רוחניות

אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

דברי הבודהה – ראיון עם קרן ארבל, מתרגמת ספר הכולל דרשות מוקדמות של הבודהה

ספר חדש מאת קרן ארבל מביא אוסף של דרשות בודהיסטיות מתורגמות משפת המקור. זאת הפעם הראשונה שתורגם קובץ משמעותי של דרשות הבודהה המוקדמות ביותר, והתרגום כולל הערות הבהרה, מליון מונחים ואחרית הדבר (שנכתבה יחד עם אסף סטי אל-בר) שהיא בעצם מבוא לפסיכולוגיה להגות ולתרגול על פי דרשות אלו.
 
הדרשות הן טקסטים קאנוניים של המסורת הבודהיסטית המוקדמת, ומהווים תשתית לזרמים בודהיסטים שונים שהתפתחו מתוכן. הן מובאות בצורה של דיאלוגים בין הבודהה לדמויות אחרות, ומהוות אוצר בלום של חכמה רוחנית, אתית ופסיכולוגית. ארבל היא ד"ר למזח אסיה (וידידה אישית), והדוקטורט שלה, על התפתחות המדיטציה הבודהיסטית המוקדמת, עומד לצאת בהוצאת Routledge. יש לה גם בלוג אישי: http://kerenarbel.com . לרגל צאת הספר שאלתי אותה כמה שאלות.
capture

מהי לדעתך הייחוד והחשיבות בתורת הבודהה?

ישנם כמה היבטים שלטעמי מייחדים את הדרך הבודהיסטית, כאלו שהביאו בשורה חשובה ואף רדיקלית, לאנושות. ההיבט הראשון הוא העיסוק המעמיק במבנה התודעה והפונטציאל הגלום בה יחד עם הצגה שיטתית של אימון מקיף להתמרת התודעה. ההיבט השני שמייחד את הדרך הבודהיסטית, וקשור להיבט הקודם, הוא בכך שהיא אינה מתמקדת רק בעיסוק פילוסופי או ספקולטיבי, כלומר בשאלות של "מה", כמו: מהו העצמי, מהו העולם, או מהו חופש, אלא מקדישה את מרב תשומת הלב לשאלות של "איך": איך פועלת התודעה, איך מתהווה הסבל, וכיצד ניתן לתרגל חופש.

היבט נוסף שמייחד את תורתו הוא התובנה שהשורש והיסוד של הסבל האנושי הם התנועה המנטלית הבלתי פוסקת של השתוקקות וההיאחזות. השתוקקות שמייצרת חוסר שקט והיאחזות בדברים שטבעם ארעי: חוויות, האנשים בחיינו, רגשות ומצבי תודעה, חפצים שרכשנו וכמובן החיים עצמם. הבודהה הצביע על כך שדווקא שמיטת ההיאחזות תאפשר לנו למצוא חופש שאינו מותנה בדבר. זהו חופש בתוך החיים, באמצעות אי-היאחזות. כאשר התודעה אינה אוחזת או אחוּזה, יכולים להופיע יצירתיות, גמישות, פתיחות, חוכמה, אהבה וחמלה; איכויות שאינן זמינות לנו כאשר אנחנו אחוּזים/ות ברגש מסוים או מקובעים/ות בעמדה או תפיסה מסויימת. הייחוד בתפיסה זו הוא בכך שהשחרור מסבל נובע מראייה ישירה ונכוחה של טבע התופעות, חופש שאינו מצריך חסד עליון או גואל.

הטענה הבודהיסטית שההשתוקקות וההיאחזות הן מקור אי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל ("האמת השנייה" שהוא מלמד) מעוררת לעיתים את הטענה שהדרך הבודהיסטית מכוונת לניתוק מהעולם ומהנאה. תוכלי לומר כמה מילים על כך?

