קנאות

בין קנאות לחסד מאת דוד ברזיס – ספר חדש

לפני כמה ימים העלתי כאן מדרש שמובא בתוך ספר חדש שיצא זה עתה, "בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות במחשבת חז"ל" מאת ד"ר דוד ברזיס (הוצאת אונ' בר אילן). בספר מנסה ברזיס לבאר את יחסם העקרוני של חז"ל לקנאות דתית, וזאת על ידי פרקים נרחבים בהם נשזרות דוגמאות רבות העומדות על אותו עיקרון. אביא דוגמא קטנה, אבל קודם אתייחס לטענתו המרכזית של ברזיס.

על פי ברזיס שורש היחס השלילי של חז"ל לקנאות נובע כבר מהפרידה שלהם מזרמים יהודיים אחרים בימי בית שני. בעוד שכת קומראן, בעלי ספר היובלים ודומיהם תפסו את היקום בפועל על פי חוקיות אלוהית קבועה שאליה על האדם להתאים את עצמו, עבור חז"ל הברית בין האדם לאל היא דיאלוגית, ועל כן ניתן בה לאדם תפקיד מרכזי.

הדוגמא הפשוטה ביותר היא כמובן תאריכי החגים. לוח השנה של ספר היובלים הוא שמשי, החגים בו נחגגים בימים קבועים בכל שנה, והמועדים כולם מתאימים למחזורים של 7 (ימים, שנים, יובלים). לוח השנה הח"זלי לעומת זאת נותן משקל רב למחזור הירחי, וממילא החגים בו אינם בימים קבועים (פסח יכול לצאת בכל שנה ביום אחר בשבוע), ונקבעים על ידי האדם (קידוש הלבנה על פי עדות ראייה).

ברזיס מראה שגם היחס לקנאות שונה בעקבות כך. הקנאי החוץ-פרושי הוא זה שמחזיר את הסדר הקוסמי על קנו, וממילא תפקידו חיוני וחשוב. אצל חז"ל הקנאי זוכה ליחס אמביבלנטי הרבה יותר, ולמעשה לרוב ליחס שלילי.

ברזיס מרחיב את העקרון העמוק הזה ומראה כיצד הוא קובע את היחס של חז"ל גם למימדים אחרים בחיי הדת. כך למשל, המחלוקת בין בית דוד לבית שאול נגזרת עבור חז"ל גם מהאופי השונה שלהם: שאול ידוע בצניעותו היתרה, בשליטה ביצר, ובאופן כללי בצדקנותו ("מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי" – יומא, כב, ב). לעומתו דוד אינו צנוע, אינו שולט ביצרו, ובוודאי שניתן למצוא בהתנהגותו דופי. חז"ל מדגישים את ההבדלים האלה בפרשנותם את עלייתו של בית דוד ודעיכתו של בית שאול, ובכך מביעים את הסתייגותם מצדקנות דוגמטית.

אני חושש שעשיתי עוול לספר מרתק ומעמיק שאורכו יותר מחמש מאות עמודים. ברזיס כמובן נוגע גם במחלוקת בין בית הלל המקלים לבית שמאי המחמירים, בניתוח ההנהגה היהודאית לעומת הצדיקות היוספית, בסיפורי הביוגרפיה של חכמים ספציפים כרשב"י ור' עקיבא, ועוד. ספר מרתק שיצא בעתו.

אין יהודים פונדמנטליסטים

גם בגלי צה"ל וגם באתר מעריב (ואולי בעוד מקומות שלא קלטתי) דיווחו על כוונתם של מרזל ובן-גביר להפגין מול מצעד הגאווה בירושלים היום. הנה מעריב:

פעילי ימין יפגינו מחר מול מצעד הגאווה בי-ם

הפעילים, ובראשם איתמר בן גביר וברוך מרזל, יפגינו תחת הכותרת: "סוטים, נמאסתם". לדבריהם, "המצעד נוגד את הצביון היהודי בעיר הקודש"

זו הכותרת ותת-הכותרת. ונשאלת השאלה: מה לעזאזל הקשר בין דעותיהם של השניים על השטחים לבין ההומופוביה שלהם? אלא שהתשובה פשוטה: בעוד שיש נוצרים פונדמנטליסטים, ויש מוסלמים פנאטים, אצלנו לא יכולים לכנות כך יהודים. אין אצלנו יהודים פונדמנטליסטים או פנאטים. יש רק דתיים, חרדים, או חילונים. לכן אין אפשרות לומר שבן-גביר ומרזל הם יהודים פנאטים או פונדמנטליסטים. לכן צריך לומר שהם "פעילי ימין" – כי מה יאמרו? "דתיים"? אפילו "דתיים קיצוניים" לא מרגיש נוח להעלות על בדל לשון.

אולי באמת הגיע הזמן להודות: יש גם יהודים שלוקחים את הדת שלהם בצורה קצת יותר מדי אובססיבית. או מילולית. או ילדותית. הם פונדמנטליסטים.  כן: יהודים פונדמנטליסטים. יש דבר כזה.