רות גביזון

פולמוס נישואים אזרחים בגליון 'זהויות' החדש

zzzzzzzzzzzzzzהגליון החדש של כתב העת 'זהויות' (מכון ון ליר, עורך הרב פרופ' נפתלי רוטנברג​) מביא כמה מאמרים מעניינים, וכן רב שיח בעניין "נישואים אזרחיים בישראל". רב השיח, שנערך על ידי רות הלפרין-קדרי, מביא ארבעה דוברים בנושא מלבד הלפרין-קדרי עצמה, והם שירין בטשון, מרק וושופסקי, דוד סתיו ורות גביזון.

החידוש העיקרי לדעתי הוא שמובעת בו בפירוש העמדה שהקושי של המחוקקים במדינת ישראל בהתרת נישואים אזרחיים בישראל הוא החשש מנישואים בין-דתיים. הלפרין-קדרי כותבת על נישואים בין יהודים לערבים, אולם כפי שקובעת רות גביזון, מספר הזוגות האלה קטן מאוד, והקושי הוא בעיקר סמלי.

הנישואים הבין-דתיים שכן מטרידים את הממסד, ואת זה מגלה הרב דוד סתיו​ בפירוש, הם אלה שבין יהודים על פי ההלכה ליהודים שלא על פי ההלכה, כלומר עולים ישנים מברהמ"ל. סתיו מבקש למנוע נישואים אזרחיים כדי שלא תהיה אפשרות להתחתן מחוץ לרבנות. דבר זה ימנע נישואים בין שתי הקבוצות, ולדעתו גם יכריח את מי שהרבנות רואה כלא-יהודים, הרוצים להתחתן במדינה, להתגייר. בלי למנוע מהם את הזכות להתחתן במדינתם לא יהיה להם לכאורה מניע חזק מספיק להתגייר, ואז יהיו כאן "מגוון של שבטים שכל אחד מהם מטיל ספק, בצדק, ביהדותו של האחר."

זאת לא הפעם הראשונה שהרב סתיו מדבר כך (הוא אמר את זה לי בראיון שקיימתי איתו לפני שנתיים), אולם זה תמיד מדהים אותי מחדש: מה ערכו של גיור שנעשה רק כדי לאפשר מהלך בירוקרטי? האם גיור הוא מהלך תועלתני שנועד לאפשר לאזרח לקבל את זכויותיו? ואיזו מין מדינה היא זו המונעת זכויות בסיסיות מאזרחים על מנת שהם ימירו את דתם?

ואכן, רות גביזון יוצאת נגד מהלך שכזה וקובעת ש"הנחלת זהות אינה עניין של משפט. [… עניינים כאלה הם עיסוקם] של משפחה, של קהילה, של תרבות. מדינה איננה יכולה ואיננה צריכה להתערב בהם."

אכן. ואומר עוד משהו כללי: איש דת – בין אם אתה רב, כומר, שייח או קאדי – אם אתה זקוק לחוקי המדינה כדי להציל את הדת שלך, הדת שלך כבר אבודה. אם ללא כפייה דתית מטעם המדינה הדת שלך לא יכולה להתקיים, הרי שלא ראוי לה להתקיים.

חוק הלאום כתומך באקטיביזם שיפוטי, ודווקא בענייני דת

חוק הלאום שיעלה היום להצבעה בממשלה הוא חוק רע, שבא בזמן נורא. הוא מבכר את יהדותה של המדינה עם פני העקרונות הדמוקרטיים שלה, שבלעדיהם החברה כאן תהפוך לפחות מוסרית ופחות משגשגת. הוא יגביר את המתח בין יהודים לערבים בתוך המדינה, ובין מדינת ישראל למדינות שתומכות בא בדרך כלל מבחוץ. ובנוסף לכל זה, הוא חוק שדורס את הגבול בין דת למדינה ומקדם אקטיביזם שיפוטי בצורה הבוטה ביותר – דהיינו, לגבי ענייני דת.

ביום חמישי שעבר התקיים ראיון מעולה, מאלף ממש, בין ירון לונדון לפרופ' רות גביזון. גביזון הבהירה בו מדוע היא מתנגדת לחקיקת חוק הלאום (כאן מדקה 12, ציטוט בקירוב):

העיגון החוקתי […] לוקח מילים שכאשר הם עמומות ועשירות ורבות מובנים אפשר להסכים עליהן בקלות. ברגע שאתה נכנס לשאלות יותר מדוקדקות, קצת יותר קשה להסכים עליהן. […] אנחנו מתווכחים לא רק מהי התורה, אלא האם היהודיות של היהודים במדינה היא התורה, או היהודיות היא מה שיהודים שחיים כאן מסכימים ביניהם. בדיוק אלה השאלות שאתה לא רוצה להכריע בהן [בצורה משפטית]. השאלה היא איפה השאלות האלה נידונות. מי המפרש שלהן. […] כשאתה מדבר על חוק, הפרשן המוסמך לחוק הוא בית המשפט. זה נהיה שאלות של משפטנים. אני לא חושבת שטוב למדינה שמשפטנים יחליטו מהי היהודיות של המדינה, מיהו יהודי, מה המשמעות של יהודיות. […] הדברים האלה צריכים להיות דינמיים. העיגון המשפטי הופך אותם לעניינים מוסדיים. […] זה לא בריא לחזון של המדינה. דווקא לחלק היהודי של החזון במדינה, זה לא בריא שהוא יהפוך למשהו שצריך להיות מוכרע בבתי המשפט של המדינה.

