רוחניות עכשווית

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

על יהודים בחיפוש רוחני והקושי שלהם לבנות קהילות

captureרחל ורצברגר חקרה שתי קהילות ניו-אייג'יות ישראליות, ושתיהן התפוררו תוך כדי המחקר שלה. אבל זה לא היא, באמת. בספרה החדש Jews in the Age of Authenticity (שם מעולה, הוצאת Peter Lang) היא מפרטת את הסיבות לכך.
שתי הקהילות הן קהילת 'המקום' שהקים ר' אוהד אזרחי, וקהילת 'בית חדש' שהקים הרב מרדכי גפני. שתי הקהילות פעלו בתחילת שנות האלפיים והיו כל אחת ניסיון לחיים יהודיים ורוחניים חדשים – וקהילתיים. ורצברגר היתה איתם כשנתיים, חגגה חגים, התפללה, מדטה וכמובן ראיינה את החברים.
ורצברגר ממקמת את הדרישה לאותנטיות במרכז ממצאיה: חברי הקהילות ביקשו רוחניות אותנטית, וזאת בשתי דרכים: ראשית על ידי חיבור עם המסורת היהודית (כמובן בפרשנות מודרנית), ושנית על ידי חיפוש של חוויות רוחניות אישיות. החיבור הפנימי לאלוהות היה עיקרי בדרכם הרוחנית (כמקובל בזמננו). בשתי הקהילות פותחה פרשנות רוחנית למסורת היהודית, בשתי הקהילות שמו דגש על החוויה הרוחנית האישית, ובשתי הקהילות השימוש הרוחני במין, והעיסוק הרוחני במיניות, היה מרכזי.
ורצברגר עוסקת בהבניית אורח החיים היהודי-רוחני בניו-אייג' היהודי בכלל ובקהילות בפרט, בממשק בין עצמיות, אותנטיות וריטואל, ובאידיאל ה"חיפוש" המלווה את הקהילות. אותי עניין במיוחד הפרק בו היא עוסקת בהתפרקות הקהילות הללו. 'המקום' החליטו לפרק את החבילה בצורה שלווה בסך הכל, ואילו ב'בית חדש' הקהילה קרסה אחרי שנחשף שגפני ניצל מינית כמה מתלמידותיו.
על פי ורצברגר יש מן המשותף לסיפור פירוקן של שתי הקהילות. "ההתפרקות… קשורה באופן עמוק לפרדוקס שבניסיון ליצור קהילה שבה החברים עסוקים כל הזמן בחיפוש אחר העצמי האותנטי שלהם". במילים אחרות, המתח בין הרצון לחיות בקהילה לרצון לממש את העצמי היה גדול מדי בשתי הקהילות, והביא לפירוקן.
בקהילת 'המקום' היה דגש מכוון על חוסר ארגון והתנגדות לכל חוק. הספונטניות היתה אידיאל ורצונו של כל פרט כבודו המוחלט. באופן מובן, קשה בצורה כזאת ליצור קהילה. ב'בית חדש' ההנהגה הכריזמטית של גפני היתה אמצעי עיקרי לגיבוש הקהילה, וכשהתברר שכשל, והודח מתפקידו באופן מעורר השראה על ידי הקהילה, לא היה מה שיחזיק את החברים שם יחד.
ורצברגר מנתחת את הבעיות בכל קהילה בצורה מאירת עיניים ומעניינת, ומגישה לנו מחקר חשוב ומשמעותי על הרוחניות העכשווית היהודית בישראל. מחקרה מצטרף אל ספרים כשל יהונתן גארב, דלית שמחאי, יאיר שלג, סמדר שרלו ושלי, שמהווים יחד תחילתה של ספריה נאה בחקר הרוחניות העכשווית (היהודית) בישראל. כן ירבו.

'מי הזיז את היהדות שלי' – מאת סמדר שרלו

Capture
ספר חדש של ד"ר סמדר שרלו (ג"נ: קרובת משפחה) בהוצאה לאור – רסלינג עוסק בטרנספורמציות שעוברות על היהדות במפגשה עם תרבות הניו-אייג'. שרלו מטפלת בנושאים מגוונים כלימוד תורה בעידן החדש, הגותו של הרב שג"ר, תמורות בעולם התפילה, אינדיבידואליזם וחברה בניו-אייג', המתח בין הרב קוק לר' נחמן ועוד.
 
