קוקיזם

אלי אוחנה ואצילי הרוח

2015-01-29_071655

מאמר המערכת של בטאון בית הכנסת 'עולם קטן' (כותב: יוסף רוסו) מסביר מה ערכו של אלי אוחנה: שיער ללא קשקשים, בן דמותם של "המוני מזרחיים שמחבבים לאומיות ומסורת". אמנם כניסתו "הביתה" (כלומר למפלגה של המגזר) "גורמת לחלקנו בחילה", אבל צריך לזכור שיש לו ולדומיו "חיבור לא קוקניקי לקב"ה".

בהמשך מביא רוסו ציטוט מאת הרב קוק. למרות שלקוק יש כנראה חיבור קוקניקי לקב"ה, כמו רוסו הוא מצליח להבין את אלה שאין להם: "הצד
המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית" – כלומר הציונות הדתית היא "אצילי הרוח" והמזרחיים הם ה"המון".

אני רוצה לדלג ברשותכם על הגזענות הבוטה של רוסו, ולהפנות את תשומת לבכם לדגם האפולוגטי שבו הוא משתמש, שלובש צורה של התרצנות הפטריארכלית שנשמעת במגזר לא פעם. זו מספרת לנשים שאמנם רצונן להיות שותפות בעבודת ה' הוא חיובי, אבל שה"חיבור" שלהן אליו יתברך הוא "שונה", "פנימי", "פשוט", או "טבעי" יותר. כמו אצל המזרחיים עבור רוסו, גם כאן יש בהחלט צורך באיחוד בין שני הצדדים, גבר ואישה, אצילי רוח והמון. אבל ראוי לשים לב שבכל חיבור כזה ההיררכיה נשמרת – למעשה, היא אף מחוזקת. על פי הדגם הזה הצד העליון לוקח תחת חסותו את התחתון, מקבל ממנו מעט "טבעיות", ובתמורה מראה לו את האור ומאפשר לו, לצד הנחות, להגשים את יעודו. אבל שוב: רק בכפוף לצד העליון.

אלי אוחנה, אם במקרה אתה קורא את זה, רק שתדע שזה מה שחושבים עליך לפחות חלק מהדיירים בבית החדש שלך. הם אצילי הרוח ואתה ההמון. הם בעליך ואתה האישה שלהם.

פייגלין וכשלון החזון הקוקיסטי

עוד בקטנה על פייגלין, עם הכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, מן הסתם מפלגת בוטיק אישית. רן ברץ מסכם את כשלונו של פייגלין ומזכיר שהניסיון של פייגלין לכבוש את הליכוד לא היה כרוך רק בהכנסת אלפי מתפקדים טרויאניים שיהוו קבוצת לחץ על חברי הרשימה, אלא גם על התפיסה הקוקניקית הידועה בדבר ניצוצם היהודי החבוי של החילונים, ניצוץ שיהפוך ללהבה שומרת תרי"ג מצוות ברגע שמישהו יזכיר להם שהם יהודים וידבר אליהם בשפה "אמונית" דיה. ברץ מצטט את מיכאל פואה, סגנו של פייגלין ב'מנהיגות יהודית', כאומר ש"רוב גדול בליכוד מרוצה מאוד מכניסתה של 'מנהיגות יהודית' לתנועה […] רוב רובם של הליכודניקים האותנטיים מצפים למסר האמוני." מסתבר, אם כן, שלא מצפים ואפילו דוחים את המסר האמוני.

אבל לא רק פייגלין כמובן סומך על ההתעוררות הפתאומית של "עמישראל". קולות שונים סביב 'הבית היהודי' גם התחילו לדבר בהתלהבות על "חזרתו" של העם לכור מחצבתו וכו' וכו'. אני לא מכחיש כמובן את הפופולריות של בנט גם בקרב חילונים שונים, אולם הייתי מציע לפנות קודם כל להסברים נטורליסטים כשמנסים להבין תמורה חברתית. יותר נכון לנהל ככה קמפיין, שלא לומר מדינה. פייגלין למד את זה בדרך הקשה.

ערב השקה לספר 'קוקיזם'

אתמול התקיים עקב השקה לספר 'קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו' מאת פרופ' גדעון ארן. האולם היה לא מלא אלא מתפקע, והקלטתי את הדוברים, ביניהם אני, כדי שלא רק שמי שהגיע יוכל לשמוע. ו"ר הערב היתה פרופ' תמר אלאור.

בקצרה, אני דיברתי (דקה 5:35 והלאה) על שני הכשלונות של הקוקיזם, על הסיבה לכשלונות ועל שתי תולדות שנולדות מתוך אותם כשלונות. הכשלונות הן חוסר היכולת של גוש אמונים לקרב יהודים למורשתם ובעצם להחזיר אותם בתשובה, והתרסקות חלום ארץ ישראל השלמה. התולדות שציינתי הן ההתחרדות של ישיבות הקו והעניין הגובר בהר הבית, בהתאמה.

יהודה עציון (דקה 21:10 והלאה) דיבר על כך שהציונות הדתית מעולם לא אימצה במלואה את תורתו של הרב קוק, ושאף הוא לא אימץ את תורתו במלואה, שהיא הקמת תנועה עצמאית שתהיה תחילה עזר כנגד לציונות החילונית, ולבסוף תתפוס את הנהגת המדינה. במקום זה עסקו בפרשנות מטאפיזית לאירועים החילוניים. עציון סיכם שזו המשימה שלפנינו.

פרופ' עמנואל אטקס (דקה 38:28 והלאה) דיבר על המשקל המשיחי בתורתו של הרב צבי יהודה, על ההתעוררות שלו אחרי מלחמת יום כיפור דווקא, ועל האלימות שהוא נושא בתוכו.

ד"ר מיכאל פייגה (דקה 52:50 והלאה) דיבר על הספר מבחינה מתודולוגית ועל מה שלמד מגדעון ארן מבחינה זו.

דברי סיכום נישאו על ידי פרופ' ארן (דקה 1:09:25 והלאה). הוא התייחס בהם לשמונה נקודות שונות שמסכמות את מפעלו של גוש אמונים ומצבו כיום, מתוך השוואה לשאיפות דאז ולשאיפות שעדיין קיימות כיום.

הנה הקישור להאזנה.