השאלה הגדולה שאיתה יצא הבודהה למסע הרוחני שלו היא איך ניתן לפגוש את החלקים הכואבים של החיים באופן שלא מייצר סבל מנטלי? האמת השנייה בתורתו, מצביעה על כך שהסבל אינו מצוי בדברים עצמם, אלא במערכת היחסים שלנו אתם. במילים אחרות, מקור הסבל המנטלי, הוא באופן בו אנו פוגשים את המציאות ולא במציאות עצמה. לכן תורתו מכוונת לשינוי היחס בו אנו פוגשים כאבים גופניים ומנטליים, קשיים, אתגרים ומצבים לא נעימים. שינוי זה איננו טמון בניתוק רגשי (שהוא בעצמו סוג של סבל) או בהימנעות מקשיים (שזה בלתי אפשרי), אלא להפך – במוכנות לפגוש אותם באופן מלא ובסקרנות. בטיפוח חמלה ופתיחות לכל רגע מרגעי החיים ובמוכנות להטות את הלב והתודעה בעדינות, לעבר נטישת ההיאחזות וההיזדהות, עם מה שאנו מיטיב.

תרגול אי-ההיאחזות שלימד הבודהה (וזה אכן תרגול ולא רק תאוריה על המציאות), מכוון אותנו לפגוש את הלא-נעים והכואב בצורה משחררת. לפגוש את הכואב ללא תוספות מנטליות מיותרות. הסבל אינו בחוויה הלא נעימה, בכאב הפיזי או בכאב הנפשי, שהינם חלק מהחיים, אלא במערכת היחסים שלנו איתם. הסבל, טען הבודהה, הוא הבניה מנטלית שניתן להשתחרר ממנה.

המסקנה הנובעת מתובנה זו לגבי מקור הסבל איננה שיש להימנע מהנאה ומעונג או מקשר עמוק ואינטימי עם אנשים אחרים, אלא ללמוד לחוות הנאה, שמחה וקירבה אנושית עמוקה, ללא היאחזות והשתוקקות לרגע הבא, וללא הפחד שהנעים והאהוב יסתיים. תרגול המדיטציה שלימד הבודהה מלמד איך להרפות לתוך חוויות של שקט וחופש באמצעות תרגול של אי-היאחזות. ככל שלומדים להרפות מתנועת ההשתוקקות, ההתנגדות וההיאחזות, התודעה לומדת להכיר מקרוב אופן אחר של הֱיוֹת בעולם; כך מטים את התודעה אל רגעי החופש.

את לא רק חוקרת בודהיזם, אלא גם מתרגלת מדיטציה בודהיסטית כבר שנים רבות. האם לדעתך יש חשיבות בקריאת דברי הבודהה, או שעדיף להשקיע כל רגע שאפשר בתרגול? דהיינו, למה להתעסק במילים אם אפשר להתבונן לתוך התודעה?

אני יכולה לומר מההתנסות האישית שלי, שהשילוב בין תרגול ולימוד היה, ועודנו, משמעותי מאוד. לימוד איננו רק "עיסוק במילים". לימוד שההתכוונות שלו היא טרנספורמציה, מכוון את התרגול ותומך בו. הלימוד איתגר תפיסות שהיו לי על עצמי ועל המציאות ולימד אותי אופני התבוננות משחררים. כפי שאומר סיידו או-טג'נייה, "איך ניתן להתחיל מדיטציה (ולהמשיך) בלי האינפורמציה הנכונה?" איך ניתן לתרגל מבלי ללמוד ב"מה" להתבונן, ו"איך" להתבונן? אולם לימוד שמטרתו שינוי אופני התפיסה, חייב בעיני להיות מלוּוה בתרגול. "תרגול" הוא בעצם מה שמנכיח בהוויה, את מה שהלימוד מצביע עליו. לימוד דברי הבודהה זה בעצם לימוד של מפה – מפה של הדרך הרוחנית שהתווה.