כאן הייתי רוצה להתייחס לכותרת של הספר, או יותר נכון למילה "פוסטמודרניזם" בו. קיים ויכוח ישן הנוגע לאפיון הניו-אייג' כפוסטמודרני. אם ניתן לעצמנו לרגע לחטוא ולדבר על המונחים האלה כישויות יציבות, הרי שישנם חוקרים שעבורם זה מובן מאליו שהניו-אייג' הוא פוסטמודרני, ואחרים שוללים זאת. אני בין האחרונים. כמובן, יש מאפיינים פוסטמודרניים בניו-אייג' (פרגמנטציה, קיטש, פסטיש וכו'), אלא שבעיקרו של דבר מדובר בתופעה שלדעתי היא מודרנית בהחלט. הניו-אייג' הוא אופטימי מאוד, משיחי, משוכנע שלא רק שיש אמת אחד אלא שאפשר לגלות אותה, הומניסטי עד כדי האלהתו של האדם וחד משמעי באשר לנתיב הליניארי שלאורכו כולנו צועדים אל האור, הן אישית והן קולקטיבית.
 
אוהבים לדבר על הניו-אייג' כחיפוש רוחני שהוא ריקאציה למודרנה המטריאליסטית, אבל נדמה לי שאם זו אכן ריאקציה למשהו, מדובר בריאקציה לרלטיביזם ולחוסר המשמעות של המצב הפוסטמודרני. זו חזרה למודרנה באמצעים אחרים.
 
לא ששרלו טוענת שהניו-אייג' הוא לגמרי פוסטמודרני. היא זהירה מספיק לא לעשות זאת. והספר מגוון ומעלה כמה נקודות מעניינות.

הרב פינטו מודה בשוחד

באוגוסט 2009 קנה איש העסקים אילן בן-דב את 'פרטנר' ב-5.29 מיליארד שקל. הוא עשה זאת אחרי שקיבל עצה מפורשת מהרב הצדיק יאשיהו פינטו בעת שביקר בקבר ה'פלא יועץ' בבולגריה. בראיון לשלום ירושלמי אמר אז בן-דב ש"ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון".

הרב יובל שרלו כתב אז שבקשר בין אנשי עסקים לרבנים-צדיקים האמונה נתפסת כ"סוג מסוים של עיסקה, שאינה מחייבת אלא הליכה לקבר צדיק בלווי רב, תרומת כסף, תחושה פנימית של משהו טמיר ונעלם […] והכל בעטיפה של אמונה, מיסטיקה וסוד. האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?"

אחרי ששוויה של פרטנר נפל ביוני 2012 והגיע ל-2.8 מיליארד שקלים, בן-דב החליט שהתיקון נגמר והיונה עפה. הוא מכר את חלקו בחברה וסיכם את תקופתו כיו"ר הדירקטוריון במשפט: "פרטנר הייתה גדולה עליי". לא צויין האם הוא התייעץ עם הרב פינטו לפני שהחליט לבצע את המכירה.

ה'פלא-יועץ', הרב אליעזר פאפו, היה ידוע בצניעותו. בספרו 'יעלזו חסידים' הוא כותב: "כל מעשיך יהיו לשם שמיים. לא יהיה אדם אוכל וישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעשוק בדברי העולם הזה, ולהיות רודף אחר הממון."

הרב יאשיהו פינטו חתם השבוע על עסקת טיעון עם משרד המשפטים, אשר במסגרתה הודה במתן שוחד של מאות אלפי שקלים לתת־ניצב אפרים ברכה.

מאז שנות השבעים הולך ומתעצמת ההקבלה בין הרוחניות העכשווית לשוק החופשי, עד שזו הופכת ממה שהיה פעם "תרבות נגד", המאתגרת את ההגיון התועלתני-קפיטליסטי, לאחד מזרועותיו היעילות ביותר של השוק.

חוקר הדת והתיאולוג הפרוטסטנטי הארווי קוקס כתב פעם על תקופתנו ש"הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת." ואפשר להוסיף שלפעמים היא עצמה גורמת את הנזק.

