קוקיזם

האם אכן היתה הציונות הדתית לפני 1967 יונית ומתונה?

הספר המרתק הזה הוא מחקר על מעין "תקופה עלומה" בתולדות הציונות הדתית, אותן שנים אגדיות שבין קום המדינה לששת הימים, השנים שלפני הפריצה והשתלטות של התיאולוגיה הקוקיסטית על הדתיים הלאומיים. דרור גרינבלום יצא לחקור את מה שעל פיו כמעט שלא נחקר, והוא היחס של הציונות הדתית באותה תקופה לכוח ולאלימות.
 
גרינבלום בעצם יצא לאשרר את התפיסה הרווחת, והיא שלפני שהרצי"ה נתן את הטון (המשיחי-אקטיביסטי שהפך עבור הציונות הדתית את מדינת וארץ ישראל לקודש קודשים) היתה הציונות הדתית יונה צחורה ומתונה, שמנהיגיה הפוליטיים – בורג, ורהפטיג, אונא, שפירא וכו' – עוקפים את מפא"י משמאל.
 
גרינבלום אכן מגלה שלל קולות מתונים בציונות הדתית. רבנים וחברי כנסת מדברים בחיוב על חוסר רצונו של הנוער הדתי להתנדב לקורס קצינים, על כך שיש להסתייג מ"מיליטריזם" (אונא), על כך שאין להטעין את מבצע קדש במשמעות דתית (סימון), על שיש להעדיף פשרה על מלחמה (שפירא), שאין ערך רב בגבורה פיזית (הרב נריה), ועוד. גם תנועת בני עקיבא ככלל קידמה קו מתון.
 
אולם גרינבלום לא מאשרר אלא מפריך מבחינתו את התפיסה שזו היתה עמדת הציונות הדתית כולה. אדרבה, הוא טוען, חלקים גדולים, ופעמים רובו של הציבור, החזיקו בעמדה אחרת. עיתון 'הצופה', שופרה המרכזי של הציונות הדתית, תמך בגישה מיליטנטית ומשיחית. גרינבלום מגלה קולות משמעותיים בציונות הדתית "שתמכו בשימוש בכוח בעקיבות ולעתים התעלמו משאלות מוסריות הכרוכות בהפעלתו. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אם כן, היו זרזים רבי עצמה להתגבשותן של עמדות אלה, להתפשטותן ולהטמעתן בציונות הדתית כולה, אך לא בהן תחילתה של התופעה."
 
הספר מביא שלל מקורות, תוצאה של תחקיר רחב ומרשים, והקריאה בו מעניינת ומאירת עיניים. עם זאת, עלי לומר שאינני יודע עד כמה הגילויים שמביא גרינבלום משמעותיים. האם צריך להיות מופתעים שהיו קולות כוחניים/אלימים/גזענים בציונות הדתית לפני 1967? והרי היו קולות כאלה בשמאל הפוליטי באותה תקופה, במפא"י, כלומר במיינסטרים הציוני דאז בישראל, ואין צורך להתחיל לדבר על הקצה הימני של הציונות החילונית. היתה זו הפתעה גדולה אם *לא* היו קולות כאלה גם בציונות הדתית.
 
מה שדורש הסבר אפוא הוא כיצד בעוד שבזרם המרכזי של הציבור הציוני בישראל הקולות האלה דעכו אחרי מלחמת יום הכיפורים והגיעו לשפל בשנות התשעים עם תהליך אוסלו, מוחלפים בגישה פייסנית מבחינה מדינית וליברלית מבחינה אידיאולוגית, בציונות הדתית הם רק התגברו, ודחקו החוצה את הקולות המתונים. כלומר הפיכתה של הציונות הדתית ללאומנית עדיין דורשת הסבר, משום שבניגוד לאחותה הגדולה והחילונית היא לא התמתנה, אלא להפך. (אין כאן, ככל הנראה, מסתורין גדול: הקוקיזם הציע נראטיב משיחי מפתה והזדמנות להרגיש חלוצים ומובילים, ומאוחר יותר אפשר לשער שהקשר בין הציונות הדתית לבין חלקי הארץ שעמדו למו"מ היה חזק הרבה יותר וקשור הרבה יותר לזהותם הבסיסית, כמו גם להון הסימבולי הטרי שצברו כ"חלוצים החדשים" – דהיינו מתנחלים).
 
הספר, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהווה על כן מחקר מרתק על העמדות השונות בציונות הדתית עד 1967, אולם לטעמי לא "מנפץ את המיתוס" כפי שהוא מתיימר. הציונות הדתית שלפני הקוקיזם עדין מצטיירת כמתונה, ודאי יחסית לחלקים לא קטנים מהציונות החילונית של אותה תקופה. הנה לסיום ציטוט מתוך הספר מאת הרב משה אביגדור עמיאל, רב העיר תל אביב וממנהיגי הציבור הציוני-דתי דאז, מ-1938, שמביע התנגדות ל"טרור שכנגד" שיזמו יהודים כלפי ערבים:
 
'לא תרצח' בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מהכלל. 'לא תרצח' כי 'שופך דם האדם בדמו ישפך', כי 'בצלם אלוהים עשה את האדם' וכל אדם בכלל יהיה מי שיהיה. […] אין כדאי לישראל להגיע אל מטרתו – הקמת בית לאומי בארץ ישראל – אם האמצעים להשגת המטרה יהיו פסולים, שכן המטרה הסופית של הציונות איננה רק רוב יהודי בארץ ישראל אלא המטרה של 'אחרית הימים' לתיקון עולם במלכות שדי.
 
מי יתננו רבנים ציונים דתיים כאלה היום.
Scan10084

מוטי קרפל מול נער גבעות – מאבק פרדיגמות בשולי הציונות הדתית

קחו לכם רבע שעה והקדישו את הזמן לאחד מהרגעים הטלוויזיונים הגדולים של השנה: באולפן לונדון את קירשנבאום יושב מוטי קרפל ומתפלמס עם צבי סוכות, כשברקע מפרשן רועי.
 
קרפל הוא מהאינטלקטואלים הבולטים של הציונות הדתית המשיחית כיום. הוא כתב לאחרונה פוסט שבו יצא בתקיפות כנגד נערי הגבעות וספציפית החשודים ברצח משפחת דוואבשה. על פי קרפל אנחנו אמנם חד-כיוונית בדרך לגאולה השלמה, אבל הדרך היא רק עם כל עם ישראל יחד, כלומר קמעה קמעה.
 
סוכות מגן על תרבות נערי הגבעות. מה אתם רוצים, הוא אומר, אנחנו בסך הכל צועדים בשבילים שסללתם: הולכים על הקצה, משגעים את צה"ל, מכופפים את החוק. האם לא תזכרו את סבסטייה? נוער הגבעות, הוא אומר, אינם עשבים שוטים, אלא היחידים שדווקא נאמנים לאתוס המתנחלי הותיק אותו למדו מהוריהם.
 
סוכות חבר בתנועת דרך חיים של הרב יצחק גינזבורג, שמנסה להכין תוכנית שלמה למדינת הלכה, ופה קבור הכלב. הוא למעשה פרש מהפרדיגמה הקוקניקית, שעם כל המשחק שלה עם החוק הקפידה לעשות רק את מה שחשה שאיתו רוב עם ישראל מאחוריה. לרב גינזבורג אין מנגנוני בקרה כאלה. לכן למרות שיש נקודת אמת במה שאומר סוכות, הוא בעצם מייצג אתוס אחר, שעולה בשולי הציונות הדתית אחרי קריסת הקוקיזם כפרדיגמה כוללת-כל.

הרב טאו והמטאפיזיקה של הר הבית

הרב טאו, מנהיג 'ישיבות הקו' של הזרם החרד"לי בציונות הדתית, תוקף את העולים להר הבית בחריפות:

"זה שיכולה לבוא פרחחית עם סכין מהמטבח ולדקור חייל יהודי, שעומד עם מדים של צבאנו שמייצגים את עמנו, זה אומר שכבודנו נגרע. זה בגלל יחס לא נכון למקום המקדש. אנחנו פוגעים בכבוד שלנו ומביאים לזה שמנסים לשחוט אותנו כמו ששוחטים תרנגולת בסכין, בצורה שפלה מאוד."

כלומר העליה להר הבית היא פגיעה בכבוד: של הקדוש (לעם), ולכן של העם (הקדוש). פגיעה בכבוד של העם מאפשרת פגיעה פיזית בגוף הפרטים שבעם בצורה חסרת כבוד.

אבל לא רק העולים להר מפחיתים מכבוד הר הבית, אלא גם מצעד הגאווה בירושלים, שמפחית מכבוד ההר ולכן מפחית מכבוד העם: "כשרוצים שתהיה כתובה על משכב זכור, כשזה קורה בירושלים והיא הופכת לבמה לנאצות הכי גדולות כנגד משפחה ונורמליות, זה פועל שיטושטש ההבדל בין קדושת הר הבית לקדושת שאר המקומות"

אבל רגע, יש גם בעיה עם האייפונים שלנו: "אנחנו קודם כל צריכים להשתחרר מהאייפונים שלנו, מתוך זה נהפוך להיות מכריעים בחברה ונוכל להכריע את רוח התקופה והזמן."

בקיצור, מיטב פיתולי תורת הסוד והמטאפיזיקה הקוקיסטית-טאואיסטית – רק כדי ליישר קו עם המיינסטרים החרדי. בשביל זה אכן צריך להיות רב גדול.

"עיין ערך יהדות" מאת חגי לונדין

yahadutttttt"עיין ערך יהדות" הוא ספר חדש מאת הרב חגי לונדין, ולמרות שהכותרת שלו רומזת, בצורה מבאסת למדי, על עוד ספר מסדרת "מאה מושגים ביהדות" של הרב לאו, הפעם זה לא המקרה, וראוי לא לתת לחזות התמימה של הספר לבלבל אותנו.

מפני שבפנים מצפה לקוראים משנה תיאולוגית סדורה ומרתקת של תלמיד רציני של הרב קוק. בעצם לונדין מגיש את פרשנותו שלו לתורת הרב קוק, ומציג בפני הקורא פרשנות תיאולוגית נטורליסטית וכמעט-פנתאיסטית של היהדות.

ניקח למשל את המושג הבסיסי "אלוהים". על פי הרב לונדין מדובר ב"שורש נקודת החיים של המציאות האינסופית כולה". בהמשך לכך, משמעות הביטוי "אני מאמין באלוהים" היא "אני חי טיפה של חיים ממרחב הקיום האינסופי". הבנתם? מדובר בתרגום (ועדכון) של התפיסה הפנאנתאיסטית-הגליאנית של הרב קוק לשפה עכשווית, ואף בניסיון, יומרני למדי, להכריז שזו בעצם היהדות.

הנה עוד דוגמא: מה פירוש עיקר האמונה "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח"? ובכן: "ישנו אידיאל עתידי (משיחי) המקדם את המציאות כל העת לעבר השלמות האינסופית. כל יום מגיע "קצת" משיח. כל יום העולם הולך והופך מעט יותר שלם."

בניגוד לרושם העולה מהכותרת שלו, אם כן, אין מדובר בספר למי שאין לו מושג ביהדות ומעוניין לקבל הסבר ראשוני. תחת זאת מדובר בספר תיאולוגיה עבור הקורא המשכיל, ואף כזו שאמורה להתחבב על אזנו של בעל הגישה הנטורליסטית-"מדעית". בהחלט מעניין.

תקוע, דאעש, ובעיית הישובים המעורבים

הפסלת אריאלה בית און הציבה פסל אישה בכיכר בהתנחלות תקוע, המוגדרת כישוב מעורב, דתיים וחילונים. תוך זמן קצר, מדווח חיים לוינסון, הונח ליד הפסל פתק ועליו נכתב: "לדעתי צריכים להוריד ת'פסל. זה עבודה זרה. אם לא תורידו אנחנו נשבור אותו". עוד קצת זמן עבר והאיום מומש: מישהו לקח פטיש ופגע בפסל. דאעש.

הסיפור העמוק כאן אינו חוסר הסובלנות והוונדליזם של אותם קוזקים של אלוהים, אלא הצפתה של בעיה עגומה שקשורה לישובים מעורבים: פעמים רבות אין בהם קבלה אמיתית של הזהות ועולם הערכים החילוני. התושבים החילונים נדרשים "להתחשב" באופן מתמיד, להתגמש ולהתכופף (הם הרי בסך הכל עגלה ריקה), ואילו הדתיים כמובן לא יכולים לוותר על עקרונותיהם, שהרי הם מחוייבים במצוות. לכן למשל גם כמעט בלתי אפשרי למשפחות חד-מיניות להתקבל לישובים שכאלה.

זאת גם הטרגדיה של תורת הרב קוק, שאינה מצליחה להגשים את עצמה בפועל (עוד מימי כשלון הדו-קיום בישוב קשת בגולן, בשנות השבעים), ולא מאפשרת הכלה דתית אמיתית של התרבות החילונית, ובאופן רחב יותר הכשלון המוחלט של הדתיות ההלכתית בימינו לקבל כלגיטימית את הקטגוריה "יהודי חילוני", שהיא קטגוריה נפוצה למדי בסופו של דבר. ועד שהעניין הזה לא ייפתר ישובים מעורבים יוגדרו על ידי רצונם הטוב של התושבים הדתיים בהם, כאשר תפקיד החילונים יהיה רק לומר "כן אדוני".

אלי אוחנה ואצילי הרוח

2015-01-29_071655

מאמר המערכת של בטאון בית הכנסת 'עולם קטן' (כותב: יוסף רוסו) מסביר מה ערכו של אלי אוחנה: שיער ללא קשקשים, בן דמותם של "המוני מזרחיים שמחבבים לאומיות ומסורת". אמנם כניסתו "הביתה" (כלומר למפלגה של המגזר) "גורמת לחלקנו בחילה", אבל צריך לזכור שיש לו ולדומיו "חיבור לא קוקניקי לקב"ה".

בהמשך מביא רוסו ציטוט מאת הרב קוק. למרות שלקוק יש כנראה חיבור קוקניקי לקב"ה, כמו רוסו הוא מצליח להבין את אלה שאין להם: "הצד
המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית" – כלומר הציונות הדתית היא "אצילי הרוח" והמזרחיים הם ה"המון".

אני רוצה לדלג ברשותכם על הגזענות הבוטה של רוסו, ולהפנות את תשומת לבכם לדגם האפולוגטי שבו הוא משתמש, שלובש צורה של התרצנות הפטריארכלית שנשמעת במגזר לא פעם. זו מספרת לנשים שאמנם רצונן להיות שותפות בעבודת ה' הוא חיובי, אבל שה"חיבור" שלהן אליו יתברך הוא "שונה", "פנימי", "פשוט", או "טבעי" יותר. כמו אצל המזרחיים עבור רוסו, גם כאן יש בהחלט צורך באיחוד בין שני הצדדים, גבר ואישה, אצילי רוח והמון. אבל ראוי לשים לב שבכל חיבור כזה ההיררכיה נשמרת – למעשה, היא אף מחוזקת. על פי הדגם הזה הצד העליון לוקח תחת חסותו את התחתון, מקבל ממנו מעט "טבעיות", ובתמורה מראה לו את האור ומאפשר לו, לצד הנחות, להגשים את יעודו. אבל שוב: רק בכפוף לצד העליון.

אלי אוחנה, אם במקרה אתה קורא את זה, רק שתדע שזה מה שחושבים עליך לפחות חלק מהדיירים בבית החדש שלך. הם אצילי הרוח ואתה ההמון. הם בעליך ואתה האישה שלהם.

