קונסרבטיבים

רוב הציבור היהודי בעד השוואת תנאי הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים

סקר מעניין מאוד פורסם היום (מכון סמית):

71% מאזרחי ישראל היהודים סבורים שהחלטת הנשיא ריבלין לא לאפשר לרב קונסרבטיבי להתפלל בבית הנשיא היא שגויה (93% מהחילונים, 33% מהדתיים, 8% מהחרדים).

59% סבורים שיש להשוות את תנאי הזרמים הלא אורתודוקסים במדינה לתנאי הזרם האורתודוקסי (95% מהחילונים, 10% מדתיים, 0% מהחרדים).

מי שעוקב אחרי סקרים שכאלה לא מופתע: ישנו רוב מובהק ועקבי למען חופש דת במדינה: למשל, נישואים אזרחיים זוכים למעל 60% תמיכה באופן קבוע, סקר אחרי סקר. מה שמעניין כאן הוא הפער העצום בין הציבור החילוני (+מסורתי בחלקו, וחבל שלא הקדישו רובריקה מיוחדת לציבור הזה) לבין הציבור הציוני-דתי והחרדי. אותם ציבורים שנאבקים בחירוף נפש (ובצדק!) כדי שיניחו להם לנהוג כאמונתם (בדחיית לימודי ליבה, בהתחשבות באיסורי השבת, בכשרות בצה"ל, בענייני גיור, בתפילה בהר הבית) אינם מצליחים לראות את הדברים מתוך עיני הזולת, שגם הוא, כמוהם, מבקש לנהוג כאמונתו (או כחוסר-אמונתו).

חופש דת וחופש מדת הן זכויות יסוד של כל אדם וכל אזרח. אין אפשרות שרק קבוצה אחת תהנה מהן.

אף אחד לא מושלם, או איך הנשיא ריבלין מבאיש את שמו ואת שמה של ישראל

אתם אולי זוכרים איך לפני כחודש הורה ראש עיריית רחובות לבטל טקס בר המצווה לילדים עם צרכים מיוחדים רק משום שהיה אמור להתקיים בבית כנסת של התנועה הקונסרבטיבית בעיר. פשוט התנועה הקונסרבטיבית מעלה ילדים שכאלה לתורה, מה שאין כן הזרם האורתודוקסי.

אז אחרי חצי שנת לימוד אינטנסיבי בתוכנית ייעודית שפיתחה התנועה המסורתית בעשרים השנים האחרונות, המותאמת במיוחד לילדים אלה, ולאחר החזרה הכללית אשר קיים רב הקהילה מייקי גולדשטיין, עם הילדים, בבית הכנסת, 48 שעות לפני הטקס פוסק ראש העיר שהטקס יתקיים רק בבית כנסת אורתודוקסי, ורב אורתודוקסי הוא שינחה אותו. לא היה שיעור לעגמת הנפש של הילדים והוריהם. הם אולצו לקבל את הדין, שהרי אין חופש דת באמת בישראל, ואף לחתום על כתב הסכמה המאשר כי ילדיהם ילמדו מחדש לקראת הטקס.

מה שאתם כנראה לא יודעים הוא שמאז מסעיר הנושא את העולם היהודי כולו. תחום חופש הדת רגיש במיוחד ליהודים אמריקאים, וספציפית בכל הקשור לישראל (ע"ע נשות הכותל). נכתבו מאמרים והובעו מחאות והועלתה זעקה רבתי, כיאה למהלך כוחני, גס רוח ודכאני שכזה.

בשבועיים האחרונים, ביוזמת המשרד לענייני תפוצות (נפתלי בנט), התגבשה פשרה דיסקרטית ולפיה בית הנשיא יארח את הטקס, אותו יובילו בצוותא הרב מייקי גולדשטיין יחד הרב ד"ר בני לאו, על פי מתכונת מוסכמת שגובשה בין שני הרבנים. הגם שיש בפשרה מימד מובנה של אי-הכרה בלגיטימיות של רב שאיננו אורתודוקס לקיים לבדו טקס בר מצווה בישראל, הסכימה התנועה הקונסרבטיבית לפשרה מתוך רצון להרגיע את הרוחות, לטובת תדמיתה של מדינת ישראל וכמובן לטובת הילדים, שעדיין מצפים לטקס שלהם ולא ממש מבינים למה לא נותנים להם לעלות לתורה.

הורי הילדים עודכנו על מתכונתו החדשה של הטקס רק לאחר שקיבל אישור רשמי שהמתכונת מוסכמת על כל הצדדים. לאחר מפח הנפש, ההודעה התקבלה בשמחה מובנת. בהתאם להסכמה זו אף קיימו אנשי המקצוע של התוכנית פגישת עבודה בבית הנשיא, עם צוות בית הנשיא ועם נציג המשרד לענייני תפוצות, בה סוכמו כל פרט מפרטי הטקס המתוכנן (מדובר באירוע מורכב, המותאם במיוחד לילדים אלה שחלקם לא מסוגלים לבטא עצמם באמצעים מילוליים).

אלא שאז התערב הנשיא ריבלין בעצמו, ופסק שלא יהיה רב לא-אורתודקוסי בבית הנשיא. רב אורתודוקסי הוא שינהל את הטקס לבדו. בית הנשיא אימץ, הלכה למעשה, את עמדתו של ראש עיריית רחובות, והלא-אורתודוקסים הודרו. אחרי שהסכימו להתפשר הם קיבלו סטירה מצלצלת.

