קלמן ליבסקינד

דיינים חדשים לבתי הדין הרבניים

רק ממש ממש בקטנה, בנושא שלא נוגע לאף אחד מאיתנו, כלומר חוץ מכל אזרח ישראלי יהודי. אז בעניין הזה, אתמול נערכה הצבעה חשובה שבמסגרתה מונו דיינים למערכת בתי הדין הרבניים. זה ממש בקטנה מכיוון שכל אזרח – ואזרחית – יהודים כפופים חוקית לבתי הדין הרבניים בין אם הם שומרי מצוות או שאינם, מאמינים בריבונו של עולם או כופרים גמורים. אז בהצבעה הזאת מונו 22 דיינים חדשים, כאשר הנציגים החרדים, בשיתוף פעולה נלהב של השר הפילוסוף יובל שטייניץ, מנעו את בחירתם של שלושה רבנים מ'צהר', שנחשבו לדעתם ליברלים מדי. כלומר נבחרו רק רבנים ממש לא ליברלים. וכשחברת ועדת הבחירה, ד"ר רחל לבמור, מסבירה לקלמן ליבסקינד לפני שבוע ש"כמות המינויים שאנחנו הולכים לאשר תקבע לדורות את הקו ההלכתי עבור כל האזרחים היהודיים בישראל […] בנוגע למעמד האישה, לנישואים וגירושים, לשאלה מי יוכל להתחתן עם מי, מי יישאר מעוכב נישואים", אפשר להבין למה מדובר בעניין מה זה קטן, פשוט פצפון, שלא צריך להטריד אף אחד, ובעיקר אף אחת, ובאמת מבשר רק ניסים ונפלאות בכל הקשור למערכת דיני האישות במדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אפשר להמשיך כרגיל, להתחתן ברבנות, להתגרש בבתי הדין, ולעשות כל מה שאותם רבנים לא-ליברלים אומרים לכם שצריך. שנה טובה עם ישראל. הרבה שנים טובות.

קלמן ליבסקינד וקנוניית ההומואים בתקשורת

kalmanאני בדרך כלל אוהב לקרוא את קלמן ליבסקינד, אבל הטור שלו הפעם (מעריב-סופהשבוע, 27.2) מציג ערבוב מביך של עיתונאות גרועה ודעות קדומות ילדותיות. ליבסקינד תוהה על מה ולמה עוסקת התקשורת רבות כל כך בסוגייה ההומו לסבית, אפרופו ההפגנות בכנסי הבחירות של הבית היהודי. התשובה:

את סדר היום מכתיבה התקשורת, ואחוז ההומוסקסואלים, הלסביות והתומכים בתפיסת העולם שלהם בקרב אנשי התקשורת, גבוה יותר מהאחוז שלהם בכל מקום אחר.

בחיי, זה מה שהוא כתב. ולא רק זה, אלא שכל הסיפור הוא "קמפיין פוליטי שמאלני שסוגיית הלהט"ב משמשת לו אך מסכה". ברור, הרי בלי קונספירציה שמאלנית אין לימין כיום לקסיקון אידיאולוגי. אז הוספנו ל"שמאל שולט בתקשורת" את ה"הומואים שולטים בתקשורת", זרקנו פנימה קצת מסכות (בכל זאת, פורים), ושכחנו רק את הקרן החדשה לישראל. העיקר שיש סיבה להתבכיין.

ליבסקינד כותב על כוחות נסתרים שמושכים בחוטים, אלא שהאמת היא אחרת לחלוטין, ובעלת היקף ועומק הרבה יותר משמעותיים. במאה ה-19 לא נלחמו רבים כל כך למען שחרור שחורים מעבדות מפני שהיו שחורים רבים בתקשורת. במאה העשרים לא נלחמו רבים כל כך למען שוויון זכויות לנשים מפני שהיו נשים רבות כל כך בתקשורת. בישראל בעבר וכיום פעילים מזרחים לא "הצליחו להשתלט כאן על השיח" מפני שיש מזרחים רבים בתקשורת. כל המאבקים האלה הפכו לקווי-שבר תרבותיים מפני שהם פרטו על מיתרים עמוקים מאוד בתרבות המערבית המודרנית והצליחו לעמת את חבריה עם ערכים *שהם עצמם מחזיקים*, עם השאיפה לשוויון וחירות שהיא חלק אינטגרלי מהאתוס המערבי-ליברלי.

מהפכת קבלתם של הלהט"בים במיינסטרים היא אחת התמורות התרבותיות העצומות שידעה התרבות המערבית. היא קשורה לדרך המודרנית שבה אנחנו תופסים יחסי מין, בשינוי הכולל של היחס של האדם המודרני לגופו, היא מבוססת על היותה של נטייה מינית כיום יסוד של זהות ולא רק פעילות גופנית, והיא כמובן נטועה עמוק מאוד במהפכת זכויות האדם והאזרח. ליבסקינד בוחר באופן לא מובן להיות עיוור לכל זה, ולהפריח עלילה מדהימה בפשטנות שלה.

