רפורמים

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

אריה דרעי ודודי אמסלם יורקים בפרצופה של יהדות ארה"ב

חה"כ דוד אמסלם (ליכוד), יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, כותב בפייסבוקו אחרי סיור בכותל את המילים להלן:
capture
 
בדיון בועדת הפנים אמר דברים חריפים עוד יותר:
 
אני רוצה לקרוא מפה לרה"מ לפעול להחזרת מתווה הכותל, אני לא מאמין בו, צריך לחזור חזרה למסורת ישראל כפי שהיה. עם כל הכבוד ליהודים האמריקאים, הם לא אמורים להשפיע עלינו כאן, גם הם ייעלבו זה בסדר, לא ייקרה כלום אם הם ייעלבו, הם לא עושים לנו טובה, לכן אני קורא לרה"מ להחזיר חזרה את המתווה. (הציטוט מתוך הדו"ח של מכון על משמר הכנסת)
 
אמסלם בהבל פה מבקש לבטל החלטת ממשלה שבאה אחרי שלוש שנים של דיונים בין זרמי היהדות הלא-אורתודוקסית לבין מדינת ישראל, ותוך כדי כך גם דואג לציין שרגשותיהם של מיליוני יהודים פשוט לא מעניינים אותו. זה אחרי שאתמול אמר שר הפנים אריה מכלוף דרעי Arye Machlouf Dery שהוא "מוותר על היהדות הזאת".
 
עשרות שנים מדינת ישראל נהנתה משירותיהם הנאמנים של יהודי ארה"ב. הרבה כסף והרבה לחץ פוליטי על הממשל האמריקאי היא הרוויחה. רק לסבר את האוזן: התמיכה הכלכלית של יהדות ארצות הברית בישראל עומדת על יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה. וזה לא כולל מבצעים מיוחדים, כמו "צוק איתן", שרק במהלך השבועיים הראשונים שלו תרם ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה לישראל 1,374,612 ש"ח.
 
והנה, כשאותם אנשים ממש מבקשים סובלנות לאמונותיהם והכרה מינימלית הם מקבלים את העלבונות של דרעי ואת הבוז של אמסלם. מן הסתם נשמע בקרוב (ואולי רק דוברי האנגלית בינינו) דברי הרגעה ופיוס מפי ראש הממשלה. אבל המשבר הזה לא ייפתר עד שלא יכובדו הצרכים הדתיים של יהודים לא אורתודוקסים בישראל.

יהודה גליק: הכותל הוא חילול השם

כבר כתבתי בעבר שאני חושב שיהודה גליק הוא אדם ליברלי, לבבי וטוב, ואני שמח שהוא נכנס לכנסת. גליק גם פועל למען זכויות תפילה ליהודים על הר הבית, ואין כל גנאי בפעילות כזאת. כאן אני בכלל לא רוצה לדבר על האיש, אלא על עמדה שהוא הביע בראיון עדכני לשחר אילן. מסתבר שעל פי גליק הכותל מביא לחילול השם ואף אולי מעודד עבודה זרה:
 
זה מקום שגורם נזק כי אנשים חושבים שזה מקום קדוש וחושבים שהוא תחליף להר הבית. אנשים באים לכותל ומרגישים שהגיעו לפסגה. זה לא פסגה ולא שום דבר. אנשים נהנים מהתחליף וזה בעיני חילול השם. […]. זה כמעט כמו חטא העגל שבו העם אמר 'אלה אלוהיך ישראל'. זה חילול השם עצום.
 
הדברים האלה מדהימים למדי, ומסמנים את הפער העצום שפתחו פעילי הר הבית בינם לבין המסורת היהודית האורתודוקסית ובינם לבין רובו של העם היהודי כיום. הרי גם אם הכותל אינו קודש הקודשים, וזה כמובן נכון, הוא קודש במאות השנים האחרונות על ידי קהילות יהודיות מתפוצות רבות ושונות, ובכלל זה כמובן הציבור הישראלי, שעוד לפני כיבושו ערג אליו ובכה על שלא יכול היה להגיע אליו. אפשר לא לאהוב את זה אבל להכחיש את כל זה כאילו מדובר בחילול השם או אף "כמעט כמו חטא העגל" פירושו להוציא עצמך מהערוץ הבסיסי של המסורת.
 
אין הרי ויכוח על מקומו של הכותל במסורת היהודית של המאות האחרונות, והניסיון לבטל את קדושתו ואף לראות בו חילול השם ממילא הופך את המבטל לחריג, הנמצא בפריפריה של המסורת. לראייה, ישעיהו ליבוביץ' שדיבר באופן דומה. הרב חיים נבון כתב פעם שמי ששולל את קדושתו של הכותל הופך את עצמו לחבר בכת (אני מקווה שאני מצטט נכון), דהיינו מוציא עצמו מהכלל.
 
