רומנטיקה

רון כחלילי ומלכוד 77

אסתכן בהערה על הראיון המצויין של נרי ליבנה עם רון כחלילי (לינק בתגובות), ואז שוב אסכור פי על כל עניין עדתי (שכאשכנזי אין לי כמובן זכות לדבר עליו באופן ביקורתי). דיסקליימרים: זו רק הערה אחת, על עניין אחד. השימוש במונחים "אשכנזים", "מזרחים" ו"ערסים" כאן עוקב אחרי שימושו של כחלילי באלו. אני ממליץ בכל מקרה לקרוא את הראיון.

לעניין: הראיון עם כחלילי מעלה, נדמה לי, סוג של מלכוד ישראלי-מזרחי. נקרא לו מלכוד 77. מצד אחד, כחלילי הוא יוצא עדות המזרח יצירתי, מוערך ומצליח. מצד שני, הוא עצמו מכנה את עצמו "משתכנז". עוד מזרחיים מוכשרים ומצליחים כמו שלמה בן עמי או מאיר בוזגלו הם גם משתכנזים. ומי הוא מזרחי "אמיתי" לדעתו? הערס. כחלילי אומר בפירוש שהערס הוא "הדבר האמיתי". כלומר כמזרחי יש לך שתי אופציות: או להישאר דפוק ונמוך, וכך להיות לכאורה נאמן למורשתך, או לצאת מהדפיקות ולכאורה לבגוד בכור מחצבתך – להשתכנז.

מה קורה כאן? מאיפה הגיעה החלוקה הזאת, ערס-אותנטי מול משכיל-מזוייף? אני חושב שכולנו יכולים להבין אינטואיטיבית למה אדם חסר השכלה וגס רוח נחשב לכאורה יותר "אותנטי": הוא קרוב לכאורה יותר למצב ה"טבעי", הלא מתורבת, הפראי, וכולנו ירשנו מהרומנטיקה את האידיאליזציה של "הטבע", של הפרא האציל, ואף את זו של הפרא הלא-כל-כך-אציל. הרומנטיקנים נאבקו כנגד העמדת היכולת האנליטית, ולפעמים התרבות הגבוהה בכלל, כמיצוי האנושיות, והאדירו דווקא את הקרבה לטבע, זה החיצוני וכן זה הפנימי. על פי תפיסה זו האדם הנאור, ה"תרבותי", המשכיל, הוא מזוייף משהו, רחוק ממקורו, תלוש, מנוכר.

והנה, נדמה שהחלוקה האירופאית הזאת, בין משכילים לאותנטים, הועתקה בשלמותה אצל כחלילי (וכמובן, אצל רבים רבים אחרים) לחברה המזרחית בישראל. בעוד שבעיראק יכול היה יהודי להיות משכיל ולא להיחשב משתכנז, ובעוד שבמרוקו יכול היה יהודי להיות היועץ למלך ולא להיחשב בוגד בשורשיו, בישראל כל תנועה מחוץ ל"שכונה" של הערס פירושה פרידה מהמקורות והשתכנזות.

אם כל זה נכון, דבריו של כחלילי מציגים טרגדיה כפולה: ראשית, מציאות שבה השכלה אצל מזרחיים היא בגידה, ושנית, מציאות שבה עצם התפיסה הזאת, כלומר עצם התפיסה לגבי הזהות העצמית המזרחית והערכתה, נגזרת מתוך קטגוריות אירופאיות. והרי זו ההשתכנזות האמיתית.

ועוד בקטנה שתי הערות:
1. כחלילי טוען ש"רוב המזרחים יעדיפו להצביע לאשכנזי ולא לאחד משלהם שנתפס אצלם כמשתכנז". האם זאת הסיבה שלמרות שהתרבות הפופולרית נכבשה על ידי יצירה מזרחית, המזרחיים עדיין אינם "האליטה החדשה"? האם לכן אותם "ערסים" (כלשונו של כחלילי) תמיד יצביעו לאשכנזי משכיל ולא למזרחי משכיל (בגין, ביבי, בנט ולא לוי, פרץ)? האם לכן לליכוד מעולם לא היה יו"ר מזרחי? כאמור, מלכוד 77.

2. נדמה לי שקרבה למסורת, אמונה באלוהים, קיום מצוות, מחסנים מפני השתכנזות גם מזרחיים משכילים. לכן אני לא בטוח שפרופ' בוזדלו נחשב משתכנז. ודאי לא יחשבו כך רבנים משכילים יוצאי עדות המזרח.

משה פייגלין ושאיפת המקדש מתוך רוחניות רומנטית

הבעיה שלי עם הערגות המקדשיות של ח"כ משה פייגלין אינן עצם רצונו במקדש. גם מבחינתי מקדש יכול להיות דבר נחמד ומועיל (בכלל, פגאניות היא עניין עסיסי). הבעיה נמצאת בהיקף הציפיות אותן תולה פייגלין במקדש, וביחסו לחיים ללא מקדש.

על פי פייגלין "משחרב המקדש כבר אין לנו חיים של ממש. אנחנו מן זומבים כאלה, צללים מהלכים, לא בני אדם שחיים באמת." בעוד ש"לחבר באמת בין הגוף לנשמה – כלומר ליצור חיים מלאים בהרמוניה אמיתית בין השניים – בלי מקדש, לא ממש אפשר." לכן "אבד טעם החיים, התנדף ה'כיף' האמיתי…"

אני לגמרי בעד כיף (ראו עניין הפגאניות לעיל), אבל נדמה לי שדבריו של פייגלין מהווים דוגמא נאה לחוסר הקשר למציאות שמאפיין שוחרי מקדש למיניהם. האם מישהו כאן מרגיש כמו זומבי? האם מישהו חושב שרק עם מקדש אפשרית הרמוניה בין גוף לנשמה?

הנה עוד ציטוט: "משחרב המקדש לקחו לנו את המוח ונותרנו רובוטים – לא חיים באמת. רובוט לא יכול ליהנות מפירות או מאהבה – לא באמת."

אז כולנו זומבים ורובוטים, ורק אם יכונן מבנה אבן על הר מסויים בירושלים ויקריבו למרגלותיו פרות נוכל לחיות בהרמוניה ובכיף. ואחר כך צוחקים על הסיפורים של הסיינטולוגיה.

פייגלין למעשה מפגין כאן את מה שאני אוהב לכנות 'משיחיות מקדשית הנובעת מרוחניות רומנטית', דהיינו שאיפתו למקדש נובעת לא מפני שהוא מעוניין לקיים את המצוות הקשורות בדבר, ואפילו לא מפני שהוא מבקש מרכז דתי-לאומי לעם ישראל (למרות שזה ודאי חלק מהעניין). שאיפתו היא להרמוניה רוחנית, או לרוחניות אותנטית, שיכולה – כך הוא סבור – להתגשם רק על ידי בניין בית מקדש.

ולוואי שכך היה. הלוואי שהסיפור היה כל כך קליל. אלא שכפי שכל בר דעת יודע, התפתחות נפשית ורוחנית אינה עניין שתלוי בבניין כזה או אחר, אלא היא תוצאה של מסע עיקש, כן ואמיץ, תהליך שבו אנחנו חוקרים את עצמנו ואת העולם סביבנו בפתיחות ונחישות. מדובר בהבשלה של דרך ארוכה של התבגרות, ולא בתוצאה פלאית של נגיעות קסם מאת כהן אלמוני אליו אנחנו מביאים שה תמים. ובראש ובראשונה, זהו מסע המחייב עמידה אמיצה מול המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה.