? ואולי שוב אנחנו מנסים לערוך פתולוגיה לתופעה שאנחנו לא מבינים? נדמה לי שצריך להודות שלא רק הרווחנו, אלא גם הפסדנו משהו במעבר למודרנה. למשל, במקרה הזה, את ההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, של כוח האלימות. ייתכן שזה טוב, ושבהחלט עדיף ככה. אבל זו עדיין אבדה. אבדה שאנחנו מרגישים בחסרונה בכל פעם שפורצת פתאום, ללא סיבה, אלימות רצחנית.

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.

מילה על יוסי בן דוד (עוד משיח)

בצוק העתים ובדכאון המאורעות עבר בשקט דבר הבאתו לפני שופט של יוסי בן דוד, מנהיג הקבוצה שחטפה, רצחה ושרפה את מוחמד אבו ח'דיר. הלה ניצל את ההזדמנות להכריז שהוא המשיח, והייתי רוצה לומר על זה כמה מילים. כידוע, חשודים בביצוע פשע נוטים לעטות על ראשיהם כיפה. כאן יש לנו שדרוג מתוחכם של הנטייה הזאת: אדם שכבר מזוהה כשומר מצוות הולך צעד נוסף וטוען שהוא המשיח. לכאורה המשך הגיוני, יש שיאמרו אף לגיטימי. אבל רגע – יש כאן גם היפוך מתוחכם: כיפה חובשים כדי לסמן לשופט את תכונותיו התרומיות של החשוד, את ערכו הסגולי, לאמור "היי אני אדם ירא שמיים ומלא ערכים וגם יהודי טוב – בדיוק כמוך השופט, נכון? אז רחמים אחי, רחמים על סחבק." אבל "המשיחיות" באה כאן כדי לעשות דווקא את ההפך, על מנת לומר לשופט "היי אני אדם מחורפן לחלוטין ונטול כל יכולת להבדיל בין טוב ורע. טוטל סייקו, כן? אני כל כך שונה ממך עד שאתה לא יכול למעשה לשפוט אותי. אנא העבר אותי לשירותי הרווחה." כלומר השדרוג מכיפה למשיח הוא מניה וביה גם שינמוך ממענטש לפסיכי. וכאן כמו כאן, יש לקוות שהשופט יהיה חכם מספיק לא לקנות את הבלוף.

על פי הרב ניסן קפלן הרב שטיינמן אמר שחברי ממשלת ישראל הם המן ועמלק ויש לקחת סכין ולהרוג אותם

נתן סליפקין מדווח בבלוגו על הקלטה בה נשמע הרב ניסן קפלן, רב בכיר בישיבת מיר, שמספר שהוא שמע מהרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור הליטאי, ש"יש היום המן ועמלק וזה כל הממשלה, ולמעשה הדרך היא לקחת סכין ולהרוג אותם, בדיוק כמו [שנעשה על ידי החשמונאים] עם היוונים". כששאל אותו למה לא עושים זאת אמר שטיינמן לעדותו ש"אני לא מכיר עדיין גנרל שיכול לנהל את המלחמה, אבל אם אכיר גנרל כזה נצא עם הסכינים".

והאדם הזה נחשב לגדול הדור. אוי לדור שאלה גדוליו, אוי לחסידים השוטים שהולכים אחריו.


רשימת הבלוג: http://www.rationalistjudaism.com/2014/05/deadly-serious.html?spref=fb
ההקלטה שבה הדברים נאמרים (באנגלית, מדקה 36:50) להורדה: http://ravkaplan.dafyomireview.com/listen.php?f=%2Faud%2FChumash-5774%2F022-5774-tzav%2Emp3

הרוצח מקנזס – נאו-פגאניזם בשירות הגזענות

מסתבר שהרוצח במרכז היהודי בקנזס ביום ראשון זה הוא נאו-פגאני, חסיד של האל אודין (הדמות בתרשים להלן), אחד האלים המרכזיים בפנתאונים של העמים הנורדים. מבחינתו של גלן מילר, הרוצח, פולחן אודין היא הדת הראויה ללבנים גאים, שהרי הנצרות היא המצאה יהודית, וממילא דת אוניברסלית המקבלת לתוכה גם שחורים. בביוגרפיה שהוא פרסם ב-1999 כותב מילר:

הייתי רוצה לראות את מאה מיליון הנוצרים הארים של צפון אמריקה ממירים את דתם לדת שהומצאה על ידי הגזע שלהם ושעבדו בה אלף דורות לפני שהיהודים חשבו על הנצרות. […] אין כניסה לשחורים לוולהאלה. יש שלט מעל לשערים הלבנים בו כתוב: 'לבנים בלבד'.

אבל מילר לא המציא כלום. כפי שכתבתי ברשימה על מקורותיו האזוטריים של הנאציזם, כבר בסוף המאה ה-19 הבינו לאומנים גזענים גרמנים שיש להם בעיה עם הנצרות, פשוט מפני שישו היה, מה לעשות, יהודי. אחד הראשונים שפנו לפגאניזם הנורדי הקדום היה גידו פון-ליסט. על פי פון-ליסט דתם של השבטים הגרמאנים הקדומים היתה פולחן ווטן (שמקביל לאודין), דת שבמאה העשרים, לדעתו, תביא את הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים הנחותים ממנו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

בקיצור, יש מצב, אומר איזה מומחה ל-CNN בכתבה בלינק לעיל, שמילר ראה עצמו כלוחם אודיני אמיץ כשיצא לרצוח חפים מפשע. בינתיים כמה ארגונים נאו-פגאנים אמריקאים גינו את הרצח ודחו בצורה מוחלטת את האידיאולוגיה הגזענית של מילר. יש לציין שרוב הנאו-פגאנים הם אוהבי שלום ושלווה מהזן היותר צמחוני.

ורק אומר שבכנס הקרוב לחקר דת ורוחניות עכשווית, 23 לאפריל, יום רביעי הבא באונ' תל אביב, יוקדש מושב לנאו-פגאניזם, בו ירצו ממיטב המומחים בעולם. הכניסה חופשית. כאן התוכניה.

אודין

אודין