ביום חמישי הבא אדבר בכנס לרגל היארצייט העשרים למותו של ישראל אלדד. כותרת הרצאתי: "על קדושה וריבונות: הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום". כפי שניתן לראות במודעה עוד ידברו יהודה עציון וד"ר ברוך פלח. ינחה בנו של ישראל אלדד, אריה אלדד. נראה לי שיהיה מעניין.
מה מלבה את מלחמת ירושלים? כמה דברים, וביניהם, טוענים ניר חסון ועמוס הראל, העלייה ברמת העניין והעיסוק הפוליטי הישראלי בהר הבית:
ישראל, מצדה, תרמה לליבוי הלהבות באמצעות הפעילות הבלתי פוסקת של ארגונים דתיים ופוליטיקאים מן הימין לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. "מה שקורה בירושלים היום מאחד את כל הפלגים", אומר גורם ביטחוני בכיר עמו שוחחנו. "חמאס, פתח, חזית עממית וחזב אל־תחריר (מפלגה פאן איסלאמית, נ"ח, ע"ה), כולם מדברים איתנו על הר הבית". במערכת הביטחון רואים קשר ישיר בין העיסוק הישראלי בנושא הר הבית ושינוי הסטטוס קוו לבין האלימות וכן קשר ישיר בין האלימות בהר לבין הפרות הסדר בכל שכונות מזרח ירושלים.
אבל חוץ מלומר שאמרתי לכם אני רוצה עוד משהו, והוא להביע תמיהה על הכאילו מובן מאליו אבל באמת מסתורין שהוא הר הבית, על הנקודה הזאת שמרכזת כל כך הרבה היסטוריה וכל כך הרבה אמוציה ושהפכה בזמן הזה למוקד של רגשות לאומיים, לסוג של טוטם של לאומיות (כן, פחות דת, יותר לאומיות), כאשר הריבונות, והמאבק על הריבונות, על השטח הקטנטן הזה במרכז העיר לכאורה אומרים משהו על המאבק הכללי לריבונות של שני העמים בין הירדן לים. המיתוס קם לחיים ודורש את שלו, ואפשר ללמוד מזה דברים חשובים. מרתק.
הוצאת רסלינג הוציאה ממש עכשיו ספר חדש של הרב שג"ר. קיבלתי אותו לקריאה מוקדמת, ויש בו דרשות מעניינות וכמה רעיונות נועזים, כדרכו של הרב. הנה למשל קטע מתוך דרשה ליום העצמאות, תחת הכותרת "שלום פוסט-ציוני דתי":
העובדה כי הערבי, הפלסטיני, יושב כאן ורואה בארץ זו את מולדתו האהובה, והיא אכן מולדתו האהובה, אינה צריכה לפגוע בשייכותי שלי לאדמה זו. אין בהימצאותו כדי לפגום כהוא זה בהתקשרותי לאותה כברת ארץ עצמה כמולדתי.
[…]
בשביל להיכנס אל ארץ הנס והפלא ולנחול אותה, וגם להתברך באותו כלי מחזיק ברכה – "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" – יש להיות מוכנים לדבר בכמה שפות; והרי השלום הוא המובן העמוק של הקודש העליון המכיל את ההפכים. אם כן, אין ספק שתפיסתה של הציונות הדתית כיום אינה יכולה להביא לשלום שאותו מבקשים למצער חלקים גדולים בעם היושב בציון. לכן עליה לתפוס את עצמה באופן רדיקלי ולהיפתח אל הרוח הפוסטמודרנית, ובעקבות השינוי הזה היא תמצא את הנסתר שבעולם הדתי, את המיסטי – כיום אי-אפשר לאחוז בדת בלא הגרעין המיסטי שלה. על הציונות הדתית להיות, ברוח הזמן, 'פוסט-ציונות דתית'.
[…]
כעת, אפשרות החידוש קיימת, והיא עומדת לפתחה של הציונות הדתית. אם תנקוט אותה, תוכל הציונות הדתית להוביל לקראת השלום המיוחל, שלום פרדוקסלי הרואה את האחר, הערבי, כשייך למולדת, בלי לוותר על תחושת הבית במולדת. בדרך זו אפשר יהיה למצוא את האינטימיות שבזר ועם הזר. זו תהיה הרמוניה מסוג אחר, ניגון של לעתיד לבוא.
דברים פרובוקטיבים, ללא ספק. לשג"ר היתה כמעט אובססיה עם הפוסט-מודרניזם, והוא ראה בו פתח לישועה מיסטית. המגע הישיר, המיסטי, עם האלוהות היה מאוד משמעותי בשבילו (קצת כמו שהשמחה היתה משמעותית בשביל ר' נחמן, וד"ל), ולכן המצב הפוסט-מודרני נשא בקרבו ברכה. כאן נראה לי שההשגה המיסטית ההרמונית וכוללת ההפכים מאפשרת לשג"ר לוותר על הבעלות הריבונית על חלקים מהארץ ולראות את הפלסטינים כשותפים לבעלות זו, כבני בית במקום שגם אנחנו בני בית. בימים האלה קצת קשה לראות את האופק הזה. אבל הוא קיים.
ב'מגזין' עם אושרת קוטלר אתמול הובאה כתבה מאת רועי שרון על הר הבית והמתיחות סביבו. הכתבות האלה בסופו של דבר מחזוריות למדי, אולם שרון מצליח להביא שתי אמירות מעניינות: אלוף במיל. גדי שמני מודה שהר הבית למעשה לא בידינו (אלא בידי הווקף, הפלסטינים והירדנים), ויהודה עציון חוזה שכיפת הסלע ומסגד אל-אקצה יהרסו בידי ישראל.
באשר לאמירתו של שמני, אין ספק שיש מחדל של פיקוח על מה שמתרחש על ההר, ומה שמתרחש הוא הרס מתמשך של התוואי העתיק של המקום. אף שלא חוקי להכניס כלי עבודה כבדים למתחם (בולדוזרים וכו') הם נכנסים ועובדים במקום (ראיתי במו עיני לפני כשלושה חודשים). הנרפות של ממשלת ישראל כאן היא לדעתי תולדה של העדפת ההתנחלויות, קצת בדומה לעניין שחרור האסירים. מתוך שלא רוצים לעורר מהומה שתפגע בסופו של דבר במפעל ההתנחלויות, מעדיפים לשתוק ולא להתעקש על ריבונות ישראל במקום. עבור מנהיגי המדינה לא שווה לעורר מהומה רק בגלל עתיקות (או תפילת יהודים) – עדיף לשמור את האנרגיה לדברים חשובים יותר, כמו ההתיישבות בשטחים.
באשר לעציון, יש לשים לב שדרכו היום שונה מזו שבעבר. בעוד שבזמן המחתרת הוא יצא לפעול לבד, כחלוץ לפני המחנה, וניסה לפוצץ את כיפת הסלע בעצמו, כיום הוא מחכה להתעוררות כללית של העם, ומקווה (אני מעריך) שהמדינה, או לכל הפחות גל גדול של אקטיביזם עממי, יעשה את המעשה. על סוגים השונים האלה של משיחיות כתבתי בעבר כאן.
ובהזדמנות זו אזכיר שביום רביעי זה ידבר עציון בפאנל שבו גם אני אשתתף, לרגל צאת ספרו של גדעון ארן, 'קוקיזם'. הפלייר אחרי התמונה להלן.
מינים 