רועי שרון

מוטי קרפל מול נער גבעות – מאבק פרדיגמות בשולי הציונות הדתית

קחו לכם רבע שעה והקדישו את הזמן לאחד מהרגעים הטלוויזיונים הגדולים של השנה: באולפן לונדון את קירשנבאום יושב מוטי קרפל ומתפלמס עם צבי סוכות, כשברקע מפרשן רועי.
 
קרפל הוא מהאינטלקטואלים הבולטים של הציונות הדתית המשיחית כיום. הוא כתב לאחרונה פוסט שבו יצא בתקיפות כנגד נערי הגבעות וספציפית החשודים ברצח משפחת דוואבשה. על פי קרפל אנחנו אמנם חד-כיוונית בדרך לגאולה השלמה, אבל הדרך היא רק עם כל עם ישראל יחד, כלומר קמעה קמעה.
 
סוכות מגן על תרבות נערי הגבעות. מה אתם רוצים, הוא אומר, אנחנו בסך הכל צועדים בשבילים שסללתם: הולכים על הקצה, משגעים את צה"ל, מכופפים את החוק. האם לא תזכרו את סבסטייה? נוער הגבעות, הוא אומר, אינם עשבים שוטים, אלא היחידים שדווקא נאמנים לאתוס המתנחלי הותיק אותו למדו מהוריהם.
 
סוכות חבר בתנועת דרך חיים של הרב יצחק גינזבורג, שמנסה להכין תוכנית שלמה למדינת הלכה, ופה קבור הכלב. הוא למעשה פרש מהפרדיגמה הקוקניקית, שעם כל המשחק שלה עם החוק הקפידה לעשות רק את מה שחשה שאיתו רוב עם ישראל מאחוריה. לרב גינזבורג אין מנגנוני בקרה כאלה. לכן למרות שיש נקודת אמת במה שאומר סוכות, הוא בעצם מייצג אתוס אחר, שעולה בשולי הציונות הדתית אחרי קריסת הקוקיזם כפרדיגמה כוללת-כל.

הריבונות על הר הבית והמשיחיות הקוקיסטית המתפתחת

ב'מגזין' עם אושרת קוטלר אתמול הובאה כתבה מאת רועי שרון על הר הבית והמתיחות סביבו. הכתבות האלה בסופו של דבר מחזוריות למדי, אולם שרון מצליח להביא שתי אמירות מעניינות: אלוף במיל. גדי שמני מודה שהר הבית למעשה לא בידינו (אלא בידי הווקף, הפלסטינים והירדנים), ויהודה עציון חוזה שכיפת הסלע ומסגד אל-אקצה יהרסו בידי ישראל.

באשר לאמירתו של שמני, אין ספק שיש מחדל של פיקוח על מה שמתרחש על ההר, ומה שמתרחש הוא הרס מתמשך של התוואי העתיק של המקום. אף שלא חוקי להכניס כלי עבודה כבדים למתחם (בולדוזרים וכו') הם נכנסים ועובדים במקום (ראיתי במו עיני לפני כשלושה חודשים). הנרפות של ממשלת ישראל כאן היא לדעתי תולדה של העדפת ההתנחלויות, קצת בדומה לעניין שחרור האסירים. מתוך שלא רוצים לעורר מהומה שתפגע בסופו של דבר במפעל ההתנחלויות, מעדיפים לשתוק ולא להתעקש על ריבונות ישראל במקום. עבור מנהיגי המדינה לא שווה לעורר מהומה רק בגלל עתיקות (או תפילת יהודים) – עדיף לשמור את האנרגיה לדברים חשובים יותר, כמו ההתיישבות בשטחים.

באשר לעציון, יש לשים לב שדרכו היום שונה מזו שבעבר. בעוד שבזמן המחתרת הוא יצא לפעול לבד, כחלוץ לפני המחנה, וניסה לפוצץ את כיפת הסלע בעצמו, כיום הוא מחכה להתעוררות כללית של העם, ומקווה (אני מעריך) שהמדינה, או לכל הפחות גל גדול של אקטיביזם עממי, יעשה את המעשה. על סוגים השונים האלה של משיחיות כתבתי בעבר כאן.

