
ייתכן שהאורתודוקסיה כבר אינה "היהדות". כמה השערות מדוע

מחקרים שונים העוסקים בזהות היהודית-ישראלית מצביעים בעקביות על כך ש כ-13-12 אחוזים מכלל היהודים בישראל (כ-800,000) מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. למרות הטענה המושמעת מצד קולות שמרניים כי לתנועות הדתיות הליברליות אין מקום בישראל וכי ישראלים חילוניים הם "חילונים אורתודוקסים", קשה יותר ויותר להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה.
ישראלים חילונים שמרגישים ריחוק מהזרם האורתודוקסי, בעיקר הרבנות הראשית והממסד הדתי, נחשפים יותר ויותר לחלופות לאורתודוקסיה, בין היתר באמצעות ביקורים ממושכים בחו"ל, אינטראקציה עם חברי הקהילות היהודיות המקומיות בתפוצות, אינטראקציה עם יהודי התפוצות הבאים לבקר בישראל (כגון בליווי קבוצות של "תגלית" ע"י חיילים), והשתתפות בטקסי מחזור החיים המנוהלים על ידי רבנים רפורמים או קונסרבטיביים (כמחצית מהחילונים, שליש מהמסורתיים, חמישית מהדתיים ואף עשירית מהחרדים בישראל דיווחו שנכחו באירועים מסוג זה.)
התנועות הליברליות משמשות כאלטרנטיבות לגיטימיות ולעיתים אף עדיפות. רבים מאלו המגדירים עצמם חילונים או מסורתיים פונים לתנועות הליברליות, בעיקר בבואם לקיים טקסים ואירועים של מחזור החיים. […] ניתן להעריך כי כבר בעתיד הקרוב, 30-20 אחוזים מכלל היהודים החילוניים והמסורתיים יראו בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי אופציה לגיטימית ואותנטית לא פחות ואף יותר מהאורתודוקסיה.
משמעות הדברים הנה התפתחות של זהות יהודית ישראלית חדשה, ליברלית ופלורליסטית מטבעה, אשר בשנים האחרונות נתפסת יותר ויותר כדרך מקובלת בחברה הישראלית, וצוברת לגיטימציה כזהות יהודית נורמטיבית עבור יהודים שאינם דתיים בישראל. יחד עם זאת, מדובר במודל של יהדות שונה באופן מובהק מזה שמציעות התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בתפוצות, אך גם שונה באופן מהותי מהיהדות האורתודוקסית בישראל."
אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.
כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).
צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.
אני רוצה לקרוא מפה לרה"מ לפעול להחזרת מתווה הכותל, אני לא מאמין בו, צריך לחזור חזרה למסורת ישראל כפי שהיה. עם כל הכבוד ליהודים האמריקאים, הם לא אמורים להשפיע עלינו כאן, גם הם ייעלבו זה בסדר, לא ייקרה כלום אם הם ייעלבו, הם לא עושים לנו טובה, לכן אני קורא לרה"מ להחזיר חזרה את המתווה. (הציטוט מתוך הדו"ח של מכון על משמר הכנסת)
זה מקום שגורם נזק כי אנשים חושבים שזה מקום קדוש וחושבים שהוא תחליף להר הבית. אנשים באים לכותל ומרגישים שהגיעו לפסגה. זה לא פסגה ולא שום דבר. אנשים נהנים מהתחליף וזה בעיני חילול השם. […]. זה כמעט כמו חטא העגל שבו העם אמר 'אלה אלוהיך ישראל'. זה חילול השם עצום.
שמואל רוזנר מביא נתונים מרתקים מהסקר האחרון שהראה ש-12% מהציבור היהודי הישראלי מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. הוא בדק עם עורך הסקר, מנחם לזר, מה ענו המזדהים כך על שאלות אחרות.
כך למשל, בעוד 64% מהמזדהים כאורתודוקסים ענו שזהותם הדתית היא בעלת מימד קהילתי מודגש, עבור 73% מהרפורמים ו-65% מהקונסרבטיבים הזהות הדתית שלהם היא עניין פרטי בראש ובראשונה. כלומר הם אינם חלק מקהילה, הם כמובן לא נולדו למשפחה רפורמית או קונסרבטיבית, אלא מדובר בזהות דתית שהם אימצו באופן פרטי.
בהתאם לכך, 91% מהרפורמים ענו שהם לא משתתפים, או לעיתים נדירות משתתפים, בטקסים בבית הכנסת הרפורמי. 70% מהקונסרבטיבים ענו בצורה דומה. כאמור, אלו אנשים שבית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא רפורמי או קונסרבטיבי.
עוד נתונים: רק 6% מהחילונים הישראלים מזדהים כאורתודוקסים. 7% מזדהים כקונסרבטיבים, ו-10% כרפורמים. אלו נתונים משמעותיים ביותר. בקרב ה"מסורתיים", 26% מזדהים כאורתודוקסים, 10% כקונסרבטיבים ו-7% כרפורמים. (בקרב "דתיים" ו"חרדים" אחוז הלא-אורתודוקסים הוא אפס.)
מה כל זה אומר? רוזנר מסמן נכונה לדעתי את המונופול האורתודוקסי במדינה כתורם לעליית כוחן של התנועות הלא-אורתודוקסיות. הוא גם מדגיש שאותן תנועות עוד לא הצליחו להפוך את ההזדהות הרעיוניות להשתתפות בקהילה או למניע מספק לפעולה פוליטית ממשית.
הייתי מוסיף שמדובר בהמשך המגמה הכללית במערב היום שבמסגרתה הפרט תופר לעצמו "חבילה דתית" על פי רצונו. מדובר בחלק מהאתוס המופרט שמגיע עם הליברליזם (החברתי והכלכלי), שעומד על הגשמה עצמית ופירוק מבנים (חברתיים ואידיאולוגיים) קולקטיביסטיים. אלא שאותו אתוס שמאפשר לציבור הגדול הזה להיפרד מהמובן מאליו האורתודוקסי בישראל גם מקשה עליו להיכנס תחת הגדרה קולקטיבית חדשה, בקהילה או בתנועה אחרת. הא בהא תליא. האתגר שעומד בפני התנועות הלא-אורתודוקסיות, אם ברצונן לגייס את אותם פרטים ולהפוך אותם לכוח חברתי, הוא גדול.
הוזמנתי לאירוע לימוד לרגל תשעה באב בבית הנשיא. עוד יותר מששימחה אותי ההזמנה שימח אותי הרכב הדוברים. מימין לשמאל: רב אורתודוקסי, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, איש רוח חילוני. אלה ידברו על "חורבן ירושלים ואחדות ישראל". אחדות שאינו אחידות, כראוי.
מן הסתם, יש כאן ניסיון לתקן את פרשת אירוע בר-המצווה המדיר ההוא, אבל זה גם מאוד מעודד ומשמח בפני עצמו. ואני רק אאחל שיום יבוא ואירוע שכזה לא יהיה בגדר חדשות, שיהיו יכולים לדבר זה לצד זה וזה עם זה, בכל מקום וגם בבית הנשיא, נציגים שונים של זרמים יהודיים שונים. לדבר יחד ואחד עם השני – בסך הכל רעיון די פשוט, לא?
וכן, כל הכבוד וישר כוח גדול לנשיא ריבלין, ששוב ושוב מסתבר שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם.