קורונה

עיתון ‘בראשית’: קונספירציות כתופעה תרבותית

צריך לדבר על עיתון בראשית. מדובר במיזם חדש של סוחרי קונספירציות למיניהם, בעיקר, כצפוי, מתנגדי חיסונים ולוחמי חירות בעיני עצמם. העורך הראשי הוא גבי ניצן, העורך האחראי הוא ממי גולן.

בגליון הראשון ניצן הבטיח שהעיתון יוקדש לסוגיות של "זכויות הפרט, כבוד האדם וחירותו, וחופש הביטוי". בינתיים התפרסמו שלושה גליונות, ולא מצאתי בהם ידיעה אחת על מה שמתרחש בשטחים הכבושים. עד כדי כך זכויות הפרט במרכז.

היתה אמנם כתבה אחת על מלחמת רוסיה-אוקראינה. הכותרת: "לא סיפור של רעים נגד טובים". מקווה שתושבי בוצ'ה הספיקו לקרוא.

מה שכל גליון כן הציג, ובאופן קבוע בכותרת הראשית, הוא – חכו להפתעה לא נורמלית – העלילה על "שקר הקורונה". קוראי העיתון למדו שאין בכלל מגפה, שהחיסונים מסוכנים, שמשרד הבריאות הונה אותנו, שהכל עניין של כסף ושליטה. ממש בגליון האחרון (בתמונה) מסבירה לנו אושרת קוטלר על "מעילה קשה באמון הציבור".

אבל רגע, מסתבר שזה לא הכל. מה שהעורך האחראי גולן חושב לא מודפס בעיתון: על פי גולן, כפי שהוא צייץ אתמול, אפילו הפיגוע בדיזינגוף הוא חלק מקונספירציה גדולה, עולמית, שמטרתה "סדר חדש". אלה לא הפלסטינים שמכוונים לפגוע בישראלים, לא קשור כיבוש ואין דבר כזה טרור איסלאמי. יש לנו כאן טרור "שקונים בכסף גדול".

על תיאוריית הקונספירציה המגאלומנית הזאת, על פיה אליטה גלובלית (של פדופילים/גלובליסטים/אילומינטי/רפטליאנים/יהודים – כל קונספירטור והעדפתו) שמכוונת להנהיג "סדר עולמי חדש", רודני ודכאני, לא סיפרו לנו בגליונות 'בראשית'. יכול להיות שהעורכים סבורים שזה קצת יותר מדי out there בשביל הקוראים שלהם. אבל אם זה מה שחושבים העורכים שקורה כרגע בעולם, ואם הם מסתירים את זה, עיתונות הגונה וישרה זה לא.


עיתון 'בראשית' הוא חלק מתופעה רחבה הרבה יותר כמובן. עפרי אילני כתב בהארץ היום על חסידי קונספירציית הקורונה כ"מחנה פוליטי חדש" וכ"עוד זהות  בקרנבל הזהויות של העידן הנוכחי". אני מסכים איתו. הייתי אמנם ממקם את כל הסיפור בהקשר רחב עוד יותר, של פרגמנטציה חברתית, אנטי-ממסדיות ואינדיבידואליזם. כתבתי על זה מאמר למוסף הארץ שבו אני מנתח את העניין, שאני מקווה שיפורסם בקרוב.

בינתיים ראו איך פועלת השיטה: הכותרת של הגליון האחרון: "מצעד השקרים הגדול". כולם משקרים לכם: משרד הבריאות, צה"ל, המשטרה, התנועה האקולוגית (כן כן), מערכת המשפט. ככה מערערים אצל הקוראים לא רק אמון בממסד, אלא את כל תמונת העולם. הכל מפורק. לכאורה כוווולם משקרים לנו – לבד מניצן וגולן. רק עליהם אפשר לסמוך. ועל אושרת קוטלר כמובן.

"אסור לסמוך על אף אחד מעל גיל 30" היו אומרים ההיפים בשנות השישים. יש כאן את אותו סנטימנט אנטי-ממסדי ילדותי. ואותה שטחיות. ויש כאן גם הונאה, שהרי לא כולם משקרים, ולא כולם רעים, ולא כולם חלק מקנוניה עולמית. שמטרתה לכונן סדר עולמי חדש. המחבל מאתמול הונע על ידי – אפשר להעריך – קיצוניות דתית, יאוש מכיבוש של 55 שנה, ורוע. לא על ידי כסף גלובלי. אבל על כל אלה לא תקראו ב'בראשית'.

על נחיצות השגרה ותוקף מצב החירום

עוד דבר שאנחנו לומדים מהמשבר הזה הוא עד כמה מערכות היחסים שלנו תלויות בשגרה. בתנועה הקצובה מיום ליום ואז לסופ"ש, או במעבר בין פרקי היום השונים, היציאה לעבודה, החזרה לבית, ההליכה לחברים, הישיבה בבית קפה וכיוצא באלה.

רק עכשיו מסתבר שמערכות יחסים זוגיות רבות נשענו על האפשרות של בני הזוג לא לראות אחד/ת את השני/ה לפחות 8 שעות מכל יום (לא כולל שעות שינה). נישואים שהיו יכולים להחזיק יופי עד הפנסיה ייגמרו מוקדם מהצפוי כי שני בני האדם האלה זקוקים לפעימות קצובות של און ואוף, רצוא ושוב, לשגרה שמפרידה ביניהם מדי פעם. בלי זה הם לא מסוגלים לחיות יחד.

הורים וילדיהם שהיו יכולים להמשיך להסתדר מצויין, אפילו לאהוב מאוד, הופכים לפקעות של איבה ומצלקים איש את רעהו מכיוון שלא מאפשרים להם לא להתראות מדי פעם. גם עבור אינטימיות יש צורך באפשרות להתרחק. רק עכשיו אנחנו מבינים שיש בינינו אנשים שמערכת היחסים שלהם עם עצמם זקוקה לשגרה. שללא יציאה מהבית ועבודה וחזרה אליו וישיבה בבית קפה הם נכנסים לדיכאון או מאבדים את שפיותם.

הדימוי הישן של וודי אלן למערכת יחסים – כריש, שיכול לנשום רק על ידי תנועה קדימה – מקבל משנה תוקף. ולא רק עם אחרים אלא גם עם עצמנו כאמור. אם להשתמש במטאפורה קצת יותר מדוייקת, אנחנו לא הרבה יותר מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, והסיפור הזה (כמעט אצל כולם) זקוק לפעולה כדי להיות מעניין. הדימוי העצמי שלנו נשען על יומרה להתקדמות. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו עושים, משפיעים, מפעילים, מרוויחים, יוצרים, בונים, מפרקים. בלי הסיפור הזה העצמיות שלנו נתקעת.

אבל השאלה המעניינת היא: אז מה? כלומר, נניח שמצב החירום חושף את חולשתן של מערכות יחסים שונות, האם זה אומר שהן אינן תקפות? אם משהו עובד רק בשגרה, האם זה אומר שהוא חסר ערך או שהוא איכשהו לא אמיתי?

הרשו לי להשתעשע ולתרגם את השאלה לשפה תיאולוגית: האם אלוהים נמדד במציאות או בנס? כלומר, האם אנחנו יודעים/אוהבים/מעריכים את אלוהים בזכות היומיום המסודר והמחזורי, או בזכות הפריצה הניסית והחריגה מחוקיות השגרתית? איפה מתגלה האל במלוא הדרו? האם האל מגיע לשיא משמעותו כשהוא עושה ניסים, או שמא הוא לא פחות, ואולי אף יותר, משמעותי כשהוא מנהל כראוי את העולם, שכמנהגו נוהג?

