רפורמים

ייתכן שהאורתודוקסיה כבר אינה "היהדות". כמה השערות מדוע

הנה פסקה דרמטית למדי מהספר המרתק #יהדותישראלית של שמואל רוזנר וקמיל פוקס (הוצאת דביר, כתבתי עליו כבר בפייס בהקשר לחילונה של החברה בישראל), כאן מהפרק על הישראלים המזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. על פי המחקר בספר לא פחות מ-13% מהיהודים בישראל, נתון מדהים. הוא מצטרף לכמה וכמה סקרים קודמים שהציבו את הציבור המזדהה כרפורמי או קונסרבטיבי בישראל על שיעורים שונים, בין 5% ל-12%.
 
אלה לא אנשים שחברים בקהילות או אפילו שמגיעים לעיתים קרובות לבתי כנסת של התנועות. מדובר בהזדהות "מרחוק", אבל מדובר במספרים גדולים, וההזדהות מספיק משמעותית עד שהמחברים מסיקים ממנה ש"האורתודוקסיה הפכה למושג שאינו עוד חופף ליהודיות אותנטית ואמיתית". דהיינו, האורתודוקסיה בישראל כבר אינה התגלמות היהדות "האמיתית".
 
זאת מסקנה מרחיקת לכת, ובוודאי שיש בישראל ציבור חילוני ומסורתי משמעותי שעבורו האורתודוקסיה היא עדיין "היהדות" (שלא לדבר על אורתודוקסים כמובן). ואולם הזמנים אכן משתנים, ורבים כבר לא יכולים לקבל את היהדות האורתודוקסית כאיזשהו יצוג אותנטי של זהותם. מעמד האורתודוקסיה בירידה.
 
למה? לא רק בגלל שיש אלטרנטיבה רפורמית וקונסרבטיבית. וגם לא רק משום שהרבנות הראשית היא אחד המוסדות הנחותים ביותר מבחינת מעמדם והלגיטימציה שלהם בקרב הציבור הישראלי. וגם לא רק בגלל רבנים כמו מוטי אלון ויונה מצגר ושמואל אליהו וחיים דרוקמן.
 
כל אלה כמובן משפיעים, ללא ספק. אבל אני רוצה להציע שתי סיבות נוספת לשינוי. סיבות כלליות ובסיסיות יותר. הראשונה והעיקרית נוגעת לכך שהציבור הישראלי, כמו במערב כולו, אינדיבידואליסטי יותר, נוטה לבכר אוטונומיה, ורואה את הדת כעניין פרטי. יותר מאשר אי פעם מבחינתו לגיטימי לגמרי לעצב את דרכך הדתית/רוחנית בעצמו.
 
שנית, ובהקשר לכך, מאז שנות התשעים החברה הישראלית עוברת שינויים ערכיים מקיפים. אלה באים לידי ביטוי בכמה מישורים, אבל ללא ספק באופן מודגש סביב מעמד האישה וזכויות להט"ב. אין צורך לפרט, ברור שאנחנו נמצאים היום במקום אחר לגמרי ממה שהיינו לפני ארבעים שנה.
.
והנה, היהדות האורתודוקסית, לפחות ממסדית, לא שם. כמובן שגם בה חלו שינויים, אולם פורמלית, ולעיתים גם מעשית, היא במרחק רב מהקונצנזוס המערבי וגם הישראלי. מיילא זה, אבל יש מי שדואג לוודא שכולם ידעו. התבטאויות של אנשים כמו הרב לווינשטיין או הרב סדן, של רבנים חרדים, יחד עם נציגי ציבור כמו בצלאל סמוטריץ' ומוטי יוגב מציגים את הפער בצורה החריפה ביותר האפשרית.
 
