קוקיזם

עם ישראל מחכה שתשתו כוס מים

מוטי קרפל הוא אינטלקטואל ותיק ומרכזי בציבור הציוני-דתי. בעל תשובה בעברו, ממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין, קרפל היה לתקופה גם עורך מגזין 'נקודה' וכיום בעל טור במקור ראשון. גילוי נאות: מדי פעם אנחנו גם מנהלים פולמוסים בינינו, בדרך כלל להנאת והעשרת כל הצדדים.
.
קרפל נטוע ברגל אחת במשיחיות הקוקיסטית (עם מעט קבלה של הרב יצחק גינזבורג) וברגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של ההוגה הציוני-דתי המרתק שבתי בן דב. את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.
.
השילוב הזה, מחד, מציג חזון משיחי אימננטי: מדינת ישראל כהתגלמות הרצון האלוהי שדוחף לגאולה שלמה אשר תבוא על ידי עליית בני הציונות הדתית להנהגת המדינה. עם-ארץ-תורה תחת כיפה סרוגה אחת לגאולה שלמה ומלאה סלה. מאידך, הדיאלקטיקה ההגליאנית מאפשרת להסביר כל מפלה כניצחון-בהיחבא וכל עיקול בדרך כתרגיל מבריק והכרחי. שילוב מנצח.
.
ראו למשל את המאמר להלן מגליון מקור ראשון של יום שישי. על פי קרפל עם ישראל מחכה לציונות הדתית (אלא מה), אבל מי שאמור להנהיג את המפלגה של הציונות הדתית היא דווקא אישה חילונית. למה? על פי קרפל רק מי שבא "מהציבור הכללי" יכול "לשדר על אותו תדר". הבנתם? צריך את הציונות הדתית בהנהגה, רק שלא טוב שמישהו מהציונות הדתית יהיה בהנהגה.
.
עלי להזכיר כי עד לפני כמה חודשים, כלומר עד לתבוסה הקשה בבחירות, קרפל היה בטוח שנפתלי בנט הוא האיש שיחבר-יגשר בין הסרוגים לכלל ישראל וינהיג את המדינה לגאולה. הסתבר שהציבור הרלוונטי, הדתי והחילוני, העדיף משום מה להצביע ליכוד, כלומר למפלגה חילונית שמונהגת על ידי אתאיסט. עוד לפני כן קרפל היה כאמור בשותפות רעיונית ופוליטית עם משה פייגלין, שגם הוא פועל בהתאם לאותה תוכנית ומייחל ש"העם" יבין שהוא זה שאמור להנהיג אותו לגאולה.
.
הזמן עבר, "העם" עדיין לא התעורר וגילה את הניצוץ הסרוג בנפשו, ובעוד שפייגלין מחליף את המשיחיות בליברטריאניות בתקווה לסחוף אחריו את ההמונים, מחליף קרפל את בנט בשקד. אולי הפעם זה יצליח.
.
אבל מה כבר יכול להצליח כאן? נאמר שאיילת שקד אכן מביאה יותר מנדטים מכל ציוני-דתי במדינה, מבנט ועד הרברפי, ואפשר גם לזרוק פנימה את אפי איתם, דניאל הרשקוביץ, זבולון אורלב, זבולון המר, חנן פורת וזרח ורהפטיג. האין זה אומר את ההפך המוחלט מכותרת מאמרו של קרפל? האין זה אומר שעם ישראל לא מחכה לציונות הדתית, אלא שהציונות הדתית מחכה לעם ישראל, כלומר לאיזה חילונית שתבוא להציל אותם?
.
עם כל הכבוד לרב קוק ולשבתי בן דב, נראה שהציבור היהודי בישראל לא ממש מחכה למשיח סרוג כיפה. הן פייגלין והן בנט לא הצליחו אפילו לעבור את אחוז החסימה. ואם הדיאלקטיקה ההגליאנית ועורמת התבונה מכתירות עכשיו אישה חילונית בראש המפלגה של הציונות הדתית, אולי הגיע הזמן להיפרד מהקונספציה המשיחית הספציפית הזאת? נכון שתמיד אפשר להכניס עוד גלגל שמיים למערכת הכוכבים התלמאית, אבל אחרי הגלגל האלף ואחד ראוי לאדם שמעוניין בגילוי האמת לשנות פרדיגמה.
.
מנגד, על החילונים בישראל לגלות נדיבות וללכת לקראת הציונות הדתית בזרועות פשוטות. אם סרוגי הכיפה זקוקים לחילונים ככלל, או לחילונית אחת מסויימת, יש לברך אותם בנדיבות ולומר בכיף גדול חברים יקרים. העגלות ריקות, התינוקות נשבו, אבל אם אפשר לעזור ליהודים במצוקה, אז באמת אהלן וסהלן. והאמת והשלום והטיולים בשבת אהבו.
.
20190727_205812

בבחירות לקו בארבע מכות. הציונות הדתית

ראשית, באופן הכי פשוט, כוחה המסומן פוליטית ירד משמונה לחמישה מנדטים, שישה אם נוסיף את אלי בן דהן שנכנס עם הליכוד. בכל מקרה מדובר בצמצום.
 
נכון, הציונות הדתית מיוצגת הן בליכוד והן בכחול-לבן, אבל רק כנספח, ורק בתפקידי-משנה. נכון, מטרת העל של המפלגה המגזרית – תקציבים לכל מני יוזמות ופרוייקטים, בישראל ובשטחים – תושג. אבל שוב, אם כל מה שרצינו זה להיות על תקן משגיח-הכשרות/השנורר הלאומי היינו יכולים להיות חרדים או להישאר מזרוחניקים.
 
שנית, המפלגה המגזרית עברה לידי החרד"ל. החרדים הלאומיים, בין 10% ל-15% מהציונות הדתית וכאחוז בודד מהאוכלוסייה היהודית בישראל שולטים כרגע על המסגרת הפוליטית של הציונות הדתית כולה. הרב פרץ וסמוטריץ' שניהם חרד"ל כתום עמוק, גם אם מסוגים מעט שונים.
 
זה אומר שתפיסת עולמם אינה תומכת באינטגרציה עם החברה הכללית (ואף לא עם אורתודוקסים שונים מהם) ולא באימוץ של רעיונות וערכים מודרניים. הם יחשדו בהומניזם, פמיניזם, ליברליזם וגם הדמוקרטיה עבורם היא על תנאי. בכך, ובאדיקות ההלכתית שלהם, הם שונים מאוד מרוב הציונות הדתית.
 
זה אומר שלרוב הציונות הדתית אין ייצוג במסגרת הפוליטית המובהקת שאמורה לייצג אותם. אם יאיר לפיד היה משכיל לשמור על נכסים ותיקים וחדשים כמו עליזה לביא, תהלה פרידמן ומשה קינלי טור-פז במקומות ריאלים הם היו יכולים עכשיו להיכנס לנישה הזאת באופן טבעי. במצה הנוכחי יש רק את אלעזר שטרן. אמנם, צביקה האוזר ויועז הנדל כבר צייצו בטוויטר שהם ייצגו את הסרוגים הנורמלים. קשה לי להאמין אבל נראה.
 
כל זה אומר שיש ציבור גדול וחשוב שאין לו בעצם נציגים בכנסת. וזה אומר שמערכת היחסים בין החרד"ל לשאר הציונות הדתית נכנסת לשלב חדש, של תלות חד-צדדית. זה לא יכול להיגמר טוב.
 
שלישית, בבחירות האלה הנראטיב הקוקיסטי הידוע על פיו הציונות הדתית (שמאמינה) תחליף את הציונות החילונית (שהתעייפה), קיבל סטירה לפנים (עקיבא ביגמן כתב על זה היטב אצלו בפייס).
 
הרי מה היה לנו שם? סיפור מרגש על סרוגי-כיפה שנחלצים להרים את סוכת דוד (מדינת ישראל) הנפולה בדיוק כשזו מאבדת תקווה וכוח. הם, השואבים את כוחם וצדקת דרכם לא מזכויות היסטוריות (בן גוריון) או ממשפט העמים (הרצל) אלא מהבטחה אלוקית, הם אלה שיביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת, כלומר אל הגאולה השלמה.
 
אמנם, לצורך כך צריך שהעם יבין שהם מושיעיו. אין בעיה, מסביר הרב קוק, ברגע האמת יתעורר הניצוץ החבוי בתוככי כל יהודי ויאשר שהוא והיא אכן מאוד מעוניינים שסרוגי-הכיפה הצדיקים ינהיגו אותו. מאז שנות השבעים ממתינים אפוא ציונים-דתיים שההנהגה החילונית תשקע ושהם יחליפו אותה.
 