לֹא בִּכְדִי הבודהה קרא לתורתו "דרך" (magga), מילה שבתוכה מקופלת התובנה כי אין מדובר רק בחשיבה תיאורטית או בגישה שכל מטרתה היא לתאר מציאות או "אמת", אלא דרך שתכליתה היא תמיד שחרור מאי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל.  שינוי כזה מצריך הרבה יותר מלימוד תאורטי, הוא דורש הגשמת הלימוד באופן בו אנחנו מדברים, פועלים ותופסים את המציאות. אחרת הלימוד יכול להישאר כהבנה אינטלקטואלית בלבד. הבנה שהיא אומנם חשובה, ומהווה בסיס משמעותי לתרגול, אך לרוב אינה מספיקה על מנת לשחרר אותנו מדפוסים רגשיים וקוגניטיביים שגורמים לסבל.

חשוב גם להבהיר את המילה "תרגול" בהקשר הבודהיסטי. תרגול איננו רק מדיטציה בישיבה בעיניים עצומות. "מדיטציה" בהקשר הבודהיסטי כוללת אימון בדיבור, בפעולה ובהתמרת מצבי התודעה הלא-מיטיבים. זה נעשה בכל התנוחות ובכל רגע מרגעי החיים (ולא רק כשיצאנו לריטריט או התיישבנו על הכרית). לכן התרגול הבודיהסטי כולל מגוון רחב של הנחיות לפעולה ודיבור אתיים, לטיפוח של נדיבות וחמלה )ואיכויות יפות נוספות( וטכניקות מנטליות שמטרתן לחולל טרנספורמציה באופן בו אנחנו תופסים את המציאות.  

האם יש לדעתך חשיבות מיוחדת בקריאת דבריו של הבודהה במקור (או "במקור"), ולא ספרים על בודהיזם?

ישנו ערך עמוק בקריאת דרשות הבודהה. הדרך הבודהיסטית, בשל גמישותה, עברה ועוברת תהליכי שינוי והתאמה רבים. היא השתנתה במעבר מהודו לסין, יפאן או טיבט, היא השתנתה במרוצת ההיסטוריה והיא משתנה עכשיו במעבר למערב. תפיסות בודהיסטיות רבות עוברות התאמה, ריכוך וסינון כדי להתאים לקורא/ת ולמתרגל/ת המערבי/ת. פעמים רבות, חלקים חיוניים של התורה "אובדים בתרגום", לעתים הוא קריטי כדי להיות רלבנטי ונהיר. כל מי ששואף להבין את התפיסות היסודיות של הבודהה ההיסטורי ושל הבודהיזם כפי שהוא התהווה בתחילתו, ללא סינונים וריכוכים, יוכל למצוא זאת בדרשות המוקדמות. כל זה מבלי להתייחס להנאה הצרופה בקריאת הדרשות של אחד המורים והפילוסופים החשובים בהיסטוריה האנושית. אחד האנשים שהבין בצורה העמוקה ביותר את המצב האנושי ואת התודעה האנושית. המבנה הסיפורי של חלק מהדרשות, המבנה האנליטי של אחרות, הופכות את הטקסטים הללו לטקסטים מרתקים לקריאה.

אוסף דברי הבודהה הוא עצום. כיצד בחרת מתוכו את השיחות שתרגמת?

הבחירה את מה לתרגם מתוך ה"סוּטה פִּיטַקָה" (סל הדרשות) התבססה בעיקרה על השאלה מה יעניין את הקורא/ת הישראלי/ת. מה שהנחה אותי בבחירה היה הרצון לתרגם דרשות שמשקפות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי, במיוחד אלו שיכולות לעורר עניין בקורא הישראלי בן-זמננו, הן זה המתעניין בהגות ובמחשבה הבודהיסטית והן זה המתעניין בעיקר בתרגול ובדרך הרוחנית שהתווה הבודהה.

תודה רבה.

הרגש הדתי של ברני סנדרס

לפני כמה ימים אמר ברני סנדרס שהדת היא "עקרון מנחה" בחייו, ושהוא "לא היה מתמודד על הנשיאות אם לא היו לי רגשות דתיים ורוחניים משמעותיים מאוד". ההצהרה אכזבה כמה אתאיסטים שקיוו שסוף סוף יהיה מתמודד רציני לנשיאות שיודה שאינו מאמין. עם זאת, מי שיקשיב להמשך דבריו של סנדרס יגלה אמונה דתית (או למעשה, רגש דתי) מאוד מופשטת, בהחלט לא תאיסטית, שמסתכמת בקביעה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.