ללא ספק, יש כאן כאמור סממן מובהק של פוסט-מסורתיות, של רדיקליות שמערערת על הקיים ומורדת במסורת. אפשר ללמוד מזה על המהפכנות שבתנועת שוחרי הר הבית. כמובן, אלה שעושים זאת, כמו תמיד, יטענו שהם הם דווקא המסורתיים ביותר.

על חילונים רפורמים וחילונים אורתודוקסים

הנה טבלה מעניינת מסקר Pew הגדול שהתפרסם היום. על פי הטבלה הזאת יש 5% רפורמים וקונסרבטיבים בישראל. בהמשך לשני סקרים שונים שזיהו 7%, יש כאן אישור שיש כמה מאות אלפי יהודים ישראלים שמשייכים עצמם לזרמים האלה.
 
מאיפה הם מגיעים? 1% קונסרבטיבים הם בכלל "דתיים". שני אחוזים "מסורתיים" ושני אחוזים "חילונים". 2% "מסורתיים" הם גם רפורמים, וכן 5% "חילונים".
 
ושימו לב ש23% מה"חילונים" ו-65% מה"מסורתיים" מזהים עצמם כאורתודוקסים. אלה אותם חילונים-אורתודוקסים שנורא מעצבן אותם לראות אישה מניחה תפילין, למרות שהם בעצמם לא ראו תפילין מימיהם. מכיוון שיש זיהוי בין היהדות האורתודוקסית לתפיסות פוליטיות מסויימות נראה לי שאפשר להמר שמדובר בחילונים מהצד הימני של המפה הפוליטית.
Capture

נתונים משמעותיים לגבי חלוקת היהודים בישראל ל"זרמים" דתיים

שמואל רוזנר מביא נתונים מרתקים מהסקר האחרון שהראה ש-12% מהציבור היהודי הישראלי מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. הוא בדק עם עורך הסקר, מנחם לזר, מה ענו המזדהים כך על שאלות אחרות.

כך למשל, בעוד 64% מהמזדהים כאורתודוקסים ענו שזהותם הדתית היא בעלת מימד קהילתי מודגש, עבור 73% מהרפורמים ו-65% מהקונסרבטיבים הזהות הדתית שלהם היא עניין פרטי בראש ובראשונה. כלומר הם אינם חלק מקהילה, הם כמובן לא נולדו למשפחה רפורמית או קונסרבטיבית, אלא מדובר בזהות דתית שהם אימצו באופן פרטי.

בהתאם לכך, 91% מהרפורמים ענו שהם לא משתתפים, או לעיתים נדירות משתתפים, בטקסים בבית הכנסת הרפורמי. 70% מהקונסרבטיבים ענו בצורה דומה. כאמור, אלו אנשים שבית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא רפורמי או קונסרבטיבי.

עוד נתונים: רק 6% מהחילונים הישראלים מזדהים כאורתודוקסים. 7% מזדהים כקונסרבטיבים, ו-10% כרפורמים. אלו נתונים משמעותיים ביותר. בקרב ה"מסורתיים", 26% מזדהים כאורתודוקסים, 10% כקונסרבטיבים ו-7% כרפורמים. (בקרב "דתיים" ו"חרדים" אחוז הלא-אורתודוקסים הוא אפס.)

מה כל זה אומר? רוזנר מסמן נכונה לדעתי את המונופול האורתודוקסי במדינה כתורם לעליית כוחן של התנועות הלא-אורתודוקסיות. הוא גם מדגיש שאותן תנועות עוד לא הצליחו להפוך את ההזדהות הרעיוניות להשתתפות בקהילה או למניע מספק לפעולה פוליטית ממשית.

הייתי מוסיף שמדובר בהמשך המגמה הכללית במערב היום שבמסגרתה הפרט תופר לעצמו "חבילה דתית" על פי רצונו. מדובר בחלק מהאתוס המופרט שמגיע עם הליברליזם (החברתי והכלכלי), שעומד על הגשמה עצמית ופירוק מבנים (חברתיים ואידיאולוגיים) קולקטיביסטיים. אלא שאותו אתוס שמאפשר לציבור הגדול הזה להיפרד מהמובן מאליו האורתודוקסי בישראל גם מקשה עליו להיכנס תחת הגדרה קולקטיבית חדשה, בקהילה או בתנועה אחרת. הא בהא תליא. האתגר שעומד בפני התנועות הלא-אורתודוקסיות, אם ברצונן לגייס את אותם פרטים ולהפוך אותם לכוח חברתי, הוא גדול.