זהו בעצם ויכוח בין ר' יהודה הלוי לרמב"ם. ריה"ל אומר: איך יודעים שיש אלוהים? הוא קרע את ים סוף, הוא התגלה על הר סיני. אירועים ניסיים, חד פעמיים, ששוברים את הרצף השגרתי של היקום. בשביל הרמב"ם אלוהים מתגלה דווקא ביקום המסודר שמתוכנן על ידי החכמה האלוהית באופן מושלם. איך יודעים שיש אלוהים? לומדים פיזיקה. כלומר בשביל הרמב"ם ודומיו, האמת נחשפת בשגרה, ולא ביוצא מהכלל, ואילו אצל ריה"ל האמת היא פריצת השגרה והנכחת היוצא מהכלל. כמו בסוגיות אחרות, גם כאן אני לגמרי רמב"מיסט.

הנה עוד תרגום תיאולוגי לעניין: האם העולם כפי שהוא – קיים או שהוא אשליה? האם המציאות הפשוטה, מציאות הריבוי והניגודים, החומר והזמן, היא המציאות, או היא משהו שמכסה את המציאות? האם צריך לדחות את העולם כדי להגיע אל האמת, או דווקא לפעול בתוכו כדי להבין את האמת לאמיתה?

הדתות האברהמיות (בעיקר היהדות והאסלאם) מחייבות את העולם הזה – העולם הוא טוב לכתחילה, הוא חשוב והוא אמיתי. זרמים הינדואיסטים ובודהיסטים חשובים ומרכזיים (לא כולם) שוללים אותו – העולם הוא אשליה, או חלום, או משחק, הוא פחות חשוב ופחות אמיתי (או בכלל לא). האמת, לדידם, נמצאת מחוץ לעולם, או מאחוריו, או מעבר אליו. אל האמת נחשפים ברגע של הארה או התעוררות, רגע שמנער את העולם מאיתנו ומשאיר אותנו עם מה שמעבר לעולם. כמו בסוגיות אחרות, גם כאן אני לגמרי יהודי.

השגרה, אפוא, אינה מסתירה מאיתנו את האמת, אלא מגלה לנו אותה. אין צורך בשבירת הרצף כדי שהאמת תתגלה. אין צורך במצב חירום כדי שנדע את האמת לאשורה. כלומר העובדה שמערכות יחסים שלמות עובדות רק כששגרת היומיום לא מתפרקת אינה חושפת את חולשתן או את חוסר אמיתותן, ולא המשבר הוא שמסמן לנו מה "באמת" שווה הזוגיות שלנו. כמובן שעדיף שהזוגיות (או ההורות, או השפיות) שלנו תחזיק מעמד גם בשעות משבר, ובאופן כללי היכולת להתמודד עם משברים היא סגולה חשובה. אבל טעות היא להתייחס לשגרה ככיסוי מזויף לאמת עמוקה יותר, שנחשפת רק בשעת מצוקה.

השגרה היא החיים, ואת החיים יש לחייב, לא לשלול. מערכת יחסים שתלויה בשגרה היא אחלה מערכת יחסים, בדיוק כפי שעץ שצומח רק כשאין בצורת הוא אחלה עץ, או כפי שאגם שמשגשג רק כשלא מזהמים אותו הוא אחלה אגם, או כפי שעולם שידידותי לבני אנוש רק כשלא פוגע בו אסטרואיד הוא אחלה עולם.

אסונות מגלים לנו עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם אסונות. שגרה מגלה לנו עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם שגרה. אלה שני דברים שונים. שניהם משמעותיים מאוד, אבל האחד לא בא על חשבון השני ולא מבטל את חשיבות השני. בני אדם הם יצורים חברתיים והם יצורים שזקוקים לשגרה. הטרגדיות החברתיות שמתרחשות בגלל האסון אינן מצביעות על אמת עמוקה יותר. הן טרגדיות.