שלמה קאלו נפטר

שלמה קאלו נפטר היום בבוקר. קאלו, אפשר לומר, היה זקן השבט של הניו-אייג' הישראלי. הוא היה מנהל מעבדה שזכה לאירוע "הארה" בתחילת 1969 ששינה את חייו. אחריו אסף סביבו תלמידים, והחל במלאכת תרגום (מתרגומים לאנגלית) לעברית של הקלאסיקות של הרוחניות המזרחית (הדהרמפדה, היוגה-סוטרות), ובעצם הנגיש אותם לראשונה לקורא העברי. אחר כתב כמה ספרי הדרכה רוחנית בעצמו. באותה תקופה מעגלי המחפשים הרוחניים היו מצומצמים בהרבה מהיום, והוא העמיד את אחת הקהילות הרוחניות מונהגות הגורו המשמעותיות הראשונות בישראל, קהילה שהחזיקה מעמד עד לזמן הזה.

קאלו באופן מעניין עבר תהליך מנוגד לרוב המחפשים הרוחניים של ימינו. כפי שכתבתי בהזדמנות, במהופך למהלך היותר מוכר של נטישת הדת המערבית, על המיתולוגיה והתיאולוגיה שלה, לטובת רוחניות אינדבידואלית המתבסמת מרוחות המזרח הרחוק, עם הזמן החל קאלו להיות מוקסם מדמותו של ישו מנצרת בפרט, ומהמיסטיקה הנוצרית בכלל (ג'וליאן מנורוויץ' ופטר דונוב חביבים עליו במיוחד). בעשור האחרון של חייו ראה בישו את המשיח עליו התנבאו נביאי ישראל. ההיסטוריה המקראית של העם היהודי תפסה מקום מרכזי בהגותו הדתית, והוא גרס שגאולה אמיתית תבוא לא מהארה רוחנית, אלא כחסד שמימי מישו.

נפגשתי עם קאלו לפני שבע שנים. דיברנו על דרכים רוחניות שונות ועל מורים רוחניים מהעבר ובני זמננו, והתרשמתי מדמותו מלאת היושרה והוודאות. הוא היה איש אמת, נאמן לדרכו, סגפן באופיו, ובעל כישרון כתיבה ייחודי. יהי זכרו ברוך.

ישמרו אותנו האלים

התפילות לשלום החיילים והפסוקים מהתנ"ך ממלאים את הפייס, אבל יש מי שלא בעניין המונותאיסטי. להלן צילומסך מתוך הפיד שלי, של דף ששייך לארגון ישראלי של נאו-פגאנים (כדי למנוע נאצות והתנכלויות טשטשתי את שמם). הם מבקשים מאלים אחרים להגן על חיילי צה"ל. שימו לב שאין להם בעיה להיות פטריוטים (ולעתים אף מיליטנטים). פאגניזם אינו פציפיזם. ומי יודע, אולי האלים האלה יעשו עבודה טובה. עם רחל אמנו זה עבד לא רע.

2014-07-18_1654352

מאמר שלי על נאו-חסידות בגיליון 'ארץ אחרת' החדש

גיליון חדש של 'ארץ אחרת' יצא לאור ובתוכו מאמר שלי על נאו-חסידות: שורשיה, מאפייניה, הוויתה כחלק מהרוחניות העכשווית הכללית, וחיבורה המאתגר והמתוח למסורת היהודית. אני מנסה להבהיר כיצד תהליך החילון עצמו הוליד את הטיפוס הספציפי של המחפש הרוחני שמתעניין בחסידות אולם מסרב להיות חסיד, לפחות באופן המסורתי, ומביא שתי דוגמאות מייצגות: את ר' זלמן שכטר שלומי, ואת ר' ארז משה דורון.

הכניסה היא למנויים בלבד, ואפשר לעשות מנוי לחודש תמורת 20 ש"ח, ומי שיעשה יוכל לקרוא גם מאמרים מעניינים של ברוך כהנא על הרב גינזבורג ושל נעמה צפרוני על ר' שלמה קרליבך. ורק אומר שלצערי העימוד של הטקסטים נוראי, הציטוטים אינם מסומנים והטקסט אף לא מחולק לפסקאות. חבל.