הנשיא ראובן ריבלין חוטא פעמיים: ראשית, כנשיא המדינה, הנשיא של כל אזרחי המדינה, אין לו רשות להפלות אנשים על בסיס דת. הרי לא נעלה על הדעת מצב בו הנשיא מדיר מבית הנשיא איש דת דרוזי או מוסלמי, נכון? האם איש דת יהודי אפשר לפסול רק מפני שהנשיא לא מחבב אישית את מנהגיו? הנשיא יכול באופן פרטי להאמין במה שהוא רוצה, גם שהרבי מליובאוויטש הוא המשיח. אבל כדמות ציבורית, ודאי כדמות הציבורית הבכירה בישראל, אין לו שום רשות לקבוע על סמך אמונותיו מי כשר ומי אינו יהודי טוב מספיק כדי לבוא בשערי בית הנשיא.

שנית, הנשיא חוטא גם כלפי חופש הבחירה הדתית של אותן משפחות, הורים וילדים, אשר בחרו באופן מאוד ברור לקיים טקס קונסרבטיבי, ולא אורתודוקסי. מאיפה החוצפה לכפות עליהם רב שהם אינם רוצים בו? מנין עזות המצח האורתודוקסית הזאת לדכא במדינה דמוקרטית את אמונותיו של הזולת? האם הנשיא עצמו היה מרשה למישהו אחר לקבוע עבורו כיצד בנו יעלה לתורה?

כרגע העניין שוב התפוצץ.

מכתב רשמי מטעם התנועה המסורתית נשלח לנשיא. מאמרים פורסמו, בין השאר בוושינגטון פוסט ובנ"י טיימס. הרב סטיב וורניק, מנכ"ל התנועה המסורתית בארה"ב הוציא מייל לרשימת תפוצה המונה מאות אלפים שבו הוא קובע ש-Enough is Enough, ושאי אפשר להרשות את המשך האפלייה וההדרה של הזרמים הלא-אורתודוקסים. המטרה שלהם כרגע היא לחייב את קיומו של הטקס כמתוכנן.

ואי אפשר שלא להצטער על המצב העגום שבו נמצא חופש הדת בישראל. ועל המצב העגום שהכניס את עצמו (ואת מדינת ישראל) אליו הנשיא ריבלין. זה מעציב וזה מביש.

כפייה דתית מאת ראש העיר רחובות רחמים מלול

ראש העיר רחובות, רחמים מלול (לשעבר ש"ס וכיום ליכוד) ביטל טקס בני מצווה לילדים בעלי מוגבלויות שכליות בבית כנסת קונסרבטיבי, מפני שמדובר, אה, איך לומר, בבית כנסת קונסרבטיבי.

על פי התנועה הקונסרבטיבית גם מוגבלים נחשבים למניין והם זכאים לקרוא בתורה, ומובן למה הורים לילדים כאלה ביקשו לחגוג שם את בר המצווה של ילדיהם (וילדותיהם, כי גם נשים עולות לתורה אצל הקונסרבטיבים, רחמנא ליצלן). אבל מי שחשב שיש חופש דת בישראל כנראה שוב הופתע לרעה.

על פי ראש העיר מלול אין לו בעיה שיחגגו איפה שהם רוצים, "אך לא כחלק מטקס רשמי שמאורגן על ידי בית הספר שאמור להיות מקובל על כל ההורים". כלומר כל ההורים האורתודוקסים כמובן. ההורים הקונסרבטיבים יכולים ללכת לחפש. ישראל כמדינה דמוקרטית עבור האורתודוקסים שלה ואורתודוקסית עבור שאר תושביה.

סקר ענק על יהדות ארה"ב

מכון Pew פרסם היום סקר ענק על יהדות ארה"ב, שנערך בין 70,000 איש, וכלל ראיונות עם 3,500 מהם. הנתונים רבים ומגוונים, והנה כמה עיקריים ומעניינים:

יש כ-6.7 מיליון יהודים בארה"ב. הם מחולקים לזרמים הבאים: 35% רפורמים, 18% קונסרבטיבים, 10% אורתודוקסים (בתוכם 6% חרדים) ו-30% שאינם שייכים לשום זרם על פי עדותם. שיעור היהודים שמעידים ש"אין להם דת" הוא 22% (מעט יותר משיעור האמריקאים בכלל המעידים כך, 20%). 44% מהיהודים נשואים ללא-יהודים.

מבין הזרמים, החדשות הרעות ביותר מונחות לפתחו של הזרם הקונסרבטיבי. רק 36% מאלו שנולדו קונסרבטיבים ממשיכים היום להיות קונסרבטיבים. זאת לעומת 48% מאלו שנולדו אורתודוקסים, ו-55% מאלו שנולדו רפורמים. שימו לב שהלעג האורתודוקסי כלפי הרפורמים, כאילו שצאצאיהם אינם ממשיכים בדרכם, אינו במקום. עוד פחות אורתודוקסים ממשיכים בדרכי הוריהם. בהמשך לכך, 15% מאלה שנולדו אורתודוקסים הפכו לקונסרבטיבים, 11% לרפורמים.

על השאלה "מה המשמעות של להיות יהודי עבורכם?" ענו 73% שמדובר בזכר השואה, 69% בהתנהלות מוסרית, 49% קבעו שסקרנות אינטלקטואלית זה העניין, 43% הדאגה לישראל, 42% סבורים שחוש הומור הוא המהות, ו-19% ששמירת מצוות היא דווקא העניין היסודי ביותר.

68% קובעים שאפשר להיות יהודי בלי להאמין באלוהים. כך קבעו 50% מהחרדים, 70% מהמודרן-אורתודקוסים, 56% מהקונסרבטיבים ו-66% מהרפורמים. שימו לב שלכאורה לזרמים הליברלים יותר חשוב יותר מהמודרן-אורתוקדוסים להאמין באלוהים. לחרדים הכי חשוב. ולמרות זאת, הליברלים מאמינים פחות: 96% מחרדים מאמינים, 77% מהמודרן-א', 41% מהקונ' ו-29% מהרפורמים.

מבחינה כלכלית, ב-8% העליונים של אוכלוסיית ארה"ב מבחינת הכנסה נמצאים 24% מהחרדים, 37% מהמ"א, 23% מהקונ' ו-29% מהרפורמים.היהודים עשירים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה, והכי עשירים המודרן-אורתודוקסים.

עוד על הדו"ח:
דיווח באתר המכון: http://www.pewforum.org/2013/10/01/jewish-american-beliefs-attitudes-culture-survey/
הדו"ח עצמו: http://www.pewforum.org/files/2013/10/jewish-american-survey-full-report.pdf
באתר פורוורד: http://forward.com/articles/184795/jews-bound-by-shared-beliefs-even-as-markers-of-fa/?p=all#ixzz2gRMcsIW8
בבלוג של פרופ' אלן בריל (בו נעזרתי):
http://kavvanah.wordpress.com/2013/10/01/pew-report-on-american-jewry-some-observations

תוצאות משמעותיות בסקר דת ומדינה

ישנן שלוש תוצאות משמעותיות מאוד לדעתי בסקר שהתפרסם עכשיו בוואינט:

ראשית, היחס לנישואין: 62% מהאזרחים היהודיים במדינה תומכים בחופש גמור בסוגיית הנישואין, כלומר בהכרה רשמית של המדינה בנישואים דתיים של כל הזרמים וכן נישואים אזרחיים. זה די מובן – ישראל היא בכל זאת הדמוקרטיה היחידה בעולם שזה לא המצב בה.

שנית, 61% היו עדיין מעוניינים להינשא בנישואים אורתודוקסים, 21% היו מעוניינים להינשא בנישואים אזרחיים, ו-13% היו מעוניינים להינשא בנישואים רפורמיים או קונסרבטיבים. הנתון האחרון הזה הוא המשמעותי, משום שהוא מאשר שיש אחוז ניכר של אזרחי ישראל המזהים עצמם עם הזרמים היהודיים הללו. כזכור, בסקר אבי חי משנת 2009 נמצאו 7.6% שמגדירים עצמם ר' או ק', ובסקר המרכז הישראלי לדמוקרטיה מיוני השנה התגלה ש-7.1% מאשרים הגדרה כזאת. אני מניח שהסקר הנוכחי מבטא את סלידתם של ישראלים רבים מהרבנות הראשית, עד כדי כך שגם אם הם לא מגדירים עצמם כר' או ק', הם לא מוכנים להתחתן ברבנות, שהיא מבחינתם האורתודוקסיה (כמה חבל). כך או כך, יש כאן עדות נוספת לשיעור הגדול למדי של יהודים ישראלים שהם רפורמים או קונסרבטיבים. תארו לעצמכם מה היה שיעורם אם המדינה היתה גם מממנת את התנועות האלה ומכירה בנישואיהן.

שלישית: היחס לגיור. לדעתי מדובר בתוצאות דרמטיות. 39% בעד גיור אורתודוקסי בלבד, 36% מוכנים לכל גיור(!), כולל לא דתי(!), ו-25% בעד כל טקס דתי בארץ ובעולם. למה אלו נתונים מדהימים למדי לדעתי? משום שהגיור נוגע לא רק ליחס שלנו לדת, ולא רק ליחס שלנו לרבנות. ישראלים רבים לא ממש מתחברים לדת וממש ממש מתעבים את הרבנות. זה ידוע ומובן. אלא שגיור נוגע גם בהגדרת הלאום שלנו. בישראליות שלנו. היה נדמה לי שישראלים רבים יותר מתעקשים שהצורה האורתודוקסית לגיור היא הדרך היחידה להפוך ליהודי. מסתבר שלא. 61% מוכנים לגיור שונה, ולמעשה לגיורים שונים, לצורות שונות ומגוונות להפוך ליהודים. האמירה כאן היא בעצם זאת: מי שמרגיש עצמו יהודי, אהלן וסהלן, זה לגמרי מספיק. פירושו של דבר: היהדות שלנו, ואיתה הישראליות שלנו, נפרדות לשלום מההגדרה השושלתית-שבטית-גנטית, ואלה חדשות טובות לדעתי.

ורק אסייג: הסקר נערך על ידי מכון סמית, אולם יזמה אותו עמותת חדו"ש. עם כל הכבוד למקצועיות המכון, הייתי שמח אם במקרה כזה השאלות שהופנו לנסקרים היו מתפרסמות, כדי למנוע חשד להטייה.

בנט מכיר בקונסרבטיבים

שחר אילן מפנה את תשומת לבנו למאורע חסר תקדים שלא שמנו לב אליו. שר הדתות נפתלי בנט הכיר, בינתיים במילים בלבד, בזרם הקונסרבטיבי. אבל שימו לב אילו מילים:

אני מוקיר מאוד ומעריך מאוד את התנועה שלכם […] רבות ורבנים יקרים, אני שמח שהיה לי הכבוד לדבר איתכם. […יש] לייצר דיאלוג לא מתוך תחושה שמישהו עליון למישהו, אף אחד לא יותר טוב מהשני, אלא מתוך שותפות. אני מתחייב לשולחן עגול שלצידו ישבו יהודים בני כל הזרמים – קונסרבטיבים, ורפורמים, ואורתודוכסים […] אני לא השר של המגזר. אני מתכוון לשרת את כל עם ישראל […] אנחנו נכנסים לעידן חדש.

האם סוף סוף זכינו לשר דתות שמבין שהיהדות לא מונחת בכיס של אף אחד? נשמע בלתי יאמן. וכנסו כדי לקרוא את תגובתו של ידידיה מאיר, חרדי המחמד שמתגלה כלא כל כך נחמד.

כ-7% מאזרחי ישראל רפורמים או קונסרבטיבים

בסקר גוטמן אבי-חי משנת 2009 התגלה ש-7.6% מהאוכלוסייה היהודית בארץ מגדירה עצמה כשייכת לזרם הרפורמי או הקונסרבטיבי (להשוואה, יש אחוז דומה המגדירים עצמם חרדים). הממצאים האלה התקבלו אז בהפתעה, שלא לומר תדהמה, ורבים התקשו להאמין שאכן כצעקתה.

המרכז הישראלי לדמוקרטיה פרסם אתמול ממצאים של סקר משלו, שמהם עולה תמונה דומה: 7.1% מאזרחי ישראל היהודים המגדירים עצמם רפורמים או קונסרבטיבים. מדובר בהחלט במיעוט, אבל מיעוט לא קטן – ביחד הם כמו החרדים כאמור. ויש לשים לב שזרמים אלה פועלים כמעט ללא כל תמיכה ממשלתית, להבדיל מהחרדים או מהציונים-דתיים כמובן.

באותו סקר נשאל הציבור האם "תומכים או מתנגדים כיום להשוואת מעמדם החוקי במדינה של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי עם המעמד של הזרם האורתודוקסי." 59% ענו שהם בעד. ואכן, הגיע הזמן. היהדות לא שייכת לאף זרם אחד, ובטח שהמדינה אסור לה לבחור זרם ספציפי ולתמוך (כספית, חקיקתית, משפטית) רק בו. קדימה, תנו לנו חופש דת.

2013-06-20_172407

חופש יהודי באמריקה

אחרי שפרסמתי כאן את רשמיו של חבר על החגים האחרונים בבתי כנסת של התנועות הלא-אורתודקוסיות בארה"ב, קיבלתי תגובות שונות, רובן מאשימות את הכותב בדעה קדומה שלילית לגבי מושא כתיבתו. ובכן ראשית אומר שהכותב, יניב, אינו אורתודוקסי או אוהד אורתודקוסיה, ולא התכוון ללעוג או לחילופין לעשות נעים לאף אחד. אני ביקשתי ממנו שיכתוב מה היה, והוא כתב, בקלילות ועם קצת הומור כמובן.

בכל מקרה, ברשימה כאמור עוררה חוסר נחת בקרב רבים, ואחד מהם ביקש להשיב. הכותב להלן הוא אורי אלון, תושב ביקון (Beacon) ניו-יורק, שמלמד שם עברית ומגדל שם ילדים. החוויה שלו של החיים היהודיים בארה"ב, כפי שמיד תראו, שונה מאוד.

חופש.

בשמחת תורה מצאתי את עצמי מבצע כפייה דתית על אמא שלי. היא באה לבקר אותנו באמריקה ואני רציתי שתשים כיפה ואולי אפילו טלית בבית הכנסת שלנו. ככה, חשבתי שזה יעשה לה טוב להרגיש קצת אמריקה ולי יהיה טוב שתרגיש אמריקה, שנרגיש אמריקה ביחד ומה יותר אמריקה מאשר אשה עם כיפה וטלית? אז מה אם היא לא רצתה. אני מניח שככה מרגישים רבנים שמחתנים חילונים – אחרי דיון קצר פשוט הכרחתי אותה, ידעתי ללא כל ספק מה טוב בשבילה והנחתי בנחישות כיפה על ראשה. היא הרגישה לא נעים ואני הרגשתי לא נעים והכיפה הרגישה לא נעים וכולנו הרגשנו קצת לא נעים ביחד. האמת – זה באמת נורא לא כיף לכפות משהו על מישהו. לבי לבי עם הרבנות, באמת שזה לא נעים להרגיש שאתה כופה את דעתך על מישהו אחר, אפילו אם זה לכפות על מישהי את החופש לשים כיפה ולהתפלל עם גברים. למזלנו הרב אין לי את הסמכות החוקית למרר את חייה של אישה שלא שמה כיפה, אפילו אם היא אמא שלי. אבל בכל זאת – היה מעניין להיות לרגע בנעליים של אלי ישי. אני מקווה שלעולם לא אנעל אותם שוב אבל אולי יש מה ללמוד מהסיטואציה הזאת, ביחוד לאור העובדה שאני מה אכפת לי בכלל מכיפות ומכל העסק הדתי הזה.

אמריקה.

מה, תאמין לי, איך יפה פה, איך החיים טובים האא? נהיית אמריקאי קצת, לא? האמת? כן, יש פה לא מעט דברים טובים ולמה לא לתת קרדיט שנזכה לאיזו מצוות פירגון קטנה לאחרי החגים. יודעים מה הדבר הכי יפה פה בעיניי? (חוץ מהטבע) חופש, בייחוד חופש דת. אולי זה נימוס, תרבות, הפרדת דת ממדינה או השד יודע מה אבל אם הייתי צריך לעשות איזה מדד חופש אישי אז בארץ הוא היה מגיע לאיזה חמש ורבע ופה הוא מתקרב לתשע. כן, יש פנאטים, מפגרים, אדישים, קנאים, מיליטנטים ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אף אחד לא דוחף ת'אף שלו לחיים הפרטיים שלנו ואף אחד (חוץ ממני) לא מכריח אף אחת לשים כיפה או קובע איך צריך להתחתן, להתגרש, להיקבר, להתגייס, להשתמט ועוד ועוד. נכון, יש להם פה איזה תסביך עם הפלות ולא מעט מלחמות ואי צדק ועוני ועוד ועוד, ממש לא חסרות כאן בעיות אבל זה באמת (באמת) לא שייך – ברמה היומיומית אני מרגיש חופשי כמו שאף פעם לא הרגשתי בארץ. ואני לא אומר אמריקה ולא כל מי שגר כאן אלא מדבר על המקום בו אנו גרים בין הנהר להר בצפון ניו יורק. לא חייתי בכל אמריקה בשביל להגיד משהו על כולה. אולי זה כי אנחנו מהגרים ואולי כי השוליים פה מספיק רחבים כך שהם יכולים להכיל אותנו מבלי שנחשוש לצאת מהדף ואולי מסיבות אחרות שקשורות בסיטואציה שלנו. עלינו ועלינו בלבד אני מדבר.

בחירות.

החופש מתוק מדבש. הבחירות שלנו כאן בנושאי יהדות באות מאיתנו ומאתנו בלבד. הרבנות, הכיבוש, אלי ישי ודומיהם לא משחקים תפקיד באם ואיך אני רוצה שהבנות שלי יגדלו יהודיות או לא. בעיניי זה המפתח לבריאות דתית. נכון – יש אשמה ובושה ומשפחה וקהילה ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אנחנו יכולים לחיות כאן כבודהיסטים, נוצרים, מוסלמים, חסרי דת או כמעט כל דבר שנרצה מבלי לבקש רשות מאף אחד ולמצוא את מקומינו וזה יהיה הרבה יותר קל לעשות את זה כאן מאשר בארץ. בחרנו להיות יהודים ומצאנו את מקומינו בקרב הרבה אנשים אחרים שעשו את הבחירה הזו, חלקם מחפשים משמעות רוחנית עמוקה וחלקם עושים זאת מסיבות אחרות ומי שלא רוצה עוזב ומי שמתעניין או מתחתן עם יהודי/ה לרוב מצטרף (והרבה פעמים הופך ליהודי יותר מעורב ממי שנולד יהודי) וככה בעיניי זה צריך להיות. כל דבר אחר שכולל איזשהו ערבוב של דת ומדינה מריח לי לא טוב אחרי שחוויתי כאן כמה שנים של חופש דת. (לא, אין דבר כזה בארץ. אפילו לא קצת)

העתיד.

אז מה יהיה עם היהדות באמריקה, האא? מה הם יתבוללו כולם בסוף והציונות תוכיח את צדקתה כמו שאחרון הטוקבקיסטים ישמח לספר לנו? אני לא מתיימר להציג מחקר מקיף אלא רק לומר שאני אופטימי. אפילו מאוד אופטימי. יש פה דברים נפלאים ואם הייתי צריך להצביע על איזשהו זרם כללי ממספר היוזמות הברוכות שיצא לי להכיר או לקחת בהן חלק (א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י) אז הרבה אנשים כאן מחפשים משמעות חדשה ונעזרים ביהדות כדי למצוא אותה. במה זה כל כך שונה מבתי המדרש החדשים, מהבלוג של תומר ומדברים אחרים ומרגשים שקורים בארץ? אולי זה באמת לא כל כך שונה, אולי רק הסביבה השונה עוזרת לי להרגיש חלק מזה. מה שמאוד שונה ללא ספק הוא ההבדל העצום בחווית החיים בין להיות רוב ללהיות מיעוט ובעיני הצנועות עדיף לה ליהדות לחיות כמיעוט לפחות בכל הנוגע לבריאות רוחנית ולשמירה על זכויות אדם. האם אני מטיף למישהו להגר מהארץ? ממש לא, שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

הכללות.

איש חכם אמר פעם שאי אפשר לכתוב משפט מבלי להכליל. יכול מאוד להיות שהוא צדק אבל בכתיבה או בכל סוג של תיאור אמנותי של חוויה אני רוצה להיות מדוייק ככל האפשר. נכון, לא תמיד ואולי אף פעם לא ניתן להעביר בדיוק את אותה חוויה למישהו אחר. זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות.

בפוסט "דיווח מהחגים היהודיים בארה"ב" שהתפרסם כאן לאחרונה ועסק בחוויותיו של ישראלי אחד בשני בתי כנסת באמריקה מסכים המחבר שהרבנים והרבות הרפורמים מזכירים רשג"דים בצופים בעוד שאלה הקונסרבטיבים דומים דווקא לרואי חשבון או לסוכני ביטוח וזו הדרך לישראלי הממוצע לעשות הבחנות בינהם. הרָבַָֹּה (רבנית זו אשת רב, רבה זה רב אישה) שהנהיגה את הטקס הרפורמי היתה קצת מבוגרת ולכן הכותב מדמה אותה למרכזת הנהגה. חוץ מזה היא נשאה דרשה על מדד האושר העולמי שהיתה אולי קצת לא מעניינת, הכותב, בניגוד אלי, לא נראה מתרגש מעצם העניין של רבות וחזניות. אולי זה באמת לא כזה מהפכני ביחס לארץ אבל כשקראתי על כך דווקא מאוד התרגשתי מהאפשרות שרבה תשא על כך דרשה ביום כיפור, גם אם בעזרת מיקרופון.

ביום כיפור שעבר נשא הרב המקומי שלנו דרשה על תרבות הצריכה ובשנה הזו נשא דרשה על להיות במציאות לעומת לתעד אותה ועל מחילה לעצמנו כשער למחילה לזולת ולחיים במציאות. יכול להיות שיש לנו מזל להיות עם רב מעניין (באמת שיש לנו מזל, הוא רב מאוד מיוחד בעיניי וזה עניין לפוסט נפרד) אבל נזכרתי גם בדרשה שרב בחסות המדינה נשא בשבח כיבוש יריחו מחדש בחתונה שהייתי בה בהתנחלות לפני מספר שנים. גם היא היתה לא ממש מעניינת אבל לפחות המדינה מימנה את כל זה. אז נכתב. נכתב גם שכל העסק של בית כנסת רפורמי וקונסרבטיבי הזכיר לכותב כנסייה, נכתב ולפחות בעיניי לא ממש הוסבר למה ומה זה אומר. חוץ ממתי ואיך קמים. אז כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, מה העניין הגדול, קצת הומור וחוץ מזה אולי הם באמת קצת כמו רשג"דים ואני בכלל לא רפורמי אז מה אני נעלב בשמם בכלל. בא מישהו לבית כנסת, השתעמם מהדרשה ונזכר בפעולה של הצופים – מה רע? מי אני שאגן על מי שאני לא מכיר ולא תגידו על איזה מסכנים אי שם, על יהודים, ועוד אמריקאים רפורמים!

אז לא עליהם אני בא להגן. אם מישהו חושב ששמאלנים הם לא פטריוטים – דווקא על בני ארצי אני בא לשמור. כן, לשמור. מה שעשיתי בצבא מנומנם ועם דיסקמן  אני עושה כיום מנומנם אחרי שהבנות נרדמות עם מקלדת ופייסבוק, למען ייפסקו הכללות והשוואות שאינן במקומן. השוואות שבכוחן לחרחר בורות ואולי גם קצת חוסר עניין במשהו ששונה מאיתנו ושיכול דווקא לתרום לנו לא מעט. השוואות והכללות שמטרתן לעשות לנו נעים בגב. אני גם חושב שהמרחק בין להשוות רבנים לרשג"דים ללומר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי הוא קצר ומכיוון שהגשר גם ככה צר אז למה לנדנד אותו בלי צורך?

מי שמרגישה נתרמת מהשוואות של התנועה הרפורמית לצופים שיבושם לה ושיבושם לצופים. מי שמחפשת משהו קצת יותר מעמיק שאולי גם יעזור למצוא אלטרניבה לשליטת הרבנות והממסד הדתי בארץ ויפרה את שני הצדדים תוכל גם למצוא את מה שהיא מחפשת. בעזרת השם ובעזרת גוגל זה דווקא די קל.

ולסיום סיומת – סרט.

שאולי יעניין את קוראי הבלוג – הסרט Religulous מאת ביל מאהר, מומלץ בחום. עד כאן שידורינו להערב.

דיווח מהחגים היהודיים בארה"ב

יש לי חבר, ישראלי שלומד תואר מתקדם בסוציולוגיה באחת האוניברסיטאות בעיר אמריקאית גדולה. ביקשתי ממנו שיסכם את חוויותיו מהחגים שעברו עליו זה מכבר בבתי הכנסת הלא-אורתודוקסים. הנה הדיווח שהכין, לא נגעתי.

בשכונת מגוריי, שהיא שכונה אוניברסיטאית למדי אם כי לא רק, יש שני בתי כנסת: אחד רפורמי ואחד קונסרבטיבי. זה חוץ מהאופציות האורתודוקסיות – בית חב"ד שהוקם לפני שנים לא רבות ומארגן בית-כנסת ארעי בתקופת החגים, וארגון "הלל" שיש לו בית כנסת במבנה קבוע שפעיל בשנת הלימודים.

בשנה שעברה הייתי בערב יום כיפור בבית הכנסת הקונסרבטיבי. הייתה חוויה מעניינת. הזכיר לי יותר כנסיה מבית-כנסת, או ליתר דיוק הצגת תיאטרון, או טקס סיום באוניברסיטה. כולם נורא מנומסים ולבושים יפה, אם כי לאו דווקא בלבן, ויושבים במקום כל הזמן. כל העניין הזה של התרוצצות בבית-כנסת, אנשים שנכנסים ויוצאים וזה, כפי שמוכר לי מבתי הכנסת הישראליים – נראה מאוד לא מתאים לאווירה המנומסת. אנשים משתעלים רק בהפסקה בין התפילות. והרבי עומד על הבמה מול כולם ומדבר (במיקרופון! ביום כיפור!), ואומר לכולם באיזה עמוד לפתוח את הספר, ויש גם מקהלה שעושה קטעי קישור ווקאליים. אה, כן, והיה צריך לקנות כרטיסים לפני (סטודנטים מקבלים חינם). ולא צריך לומר, כמובן, שאנשים מתנהלים לבית הכנסת וממנו במכוניות.

השנה הייתי בבית הכנסת הרפורמי וניסיתי לבחון את ההבדלים. שוב היה מעניין מבחינה אנתרופולוגית/סוציולוגית, ודי יבשושי מבחינה רוחנית. למעשה, זה היה כמעט כמו הקונסרבטיבי מבחינת כל ההיבטים של טקס-הסיום של האוניברסיטה (המקהלה עם המיקרופונים, האנשים הלבושים יפה ומאוד מנומסים ולא זזים ומשתעלים רק בהפסקות), חוץ מהעובדה שהרַבית (רבה? רבי-נקבה? רבנית זה בטוח לא, אבל אני לא זוכר מה זה כן) הייתה אישה, וכך גם החזנית – אם כי ייתכן שגם בקונסרבטיבי הייתה חזנית, אני כבר לא זוכר, או לפחות הייתה יכולה להיות חזנית באופן היפותטי.

