על יהודים בחיפוש רוחני והקושי שלהם לבנות קהילות

רחל ורצברגר חקרה שתי קהילות ניו-אייג'יות ישראליות, ושתיהן התפוררו תוך כדי המחקר שלה. אבל זה לא היא, באמת. בספרה החדש Jews in the Age of Authenticity (שם מעולה, הוצאת Peter Lang) היא מפרטת את הסיבות לכך.

שתי הקהילות הן קהילת 'המקום' שהקים ר' אוהד אזרחי, וקהילת 'בית חדש' שהקים הרב מרדכי גפני. שתי הקהילות פעלו בתחילת שנות האלפיים והיו כל אחת ניסיון לחיים יהודיים ורוחניים חדשים – וקהילתיים. ורצברגר היתה איתם כשנתיים, חגגה חגים, התפללה, מדטה וכמובן ראיינה את החברים.

ורצברגר ממקמת את הדרישה לאותנטיות במרכז ממצאיה: חברי הקהילות ביקשו רוחניות אותנטית, וזאת בשתי דרכים: ראשית על ידי חיבור עם המסורת היהודית (כמובן בפרשנות מודרנית), ושנית על ידי חיפוש של חוויות רוחניות אישיות. החיבור הפנימי לאלוהות היה עיקרי בדרכם הרוחנית (כמקובל בזמננו). בשתי הקהילות פותחה פרשנות רוחנית למסורת היהודית, בשתי הקהילות שמו דגש על החוויה הרוחנית האישית, ובשתי הקהילות השימוש הרוחני במין, והעיסוק הרוחני במיניות, היה מרכזי.

ורצברגר עוסקת בהבניית אורח החיים היהודי-רוחני בניו-אייג' היהודי בכלל ובקהילות בפרט, בממשק בין עצמיות, אותנטיות וריטואל, ובאידיאל ה"חיפוש" המלווה את הקהילות. אותי עניין במיוחד הפרק בו היא עוסקת בהתפרקות הקהילות הללו. 'המקום' החליטו לפרק את החבילה בצורה שלווה בסך הכל, ואילו ב'בית חדש' הקהילה קרסה אחרי שנחשף שגפני ניצל מינית כמה מתלמידותיו.

על פי ורצברגר יש מן המשותף לסיפור פירוקן של שתי הקהילות. "ההתפרקות… קשורה באופן עמוק לפרדוקס שבניסיון ליצור קהילה שבה החברים עסוקים כל הזמן בחיפוש אחר העצמי האותנטי שלהם". במילים אחרות, המתח בין הרצון לחיות בקהילה לרצון לממש את העצמי היה גדול מדי בשתי הקהילות, והביא לפירוקן.

בקהילת 'המקום' היה דגש מכוון על חוסר ארגון והתנגדות לכל חוק. הספונטניות היתה אידיאל ורצונו של כל פרט כבודו המוחלט. באופן מובן, קשה בצורה כזאת ליצור קהילה. ב'בית חדש' ההנהגה הכריזמטית של גפני היתה אמצעי עיקרי לגיבוש הקהילה, וכשהתברר שכשל, והודח מתפקידו באופן מעורר השראה על ידי הקהילה, לא היה מה שיחזיק את החברים שם יחד.

ורצברגר מנתחת את הבעיות בכל קהילה בצורה מאירת עיניים ומעניינת, ומגישה לנו מחקר חשוב ומשמעותי על הרוחניות העכשווית היהודית בישראל. מחקרה מצטרף אל ספרים כשל יהונתן גארב, דלית שמחאי, יאיר שלג, סמדר שרלו ושלי, שמהווים יחד תחילתה של ספריה נאה בחקר הרוחניות העכשווית (היהודית) בישראל. כן ירבו.

קהילות יהודיות ישראליות

אם אתם גרים בתל-אביב אולי כבר נתקלתם בפרסום תחת הכותרת "יוצרים קהילה יהודית ישראלית". אתר 'סרוגים' מספר היום שמדובר ביוזמה של כמה בתי כנסת, גרעינים תורניים ועמותות ('ראש יהודי', 'גשר') לקירוב לבבות וליצירת קהילות סביב בתי כנסת. הנה:

בשלב ראשון מזמינים המארגנים של קהילה יהודית ישראלית את התושבים לתפילות ראש השנה, יום הכיפורים ולהקפות של שמחת תורה, אך הפעילות מתקיימת גם באמצע השבוע: "יש לנו פעילות לכל גיל- במקומות מסויימים יש חוג דרמה שבו הילדים יוצרים סרטים של סיפורי התורה, במקומות אחרים סדנאות אימון לרווקים ורווקות, הרצאות בנושא הורות יהודית ואפילו הרצאות ושיעורים לבני הגיל השלישי…", מספר דוד.

אז קודם כל אחלה. קהילה זה דבר חשוב מאוד מאוד. גם טבעי שקהילה תתגבש סביב מכנה משותף בסיסי כתרבות ודת משותפים. זה לא רק בסדר אלא גם חיובי. אני בטוח שלא צריך גם להיות מאמינים גדולים כדי להצטרף לקהילות האלה, ואתאיסטים גמורים, שעבורם מדובר בפולקלור ויידישקייט בלבד, יתקבלו בברכה.