יחד עם דבריה של ציפי חוטובלי מהשבוע שעבר ("העובדה שסוגיית הלהט"בים נמצאת על סדר היום היא בגלל שיאיר לפיד ניצח. זה לא מעניין את האזרח הישראלי") מתקבל הרושם הלא-סביר שאנשים מסויימים לא מצליחים להזדהות עם מצוקה של אדם שאין הכרה בזכויותיו, או שההיגיון המוסרי מאחורי שיח הזכויות פשוט זר להם. קשה להאמין שזה המצב, אבל זה יכול להסביר גם את חוסר היכולת להבין מדוע מיליוני פלסטינים לא ממש יכולים להישאר תחת כיבוש או למה העולם כל כך מתענין בסיפור שלהם. רמז: זה לא בגלל שיש המון פלסטינים בתקשורת.

הרב רוזן מודה שאין לו ממש מושג על מה הוא חותם

הרב דב ליאור, מהרבנים הבכירים והאיומים ביותר של הציונות הדתית, אמר כפי הנראה בשיעור לא מזמן שהאתיופים אינם יהודים, וש"אוי ואבוי אם הבן שלך יתחתן עם אתיופית". כך לפחות על פי ח"כ אלעזר שטרן, שגינה את דבריו, וקבע שמדינת ישראל צריכה להפסיק לשלם לו את משכורתו. בעקבות כך, פורסמו שתי עצומות של רבנים נגד שטרן, אחת המכנה את שטרן "אפיקורוס", והשנייה שקובעת ש"הרב ליאור שליט"א מעולם לא אמר את הדברים שייחס לו ח"כ שטרן ודבריו בשקר יסודם" ושנדרש משטרן להתנצל. מעט לאחר מכן צעיר שרצה להגן על כבוד הרב ליאור ירק בפניו של שטרן.

עד כאן אינטריגות מבישות בתוככי הציונות הדתית שאינן בגדר מחזה יותר מדי נדיר בשנים האחרונות. מה שקלמן ליבסקינד חושף בראיון להלן מעניין הרבה יותר. בראיון עם הרב ישראל רוזן, פה גדול בזכות עצמו (אמר פעם שפעילי שמאל הם "מוסרים" ושיש לחמש אזרחים ולשלוח אותם לטבוח בפלסטינים בעזה כ"מיליציות בלתי נשלטות") אומר רוזן שהוא חתם על אחת העצומות נגד שטרן בכלל בלי לדעת מה בדיוק כתוב בה או האם יש אמת בדבריו של שטרן. ציטוט:

מי שחושב שרב חותם בהקשר כזה, ציבורי תקשורתי או אפילו כאן פוליטי או חצי פוליטי, זו מילה שמחייבת, זה רמב"ם, זה משנה, שדקדקנו בכל מילה, התשובה היא לא היא. כי אף אחד לא חושב כך. הכל תקשורת. […] עזוב אותי מהמילים האלה, 'האם אני יודע בדיוק מה הוא אמר או לא אמר'.

הרב רוזן, אפוא, מכחיש שיש איזשהו תוקף של אמת להצהרות רבניות למיניהן. "הכל תקשורת". בכך מתבררים שני דברים: (א) קהילות רבניות בישראל פעמים רבות אינן יותר מקליקות סגורות של יד רוחצת יד, מעגלי מקורבים שמגינים אחד על השני. למעשה, ההגנה הקולגיאלית הזאת מהאשמות כלפי רב מסויים חשובה לרבנים יותר מאשר האמת שנמצאת או לא נמצאת בהתקפה על אותו רב. ואם זה מזכיר לכם את ההגנה של הרב דרוקמן על הרב ועבריין המין מוטי אלון, זה כנראה מפני שכך השיטה פועלת.

זה כלפי פנים. כלפי חוץ מתברר (ב) שהרב רוזן ורבנים אחרים משתמשים במוניטין שלהם כאנשי דת ומנהיגים רוחניים בצורה לא ישרה, מפני שהם מוליכים שולל את הנוהים אחריהם, שחושבים בטעות שלחתימה של רב יש ערך, שכאשר יוצאת עצומה או מודעה חתומה על ידי רבנים, הם אשכרה יודעים על מה הם חותמים. אם תקשיבו לראיון של ליבסקינד תבינו שלא.

אז מה יש לנו כאן? הגנה אוטומטית על רבנים בידי רבנים, והונאה סיטונאית של חסידים בידי רבנים. יש הרבה דברים לומר על זה, מבזיון, דרך חרפה ועד חילול השם. אבל מעבר לכך התמונה שמתחילה לעלות כאן היא של עולם רבני שלפחות חלקו מושחת ומסואב, חלול ואופרטוניסטי, חסר ערכים ויושרה. עולם רבני שמתעניין בעיקר בעצמו ובכבוד חבריו. עולם רבני רקוב.