רגש

יונתן הירשפלד נגד פאולוס

* טריגר הגותי, תיאולוגי, קצרני-פשטני, אנטי-פאוליני *
 
יונתן הירשפלד כתב מאמר יפה על השפעתו, השלילית לדעתו, של פאולוס על התרבות שלנו. "שורש הרע הוא פאולוס" אמר לו מרצה ב-NYU (שגם מבין לא מעט בוויסקי אמריקאי, אם אני מזהה נכון את האיש), ומכאן יוצא הירשפלד אל הקרב. כמה הערות על מכות חרבו.
 
אני חייב ראשית להסכים איתו באשר היקף ההשפעה של פאולוס. כשאני מלמד עליו אני תמיד אומר שכל רשימה של שלושת האנשים המשפיעים בהיסטוריה חייבת לכלול את פאולוס, וסביר שגם במקום הראשון. היהודי ההלניסטי הזה מטרסוס פשוט שינה את ההיסטוריה בצורה דרמטית, ולמעשה הניח רבים מהיסודות לעולם שאנחנו חיים בו היום.
 
הירשפלד מדבר על שיח האהבה שיוצא מפאולוס, האהבה כמנצחת כל, כעקרון היסוד, כעדיפה על פני החוק ואף על האמת. קו ישר מחבר בין פאולוס לפוסטמודרניזם טוען הירשפלד, לצבעוניות, לשטחיות, למסיבות ללא הפסקה, לאוניברסליות של תשוקה ללא מושא ורגש ללא עומק. אני חושב שיש בזה אמת, אם כי כמובן בדרך עברנו דרך כמה וכמה תחנות.
 
אולם מה שמבין מכך הירשפלד הוא ש"בפוסטמודרניזם תמיד ידבק אבק אנטישמיות", וזו כבר תובנה חשובה יותר. אני חושב שזה מאוד נכון. מי שמעלה על נס את האהבה, את פריצת הגבולות, את החתרנות תחת מוסדות חברתיים ותחת יומרה לאמת, את ההתנגדות לכל היררכיה – חייב להתנגד לפרוייקט היהודי המהותי, שהוא במהותו מסגרת, מוסד, חוק, חברה, היררכיה. מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל קרא לזה האנטישמיות החדשה, אותה אנטישמיות שמתנגדת ליהדות (וגם לישראל) בשם השוויון והאוניברסליות, ועמוק מכך למען פירוק היומרה לאמת, למען החתירה תחת "החוק", למען ההתנגדות להתנגדות לנורמלי, למען השטחת כל ארוס אנכי, למען דיכוי הניסיון (כפי שהיה מכנה זאת גור זאב) לחריגה מהקונטיניואום.
 
הירשפלד מצטט את לקאן שקובע: "הדת עושה לאלוהים מה שהנישואין עושים לאהבה". לקאן כאן ממשיך את ג'ורג' פוקס, שממשיך את פיליפ ספנר, שממשיך את מרטין לותר, שממשיך את "הרוחניים" הפרנסיסקנים, שממשיכים את ההרמיטים בראשית ימי הנצרות, שממשיכים את פאולוס באותו דפוס חוזר של התנגדות לדת בשם הרוחניות. ואנחנו מכירים את הדפוס הזה היטב מהרוחניות העכשווית והניו-אייג' בזמננו. מדובר במהלך הפאוליני שחוזר ונשנה שדברי ימי הנצרות, והוא כמובן עומד במתח ישיר עם הדגש היהודי על מסגרת פולחנית ומוסרית הטרונומית.
 
הירשפלד מוצא את סופו של ההגיון הזה בכל מני רעות חולות בעולמנו, בראש ובראשונה באידיאולוגיה שבאה לידי ביטוי בסיסמה "all you need is love". הדגש עם האהבה, על הרגש, על הפנימיות, על החוויה, על הסובייקטיבי – כל אלה אכן מגיעים (לא רק, אבל בהחלט במידה גדולה) מהמהלך הפאוליני הקדום, שזכה להצלחה מסחררת בעולם המערבי. בין אותן רעות חולות אפשר למצוא לא רק גישה שטחית לאהבה, זלזול באובייקטיבי או התנגדות אוטומטית לחוק (הירשפלד כותב על אלה), אלא גם פרגמנטציה חברתית, ואפשר גם להגיע עד לאותו גל מגוחך של תקינות פוליטית שלא מאפשר כיום להוציא באוניברסיטאות אמריקאיות מהפה כל משפט ש"פוגע", גם אם הוא עובדתית נכון (ובוודאי אם הוא מבטא אידיאולוגיה שאינה חלק מהשיח ההגמוני(-פאוליני)).
 
בסופו של דבר, הירשפלד שם את האצבע (כמובן, רק באופן מאוד ראשוני, הסיפור הזה עצום) על ההטייה המובנית של התרבות שבה אנחנו חיים, הטיה כנגד החיצוני ובעד הפנימי, כנגד ההטרונומיה ובעד האוטונומיה, כנגד הקולקטיב ובעד הפרט, כנגד החוק ובעד הרגש. וכשאתה מבין את ההטיה הזאת, אתה מיד נעשה קצת יותר שמרן.
 
אבל אחרי כל זה, אני חייב לומר שהיה חסרות לי במאמר של הירשפלד כמה מילים מהצד החיובי. הרי בסופו של דבר הפאוליניות נתנה לנו דברים טובים רבים: מהשאיפה לשוויון הזדמנויות, דרך פמיניזם, עבור בביטול העבדות, כנס לדמוקרטיה אזרחית, ותגיע אפילו עד להרחבת המרחב הנפשי שלנו. הרי לא היינו באמת מבטלים כל השפעה פאולינית על התרבות שלנו, גם אם היינו יכולים. (ומי שמנסה לעשות זאת כיום, בגמלוניות חסרת כישרון כמובן, הם למשל דאעש). אי אפשר להתלונן על הרעות החולות שהביא פאולוס מבלי לתת לו קרדיט על התרומות החשובות שלנו לתרבות המערבית ולעולם בו אנו חיים. לא ביטול ההשפעה הפאולינית אנחנו צריכים (כאילו שזה אפשרי, בהיותנו כיום כל אחד מאיתנו פאולוס קטן), אלא איזונה. וזה כבר סיפור אחר ורציני.
 
ודבר אחרון. הירשפלד כותב "אין אהבה אלוהית". על כך אנחנו חלוקים.

ההגיון הניו-אייג'י ורוח הזמן

על הקשר ביניהם. שתי דוגמאות קטנות לעניין.

דוגמא א':

בן שלו כתב ב'הארץ' של יום שלישי ביקורת על הופעותיו של שלמה ארצי. שלו כותב טוב ומעניין, אולם את עיני צדו כמה פסקאות משמעותיות:

אם ההופעה הראשונה נדמתה בעיני כאירוע מוסיקלי שהידרדר ונהפך לקרקס, האסוציאציה שההופעה השנייה עוררה היתה שונה לגמרי. היא גרמה לחשוב על סדנת מודעות המונית, עם ארצי בתפקיד המדריך הראשי או הקואוצ’ר, חברי הלהקה בתפקיד עוזרי המדריך, יושבי השורות הראשונות ‏(ובעיקר אלה שארצי נעצר לידם‏) בתפקיד המשתתפים, ויתר האנשים בקהל בתפקיד הצופים. […]

מי מאתנו לא מרגיש צורך להשיל, להשתחרר, להתחבר? מי מאתנו לא רוצה לעבור את כל התהליכים האלה כדי להיות מסוגל לאהוב ולהיאהב? בכך עוסקת סדנת המודעות ההמונית של ארצי, ועל מנת שיהיה לה תוקף אמיתי, על מנת שהצופים המשתתפים יעברו את התהליכים האלה על בשרם, האיש שמעביר את הסדנה חייב אף הוא לעבור אותם. אולי זאת סיבה שארצי מרשה לעצמו להתנהג, לפחות בחלק מהזמן, בצורה לא שגרתית: לטייל, לאלתר, לפלרטט, להביך, לדבר במקום לשיר, להשפריץ מים. […]

אבל כמו בסדנאות מודעות אחרות, לצד היופי והאמת היתה גם מנה לא קטנה של דביקות וכוחנות. באמצע “מלך העולם” ארצי הפסיק לשיר והכריז בלי להתבייש: “כל אחד מכם הוא מלך העולם: הכי ידוע והכי לא ידוע, הכי עשיר והכי עני, הכי גדול והכי קטן!”