על 'קבלה ופסיכואנליזה' של חביבה פדיה

havחביבה פדיה היא לדעתי אחת החוקרות והאינטלקטואליות המבריקות של זמננו (לבד מזה שהיא סופרת ומשוררת מרשימה ביותר). מובן שמיהרתי לשים ידי על ספרה החדש, 'קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית' (ידיעות ספרים). ציפיתי לקרוא דברי מחקר המשווים ומקישים בין הקבלה לפסיכואנליזה (דבר שאם לא נעשה באופן מתוחכם מאוד יוצא מטופש מאוד), אבל הופתעתי לגלות לא פחות מאשר ספר שלא רק מדבר על, אלא מדבר את. כן, ממש כך: פדיה שוטחת לפנינו תורה רוחנית.
 
כפי שהיא כותבת כבר בעמוד הראשון: "שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית". העצמי כאן הוא "הממד העמוק או המוחלט של התודעה", שגם נוגע בטרנסצנדנטי. מדובר, אפוא בספר הדרכה למסע רוחני.
 
פרופ' פדיה היא חוקרת ותיקה של המיסטיקה היהודית וגם נינתו של המקובל הבגדאדי הרב יהודה פתיה. בספרה הנוכחי היא משלבת יותר מאי פעם בין המסורות האלה וכותבת לא רק כבת למסורת האקדמית אלא גם כמקובלת בת זמננו. היא לא חוששת גם להשוות בין הקבלה לשדות מיסטיים לא יהודיים כגון הזן, מפת הצ'אקרות, הבודהיזם הטיבטי והויפאסנה, וגם זה מעשה אמיץ על רקע האקלים האקדמי בזמן הזה (חבל שאקדמאים רבים כל כך לא מבינים שיש להם קביעות בדיוק בשביל להיות אמיצים).
 
קריאה בפרקי הספר (לא קראתי עדיין את כולו) פותחת את הקורא בפני רשת מורכבת ומאירה של פניני-ידע: מהזוהר ועד קרל יונג, ומהבעל שם טוב ועד דונלד ויניקוט, ואחריהם. היא גם לא מותירה ספק: אין דרך אחרת לתאר את הספר הזה אלא כספרות מיסטית בת זמננו.
 
ומילה טובה אחרונה מגיעה לעורכת, נוית בראל, שעשתה עבודה מצויינת בהנהרת כתיבתה הפתלתלה של פדיה. ספר מרתק.

שיר של יום – ספר פרודי על ההתחדשות היהודית בישראל

יובל יבנה כתב ספר פרודי על עולם ההתחדשות היהודית בישראל. גיבור הרומן מחפש פרוייקט שאותו הוא ימכור לתורמים מחו"ל המעוניינים לתמוך ביהדות פלורליסטית – על מנת לקבל מהם כסף כמובן. להלן פסקה משעשעת במיוחד המתארת את דברי הבוס שלו כשהוא שולח אותו למשימה.

הספר יצא בהוצאת כהל, שהיא קולקטיב של אמנים ממדויומים שונים המשתפים פעולה לצורך חשיפת היצירות שלהם. את הספר ניתן למצוא רק בחנויות עצמאיות בירושלים, תל אביב וחיפה.

2015-05-07_111019

חדשות בודהיזם במערב

הטיימס מדווח שמספר הבודהיסטים באנגליה כמעט הוכפל בעשור האחרון: מ-134,593 ל-247,743 – עלייה של 84%. זאת כמובן עלייה פנומנלית, ונשאלת השאלה: למה?