הנה אפשרות: הפער הזה הוא בלתי נסבל דווקא עבור מי שהזהות היהודית שלו חשובה לו. דווקא הוא או היא בקרע פנימי סביב העניין הזה. הוסיפו לזה את הלגיטמיציה הנוכחית לעצב בעצמנו את היהדות שלנו ונראה לי שאפשר להבין למה דווקא חילונים ומסורתיים שהזהות היהודית שלהם משמעותית עבורם יתרחקו בהדרגה מזיהוי האורתודוקסיה כ"היהדות". הם יעשו זאת על מנת לשמור על משהו שיקר להם, דהיינו, היהדות שלהם.
Capture

דו"ח חדש קובע חד משמעית: הרפורמים והקונסרבטיבים הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית

Capture1אולי נתחיל כך: מעולם לא קראתי דו"ח שקבע באופן מפורש כל כך שהתנועות הלא-אורתודוקסיות בישראל הפכו לנוכחות רצינית, גדלה והולכת, במרחב הציבורי הישראלי. וקראתי כבר כמה דו"חות על הנושא בחיי. וזה עוד דו"ח שנכתב על ידי מכון שאינו רק לא מקורב לתנועות, אלא שבעבר הואשם על ידיהן בהתעלמות ויצוג חסר במחקריו.
אז המכון הוא 'המכון למדיניות העם היהודי' והמחבר הוא דן פפרמן, והדו"ח – זרמים בעליה – כך נראה, מאשרר סופית את מה שהתגלה לראשונה בסקר של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ב-2013. כשהסקר ההוא התפרסם וקבע שהרפורמים והקונסרבטיבים בישראל מהווים יחד 7.1% היה קשה להאמין לו. מאז התפרסמו עוד כמה סקרים עם תוצאות דומות (ראו גרף), וכעת המחקר הזה האוסף יחד את הנתונים ומוסיף עליהם ראיונות עם אישים שונים ונתונים שטרם פורסמו. הנה כמה ציטוטים סיכומיים:
מחקרים שונים העוסקים בזהות היהודית-ישראלית מצביעים בעקביות על כך ש כ-13-12 אחוזים מכלל היהודים בישראל (כ-800,000) מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. למרות הטענה המושמעת מצד קולות שמרניים כי לתנועות הדתיות הליברליות אין מקום בישראל וכי ישראלים חילוניים הם "חילונים אורתודוקסים", קשה יותר ויותר להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה.
ישראלים חילונים שמרגישים ריחוק מהזרם האורתודוקסי, בעיקר הרבנות הראשית והממסד הדתי, נחשפים יותר ויותר לחלופות לאורתודוקסיה, בין היתר באמצעות ביקורים ממושכים בחו"ל, אינטראקציה עם חברי הקהילות היהודיות המקומיות בתפוצות, אינטראקציה עם יהודי התפוצות הבאים לבקר בישראל (כגון בליווי קבוצות של "תגלית" ע"י חיילים), והשתתפות בטקסי מחזור החיים המנוהלים על ידי רבנים רפורמים או קונסרבטיביים (כמחצית מהחילונים, שליש מהמסורתיים, חמישית מהדתיים ואף עשירית מהחרדים בישראל דיווחו שנכחו באירועים מסוג זה.)
התנועות הליברליות משמשות כאלטרנטיבות לגיטימיות ולעיתים אף עדיפות. רבים מאלו המגדירים עצמם חילונים או מסורתיים פונים לתנועות הליברליות, בעיקר בבואם לקיים טקסים ואירועים של מחזור החיים. […] ניתן להעריך כי כבר בעתיד הקרוב, 30-20 אחוזים מכלל היהודים החילוניים והמסורתיים יראו בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי אופציה לגיטימית ואותנטית לא פחות ואף יותר מהאורתודוקסיה.
משמעות הדברים הנה התפתחות של זהות יהודית ישראלית חדשה, ליברלית ופלורליסטית מטבעה, אשר בשנים האחרונות נתפסת יותר ויותר כדרך מקובלת בחברה הישראלית, וצוברת לגיטימציה כזהות יהודית נורמטיבית עבור יהודים שאינם דתיים בישראל. יחד עם זאת, מדובר במודל של יהדות שונה באופן מובהק מזה שמציעות התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בתפוצות, אך גם שונה באופן מהותי מהיהדות האורתודוקסית בישראל."
Capture2
הסיפור אפוא הוא לגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות לא-אורתודקוסית, שמונעת הן מהיכרות הולכת וגוברת איתה, והן מדלגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות האורתודוקסית, בעיקר הודות לממסד האורתודוקסי, דהיינו הרבנות הראשית והמפלגות הדתיות. התוצאה היא מאות אלפי ישראלים חילונים ומסורתיים שמזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים.
הנה עוד כמה נתונים מעניינים:
תפילות: 27% מקרב הקונסרבטיבים 27 מתפללים מדי יום. 17% מבין אלו המזדהים כרפורמים מצהירים שהם מתפללים מדי יום. 62% מהאורתודוקסים מצהירים כי הם מתפללים מדי יום. שזה די מדהים בהתחשב שלפחות עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים זאת מצווה די מרכזית.
ולבסוף, בניגוד לסטיגמות ידועות, רפורמים וקונסרבטיבים ישראלים בסך הכל משקפים לא רע את כלל האוכלוסייה הישראלית מבחינה עדתית ופוליטית. כלומר, לא מדובר בתנועות אשכנזיות-שמאלניות הומוגניות. להפך, גם אצלן מיעוט קטן מזדהה כשמאל. כאיש שמאל זה מדכדך כשלעצמו, אבל זו עדות נאה שמדובר בתופעה שהיא חלק אורגני מהמציאות הישראלית.
Capture

כמה נתונים משמעותיים ממדד דת ומדינה של חדו"ש

מדד דת ומדינה של עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון (בביצוע מכון הסקרים סמית), שמתפרסם זו השנה התשיעית, מביא כמה נתונים מעניינים.
 
למשל להלן, על הפרדת דת ממדינה. המספרים הם גדולים מאוד, אם כי צריך לזכור שהמושג "הפרדת דת ממדינה" לא ממש ברור. יש להניח שאנשים רוצים בעיקר תחב"צ בשבת ונישואים אזרחיים. המגמה, בכ"א, ברורה. הסלידה מההתערבות של הממסד הדתי בחיי האזרחים גדלה. הקרדיט כולו לרבנות הראשית לישראל ולמפלגות החרדיות.
 
עוד מעניין: 65% סבורים שיש להעניק לרפורמים ולקונסרבטיבים מעמד והכרה שווים לאורתודוכסים (67% בנישואים, בכשרות – 52%, ובגיור – 49%). נתונים משמעותיים, בעיקר עניין הגיור.
 
בקשר לנישואים, בהינתן בחירה 50% היו בוחרים להתחתן ברבנות/אורתודוקסית, 30% נישואים אזרחיים, 11% חתונה רפורמית או קונסרבטיבית, 9% לא היו מתחתנים. כאן מעניינים אותם 11% שמעוניינים בחתונה רפור'/קונ', שכן אלו מתאימים לשיעור שמתגלה בסקרים האחרונים של ישראלים שמזדהים כחברים בזרמים הללו. וזה שיעור גדול.
 
לבסוף, 58% סבורים שיש "הדתה" במערכת החינוך הממלכתית, ו-46% מהנשאלים תומכים בכך. 78% בעד לימוד מורשת בזרם הממלכתי אם יכללו את הגישות השונות, כלומר גם גישה חילונית ורפור'/קונ'.
 
Capture

רוב העם מעוניין ברחבה שוויונית בכותל ומקום מרכזי יותר לנשים בתפילה

כמעט בכל דיון על מתווה הכותל הטענות כנגד מתייחסות אל הנאבקים למען רחבה שוויונית ופלורליסטים כקבוצה קטנה, שולית, תמהונית, שצצה משום מקום וסתם מפריעה לרוב המסורתי. "קבוצה קטנה ושולית של כמה עשרות עסקנים בתנועה הרפורמית" קרא להם פעם חה"כ סמוטריץ'. היום במעריב מתגלה כי המציאות רחוקה מכך:
 
על פי הסקר לא פחות מ-55% מכלל הציבור היהודי תומכים בנשות הכותל. כמעט שני שליש בקרב הדתיים(!) ושליש בקרב החרדים(!) תומכים ברחבה שוויונית בכותל. 53% מהציבור כולו תומכים בעליית נשים לקרוא בתורה, 67% סבורים שאין בעיה שאישה תשיר תפילות.
 
הנתונים האלה כל כך מובהקים שהם מבהירים מיד מדוע כל כך חשוב לממסד האורתודוקסי לבטל את התופעה ולנסות לגמדה: ברור לכולם שברגע שתוקם רחבה שוויונית, עם כניסה נורמלית והכרה רשמית של המדינה, חילונים ומסורתיים רבים יגיעו אליה להתפלל יחד כל המשפחה. גם לאורתודוקסיה הפרוגרסיבית יותר יהיה מקום אלטרנטיבי. ברור לכולם שברגע שרוב הציבור לא רואה שום בעיה עם התייחסות שוויונית לנשים, גם בענייני דת.
 
וזה הדבר האחרון שהרבנות הראשית וארגוני החרד"ל מעוניינים בו, שתהיה לנו בחירה. שנוכל לוותר עליהם. שנשים תקבלנה מקום גדול יותר, אולי אפילו מקום שווה.
 
אז כן, קבוצה קטנה של עסקנים מפריעה לרוב. רק לא מי שסיפרו לכם.
Capture

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

אריה דרעי ודודי אמסלם יורקים בפרצופה של יהדות ארה"ב

חה"כ דוד אמסלם (ליכוד), יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, כותב בפייסבוקו אחרי סיור בכותל את המילים להלן:
capture
 
בדיון בועדת הפנים אמר דברים חריפים עוד יותר:
 
אני רוצה לקרוא מפה לרה"מ לפעול להחזרת מתווה הכותל, אני לא מאמין בו, צריך לחזור חזרה למסורת ישראל כפי שהיה. עם כל הכבוד ליהודים האמריקאים, הם לא אמורים להשפיע עלינו כאן, גם הם ייעלבו זה בסדר, לא ייקרה כלום אם הם ייעלבו, הם לא עושים לנו טובה, לכן אני קורא לרה"מ להחזיר חזרה את המתווה. (הציטוט מתוך הדו"ח של מכון על משמר הכנסת)
 
אמסלם בהבל פה מבקש לבטל החלטת ממשלה שבאה אחרי שלוש שנים של דיונים בין זרמי היהדות הלא-אורתודוקסית לבין מדינת ישראל, ותוך כדי כך גם דואג לציין שרגשותיהם של מיליוני יהודים פשוט לא מעניינים אותו. זה אחרי שאתמול אמר שר הפנים אריה מכלוף דרעי Arye Machlouf Dery שהוא "מוותר על היהדות הזאת".
 
עשרות שנים מדינת ישראל נהנתה משירותיהם הנאמנים של יהודי ארה"ב. הרבה כסף והרבה לחץ פוליטי על הממשל האמריקאי היא הרוויחה. רק לסבר את האוזן: התמיכה הכלכלית של יהדות ארצות הברית בישראל עומדת על יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה. וזה לא כולל מבצעים מיוחדים, כמו "צוק איתן", שרק במהלך השבועיים הראשונים שלו תרם ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה לישראל 1,374,612 ש"ח.
 
והנה, כשאותם אנשים ממש מבקשים סובלנות לאמונותיהם והכרה מינימלית הם מקבלים את העלבונות של דרעי ואת הבוז של אמסלם. מן הסתם נשמע בקרוב (ואולי רק דוברי האנגלית בינינו) דברי הרגעה ופיוס מפי ראש הממשלה. אבל המשבר הזה לא ייפתר עד שלא יכובדו הצרכים הדתיים של יהודים לא אורתודוקסים בישראל.