נו, בדולינה לא היתה יכולה לומר זאת טוב יותר. הפיכת הופעה לסדנת שיתוף או מודעות היא הפיכתה לאירוע תרפוטי, שבו הקהל מוזמן "לעבור תהליך" ובו חוויותיו ורגשותיו, הופכות לאמצעים שלו להגעה לקתרזיס, שמנקה אותו מבפנים. כאן לא באים כדי לשמוע מוזיקה, לא באים כדי לראות אמן שר. באים כדי לזכות בחוויה, והכריזמה של האמן אינה אלא יכולתו לעורר בנו רגש, שלא לומר דמעות.

מתוך נקודת המבט הזאת לא קשה לפתור את החידה שבשמה יצא שלו למשימתו המסוכנת בעורף העוגב. על פי דבריו הוא ביקש

לפתור את הסתירה־לכאורה שקשורה למעמדו העליון של ארצי. איך זה שאמן חושף קרביים כמוהו נוחל הצלחה כל כך גדולה וכל כך מתמשכת במדינה שמעדיפה על פי רוב את הכוכבים שלה במצב צבירה שטחי ומלטף? איך זה שהמלך הבלתי מעורער של המיינסטרים הוא במובן מסוים אמן קיצוני?

התשובה בגוף השאלה: אמן חושף קרביים כמו ארצי הוא בדיוק מה שמחפש הקהל הצמא לרגש שעולה על גדותיו, שמתחנן להפוך הופעה ל"חוויה מטלטלת", שנוהר אל הבמה בבקשה לגאולה מהיומיום המתיש בתוך בליל של קולות קורעי אוזניים וקהילתיות-לרגע עם עוד אלפים שנעים בקצב אחיד. על כן על אף ששלו ודאי מבין בזה הרבה יותר ממני, קשה לי להאמין שהקהל הישראלי אכן מעוניין בכוכבים "במצב צבירה שטחי ומלטף", לפחות אם הכוונה כאן היא לאמנים שלא חושפים ומעוררים רגשות. להפך, תנו לנו יזע (ארצי) דמעות (ביטר), או רגישות אניגמטית וכנות שובת לב (א. בנאי – שניהם). ומי שאמר שהופעות רוק מחליפות את טקסי המקדשים הפגאנים ידע מה שהוא אומר.

דוגמא ב':

בקטלוג איקאה 2013, שהוכנס לאחרונה לא בקשתי לתיבת הדואר שלי. והנה, בעודי מעלעל בו לתומי גיליתי כיצד מומלץ על פיו לנקות את מצפון:

ikea 2013 p 288

ממש הפואטיקה של ההלכה (כשם של פינה קטנה שאני נוהג לערוך בדף הפייסבוק שלי), אם כי לא ההלכה היהודית, אלא ההלכה האקו-הוליסטית רומנטית (+היפר-קפיטליטית צינית). הפוסקים המלומדים מקטלוג 2013 של איקאה מסבירים מה יש לעשות (=מה עלינו לקנות) כדי להשקיט את מצפוננו לקראת הימים הנוראים. גמר חתימת-פחמן טובה.

מעבר לחוסר הנוחות בפרסומת שתחת מניעים מסחריים מציעה לנו אתיקה (וממילא, בצורה לא הגונה, שהרי קנייה של כרית פוליאסטר יד שנייה תהיה טובה הרבה יותר לסביבה מקנייה של כרית כותנה חדשה באיקאה) יש כאן עדות לחדירתה של חשיבה אקולוגית לשיקולי הצרכנות של ההמונים. איקאה לא היו מדיגשים ידידותיות לסביבה אלמלא היו בטוחים שזה יעודד קנייה. אני לא טוען שאקולוגיה היא ניו-אייג', אבל בהחלט יש בהנחת המוצא ההוליסטית שלה סממנים מאותה השקפת עולם שנולדה בשנות השישים, מכורתו של הניו-אייג' המודרני.