ידידי אסף פדרמן מנסה להסביר:

בעשור האחרון התרחשה יציאה גדולה מהארון בתחום המדיטציה. מה שהיה בעבר תחום ניו אייג'י איזוטרי שגרם להרמת גבות מצד הדודות מסביב לשולחן החג, נכנס היום למיינסטרים בבתי חולים, קליניקות פסיכולוגיות, וחברות עסקיות גדולות. [כלומר יש כאן גם יותר אנשים שמתעסקים בענייני בודהיזם. תופעה נלווית לכך היא] מתן לגיטמציה לבודהיסטים לדבר על הבודהיזם שלהם בחופשיות [ולענות בסקר טלפוני שהם "בודהיסטים"].

בעיקרו של דבר מדובר בהתגברות והרחבה של כל תחום ה"מיינדפולנס", כלומר מדיטציית קשיבות ותשומת לב, שיותר ויותר מחקרים מגלים שהיא עושה לנו ממש טוב. מדיטציה בודהיסטית הולכת ותופסת מקום מתחרה ליוגה כטכניקה ההודית המיובאת החביבה על המערביים. כמובן, כמו היוגה, התהליך כולל מסחור ורידוד של העניין.

ואכן, במאמר מתחילת החודש מנסים רון פורסר ודיויד לוי, אנשים רציניים בהחלט, להזהיר מפני הפיכת הדהרמה ומדיטציית המיינדפולנס מכליים רוחני-טרנספורמטיבי למשחקי עזרה-עצמית בנאליים בשירות כוחות השוק.

ניו-אייג' והקהילה הגאה

לא הייתי במצעד הגאווה האחרון בתל-אביב, אבל עידו הררי, חוקר עמית של הדת העכשווית, היה והביא לידיעתי את הפליירים החינניים הבאים. נתחיל בניו-אייג' נטו, מרכז רוחני להומואים:

בדף הפייסבוק של 'גאות' מוסבר כי "גאות הוא אירגון אשר קם ע"מ לפתח חיים של מודעות, יצירתיות וקידום תפיסות הוליסטיות ורוחניות בקהילת הלהטב"ק בפרט ובחברה בכלל", ומפורסם בו פסטיבל עם "סדנאות מגוונות עם מורים מוכרים מהשורה הראשונה".

וכעת, לארגון הפרונט של תנועת הקבלה הפופולרית 'בני ברוך', הלא הוא 'תנועת הערבות':

מה שמעניין כאן הוא שבעבר לפחות תנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן התנגדה לצירוף של הומוסקסואלים. לייטמן, בכהונתו כמקובל העליון, פסק שההומוסקסואליות היא תוצאה של "שבירת הכלים" ואסר לצרף הומואים לקבוצות של 'בני ברוך' (אלא רק לצפות בהן דרך האינטרנט). דף האינטרנט שבו הוא דן בזה נמחק בינתיים, אבל כאן תוכלו למצוא שחזור שלו. האם 'בני ברוך' שינו את עמדתם הקבלית בנודע להומואים? האם תוקנה שבירת הכלים?

ולסיום, אי אפשר בלי הנצרות הישנה והטובה:

גם כאן התמיהה לכאורה גדולה, שכן הביבליה כידוע לא ממש בעד יחסי מין בין זכרים, ונוצרים אוונגליסטים באופן מיוחד לא ממש מחבבים את כל הסיפור. כיצד אם כן הגיעה פתאום אל הקהילה העמדה המיסיונרית? ייתכן שהכוונה היא לפנות אל מי שמרגיש רגשי אשמה, ועל כן, כפי שכתוב, זקוק שישו יטהר אותו "מכל חטא וטומאה".

אם לסכם, אין ספק שכוחה של הקהילה ההומולסבית בשיא של כל הזמנים. ההתפנות לרוחניות ניו-אייג'ית היא כמובן עדות לרווחה כלכלית, והפנייה אל הקהילה מצד מיסונרים למיניהם עדות לכך שכוחה נראה למרחוק, ובהתאם לכך גופים שונים want a piece of the action. והם יקבלונה, אין לי ספק.