ישראלי עם רקע דתי אמר לי בשנה שעברה שההבדל בין קונסרברטיבים לרפורמים הוא שהרבים הקונסברטיבים נראים כמו רואי-חשבון או סוכני-ביטוח, ולעומת זאת הרביות הרפורמיות מזכירות רשג"דיות בצופים (גם הרבים הרפורמים מזכירים רשג"דיות בצופים). הניסיון המועט שלי עד כה בסך הכול מאשש את האבחנה המשעשעת הזו.

בית הכנסת הרפורמי שהייתי בו בערב יום הכיפורים הוא בית כנסת ותיק עם קהילה די מבוגרת, שלא לומר מזדקנת, ומבוססת מאוד – ולכן אולי גם הרבית הייתה קצת יותר מבוגרת מרשג"דית. אז אולי מרכזת-הנהגה. אבל שאר החוויה הייתה די דומה. אה, אבל עוד הבדל נוסף הוא שברפורמי גם היה על הבמה מערום ענקי של ירקות – דלעות, חצילים, חסות וכיו"ב – שלא ממש הבנתי מה קשור לכיפורים, ואח'כ קראתי בעלון בית הכנסת שזה 'קישוט-במה' שנתרם על-ידי כל מיני מגדלי ירקות מקומיים (ואורגניים! כמובן…) ובמוצאי יום כיפור הולכים לתרום את זה לבתי תמחוי. זו יוזמה נחמדה, אבל זה עניין קצת מוזר ונראה לי לא קשור כל הירקות האלה על הבמה ביום הצום.

ועוד עניין שהיה גם כן שונה הוא שבבית הכנסת הזה היו הרבה יותר זרים, כלומר אנשים שלפי המראה שלהם ברור שמבחינה 'גנטית' הם לא משוייכים למוצא היהודי, וואטאבר דאת מינז (כלומר – שחורים, אסייתיים למיניהם. שחלקם פשוט בני-זוג של יהודים ובאים עם בני-הזוג לבית הכנסת ביום הזה של השנה, אבל חלקם ממש התגיירו ומזהים עצמם כיהודים. למשל איזו פילוסופית-משפטנית די מפורסמת, שהיא גיורת – רפורמית – עקב נישואין, אלא שנישואיה הם כבר מזמן לשעבר ואילו היא מזהה את עצמה מאוד עם היהדות. היא התפללה באדיקות, ולמיטב הבנתי היא גם פעילה בבית הכנסת לא רק בחגים).

אופן כללי, בתי הכנסת האלה – גם הקונסרבטיבי וגם הרפורמי – מזכירים לי מאוד כנסיות. לא רק בגלל המקהלה והנגנים (לא היה עוגב, אבל היה פסנתר וצ'לו. בקונסרבטיבי נדמה לי שהיה כינור ולא צ'לו, ויש מצב אפילו שהיה עוגב), ולא רק בגלל שהקהל יושב וקם לפי הוראה מהרב(נ)ית, (ולא באופן אוטומטי כשכולם קמים או מתיישבים תוך הסתכלות לצדדים לוודא שזה הזמן שקמים או לא), ואפילו לא בגלל הדרשה – שהייתה די ארוכה ולא מאוד מעניינת, ועסקה ב"מדד האושר העולמי" ובכל מיני מחקרים של פסיכולוגיה חברתית – אלא בעיקר בגלל התחושה שעבור האנשים שמסביב, הדתיות או החוויה הדתית מתבטאת בעצם הנוכחות בטקס, גם אם אין יותר מדי שותפות אקטיבית.

מצד שני אולי זה לא יותר מדי שונה מבית כנסת אורתודוקסי בישראל וזה פשוט ההזרה של הסיטואציה שגורמת לי לחשוב ככה. בכל מקרה, לי באופן אישי היה די קשה להתחבר לתפילה מבחינה רוחנית. לא שבבתי-הכנסת האורתודוקסיים בארץ זה קל לי, אבל כאן הכול נראה לי "מזוייף" ו"לא-אותנטי", החל מזה שאנשים מדקלמים מלים בעברית שהם לא מבינים (זה מדהים כמה ששפה משמעותית בהקשר הזה! ומצד שני, גם בעברית הרי התפילות הן בשפה ימי-ביניימית ולפעמים אפילו ארמית ובלתי מובנת למדי; ומצד שלישי, גם אם השפה לא לחלוטין מבונת, בעברית לפחות אתה מזהה שורשים, מבנים, דברים שנראים לך מוכרים ואולי אפילו הופכים את זה אולי ל'קדוש' יותר – החיבור של ההבנה הכללית של המשמעות עם חוסר הבנה קונקרטית של במה מדובר) וכלה בזה שהם מדקלמים באנגלית ביחד עם הרב(נ)ית כל מיני משפטים מתורגמים מהתפילה, אבל בלי ניגון, בלי לחן, סתם דיקלום ברבים כמו באיזה תיאטרון מודרני שמנסה להנכיח את הניכור (וגם זה מדהים, כמה שהמוזיקה חשובה לתחושה הרוחנית).

בסופו של דבר ולמרות כל זאת התובנה שלי הייתה שאם שמים את כל ההזרה שחשתי בצד, יש דמיון רב בין זה לבין הבית כנסת האורתודוקסי המוכר לי משכונות מגוריי השונות בישראל, וזה משתי סיבות עיקריות, לכאורה מנוגדות אבל בעצם לא ממש:

1) עם כל הכבוד לתפילה ולרוחניות, בית הכנסת עבור האנשים הללו, ובעיקר ערב יום כיפור בבית כנסת עבור האנשים הללו (שעל פי ההגדרות הישראליות ייחשבו "חילונים", אם כי ההגדרות האמריקאיות והישראליות של חילוני/דתי מאוד שונות, ובמובן האמריקאי כנראה כן ייחשבו דתיים או לפחות affiliated בדת) – בקיצור החוויה של בית הכנסת כרוכה הרבה מאוד בלראות ולהיראות, או בלשון מופשטת יותר, בקהילתיות: מי הגיע ומי לא הגיע, ועם אילו בגדים, ומה חדש עם ההוא וההיא וכל השמוזינג והמינגלינג שמסביב. מהבחינה הזו זה לא מאוד שונה מבית הכנסת השכונתי שהייתי נוהג ללכת אליו בעיר מגוריי. בשלב מסויים נמאס לי מזה אז הייתי הולך ב'כל נדרי' לבתי כנסת אחרים בשכונות שכנות, מתוך מחשבה שבבתי הכנסת הלא-אשכנזיים, ולפעמים גם הפחות-בורגניים, יהיה פחות את העניין הזה של הלראות והלהיראות (אבל כנראה שהוא בהחלט היה ופשוט הרגשתי בו פחות כי זו לא הייתה השכונה שלי ולכן פחות הכרתי).

2) כשהסתכלתי מסביב בזמן התפילה הגעתי למסקנה שכמה שלי זה נראה "לא-אותנטי" ואפילו קצת מגוחך לפעמים, האנשים האלה מזדהים, או לפחות מזהים, וחלקם גם מתרגשים – בקיצור, שעבורם זו חוויה דתית לא פחות מהאופן שבו חילונים ישראלים מתרגשים לשמוע את החזן חוזר על הניגון המוכר של "אל הורית לנו לומר שלוש עשרה". כלומר, שיש שם איזו מידה של התעלות, או התרוממות רוח. ואין מה לעשות, "אבינו מלכנו" שכולם שרים ביחד בסוף התפילה – או כל דבר ששרים ביחד כנראה, ובטח במנגינה מוכרת, מעורר את זה קצת, גם אם רק קצת.

ולכאורה אולי אלה שני היבטים קצת סותרים – מצד אחד החולין של הלראות ולהיראות ומצד שני הקודש של התרוממות-הרוח הדתית, אבל למעשה ובבחינה לעומק אולי זה לא כל כך סותר, כי שניהם קשורים באיזשהו אופן לעניין של הקהילתיות והיחדיו (ואולי זה רק הסוציולוג שבי שמדבר כך…)

נ"ב –
עוד אנקדוטה אחרונה ליום כיפור – אחת התפילות האהובות עליי בימי הסליחות היא 'וידוי קטן' (אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'), גם בגלל שדופקים על החזה והפעלה גופנית תמיד יותר מעניינת מסתם לקרוא בקול, וגם בגלל שאני לא זוכר באיזה גיל זה היה שגיליתי שזה לפי סדר הא"ב, אבל מאז זה תמיד מרגש אותי מחדש (זה קצת כמו השיר של אחד מי יודע, למרות שזה לילדים עד היום אני נהנה מהמשחקים האלה של לספור לאחור. ואולי אני לא צריך להודות ברבים בילדותיות שלי…) בכל מקרה, השנה השתעשעתי לגלות שתרגמו את הרשימה לאנגלית לא באופן מילולי אלא באופן ששומר על המשחקיות של הסדר האלפביתי, הנה כך:

We all have committed offenses; together we confess these human shortcomings:
The offenses of arrogance, bigotry, and cynicism; of deceit and egotism, flattery and greed, injustice and jealousy. Some of us kept grudges, were lustful, malicious, or narrow-minded. Others were obstinate or possessive, quarrelsome, rancorous, or selfish. There was violence, weakness of will, xenophobia. We yielded to temptation, and showed zeal for bad causes.

מספריהם המתדלדלים של זרמי היהדות הלא-אורתודוקסים בארה"ב

ה- Forward מפרסם בסופ"ש האחרון מאמר על מצוקת הזרמים הלא-אורתודוקסים בארה"ב. הנה למשל התכווצותה של הקהילה הקונסרבטיבית במקומות שונים בארה"ב:

והנה פסקה שמתמצתת את העניין:

The parallel developments within all three of North America’s liberal Jewish denominations paint a picture of a growing crisis in liberal Judaism. Their long-standing central bodies are struggling to convince the synagogues that pay their bills of their relevance and usefulness.

והעניין הוא כזה: קיימת תנועה גדולה בארה"ב של "מניינים עצמאיים", כלומר התארגנויות לתפילה של יהודים אמריקאים שמסתייגים משיוך לזרם מוכר כלשהו. הם לא ממש רוצים לשלם את מיסי החברות הגבוהים, וממילא לא נראה להם שיש איזשהו צורך לתחזק מסגרת מוכרת. מדובר בביטוי של אינדבידואליזם והתנערות מסמכות, שמצד אחד מאפשרת יותר אותנטיות ו"חיבור" לתפילה התפורה לפי מידה, ומצד שני מפרקת חלקים מיהדות ארה"ב לא לזרמים, אלא ליחידות בודדות ולא-ממש-קשורות. התנועות הגדולות צריכות לחשוב איך להכניס חזרה את היהודים האלה תחת כנפי שכינתם.

ומה עם האורתודוקסיה בארה"ב? למרות הנתונים בסקר כאן, כנראה שהיא שומרת על גודלה, ואף גדלה. יש לכך סיבות רבות (למשל, הם יולדים יותר ילדים, או מתחתנים פחות עם לא-יהודים), אם כי הם עדיין קטנים הרבה יותר מהרפורמים והקונסרבטיבים.