על כן כמובן יש להבהיר: זה לא שהניו-אייג' "משתלט על המרחב הכללי". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי-רוחני לרוח הזמן הכללית, שבמסגרתה פנימיות, רגש, חוויה, יצירתיות, "אותנטיות" ואהבה מקבלים דגש והופכים למטבעות תרבותיים מרכזיים בשוק החברתי הנוכחי. בשדה הדת מתקבלת רוחניות ניו-אייג'ית. בחינוך מתקבלים בתי ספר דמוקרטים ובגרויות בקולנוע. בבריאות מתקבלת רפואה אלטרנטיבית-אינטואטיבית-הוליסטית. בבידור מתקבלת אהדה ל"ריאליטי" ומופעים של שיא הרגש. בפוליטיקה נאהב יותר את מי שמסוגל להחצין את רגשותיו ו/או להיות אותנטי (ראו כאן).

"אנדרנלין של קדושה" בברסלב

לא מזמן כתב יאיר אטינגר על הרב ברלנד ומנהגיו המשונים, והנה כתבה שהתפרסמה אתמול, גם של אטינגר, על הרב ברלנד, גם היא על מנהגיו, שכוללים נסיעה ללא התחשבות ברמזורים והתגנבות לקבר יוסף ללא התחשבות בפלשתינאים. המעניין כאן לדעתי הוא ההצדקה להתלהבות שמושגת מהסיכונים שלוקחים החסידים של הרב:

כמה חסידים סיפרו שברלנד הורה לחמוק בדרך מ"דינים" – כוחות שליליים שמנסים לעצור את תנועתם, כמו רמזורים, תמרורים ושוטרי תנועה. הוא מעודד הסתכנות. לדברי החסיד נ', ברלנד לימד אותו כי "ברגע שאתה עושה השתדלות מעשית שכרוכה בסכנות מסוימות, זה קושר אותך במדרגה יותר גבוהה עם הצדיק". ובמקרה של שכם, עם יוסף.

חסיד אחר, בני מחלב, ממארגני הנסיעות לקבר יוסף, אמר: "כשאני נוסע לקבר יוסף אני יודע שיכול לקרות לי משהו, אבל אני מאמין ברב (ברלנד), ויש לי תחושה של ביטחון. אני קורא לזה אדרנלין של קדושה.
[…]
האם חסידי ברלנד רואים בפלסטינים, או בחיילי צה"ל המוצבים באזור שכם, "דינים" שצריך לעקוף ואולי להתעמת אתם? "הם לא זורקים אבנים ולא פוגעים באף אחד", אומר [ד"ר צבי] מרק. "על פי האתוס שלהם, אם מישהו לוקח אתו סכין, הוא פוגע באמונה. זה אתוס של ביטחון בהשם או ב'צדיק'. הם לוקחים סיכון וסומכים על הרב ברלנד, אבל אין להם כוונה לפגוע בנפש חיה. זה מצ'ואיזם דתי, לא מצ'ואיזם צבאי.

אותי משך כאן מאוד הביטוי "אנדרנלין של קדושה", ולדעתי הוא ממצה את העניין: ההתרגשות היא העיקר, וההתרגשות היא היא קדושה, משום שההתרגשות נתפסת כחיבור עם האלוהות. היא נתפסת כך משום שהיא מושגת על ידי עשיית מצווה (או שליחות לקראת מצוות), אולם תמהני אם אין זה אותו האנדרנלין שניתן להשיג בכל קפיצת באנג'י.

יחד עם זאת יש לציין כי זה בהחלט דומה למה שר' נחמן בעצמו הורה, כשדרש מחסידיו התבודדות והתפללות עד כדי אקסטאזה. אולם אין ספק שיש כאן פנייה אל המימד הרגשי-אקספרסיבי, ברוח התקופה, כתחליף לעבודה דתית רוטינית.