פיטר ברגר על מצוקת הכנסייה הקתולית בברזיל

פיטר ברגר, מחשובי וכו', כותב בבלוגו על קרבות הבלימה שמנהלת הכנסייה הקתולית בברזיל. עדיין המדינה בעלת המספר הגדול ביותר של קתולים בעולם, שיעור הקתולים בה הולך ומצטמק, כאשר הברזילאים עוברים לכנסיות הפנטקוסטליות, שמבטיחות להם את "מתנות הרוח", כלומר חווית רוחניות של "לידה מחדש" ו"דיבור בלשונות". במצוקתה מוכנה הכנסייה הקתולית לסבול גם היא מופעים של התלהבות דתית בטקסיה.

ברגר טוען שזה לא יספיק. ראשית, זה יכול דווקא להרחיק קתולים הגונים שאין להם רצון להיחשף לרוח החיה. שנית, הבעיה של הכנסייה אצל רבים מהברזילאים (ובכלל) היא הממסד ורעיון התיווך בין המאמין לאלוהים – בדיוק הרעיון שהפרוטסטנטיות, ובצורה מועצמת הפנטקוסטליות, דוחה. הכנסיות האלה הרבה פחות היררכיות, הרבה יותר מבקשות מגע ישיר עם האלוהות.

ומה מזה נוגע לנו? הרבה, מכיוון שבבסיס התמורה הזאת נמצאת התנועה לעבר אינדבידואליות והרצון בחופש בחירה בענייני דת, כמו גם בחוויה דתית-רוחנית. ומאלו יש לא מעט אצלנו. גם כנגדם נאבק הממסד הדתי הישן יותר, לא פעם על ידי קואפטציה, וגם כאן הוא נמצא בתהליך של שחיקה מתמדת.

יוגה בעזרת ה'

רוני אברמסון הלכה לה לשיעור יוגה, והנה מקשקשים לה בשכל על חודש אדר, על מגילת אסתר, על ריבונו של עולם. במאמר דעה ב'הארץ' היא מתלוננת על כפייה דתית. במובן מסויים בצדק גמור: על פי רוב מי שמשלם על שיעור יוגה לא מצפה לשמוע על "היד המכוונת של ההשגחה העליונה". שרבובו של הקב"ה בין התנוחות והמתיחות הוא לא לעניין.

במובן אחר, יש כאן היפוך אירוני של מסלול התפתחות היוגה במערב: מאז סוף המאה ה-19 הופשטה היוגה ממימדיה הדתיים והפכה לשיטה "מדעית" שתכליתה להגיע לרוגע, שלווה, אושר ועוד כמה דברים טובים. לפעמים היוגה בזמננו כלל לא נחשבת אפילו לעניין "רוחני", ומדובר בהתעמלות בלבד. זאת בעוד היוגה בראשיתה היתה דרך רוחנית עמוקה ומורכבת, ובהחלט לא התכחשה לקיומו של האל. למעשה, היוגה-סוטרות של פטנג'לי (סביב המאה ה-3 לספירה) מציינות בפירוש ש"כתוצאה מהתמסרות לאל מושג סמאדהי" (1.24 או 2.44). בעוד היוגה במערב הפכה, תוך מעבר במנסרה הניו-אייג'ית, לטכניקה מדיטטיבית-עד-אתלטית, הנה חוזר אליה – דרך היהדות – המימד התאיסטי! אברמסון ציפתה ליוגה מערבית, אבל קיבלה טעימה ממשהו שדומה (קצת יותר מדי מבחינתה) דווקא ליוגה ההודית העתיקה.

ובמובן שלישי, צריך להבין גם עוד משהו קטן: יהדות שמוגשת על מצע של יוגה היא עצמה יהדות שעוברת תהליכים מואצים של ניו-אייג'יזציה. אברמסון אמנם עברה סוג של כפייה דתית, אולם המסורת היהודית נכפית כאן גם היא לא מעט. היוגה עברה במערב מסלול של אנטיתאיזם. היהדות עוברת כאן מסלול בו היא הופכת לתאיזם רוחני-הרמוניסטי. כאשר אותה מורה ליוגה משתמשת בתרגילים כדי להסביר את המגילה היא משנה את היוגה, אבל גם את המגילה. בסוף הדרך הזאת ההלכה הופכת ל"דרך רוחנית", והחג הופך לפורימאסנה.