ובהזדמנות זו אזכיר שביום רביעי זה ידבר עציון בפאנל שבו גם אני אשתתף, לרגל צאת ספרו של גדעון ארן, 'קוקיזם'. הפלייר אחרי התמונה להלן.

2014-01-05_063024

 

2014-01-01_115418

סימוס בשבת ושינוי מקור הסמכות ההלכתי

רועי שרון הכין כתבה נאה ל'מגזין' בערוץ 10 על מעגל הדתיים המסמסים בשבת (ועושים עוד כל מני דברים שאינם על פי ההלכה האורתודוקסית). שתי נקודות מעניינות שם במיוחד לדעתי.

ראשית, פרופ' אשר כהן , שמצביע על הגבוליות של העניין: אם אותם דתיים היו נוסעים בשבת, הם היו מיד מצהירים, גם כלפי עצמם, שהם כבר לא שומרי מצוות. דווקא המתינות של החטא (או "החטא") היא שמעוררת דיון על שיוכם הסוציולוגי של החורגים מהגבול. ואגב, גם כאן יש לשים לב שחומרת החטא היא שיקול רק במצוות בין אדם למקום. כפי שאומר בצדק כהן, באי שמירת מצוות בין אדם לחברו אין שום צורך להיות מתון. אתה יכול להיות גנב, אנס ורוצח ועדיין להיות "דתי" ו"שומר מצוות".

הנקודה הזאת מגלה לנו שההלכה היום הינה כיום פחות מערכת חיה של התנהלות מוסרית וחברתית, ויותר אוסף של גזרות שמימיות שלא קשורות לעולם ושעלינו לקיים בלי לשאול שאלות. לא רק זה, אלא שכמה שפחות המצוות קשורות לעולם כך המעשה הדתי נחשב עמוק יותר בעשייתן בלי לשאול שאלות. אם לא גנבנו זה חביב, אבל לא קשור לדת. אם לא לבשנו שעטנז או לא אכלנו בשר וחלב – זה קשור לדת. ואם קמנו בבוקר להתפלל למרות שאנחנו עייפים וחסרי כל חשק – הו הו, כמה דתיים שאנחנו.

שנית, שימו לב לנימוקי אותו בחור מוחשך (וכן של רועי שרון) לגבי הסימוס בשבת (דקות 4-5): הוא טוען שהוא לא חושב שאלוהים באמת רוצה ממנו להרוס לעצמו את השבת ולא לסמס וכו'. כלומר, הוא כלל לא חושב שהוא חוטא. הוא לא אומר: אני חוטא, נכון, אבל אני לא יכול אחרת וזה רק חטא קטן אז עזבו אותי באמשכם. הוא אומר: זה בכלל לא חטא. ועל מה הוא מבסס את טענתו התיאולוגית? לא על ההלכה, שהרי היא בוודאי קובעת שזה חטא. הוא מבסס אותה, אני מנחש, על תחושה. על אינטואיציה. כך נראה לו. וזה הסיפור הגדול כאן: המעבר של הסמכות על העולם הדתי שלנו מההלכה אל הפרט.

אני יודע מה אתם אומרים: תומר, יא טמבל, הרי כבר מאות שנים אנשים בוחרים לעצמם מה הם יעשו. מה חדש בזה? על זה אומר שני דברים: 1) למה לקלל? עשיתי לכם משהו רע? 2) נכון, אבל כבר כמה זמן אנשים בוחרים מה הם עושים בשדה הדתי-אורתודוקסי ונותנים להכרעות הפרטיות שלהם תוקף של רצון ה'? החידוש כאן הוא שאין החלטה אישית אם לשמור או לא לשמור הלכה, קומפלט, הר כגיגית. מה שיש היא החלטה לגבי מצוות שונות, בתוך המערכת, ואף זה לא תוך החשבת העברה עליהן כחטא, אלא כמשהו שהוא בסדר גמור וישר בעיני ה'. זאת תופעה חדשה, והיא הולכת ומתפשטת.