כלומר דווקא מתנגדיו הגדולים של האקטיביזם השיפוטי הם שיביאו את בית המשפט לקבוע מהי היהדות, מה היא קובעת, מהו מוסר הנביאים, מהו מוסר יהודי, ומהי המורשת היהודית בכלל. ואז עוד יכעסו על בג"צ בכל פעם שהוא יקבע שהיהדות היא לא בדיוק מה שהם חשבו.

2014-11-23_081045

דת וחתונה בון ליר

הערב במכון ון ליר בירושלים התקיים דיון מעניין מאוד על דיני נישואין בארץ. אביא את עיקרי הדברים.

ראשון דיבר פרופ' שלמה אבינרי, שלדעתי הפגין סובלנות ליברלית ראויה לציון יחד עם חוסר הבנה בנושא. הוא טען שלמרות שאידיאלית הוא היה מעדיף נישואים אזרחיים לכל, בתוך עמו הוא יושב והוא מבין שעבור הציבור הדתי פירושו של דבר יהיה פסולי חיתון, ממזרים ורשימות יוחסין. הוא לא רוצה לפצל את העם, ולכן לדעתו המצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו.

אחריו דיבר הרב פרופ' נפתלי רוטנברג. רוטנברג עשה כמה דברים טובים: ראשית הביא רשימה ארוכה של פוסקי הלכה שתומכים בנישואים אזרחיים או לכל הפחות לא רואים בהם סכנת ממזרות. שנית, מחה בתוקף על הרעיון לברית זוגיות רק עבור פסולי חיתון ולהט"בים, דבר שלא רק שיסמן אותם באות קין חברתית, אלא שבאופן אירוני יכריח את המפלגות הדתיות לחוקק חוק שיחתן דווקא ואך ורק את מי שההלכה אוסרת. שלישית, הוא הציע לאפשר שני מסלולים, דתי ואזרחי, לחתונות במדינה.

אחריו דיברה ד"ר איילת בלכר־פריגת, שלדעתי העלתה הצעה מבריקה: היא טענה שבמקום פיצול למסלולים שונים (כאשר המסלול הדתי הוא בעצם מסלול אורתודוקסי, ולכן מוגבל), יש לחוקק מסלול אחד ויחיד, אבל לא של נישואין, אלא של ברית זוגיות. לכולם. כלומר לא יהיו "נישואים" לכל במדינה, אלא הסדר משפטי אחיד, ואחר כך ילך כל אחד ואחת ויתחתנו (או לא) כרצונם וכדתם. זה יאפשר למפלגות הדתיות לא להסתבך בחקיקת חוק שמתיר נישואים למי שהן אינן רוצות, וייתן שוויון מעמדי במשפט לכולם.

פרופ' פנחס שיפמן אמר שהוא לא מתרגש מאיומים של ממזרות וכו'. "אם הרבנים ירצו לפלג את העם, הם יפלגו את העם", ואם לא ירצו הם ימצאו פתרון. אפילו לבעיית הממזרות יש פתרון הלכתי, אמר. הרבנות מגלה יצירתיות מפליאה כאשר המעמד שלה מאויים. בכל מקרה המדינה אינה יכולה להיות שבויה באיומים האלה.

לבסוף, פרופ' רות גביזון טענה מלכתחילה שעל כל פתרון להיות גם על דעת העדות הדתיות האחרות בישראל, כלומר 20% מהאזרחים שהם מוסלמים או נוצרים. היא גם התייחסה לסוגייה שעלתה פה ושם, והיא זו של נישואי תערובת. גביזון אמרה שיש צורך להימנע מלהטיל את הבעיות שלנו על מערכת המשפט. המדינה לא אמורה למנוע מיהודי להתחתן עם ערביה ולהפך. כקהילה תרבותית ודתית אנחנו אמורים להחליט בעצמנו מהי העמדה שלנו. זה לא עניין משפטי, אלא נורמטיבי.

לבסוף, הן ד"ר בלכר-פריגת והן פרופ' שיפמן אמרו שהם ישמחו אם חוק ברית הזוגיות כפי שעלה מטעם כמה מפלגות בכנסת הנוכחית יחוקק, כי הוא לא אידיאלי אבל יותר טוב מהמצב הקיים, אלא שהם לא מאמינים שזה יקרה.

כל הדיון בוידאו כאן.

20140109_2023203