פלורליזם דתי בבית הנשיא

הוזמנתי לאירוע לימוד לרגל תשעה באב בבית הנשיא. עוד יותר מששימחה אותי ההזמנה שימח אותי הרכב הדוברים. מימין לשמאל: רב אורתודוקסי, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, איש רוח חילוני. אלה ידברו על "חורבן ירושלים ואחדות ישראל". אחדות שאינו אחידות, כראוי.

naseeeeeeeeeee

מן הסתם, יש כאן ניסיון לתקן את פרשת אירוע בר-המצווה המדיר ההוא, אבל זה גם מאוד מעודד ומשמח בפני עצמו. ואני רק אאחל שיום יבוא ואירוע שכזה לא יהיה בגדר חדשות, שיהיו יכולים לדבר זה לצד זה וזה עם זה, בכל מקום וגם בבית הנשיא, נציגים שונים של זרמים יהודיים שונים. לדבר יחד ואחד עם השני – בסך הכל רעיון די פשוט, לא?

וכן, כל הכבוד וישר כוח גדול לנשיא ריבלין, ששוב ושוב מסתבר שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם.

שיעור הרפורמים והקונסרבטיבים עומד על 12% מהאוכלוסייה?

2015-07-12_165859הסקר הראשון ששאל ישראלים לאיזה זרם דתי הם שייכים (ולא אם הם "חילונים" או "דתיים") נערך ב-2009 (גוטמן-אבי חי), ועורר תדהמה: 7.6% מהישראלים הגדירו עצמם כרפורמים או קונסרבטיבים. אחריו הגיע הסקר של המרכז הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2013, שהראה שאכן, זה בערך המספר – אצלו 7.1% הגדירו עצמם כרפורמים או כקונסרבטיבים (3.9% רפורמים ו3.1% קונסרבטיבים). מדובר במספרים עצומים: מאות אלפי ישראלים שמגדירים עצמם כשייכים לזרמים היהודיים הפלורליסטים.

והנה, ביום חמישי האחרון פירסם ערוץ הכנסת סקר נוסף עם השאלה ל"איזה זרם יהודי אתה מרגיש שייך?". 45% ענו שאינם שייכים לאף זרם, 35% ענו שלזרם האורתודוכסי ו-12% ענו שלזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי (6% לכל אחד). המספרים האלה מדהימים. מדובר בציבור השווה פחות או יותר בגודלו לציונות הדתית הקלאסית או לציבור החרדי כולו.

ללא ספק, לא מדובר בחברים בקהילות רפורמיות או קונסרבטיביות. כאלה יש מעל מאה, אבל ברור שכאן מדובר באנשים שלפחות חלקם הגדול לא רפורמי או קונסרבטיבי לבד מהזדהותו הטלפונית. אחרים יעלו את בנם וביתם לתורה בבר/בת מצווה, ואולי יתחתנו במוסדות התנועות הללו. אבל גם כך, יש כאן תופעה עצומה. בפרפרזה על המשפט הידוע (של שלמה אבינרי?), אפשר לומר שעבור חלק גדול מהציבור הישראלי בית הכנסת שהוא לא הולך אליו הוא רפורמי או קונסרבטיבי.

לציבור הזה מגיעה הזכות להתחתן כפי שהוא רוצה ולהיקבר כפי שהוא רוצה. מגיעים לו תקציבים שווים, הכרה וייצוג. מגיע לו חופש דת. אי אפשר יהיה לחמוק מזה לאורך זמן.

ומה עם העלייה החדה, תוך שנתיים, מ-7% ל-12%? ברור שאין כאן שינוי דמוגרפי עמוק. אפשר להעריך שמה שיש כאן הוא המשכה והתגברותה של הסלידה מהממסד האורתודוקסי, מהרבנות הראשית לישראל. אורתודוקסים, הנה לכם מניע לאפשר חופש דת בישראל: ככל שהממסד הדכאני והמושחת הזה ממשיך להיות פניה הרשמיים של היהדות, עוד ועוד יהודים יעדיפו יהדות אחרת.

רוב הציבור היהודי בעד השוואת תנאי הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים

סקר מעניין מאוד פורסם היום (מכון סמית):

71% מאזרחי ישראל היהודים סבורים שהחלטת הנשיא ריבלין לא לאפשר לרב קונסרבטיבי להתפלל בבית הנשיא היא שגויה (93% מהחילונים, 33% מהדתיים, 8% מהחרדים).