חלוקת דתות בארה"ב – יהודים, בהאיים, מוסלמים ובודהיסטים

לפני שבוע פרסם הוושינגטון פוסט מאמר ובו מפה המציגה את הדתות השניות הכי גדולות במחוזות שונים בארה"ב – להלן. שימו לב: היהודים בוורוד, המוסלמים בירוק, הבהאיים בתכלת, והבודהיסטים בכתום. כולם כמובן בהפרש ניכר מהנוצרים בכל מחוז, אבל התוצאות בכל זאת מאוד מעניינות: אפשר לראות שצפון-מזרח ארה"ב מלאה ביהודים, ושבמערב ארה"ב יש הרבה בהאיים ובודהיסטים, ושמוסלמים גרים בכל המרחב.

אבל רגע, זה לא כל כך פשוט. כי בעוד יהודים ובהאיים ומוסלמים הם רק יהודים ובהאיים ומוסלמים, בודהיסטים במערב הם לרוב לא רק בודהיסטים, אלא, למשל, מתרגלים מדיטציה בודהיסטית אבל שייכים מכל בחינה אחרת, סוציולוגית ואפילו דתית, לנצרות או ליהדות. כפי שהראה יפה בדוקטורט שלו יוסי לוס, מתרגלים מערביים (במקרה שלו, ישראלים) של בודהיזם לרוב לא ממש מזדהים כ"בודהיסטים".

לכן זה תלוי מאוד איך אנחנו מגדירים בודהיזם. כי אם הזדהות עצמית נדרשת, אז יש פחות בודהיסטים, אבל אם תרגול מדיטציה מספיק (האם זו המקבילה הבודהיסטית להליכה לכנסייה ביום א', המדד החשוב להיות אדם "practicing christian" בסקרים רבים?), אז יש הרבה בודהיסטים שכנראה לא נספרו, כי הם לא מספרים שהם בודהיסטים כששואלים אותם סוקרים. הנה לכם סיבוך נוסף בחקר הדתות העכשוויות.

כאן המגזין הבודהיסטי Tricycle: The Buddhist Review עם השגותיו על המפה.

0610largemap2

מדברים על נאו-קבלה בלימוד

בתמונה למטה אפשר לראות את העמוד הראשון ב-Jewish Chronical של מחר, העיתון היהודי הותיק והנפוץ ביותר בבריטניה. הידיעה התחתונה מצטטת את הרב ברי מרכוס שמתנגד להשתתפותם של נציגים מ'המרכז לקבלה' (תנועת הנאו-קבלה של פיליפ ברג ז"ל) ב-Limmud, פסטיבל הלימוד היהודי השנתי בבריטניה, שאם אני לא טועה הוא גם הכינוס היהודי הבין-זרמי הגדול ביותר בעולם, שמקבץ עשרות מרצים ואמנים ורבנים ואלפי משתתפים.

הרב מרכוס טוען שהוראה מצד נציגי המרכז לקבלה תפתח את הדרך לעוד "כתות". רבנים אחרים טוענים שלמרכז לקבלה אין בכלל קשר ליהדות ושגם אם כן לא צריך לתת להם לגיטמיציה על ידי השתתפותם ב'לימוד'.

בסופו של דבר אנשי 'לימוד' אכן נסוגו בהם מהכוונה לשתף את מרכוס וסטון, ראש המרכז לקבלה בלונדון (מה שקרה אחרי שגיליון הכרוניקל כבר ירד לדפוס), וזה לדעתי חבל. לפחות בשלב זה המרכז לקבלה לדעתי בהחלט מספיק יהודי כדי להשתתף ב'לימוד', והרי אחד המאפיינים המרכזיים של התוכנית שם הוא הפלורליזם והסובלנות לכל הזרמים היהודיים כולם.

בכ"א, בהזדמנות זו אומר שאני עצמי אשתתף השנה בלימוד, ואעביר ארבע הרצאות. אחת מהן תעסוק בנאו-קבלה, ובכלל זה במרכז לקבלה כמובן. אם מישהו בסביבת אוניברסיטת Warwick בסוף החודש, שיקפוץ. אמור להיות ממש מגניב.

הנה הידיעה שבעיתון, באתר.
הנה תוכנית 'לימוד' השנה, והנה ההרצאות שאני אתן – גללו לשם שלי כאן.

The JC front page 121313