רן ברץ

פייגלין וכשלון החזון הקוקיסטי

עוד בקטנה על פייגלין, עם הכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, מן הסתם מפלגת בוטיק אישית. רן ברץ מסכם את כשלונו של פייגלין ומזכיר שהניסיון של פייגלין לכבוש את הליכוד לא היה כרוך רק בהכנסת אלפי מתפקדים טרויאניים שיהוו קבוצת לחץ על חברי הרשימה, אלא גם על התפיסה הקוקניקית הידועה בדבר ניצוצם היהודי החבוי של החילונים, ניצוץ שיהפוך ללהבה שומרת תרי"ג מצוות ברגע שמישהו יזכיר להם שהם יהודים וידבר אליהם בשפה "אמונית" דיה. ברץ מצטט את מיכאל פואה, סגנו של פייגלין ב'מנהיגות יהודית', כאומר ש"רוב גדול בליכוד מרוצה מאוד מכניסתה של 'מנהיגות יהודית' לתנועה […] רוב רובם של הליכודניקים האותנטיים מצפים למסר האמוני." מסתבר, אם כן, שלא מצפים ואפילו דוחים את המסר האמוני.

אבל לא רק פייגלין כמובן סומך על ההתעוררות הפתאומית של "עמישראל". קולות שונים סביב 'הבית היהודי' גם התחילו לדבר בהתלהבות על "חזרתו" של העם לכור מחצבתו וכו' וכו'. אני לא מכחיש כמובן את הפופולריות של בנט גם בקרב חילונים שונים, אולם הייתי מציע לפנות קודם כל להסברים נטורליסטים כשמנסים להבין תמורה חברתית. יותר נכון לנהל ככה קמפיין, שלא לומר מדינה. פייגלין למד את זה בדרך הקשה.