אעפס זה לא קרה. בינתיים הקוקיזם כמסגרת אידיאולוגית חיה כבר מזמן מת, אבל את אותה הנחה של החלפת הנהגה היה אפשר למצוא במובלע אצל נפתלי בנט ובמוצהר אצל משה פייגלין. האחרון הרי קיווה שאותו ניצוץ יהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד. ובנט פשוט רכב על התקווה הזאת בקרב מעגלים שונים בציבור הדתי לאומי.
 
אבל הניצוץ מסרב להתעורר. ולא רק אצל כל העם, אלא אפילו אצל מספיק מצביעים כדי להעביר את שני הנ"ל מעל אחוז החסימה! עם ישראל אמר לא רבתי להנהגה ציונית דתית ואף לשאיפת הנהגה ציונית דתית. מסתבר שלגמרי רוצים חילונים עייפים ולא דתיים חדורי אמונה. אמנם פייגלין עדיין דבק בקונספציה והכריז ש"ילדנו תודעה חדשה אצל דור שלם", אבל האמת היא שאני לא זוכר דחייה כל כך ברורה של הנראטיב הקוקיסטי הזה, ריסוק כל כך מובהק של היומרה הריקה והמתנשאת הזאת.
 
ורביעית ואחרונה, כמובן, הזיהום הכהניסטי. את הבלוק הטכני בינתיים לא מפרקים, והגזענות הכהניסטית כבר מחלחלת לורידים. עוד רגע וישכחו שאי פעם היה הבדל בין הרב קוק לרב כהנא. רציתם עוד מעיכה קטנה של מורשת הרב קוק? קיבלתם.
Capture

התמונה מויקיפדיה

האם אכן היתה הציונות הדתית לפני 1967 יונית ומתונה?

הספר המרתק הזה הוא מחקר על מעין "תקופה עלומה" בתולדות הציונות הדתית, אותן שנים אגדיות שבין קום המדינה לששת הימים, השנים שלפני הפריצה והשתלטות של התיאולוגיה הקוקיסטית על הדתיים הלאומיים. דרור גרינבלום יצא לחקור את מה שעל פיו כמעט שלא נחקר, והוא היחס של הציונות הדתית באותה תקופה לכוח ולאלימות.
 
גרינבלום בעצם יצא לאשרר את התפיסה הרווחת, והיא שלפני שהרצי"ה נתן את הטון (המשיחי-אקטיביסטי שהפך עבור הציונות הדתית את מדינת וארץ ישראל לקודש קודשים) היתה הציונות הדתית יונה צחורה ומתונה, שמנהיגיה הפוליטיים – בורג, ורהפטיג, אונא, שפירא וכו' – עוקפים את מפא"י משמאל.
 
גרינבלום אכן מגלה שלל קולות מתונים בציונות הדתית. רבנים וחברי כנסת מדברים בחיוב על חוסר רצונו של הנוער הדתי להתנדב לקורס קצינים, על כך שיש להסתייג מ"מיליטריזם" (אונא), על כך שאין להטעין את מבצע קדש במשמעות דתית (סימון), על שיש להעדיף פשרה על מלחמה (שפירא), שאין ערך רב בגבורה פיזית (הרב נריה), ועוד. גם תנועת בני עקיבא ככלל קידמה קו מתון.
 
אולם גרינבלום לא מאשרר אלא מפריך מבחינתו את התפיסה שזו היתה עמדת הציונות הדתית כולה. אדרבה, הוא טוען, חלקים גדולים, ופעמים רובו של הציבור, החזיקו בעמדה אחרת. עיתון 'הצופה', שופרה המרכזי של הציונות הדתית, תמך בגישה מיליטנטית ומשיחית. גרינבלום מגלה קולות משמעותיים בציונות הדתית "שתמכו בשימוש בכוח בעקיבות ולעתים התעלמו משאלות מוסריות הכרוכות בהפעלתו. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אם כן, היו זרזים רבי עצמה להתגבשותן של עמדות אלה, להתפשטותן ולהטמעתן בציונות הדתית כולה, אך לא בהן תחילתה של התופעה."
 
הספר מביא שלל מקורות, תוצאה של תחקיר רחב ומרשים, והקריאה בו מעניינת ומאירת עיניים. עם זאת, עלי לומר שאינני יודע עד כמה הגילויים שמביא גרינבלום משמעותיים. האם צריך להיות מופתעים שהיו קולות כוחניים/אלימים/גזענים בציונות הדתית לפני 1967? והרי היו קולות כאלה בשמאל הפוליטי באותה תקופה, במפא"י, כלומר במיינסטרים הציוני דאז בישראל, ואין צורך להתחיל לדבר על הקצה הימני של הציונות החילונית. היתה זו הפתעה גדולה אם *לא* היו קולות כאלה גם בציונות הדתית.
 
מה שדורש הסבר אפוא הוא כיצד בעוד שבזרם המרכזי של הציבור הציוני בישראל הקולות האלה דעכו אחרי מלחמת יום הכיפורים והגיעו לשפל בשנות התשעים עם תהליך אוסלו, מוחלפים בגישה פייסנית מבחינה מדינית וליברלית מבחינה אידיאולוגית, בציונות הדתית הם רק התגברו, ודחקו החוצה את הקולות המתונים. כלומר הפיכתה של הציונות הדתית ללאומנית עדיין דורשת הסבר, משום שבניגוד לאחותה הגדולה והחילונית היא לא התמתנה, אלא להפך. (אין כאן, ככל הנראה, מסתורין גדול: הקוקיזם הציע נראטיב משיחי מפתה והזדמנות להרגיש חלוצים ומובילים, ומאוחר יותר אפשר לשער שהקשר בין הציונות הדתית לבין חלקי הארץ שעמדו למו"מ היה חזק הרבה יותר וקשור הרבה יותר לזהותם הבסיסית, כמו גם להון הסימבולי הטרי שצברו כ"חלוצים החדשים" – דהיינו מתנחלים).
 
הספר, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהווה על כן מחקר מרתק על העמדות השונות בציונות הדתית עד 1967, אולם לטעמי לא "מנפץ את המיתוס" כפי שהוא מתיימר. הציונות הדתית שלפני הקוקיזם עדין מצטיירת כמתונה, ודאי יחסית לחלקים לא קטנים מהציונות החילונית של אותה תקופה. הנה לסיום ציטוט מתוך הספר מאת הרב משה אביגדור עמיאל, רב העיר תל אביב וממנהיגי הציבור הציוני-דתי דאז, מ-1938, שמביע התנגדות ל"טרור שכנגד" שיזמו יהודים כלפי ערבים:
 
'לא תרצח' בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מהכלל. 'לא תרצח' כי 'שופך דם האדם בדמו ישפך', כי 'בצלם אלוהים עשה את האדם' וכל אדם בכלל יהיה מי שיהיה. […] אין כדאי לישראל להגיע אל מטרתו – הקמת בית לאומי בארץ ישראל – אם האמצעים להשגת המטרה יהיו פסולים, שכן המטרה הסופית של הציונות איננה רק רוב יהודי בארץ ישראל אלא המטרה של 'אחרית הימים' לתיקון עולם במלכות שדי.
 
מי יתננו רבנים ציונים דתיים כאלה היום.
Scan10084

מוטי קרפל מול נער גבעות – מאבק פרדיגמות בשולי הציונות הדתית

קחו לכם רבע שעה והקדישו את הזמן לאחד מהרגעים הטלוויזיונים הגדולים של השנה: באולפן לונדון את קירשנבאום יושב מוטי קרפל ומתפלמס עם צבי סוכות, כשברקע מפרשן רועי.
 
קרפל הוא מהאינטלקטואלים הבולטים של הציונות הדתית המשיחית כיום. הוא כתב לאחרונה פוסט שבו יצא בתקיפות כנגד נערי הגבעות וספציפית החשודים ברצח משפחת דוואבשה. על פי קרפל אנחנו אמנם חד-כיוונית בדרך לגאולה השלמה, אבל הדרך היא רק עם כל עם ישראל יחד, כלומר קמעה קמעה.
 
סוכות מגן על תרבות נערי הגבעות. מה אתם רוצים, הוא אומר, אנחנו בסך הכל צועדים בשבילים שסללתם: הולכים על הקצה, משגעים את צה"ל, מכופפים את החוק. האם לא תזכרו את סבסטייה? נוער הגבעות, הוא אומר, אינם עשבים שוטים, אלא היחידים שדווקא נאמנים לאתוס המתנחלי הותיק אותו למדו מהוריהם.
 
סוכות חבר בתנועת דרך חיים של הרב יצחק גינזבורג, שמנסה להכין תוכנית שלמה למדינת הלכה, ופה קבור הכלב. הוא למעשה פרש מהפרדיגמה הקוקניקית, שעם כל המשחק שלה עם החוק הקפידה לעשות רק את מה שחשה שאיתו רוב עם ישראל מאחוריה. לרב גינזבורג אין מנגנוני בקרה כאלה. לכן למרות שיש נקודת אמת במה שאומר סוכות, הוא בעצם מייצג אתוס אחר, שעולה בשולי הציונות הדתית אחרי קריסת הקוקיזם כפרדיגמה כוללת-כל.

הרב טאו והמטאפיזיקה של הר הבית

הרב טאו, מנהיג 'ישיבות הקו' של הזרם החרד"לי בציונות הדתית, תוקף את העולים להר הבית בחריפות:

"זה שיכולה לבוא פרחחית עם סכין מהמטבח ולדקור חייל יהודי, שעומד עם מדים של צבאנו שמייצגים את עמנו, זה אומר שכבודנו נגרע. זה בגלל יחס לא נכון למקום המקדש. אנחנו פוגעים בכבוד שלנו ומביאים לזה שמנסים לשחוט אותנו כמו ששוחטים תרנגולת בסכין, בצורה שפלה מאוד."

כלומר העליה להר הבית היא פגיעה בכבוד: של הקדוש (לעם), ולכן של העם (הקדוש). פגיעה בכבוד של העם מאפשרת פגיעה פיזית בגוף הפרטים שבעם בצורה חסרת כבוד.

אבל לא רק העולים להר מפחיתים מכבוד הר הבית, אלא גם מצעד הגאווה בירושלים, שמפחית מכבוד ההר ולכן מפחית מכבוד העם: "כשרוצים שתהיה כתובה על משכב זכור, כשזה קורה בירושלים והיא הופכת לבמה לנאצות הכי גדולות כנגד משפחה ונורמליות, זה פועל שיטושטש ההבדל בין קדושת הר הבית לקדושת שאר המקומות"

אבל רגע, יש גם בעיה עם האייפונים שלנו: "אנחנו קודם כל צריכים להשתחרר מהאייפונים שלנו, מתוך זה נהפוך להיות מכריעים בחברה ונוכל להכריע את רוח התקופה והזמן."

בקיצור, מיטב פיתולי תורת הסוד והמטאפיזיקה הקוקיסטית-טאואיסטית – רק כדי ליישר קו עם המיינסטרים החרדי. בשביל זה אכן צריך להיות רב גדול.

"עיין ערך יהדות" מאת חגי לונדין

yahadutttttt"עיין ערך יהדות" הוא ספר חדש מאת הרב חגי לונדין, ולמרות שהכותרת שלו רומזת, בצורה מבאסת למדי, על עוד ספר מסדרת "מאה מושגים ביהדות" של הרב לאו, הפעם זה לא המקרה, וראוי לא לתת לחזות התמימה של הספר לבלבל אותנו.

מפני שבפנים מצפה לקוראים משנה תיאולוגית סדורה ומרתקת של תלמיד רציני של הרב קוק. בעצם לונדין מגיש את פרשנותו שלו לתורת הרב קוק, ומציג בפני הקורא פרשנות תיאולוגית נטורליסטית וכמעט-פנתאיסטית של היהדות.

ניקח למשל את המושג הבסיסי "אלוהים". על פי הרב לונדין מדובר ב"שורש נקודת החיים של המציאות האינסופית כולה". בהמשך לכך, משמעות הביטוי "אני מאמין באלוהים" היא "אני חי טיפה של חיים ממרחב הקיום האינסופי". הבנתם? מדובר בתרגום (ועדכון) של התפיסה הפנאנתאיסטית-הגליאנית של הרב קוק לשפה עכשווית, ואף בניסיון, יומרני למדי, להכריז שזו בעצם היהדות.

הנה עוד דוגמא: מה פירוש עיקר האמונה "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח"? ובכן: "ישנו אידיאל עתידי (משיחי) המקדם את המציאות כל העת לעבר השלמות האינסופית. כל יום מגיע "קצת" משיח. כל יום העולם הולך והופך מעט יותר שלם."

בניגוד לרושם העולה מהכותרת שלו, אם כן, אין מדובר בספר למי שאין לו מושג ביהדות ומעוניין לקבל הסבר ראשוני. תחת זאת מדובר בספר תיאולוגיה עבור הקורא המשכיל, ואף כזו שאמורה להתחבב על אזנו של בעל הגישה הנטורליסטית-"מדעית". בהחלט מעניין.

תקוע, דאעש, ובעיית הישובים המעורבים

הפסלת אריאלה בית און הציבה פסל אישה בכיכר בהתנחלות תקוע, המוגדרת כישוב מעורב, דתיים וחילונים. תוך זמן קצר, מדווח חיים לוינסון, הונח ליד הפסל פתק ועליו נכתב: "לדעתי צריכים להוריד ת'פסל. זה עבודה זרה. אם לא תורידו אנחנו נשבור אותו". עוד קצת זמן עבר והאיום מומש: מישהו לקח פטיש ופגע בפסל. דאעש.

הסיפור העמוק כאן אינו חוסר הסובלנות והוונדליזם של אותם קוזקים של אלוהים, אלא הצפתה של בעיה עגומה שקשורה לישובים מעורבים: פעמים רבות אין בהם קבלה אמיתית של הזהות ועולם הערכים החילוני. התושבים החילונים נדרשים "להתחשב" באופן מתמיד, להתגמש ולהתכופף (הם הרי בסך הכל עגלה ריקה), ואילו הדתיים כמובן לא יכולים לוותר על עקרונותיהם, שהרי הם מחוייבים במצוות. לכן למשל גם כמעט בלתי אפשרי למשפחות חד-מיניות להתקבל לישובים שכאלה.

זאת גם הטרגדיה של תורת הרב קוק, שאינה מצליחה להגשים את עצמה בפועל (עוד מימי כשלון הדו-קיום בישוב קשת בגולן, בשנות השבעים), ולא מאפשרת הכלה דתית אמיתית של התרבות החילונית, ובאופן רחב יותר הכשלון המוחלט של הדתיות ההלכתית בימינו לקבל כלגיטימית את הקטגוריה "יהודי חילוני", שהיא קטגוריה נפוצה למדי בסופו של דבר. ועד שהעניין הזה לא ייפתר ישובים מעורבים יוגדרו על ידי רצונם הטוב של התושבים הדתיים בהם, כאשר תפקיד החילונים יהיה רק לומר "כן אדוני".

אלי אוחנה ואצילי הרוח

2015-01-29_071655

מאמר המערכת של בטאון בית הכנסת 'עולם קטן' (כותב: יוסף רוסו) מסביר מה ערכו של אלי אוחנה: שיער ללא קשקשים, בן דמותם של "המוני מזרחיים שמחבבים לאומיות ומסורת". אמנם כניסתו "הביתה" (כלומר למפלגה של המגזר) "גורמת לחלקנו בחילה", אבל צריך לזכור שיש לו ולדומיו "חיבור לא קוקניקי לקב"ה".

בהמשך מביא רוסו ציטוט מאת הרב קוק. למרות שלקוק יש כנראה חיבור קוקניקי לקב"ה, כמו רוסו הוא מצליח להבין את אלה שאין להם: "הצד
המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית" – כלומר הציונות הדתית היא "אצילי הרוח" והמזרחיים הם ה"המון".

אני רוצה לדלג ברשותכם על הגזענות הבוטה של רוסו, ולהפנות את תשומת לבכם לדגם האפולוגטי שבו הוא משתמש, שלובש צורה של התרצנות הפטריארכלית שנשמעת במגזר לא פעם. זו מספרת לנשים שאמנם רצונן להיות שותפות בעבודת ה' הוא חיובי, אבל שה"חיבור" שלהן אליו יתברך הוא "שונה", "פנימי", "פשוט", או "טבעי" יותר. כמו אצל המזרחיים עבור רוסו, גם כאן יש בהחלט צורך באיחוד בין שני הצדדים, גבר ואישה, אצילי רוח והמון. אבל ראוי לשים לב שבכל חיבור כזה ההיררכיה נשמרת – למעשה, היא אף מחוזקת. על פי הדגם הזה הצד העליון לוקח תחת חסותו את התחתון, מקבל ממנו מעט "טבעיות", ובתמורה מראה לו את האור ומאפשר לו, לצד הנחות, להגשים את יעודו. אבל שוב: רק בכפוף לצד העליון.

אלי אוחנה, אם במקרה אתה קורא את זה, רק שתדע שזה מה שחושבים עליך לפחות חלק מהדיירים בבית החדש שלך. הם אצילי הרוח ואתה ההמון. הם בעליך ואתה האישה שלהם.

פייגלין וכשלון החזון הקוקיסטי

עוד בקטנה על פייגלין, עם הכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, מן הסתם מפלגת בוטיק אישית. רן ברץ מסכם את כשלונו של פייגלין ומזכיר שהניסיון של פייגלין לכבוש את הליכוד לא היה כרוך רק בהכנסת אלפי מתפקדים טרויאניים שיהוו קבוצת לחץ על חברי הרשימה, אלא גם על התפיסה הקוקניקית הידועה בדבר ניצוצם היהודי החבוי של החילונים, ניצוץ שיהפוך ללהבה שומרת תרי"ג מצוות ברגע שמישהו יזכיר להם שהם יהודים וידבר אליהם בשפה "אמונית" דיה. ברץ מצטט את מיכאל פואה, סגנו של פייגלין ב'מנהיגות יהודית', כאומר ש"רוב גדול בליכוד מרוצה מאוד מכניסתה של 'מנהיגות יהודית' לתנועה […] רוב רובם של הליכודניקים האותנטיים מצפים למסר האמוני." מסתבר, אם כן, שלא מצפים ואפילו דוחים את המסר האמוני.

אבל לא רק פייגלין כמובן סומך על ההתעוררות הפתאומית של "עמישראל". קולות שונים סביב 'הבית היהודי' גם התחילו לדבר בהתלהבות על "חזרתו" של העם לכור מחצבתו וכו' וכו'. אני לא מכחיש כמובן את הפופולריות של בנט גם בקרב חילונים שונים, אולם הייתי מציע לפנות קודם כל להסברים נטורליסטים כשמנסים להבין תמורה חברתית. יותר נכון לנהל ככה קמפיין, שלא לומר מדינה. פייגלין למד את זה בדרך הקשה.

ערב השקה לספר 'קוקיזם'

אתמול התקיים עקב השקה לספר 'קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו' מאת פרופ' גדעון ארן. האולם היה לא מלא אלא מתפקע, והקלטתי את הדוברים, ביניהם אני, כדי שלא רק שמי שהגיע יוכל לשמוע. ו"ר הערב היתה פרופ' תמר אלאור.

בקצרה, אני דיברתי (דקה 5:35 והלאה) על שני הכשלונות של הקוקיזם, על הסיבה לכשלונות ועל שתי תולדות שנולדות מתוך אותם כשלונות. הכשלונות הן חוסר היכולת של גוש אמונים לקרב יהודים למורשתם ובעצם להחזיר אותם בתשובה, והתרסקות חלום ארץ ישראל השלמה. התולדות שציינתי הן ההתחרדות של ישיבות הקו והעניין הגובר בהר הבית, בהתאמה.

יהודה עציון (דקה 21:10 והלאה) דיבר על כך שהציונות הדתית מעולם לא אימצה במלואה את תורתו של הרב קוק, ושאף הוא לא אימץ את תורתו במלואה, שהיא הקמת תנועה עצמאית שתהיה תחילה עזר כנגד לציונות החילונית, ולבסוף תתפוס את הנהגת המדינה. במקום זה עסקו בפרשנות מטאפיזית לאירועים החילוניים. עציון סיכם שזו המשימה שלפנינו.

פרופ' עמנואל אטקס (דקה 38:28 והלאה) דיבר על המשקל המשיחי בתורתו של הרב צבי יהודה, על ההתעוררות שלו אחרי מלחמת יום כיפור דווקא, ועל האלימות שהוא נושא בתוכו.

ד"ר מיכאל פייגה (דקה 52:50 והלאה) דיבר על הספר מבחינה מתודולוגית ועל מה שלמד מגדעון ארן מבחינה זו.

דברי סיכום נישאו על ידי פרופ' ארן (דקה 1:09:25 והלאה). הוא התייחס בהם לשמונה נקודות שונות שמסכמות את מפעלו של גוש אמונים ומצבו כיום, מתוך השוואה לשאיפות דאז ולשאיפות שעדיין קיימות כיום.

הנה הקישור להאזנה.