פייגלין וכשלון החזון הקוקיסטי

עוד בקטנה על פייגלין, עם הכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, מן הסתם מפלגת בוטיק אישית. רן ברץ מסכם את כשלונו של פייגלין ומזכיר שהניסיון של פייגלין לכבוש את הליכוד לא היה כרוך רק בהכנסת אלפי מתפקדים טרויאניים שיהוו קבוצת לחץ על חברי הרשימה, אלא גם על התפיסה הקוקניקית הידועה בדבר ניצוצם היהודי החבוי של החילונים, ניצוץ שיהפוך ללהבה שומרת תרי"ג מצוות ברגע שמישהו יזכיר להם שהם יהודים וידבר אליהם בשפה "אמונית" דיה. ברץ מצטט את מיכאל פואה, סגנו של פייגלין ב'מנהיגות יהודית', כאומר ש"רוב גדול בליכוד מרוצה מאוד מכניסתה של 'מנהיגות יהודית' לתנועה […] רוב רובם של הליכודניקים האותנטיים מצפים למסר האמוני." מסתבר, אם כן, שלא מצפים ואפילו דוחים את המסר האמוני.

אבל לא רק פייגלין כמובן סומך על ההתעוררות הפתאומית של "עמישראל". קולות שונים סביב 'הבית היהודי' גם התחילו לדבר בהתלהבות על "חזרתו" של העם לכור מחצבתו וכו' וכו'. אני לא מכחיש כמובן את הפופולריות של בנט גם בקרב חילונים שונים, אולם הייתי מציע לפנות קודם כל להסברים נטורליסטים כשמנסים להבין תמורה חברתית. יותר נכון לנהל ככה קמפיין, שלא לומר מדינה. פייגלין למד את זה בדרך הקשה.

ערב השקה לספר 'קוקיזם'

אתמול התקיים עקב השקה לספר 'קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו' מאת פרופ' גדעון ארן. האולם היה לא מלא אלא מתפקע, והקלטתי את הדוברים, ביניהם אני, כדי שלא רק שמי שהגיע יוכל לשמוע. ו"ר הערב היתה פרופ' תמר אלאור.

בקצרה, אני דיברתי (דקה 5:35 והלאה) על שני הכשלונות של הקוקיזם, על הסיבה לכשלונות ועל שתי תולדות שנולדות מתוך אותם כשלונות. הכשלונות הן חוסר היכולת של גוש אמונים לקרב יהודים למורשתם ובעצם להחזיר אותם בתשובה, והתרסקות חלום ארץ ישראל השלמה. התולדות שציינתי הן ההתחרדות של ישיבות הקו והעניין הגובר בהר הבית, בהתאמה.

יהודה עציון (דקה 21:10 והלאה) דיבר על כך שהציונות הדתית מעולם לא אימצה במלואה את תורתו של הרב קוק, ושאף הוא לא אימץ את תורתו במלואה, שהיא הקמת תנועה עצמאית שתהיה תחילה עזר כנגד לציונות החילונית, ולבסוף תתפוס את הנהגת המדינה. במקום זה עסקו בפרשנות מטאפיזית לאירועים החילוניים. עציון סיכם שזו המשימה שלפנינו.

פרופ' עמנואל אטקס (דקה 38:28 והלאה) דיבר על המשקל המשיחי בתורתו של הרב צבי יהודה, על ההתעוררות שלו אחרי מלחמת יום כיפור דווקא, ועל האלימות שהוא נושא בתוכו.

ד"ר מיכאל פייגה (דקה 52:50 והלאה) דיבר על הספר מבחינה מתודולוגית ועל מה שלמד מגדעון ארן מבחינה זו.

דברי סיכום נישאו על ידי פרופ' ארן (דקה 1:09:25 והלאה). הוא התייחס בהם לשמונה נקודות שונות שמסכמות את מפעלו של גוש אמונים ומצבו כיום, מתוך השוואה לשאיפות דאז ולשאיפות שעדיין קיימות כיום.

הנה הקישור להאזנה.