מצד שני, אולי זה רק אני, אבל עולה באפי ניחוח של "מנהלת הזהות היהודית". לא שזה בהכרח רע, אבל זה יכול, אולי, להביא למצב שרק גרסה אחת של יהדות תתקבל באותן קהילות. למשל, אם יבקשו החברים בקהילה להתפלל בלי מחיצה, האם הדבר כלל יוכל לעלות לדיון? ומה בנוגע לעריכת בת מצווה בבית הכנסת, בה הבת עולה לתורה – או גרוע מזה, שרה? והאם זוגות חד מיניים, על ילדיהם, יתקבלו בברכה בקהילות, או שמא יהיה חשש מ"השפעה רעה" שלהם על הילדים האחרים?

אלה שאלות יומיומיות לחלוטין במציאות התל-אביבית של ימינו, והתשובות שמארגני הפרוייקט הזה יתנו להן תקבענה מאוד את אופיו. התשובות לשאלות האלה גם ילמדו אם הכוונה כאן היא לחנך את הציבור, ולהאיר את עיני התל-אביבים העיוורים, למלא את העגלות התל-אביביות הריקות, או שמא יש כאן רצון אמיתי ליצור לא מאמינים או חסידים או חילונים-אורתודוקסים, אלא *קהילות*, שבהן תמיד יש דיאלוג חי, ובהן תמיד החברים הם שותפים זה של זה, ולא תלמידים זה של זה.

וחוץ מזה, תעדכנו את ה'אודות' באתר.

אורן גני, ואחריו

ביום שישי הלך לעולמו אורן גני, מראשוני ומייסדי הטנטרה המינית בארץ. אורן התאבד, בהיותו בן שישים. לא הכרתי אותו ממש, אבל מכיוון שהוא גר בשנים האחרונות בקריית אתא, נפגשתי איתו כמה פעמים, וגיליתי אדם חכם וטוב. אוהד אזרחי, שהכיר אותו הרבה יותר טוב, כתב רשימה קצרה לזכרו, אבל לא רק לזכרו. הוא כותב גם על השוק האכזרי של הניו-אייג', בו מורים מבוגרים יותר נדחקים בפני צעירים ואגרסיבים יותר, והוא כותב גם על הצורך בבניית מנגנון חברתי שידאג ל"זקני השבט". הנה הפסקאות האחרונות ברשימתו:

מותו של אורן האהוב האיר לי את הנקודה הזו, ואני רוצה לתהות ביחד אתכם מה ניתן לעשות בנדון. כי זה לא רק אורן, זה משהו שקורה לזקני המורים במקומות רבים בעולם. רם-דאס, למשל, שהתחיל את דרכו בשנות השישים כבחור צעיר ועשיר שירש הרבה כסף ממשפחתו, הגיע לשנות האלפיים כמי שעבר שבץ מוחי, וכזקן חסר פרוטה. את כל חייו השקיע רם-דאס בהתפתחות רוחנית ובנתינה לאחרים, ואת כל כספו השקיע ביוזמות שונות שקידמו את הרוחניות באמריקה. למזלו הוא פעל באמריקה, שיש בה מסורת יציבה של נתינה ותרומה. מי שתורם באמריקה לא מרגיש פרארייר, כמו הישראלי המצוי, אלא כשותף למשהו גדול ובעל משמעות. לכן אנשים שאהבו את רם-דאס לקחו אותו תחת חסותם והוא חי כיום באחלה מקום בהוואי (דון ואני ביקרנו אותו לפני שנה. הוא חי באחד המקומות היפים בעולם, כשאנשים צעירים רואים לעצמם זכות לטפל במשק הבית שלו, ובצדק).

גם הרבי שלי – רבי זלמן שחטר – עלול היה להגיע למצב עגום למדי, לולי הקימו כמה מתלמידיו קרן מיוחדת שנועדה לתמוך בו בשנותיו האחרונות, ולאפשר לו ליצור את יצירות הרוח הבשלות, של אחרית ימיו, בשלווה ובנחת.

רבי שלמה קרליבך לעומתו היה חסר כל, וכשהלך לעולמו רק חובות הוא הוריש לבנותיו, למרות שמאות שירים שכתב הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית, ולמרות שאלפי אנשים הזילו מליוני דמעות בהלווייתו והעידו שהוא שינה את חייהם מקצה לקצה.

אז מה עושים? האם ניתן לחשוב על מערכת חברתית וכלכלית שנוכל, כחברה רוחנית, להתבגר אל תוכה, מערכת שלא תהיה כפויית טובה לזקני השבט שלה עצמה, אלא תתן להם מקום של כבוד בתוכה? האם ניתן לחשוב על מערכת חברתית-רוחנית שאפשר לכולנו לחיות בחברה שאיננה חברה קפיטליסטית אכזרית, אלא חברה של חמלה, אהבה וכבוד?

אכן, אחד הדברים המטרידים בניו-אייג', בעצם היותו תופעה מאוד מודרנית, הוא הדגש היחסית מועט שניתן על קהילה. מעניין אם יש סיכוי שזה ישתנה.