קול קורא לכנס החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית

הקול הקורא לכנס החמישי לחקר הדת והרוחניות העכשווית פורסם, והרי הוא לפניכם. ארבעת הכנסים הקודמים, שהיו מוצלחים מאוד, התקיימו באוניברסיטת חיפה תחת הנהגתן הבוטחת של פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח מדבר. הפעם הכנס עובר לתל-אביב, ומונהג על ידי פרופ' רון מרגולין וד"ר אייזיק לובלסקי. פי שתראו להלן, הדוברים המרכזיים הם לא רק מבכירי התחום בעולם, אלא גם מהמעניינים שבהם (רונלד האטון, ג'פרי קרייפל, ג'יימס לואיס). אנא הפיצו למי שאתם חושבים שיכול להתעניין בלהרצות בכנס, או להגיע כדי לשמוע.

 

קול קורא

הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית

2013 למאי 29 – 28

הכנס הישראלי לחקר דת ורוחניות עכשווית מהווה משנת 2009 מסגרת בינתחומית שנתית להצגת
מחקרים רלוונטיים במגוון דיסציפלינות – מדעי הרוח, מדעי החברה, מדעים מדוייקים ועוד. השנה
הכנס יאורגן על ידי תכנית הלימודים במדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב ויישא אופי בינלאומי. אנו
מקדמים בברכה חוקרות וחוקרים המעוניינים להציג מחקרים רלוונטיים בעברית או באנגלית.

במסגרת ימי הכנס ינתנו שלוש הרצאות מליאה בשפה האנגלית:
פרופ' רונלד האטון (אוניברסיטת בריסטול, אנגליה)
פרופ' ג'פרי ג'. קריפל (אוניברסיטת רייס, ארה"ב)
פרופ' ג'יימס ר. לואיס (אוניברסיטת טרומסו, נורבגיה)

הנושא המרכזי המוצע לכנס השנתי הינו:
יצירת מסורות בדת וברוחניות עכשווית

(ניתן לשלוח הצעות גם בכל תחום אחר הרלוונטי לחקר דת ורוחניות עכשווית, כגון היבטים פסיכולוגיים,
רוחניות ורפואה משלימה, מגדר ופמיניזם, רוחניות ועסקים, השילוב בין מזרח למערב, התחדשות יהודית,
קבלה עכשווית וכו').

אנו מזמינים חוקרים ותלמידי מחקר להגיש הצעות להרצאות בודדות ולמושבים
מאורגנים (בני 3-4 הרצאות).

טפסי הגשת הצעות להרצאות בודדות ולמושבים מאורגנים ניתנים להורדה באתר הכנס:
http://humanities.tau.ac.il/religious_studies/index.php/conference
אנא הגישו את הטפסים לא יאוחר מה-15 בדצמבר 2012 לכתובת הדואר האלקטרוני
spirituality.tel.aviv@gmail.com, אל מרכז הכנס, מר שי פררו. תשובות תישלחנה
בדואר אלקטרוני עד לסוף ינואר 2013.

*  *  *  *  *
יושבי ראש ועדת הכנס: פרופ' רון מרגולין (אוניברסיטת תל אביב), ד"ר אייזיק לובלסקי
(אוניברסיטת תל אביב)

חברי הוועדה המדעית (ע"פ סדר א"ב): פרופ' יואב אלשטיין (אוניברסיטת בר אילן), פרופ' בועז
הוס (אוניברסיטת בן גוריון בנגב), ד"ר יוסי חיות (אוניברסיטת חיפה), פרופ' דוד כ"ץ (אוניברסיטת תל
אביב), פרופ' ג'יימס ר. לואיס (אוניברסיטת טרומסו, נורבגיה), פרופ' שרה סבירי (האוניברסיטה
העברית), מר תומר פרסיקו (אוניברסיטת תל אביב), ד"ר מריאנה רוח-מדבר (המכללה האקדמית
צפת).