59% סבורים שיש להשוות את תנאי הזרמים הלא אורתודוקסים במדינה לתנאי הזרם האורתודוקסי (95% מהחילונים, 10% מדתיים, 0% מהחרדים).

מי שעוקב אחרי סקרים שכאלה לא מופתע: ישנו רוב מובהק ועקבי למען חופש דת במדינה: למשל, נישואים אזרחיים זוכים למעל 60% תמיכה באופן קבוע, סקר אחרי סקר. מה שמעניין כאן הוא הפער העצום בין הציבור החילוני (+מסורתי בחלקו, וחבל שלא הקדישו רובריקה מיוחדת לציבור הזה) לבין הציבור הציוני-דתי והחרדי. אותם ציבורים שנאבקים בחירוף נפש (ובצדק!) כדי שיניחו להם לנהוג כאמונתם (בדחיית לימודי ליבה, בהתחשבות באיסורי השבת, בכשרות בצה"ל, בענייני גיור, בתפילה בהר הבית) אינם מצליחים לראות את הדברים מתוך עיני הזולת, שגם הוא, כמוהם, מבקש לנהוג כאמונתו (או כחוסר-אמונתו).

חופש דת וחופש מדת הן זכויות יסוד של כל אדם וכל אזרח. אין אפשרות שרק קבוצה אחת תהנה מהן.

רונן שובל רפורמי וכל הג'ז הזה

הרשימה הרצינית שלי על שובל הצליחה להוליד צרור של בדיחות. ראשון עלה אייטם ב'כיפה' שמצביע על כך שהזכרתי ששובל גדל בקהילה רפורמית. שובל הגיב שם בהאשמות שמנסים להכפיש אותו. היום הגיעה תגובה באייטם נפרד, שאליה כבר הגבתי חזרה, ועוד תגובה, מאת ידידו של שובל בצלאל סמוטריץ' (שמאמין, אגב, שלציונות הדתית מגיע יותר תקציבים כי היא מנהיגה את העם), שמנסה להזים את השמועות ששובל רפורמי. מהומה רבה על לא מאומה, אבל אין להכחיש שזה מתוק שב'בית היהודי' מוטרדים יותר מזה ששובל סוחב שורשים רפורמים מאשר מזה שהוא מקבל השראה מהוגים פשיסטים.

דוד רותם, הרפורמים והילדותיות של הפוליטיקה שלנו

אחד הדברים המאכזבים ביותר לגבי הנהגת המדינה בזמן הזה היא רמת הבגרות של חבריה. אני לא מתכוון רק לילדותיות המרוצה מעצמה שאפשר למצוא בהודעות הפייסבוק של השר בנט וחה"כ שקד, וגם לא לצהלולי כיפאק-היי נוסח "כפיים" או "ביג לייק" שמוסיפים חברי כנסת ושרים לקביעותיהם הנחרצות. אני מתכוון לכך שיש משהו ילדותי בעצם הפוזיציה שלנו אל מול העולם. משהו שמתריס, שצועק ורוקע ברגליים, משהו שכל הזמן "בודק גבולות".

ובאמת, אלמלא מוראה של הקהילה הבינלאומית היינו כבר מעבירים חוקים אנטי-דמוקרטים וסוגרים עמותות זכויות אדם, עושים כרצוננו העלוב בפליטים ובבדואים ובוודאי שלא חושבים על הסדר שיאפשר לעם הפלסטיני לממש את זכותו להגדרה עצמית. מי יודע גם איך היה היחס ליהודים רפורמים וקונסרבטיבים אם לא היינו תלויים ביהדות ארה"ב.

זה מאכזב כל כך משום שזה מעיד יותר מכל על מצוקת זהות, על חברה שלא מצליחה להגדיר לעצמה מי היא ומה היא רוצה. ממש כמו ילד בן שש או נער בן שש-עשרה, היא צריכה כל הזמן לעבור את הגבול רק כדי שהמבוגרים יחזירו אותה, יותר או פחות בעדינות, לתלם. כל הזמן לצעוק כדי להינות מההכרה שבהשתקה שמגיעה מלמעלה. וזה מאכזב גם משום שזה כל כך רחוק מהדימוי העצמי שלנו, כאיזה עם סגולה גאוני ויחיד במינו שיכול ללמד את כל העולם איך להתנהג. מגלומאניה אינפנטילית שכזו. כאמור, כמו ילד בן שש או נער בן שש-עשרה.

ממליץ לתת לדוד רותם את פרס אקו"ם על מפעל חיים. ביג לייק.