יהודה גליק: הכותל הוא חילול השם

כבר כתבתי בעבר שאני חושב שיהודה גליק הוא אדם ליברלי, לבבי וטוב, ואני שמח שהוא נכנס לכנסת. גליק גם פועל למען זכויות תפילה ליהודים על הר הבית, ואין כל גנאי בפעילות כזאת. כאן אני בכלל לא רוצה לדבר על האיש, אלא על עמדה שהוא הביע בראיון עדכני לשחר אילן. מסתבר שעל פי גליק הכותל מביא לחילול השם ואף אולי מעודד עבודה זרה:
 
זה מקום שגורם נזק כי אנשים חושבים שזה מקום קדוש וחושבים שהוא תחליף להר הבית. אנשים באים לכותל ומרגישים שהגיעו לפסגה. זה לא פסגה ולא שום דבר. אנשים נהנים מהתחליף וזה בעיני חילול השם. […]. זה כמעט כמו חטא העגל שבו העם אמר 'אלה אלוהיך ישראל'. זה חילול השם עצום.
 
הדברים האלה מדהימים למדי, ומסמנים את הפער העצום שפתחו פעילי הר הבית בינם לבין המסורת היהודית האורתודוקסית ובינם לבין רובו של העם היהודי כיום. הרי גם אם הכותל אינו קודש הקודשים, וזה כמובן נכון, הוא קודש במאות השנים האחרונות על ידי קהילות יהודיות מתפוצות רבות ושונות, ובכלל זה כמובן הציבור הישראלי, שעוד לפני כיבושו ערג אליו ובכה על שלא יכול היה להגיע אליו. אפשר לא לאהוב את זה אבל להכחיש את כל זה כאילו מדובר בחילול השם או אף "כמעט כמו חטא העגל" פירושו להוציא עצמך מהערוץ הבסיסי של המסורת.
 
אין הרי ויכוח על מקומו של הכותל במסורת היהודית של המאות האחרונות, והניסיון לבטל את קדושתו ואף לראות בו חילול השם ממילא הופך את המבטל לחריג, הנמצא בפריפריה של המסורת. לראייה, ישעיהו ליבוביץ' שדיבר באופן דומה. הרב חיים נבון כתב פעם שמי ששולל את קדושתו של הכותל הופך את עצמו לחבר בכת (אני מקווה שאני מצטט נכון), דהיינו מוציא עצמו מהכלל.
 
ללא ספק, יש כאן כאמור סממן מובהק של פוסט-מסורתיות, של רדיקליות שמערערת על הקיים ומורדת במסורת. אפשר ללמוד מזה על המהפכנות שבתנועת שוחרי הר הבית. כמובן, אלה שעושים זאת, כמו תמיד, יטענו שהם הם דווקא המסורתיים ביותר.

על חילונים רפורמים וחילונים אורתודוקסים

הנה טבלה מעניינת מסקר Pew הגדול שהתפרסם היום. על פי הטבלה הזאת יש 5% רפורמים וקונסרבטיבים בישראל. בהמשך לשני סקרים שונים שזיהו 7%, יש כאן אישור שיש כמה מאות אלפי יהודים ישראלים שמשייכים עצמם לזרמים האלה.
 
מאיפה הם מגיעים? 1% קונסרבטיבים הם בכלל "דתיים". שני אחוזים "מסורתיים" ושני אחוזים "חילונים". 2% "מסורתיים" הם גם רפורמים, וכן 5% "חילונים".
 
ושימו לב ש23% מה"חילונים" ו-65% מה"מסורתיים" מזהים עצמם כאורתודוקסים. אלה אותם חילונים-אורתודוקסים שנורא מעצבן אותם לראות אישה מניחה תפילין, למרות שהם בעצמם לא ראו תפילין מימיהם. מכיוון שיש זיהוי בין היהדות האורתודוקסית לתפיסות פוליטיות מסויימות נראה לי שאפשר להמר שמדובר בחילונים מהצד הימני של המפה הפוליטית.
Capture

נתונים משמעותיים לגבי חלוקת היהודים בישראל ל"זרמים" דתיים

שמואל רוזנר מביא נתונים מרתקים מהסקר האחרון שהראה ש-12% מהציבור היהודי הישראלי מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. הוא בדק עם עורך הסקר, מנחם לזר, מה ענו המזדהים כך על שאלות אחרות.

כך למשל, בעוד 64% מהמזדהים כאורתודוקסים ענו שזהותם הדתית היא בעלת מימד קהילתי מודגש, עבור 73% מהרפורמים ו-65% מהקונסרבטיבים הזהות הדתית שלהם היא עניין פרטי בראש ובראשונה. כלומר הם אינם חלק מקהילה, הם כמובן לא נולדו למשפחה רפורמית או קונסרבטיבית, אלא מדובר בזהות דתית שהם אימצו באופן פרטי.

בהתאם לכך, 91% מהרפורמים ענו שהם לא משתתפים, או לעיתים נדירות משתתפים, בטקסים בבית הכנסת הרפורמי. 70% מהקונסרבטיבים ענו בצורה דומה. כאמור, אלו אנשים שבית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא רפורמי או קונסרבטיבי.

עוד נתונים: רק 6% מהחילונים הישראלים מזדהים כאורתודוקסים. 7% מזדהים כקונסרבטיבים, ו-10% כרפורמים. אלו נתונים משמעותיים ביותר. בקרב ה"מסורתיים", 26% מזדהים כאורתודוקסים, 10% כקונסרבטיבים ו-7% כרפורמים. (בקרב "דתיים" ו"חרדים" אחוז הלא-אורתודוקסים הוא אפס.)

מה כל זה אומר? רוזנר מסמן נכונה לדעתי את המונופול האורתודוקסי במדינה כתורם לעליית כוחן של התנועות הלא-אורתודוקסיות. הוא גם מדגיש שאותן תנועות עוד לא הצליחו להפוך את ההזדהות הרעיוניות להשתתפות בקהילה או למניע מספק לפעולה פוליטית ממשית.

הייתי מוסיף שמדובר בהמשך המגמה הכללית במערב היום שבמסגרתה הפרט תופר לעצמו "חבילה דתית" על פי רצונו. מדובר בחלק מהאתוס המופרט שמגיע עם הליברליזם (החברתי והכלכלי), שעומד על הגשמה עצמית ופירוק מבנים (חברתיים ואידיאולוגיים) קולקטיביסטיים. אלא שאותו אתוס שמאפשר לציבור הגדול הזה להיפרד מהמובן מאליו האורתודוקסי בישראל גם מקשה עליו להיכנס תחת הגדרה קולקטיבית חדשה, בקהילה או בתנועה אחרת. הא בהא תליא. האתגר שעומד בפני התנועות הלא-אורתודוקסיות, אם ברצונן לגייס את אותם פרטים ולהפוך אותם לכוח חברתי, הוא גדול.

פלורליזם דתי בבית הנשיא

הוזמנתי לאירוע לימוד לרגל תשעה באב בבית הנשיא. עוד יותר מששימחה אותי ההזמנה שימח אותי הרכב הדוברים. מימין לשמאל: רב אורתודוקסי, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, איש רוח חילוני. אלה ידברו על "חורבן ירושלים ואחדות ישראל". אחדות שאינו אחידות, כראוי.

naseeeeeeeeeee

מן הסתם, יש כאן ניסיון לתקן את פרשת אירוע בר-המצווה המדיר ההוא, אבל זה גם מאוד מעודד ומשמח בפני עצמו. ואני רק אאחל שיום יבוא ואירוע שכזה לא יהיה בגדר חדשות, שיהיו יכולים לדבר זה לצד זה וזה עם זה, בכל מקום וגם בבית הנשיא, נציגים שונים של זרמים יהודיים שונים. לדבר יחד ואחד עם השני – בסך הכל רעיון די פשוט, לא?

וכן, כל הכבוד וישר כוח גדול לנשיא ריבלין, ששוב ושוב מסתבר שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם.