קבלה

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר בשבוע שעבר, תחת הכותרת "'אין כל צורך לתקן את העולם': קבלה וזוהר בתנועות נאו-קבליות". אני מדבר על השינויים בתפיסת הקבלה בקבלת הרב אשלג וממשיכיו. מגיבים על דברי פרופ' יהודה ליבס, פרופ' ארתור גרין, פרופ' בועז הוס ופרופ' משה אידל.

על 'קבלה ופסיכואנליזה' של חביבה פדיה

havחביבה פדיה היא לדעתי אחת החוקרות והאינטלקטואליות המבריקות של זמננו (לבד מזה שהיא סופרת ומשוררת מרשימה ביותר). מובן שמיהרתי לשים ידי על ספרה החדש, 'קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית' (ידיעות ספרים). ציפיתי לקרוא דברי מחקר המשווים ומקישים בין הקבלה לפסיכואנליזה (דבר שאם לא נעשה באופן מתוחכם מאוד יוצא מטופש מאוד), אבל הופתעתי לגלות לא פחות מאשר ספר שלא רק מדבר על, אלא מדבר את. כן, ממש כך: פדיה שוטחת לפנינו תורה רוחנית.
 
כפי שהיא כותבת כבר בעמוד הראשון: "שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית". העצמי כאן הוא "הממד העמוק או המוחלט של התודעה", שגם נוגע בטרנסצנדנטי. מדובר, אפוא בספר הדרכה למסע רוחני.
 
פרופ' פדיה היא חוקרת ותיקה של המיסטיקה היהודית וגם נינתו של המקובל הבגדאדי הרב יהודה פתיה. בספרה הנוכחי היא משלבת יותר מאי פעם בין המסורות האלה וכותבת לא רק כבת למסורת האקדמית אלא גם כמקובלת בת זמננו. היא לא חוששת גם להשוות בין הקבלה לשדות מיסטיים לא יהודיים כגון הזן, מפת הצ'אקרות, הבודהיזם הטיבטי והויפאסנה, וגם זה מעשה אמיץ על רקע האקלים האקדמי בזמן הזה (חבל שאקדמאים רבים כל כך לא מבינים שיש להם קביעות בדיוק בשביל להיות אמיצים).
 
קריאה בפרקי הספר (לא קראתי עדיין את כולו) פותחת את הקורא בפני רשת מורכבת ומאירה של פניני-ידע: מהזוהר ועד קרל יונג, ומהבעל שם טוב ועד דונלד ויניקוט, ואחריהם. היא גם לא מותירה ספק: אין דרך אחרת לתאר את הספר הזה אלא כספרות מיסטית בת זמננו.
 
ומילה טובה אחרונה מגיעה לעורכת, נוית בראל, שעשתה עבודה מצויינת בהנהרת כתיבתה הפתלתלה של פדיה. ספר מרתק.

על רבנים אדוקים וניצול מיני

yeeeeזו פסקה ממאמרו של יהודה יפרח ב'מקור ראשון' משישי, שחציו הראשון מוקדש למקרה "הרב מהצפון" שכפי הנראה ניצל מינית עשרות(!) נשים. יפרח כותב יפה על הגישה הנכונה לפרשות האלה, דהיינו על החשיבות לא לנסות "לפתור" את הבעיה על ידי החרמת רבנים, מקובלים, מורים כריזמטים או כל מקור סמכות בכלל, כאילו ששווה לרדד את התרבות שלנו בתקווה (של שווא) שהרידוד יביא להרגעה.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא למה שעולה מהפסקה הזו עצמה. יפרח מדווח שהישיבה המדוברת, זו של אותו הרב, הקפידה במיוחד בעבודת ה': תיקוני חצות, טבילות במקווה (לגברים), תפילין כל היום. וזה מזכיר לי שגם הרב ברלנד, שממש בדקות אלה עסוק בהמלטות ממשטרת הולנד לאחר שהתכוונו שם להסגירו לישראל, הקפיד מאוד על המצוות ובמיוחד על דיני טהרה ומיניות, וגם הוא חשוד בניצול מיני מתמשך של חסידותיו. אם רוצים אפשר להזכיר כאן גם את הרב מוטי אלון, שודאי הקפיד על מה שראוי להקפיד.

למעשה אני לא זוכר מקרה של ניצול מיני המוני בידי רב שנעשה על ידי רב "לייט", על ידי פוסק שידוע כמקל, או על ידי רב שגישתו לתורה ולחיים היא פשוטה ו"רגילה". לא שזה לא יכול לקרות (ברור שכן), אבל המציאות בה רב "מקפיד" אחרי רב "מקפיד", רב "מקובל" אחרי רב "מקובל" נחשפים בקלונם, ברשעותם, אינה מקרית. אמרו את זה לפני: באווירת השושו, הסודיות, ההקפדה האובססיבית, בניתוק מהחיים הפשוטים, בניתוק מהמוסר האנושי המקובל, בנשיאת חז"ל ועל כן המקובלים לדורותיהם ועל כן הרב עצמו על נס כאילו נסתרות דרכיהם ולא מחשבותיהם מחשבותינו ואין לפקפק אחרי דבריהם – יש באלה כדי להניח את הרקע המזמין מעשי עוולה שכאלה.

כל כך הרבה אנחנו שומעים נגד גישה מקלה, נגד "תנ"ך בגובה העיניים", נגד דיאלוג פתוח ועניו עם המציאות, נגד "לייטים" ו"נאו-רפורמים" ו"מחפפים", והנה שוב ושוב מתברר שלא מהם תיפתח הרעה. שוב ושוב מתברר שדווקא מתוך מעגלי המקפידים הגדולים ביותר יוצאות הזוועות הגדולות ביותר. ועוד כלל לא דיברנו על גזענות ואלימות. כמו יפרח, אני מסכים לחלוטין שאין זה אומר שצריך להחרים את הקבלה או את מנהגי ההקפדות. אבל אולי כדאי שמי שהמסורת חשובה לו ילמד לנהוג בזהירות דווקא עם אלה.

[כתב את זה לפני ג'קי לוי בטורו ב'ישראל היום']

בני ברוך מאיימת בתביעות דיבה כדי להשתיק תחקירים שהיא תופסת בפוגעניים

תחקיר יסודי של איתמר ב"ז באתר העין השביעית על שיטות הפעולה של תנועת בני ברוך כלפי פרסומים עליה. התנועה מאיימת בתביעות דיבה כלפי כל עיתונאי שמנסה לטעון שיש ביניהם ובין גופים אחרים, כגון מפלגת 'יחד' בפתח תקווה, קשר (התנועה משתמשת בארגונים שונים כחזית לא מזוהה לפעולתה). מה שעצוב הוא כלי התקשורת נכנעים להם שוב ושוב (יוצא מהכלל: ידיעות אחרונות).

בני ברוך איימו לתבוע אותי כבר שלוש פעמים, ואני שמח לומר שמעולם לא נכנעתי לדרשיתם. אני שמח גם לומר שמעולם הם לא תבעו. בכתבה של העין השביעית שוב ושוב עוסקים בשאלה לגבי הכינוי "כת" לקבוצה. אני כידוע מסתייג באופן עקרוני מהכינוי הזה, אבל שמעתי עדויות לא קלות ולא טובות על מה שקורה בתנועה מבחינת יחסים סמכותניים, איומים ואלימות מילולית, וגם שמועות על הפרדה בין בני זוג וזיווג זרים על פי האינטרסים של הקבוצה. אני מדגיש: כך שמעתי. יש לציין שלצד זה שמעתי עדויות גם על אנשים שטוב להם בקבוצה. בכל מקרה חבל שאין גוף תקשורת שמוכן לקחת על עצמו תחקיר רציני ואמיץ בעניין.

מודעות של מיכאל לייטמן בנ"י טיימס

מיכאל לייטמן, מנהיג תנועת הנאו-קבלה 'בני ברוך', פרסם בחודש האחרון שתי מודעות בנ"י טיימס, אחת ב-20 לספטמבר ואחת ב-13 לאוקטובר (האחרונה להלן). מחיר מודעה על עמוד שלם הוא כפי הנראה סביב 150,000 דולר, והמודעות האלה תופסות איזה חצי עמוד. מה שמעניין בהן הוא שהן ממוענות בכלל ליהודים. הנה סיכום המסרים בהן:

*ליהודים יש משימה מיוחדת
*השנאה כלפיהם היא משום שהם לא ממלאים את המשימה
*המשימה היא להציל את העולם
*הדרך להצלת העולם טמונה באחדות, תכונה שהיא באופן מיוחד יהודית (נשבע לכם, כך הוא כותב)
*אם היהודים יתאחדו, יתאחדו בעקבותיהם כל אומות העולם
* אם לא, יבואו אסונות שיכריחו אותנו להתאחד.

השתכנעתם יהודים? אז קדימה, להתאחד (כלומר להצטרף לתנועתו של לייטמן, יש להניח). ואגב, שימו לב לתארים שנושא לייטמן בסוף המודעה: פרופסור לאונטולוגיה (לפני שנה הוא עוד היה ד"ר, כנראה קיבל משרה במוסד אקדמי או משהו), דוקטור לפילוסופיה וקבלה, ומאסטר בביו-קיברנטיקה רפואית. אני אמנם אקדמאי זוטר למדי, אבל לבד מ"דוקטור לפילוסופיה", מעולם לא שמעתי על תארים שכאלה.

laitman oct 13 2

הרב יוסף אביב"י על קבלת הראי"ה

בחג הייתי אצל חמיי באלון שבות (מי שלא ראה 500 בורגנים אשכנזים סרוגי כיפה מנענעים יחד את לולביהם לא ראה דיסוננס קוגניטיבי לובש בשר ודם), והנה ראיתי על שולחן הסלון ספר שיצא זה עתה מישיבת הר עציון ('מה אהבתי תורתך', בעריכת יצחק רקנטי, שאול ברט וראובן ציגלר), קובץ מאמרים שהיה אמור לצאת לרגל 40 שנה לישיבה, ויצא לרגל 45 שנה מחוסר תקציב.

בערב + תפילת מוסף של בוקר קראתי את מאמריהם המעניינים והיפים על הלכה ומוסר של הרב ד"ר קלמן נוימן והרב חיים נבון, קצת ממאמרו של הרב ברוך גיגי, קצת ממאמרו של הרב יעקב מדן, ואחרון אבל המלהיב ביותר, מאמרו של הרב יוסף אביב"י (אחד המומחים הגדולים ביותר לקבלת האר"י כיום) תחת הכותרת "אקדמות לקבלת הראי"ה". מאמר מאיר עיניים, מפתיע, חשוב, ולדעתי כזה שקשה יהיה לדיונים עתידיים בדרכו הרוחנית של הרב קוק להתעלם ממנו.

הרב קוק היה בקיא בקבלה כמובן, אבל לא ממש כתב קבלה. כלומר, הוא השתמש בביטויים ומונחים קבליים בכתיבתו, אבל שזר אותם בכתיבתו הפואטית בצורה שנראית רנדומלית, וממילא כתיבתו גם לא עסקה בתיאור העולמות העליונים או בדרכי תיקונם. והנה, אביב"י, כמומחה לעניין, פורש לפנינו את אחד ההבדלים המרכזיים בין קבלת הרב קוק למסורת הקבלה שלפניו.

על פי אביב"י בעוד שמקובלים לפני הראי"ה ראו את הספירות, כלומר את מידותיו השונות של האל, כדרכי הובלתו את העולם, כמידות של משפט והנהגה, ככוחות שונים שעל ידם הוא משפיע בצורות שונות משפעו ומאיר באופנים שונים את הבריאה – ראה הרב קוק את הספירות כמידות *התנהגותיות* של האל, אליהן על האדם להידמות. כלומר, הרב קוק, אפשר לומר, העמיד את הקבלה על ראשה: במקום דרכי פעולה של האל בעולם המשפיעות על האדם, מהלך ההאצלה כולו (עולמות, פרצופים, ספירות) הינו שיקוף של דרכי פעולה של האדם המנסה להידמות לאל. המיקוד עובר מהאל לאדם, ומהורדת שפע לתיקון עצמי. ובעצם המיקוד עובר מקיום מצוות לצורך גבוה, לקיום מצוות כפעולות מוסריות.

לא זאת אף זאת: לא רק שיש כאן חידוש עצום ומהפכני, אלא שעל פי אביב"י מקורו של הרב קוק, כאשר ביקש להעמיד חידוש עצום זה, לא היה בספרות הקבלית, ואפילו לא בחיזיון נבואי פרטי שהתגלה לו, אלא – שימו לב – מתוך כתבי הרמן כהן. כן. הפילוסוף היהודי הנאו-קאנטיאני. הנה אביב"י:

מדרשתו של הרמן כהן נטל הראי"ה את התארים המוסריים של הא-לוה. […] זהו חידושו הגדול של הראי"ה – האצילות היא ההתנהגות הא-לוהית, מערכת הספירות היא מערכת הדרכים האידיאליים שהא-לוה מהלך בהן, ושאיפת האדם וכל ההוויה היא להדבק בא-לוה, להתנהג כמותו וללכת אחר ספירותיו, דרכיו ואידיאליו. (עמ' קעח)

מדהים. אביב"י כמעט שלא מוסיף מילה של הערכה ערכית לדבריו. האם הוא שמח מחידושו של הראי"ה? האם הוא רואה בו שיפור של הקבלה הלוריאנית? האם לדעתו מדובר בהתפתחות אורגנית של המסורת הקבלית? אבל יש לי את הניחוש שלי לדעתו של אביב"י על העניין. אתן לכם לגבש את דעתכם בעצמכם.

20141009_1916492

אם המשיח חוטאת – מין אסור והמסורת המשיחית היהודית

לא מזמן, בהקשר מעשיו של דוד "הכי טוב", ששכנע נשים לזנות עבורו בכך שהסביר להן שמחטאים יצא המשיח, כתבתי בפייסבוק על הרעיון המדהים שעובר כחוט השני המסורת היהודית, והוא שהמשיח יבוא דווקא מתוך חטא. והנה כעת הגיע לידי ספרה של עמיתתי וידידתי ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, שעוסק בדיוק ברעיון הזה.

הספר מטפל באותו נושא מרכזי אבל נשכח, ונשכח למרות שהוא מרכזי ומפני, אפשר לתאר, שהוא בסופו של דבר עוסק בנשים – ועוד נשים אסרטיביות. מדובר בסיפוריהן של אמהות המשיח, כלומר אותן נשים שמעטרות את שושלת בית דוד, החל מראשיתה אצל בנות לוט המפתות את אביהן לשכב עמן ולעבר אותן, דרך תמר המתחפשת לזונה ומפתה את יהודה (אבי שני בעליה שמתו) לשכב עמה ולעבר אותה, ועד רות המפתה את בועז לשכב עמה ולעבר אותה (ואפשר להוסיף כאן את בת שבע שמפתה – אמנם ללא ידיעתה – את דוד המלך עצמו).

קניאל מזהה כאן "סצנת דפוס" שבה האישה יוזמת מגע מיני אסור, הגבר אינו מודע, חלש או טיפש, הצדדים חוטאים, אולם תוצאות החטא משמחות עד בלי די: אותו מגע מיני הוא חוליה בשושלת שתביא את המשיח.

המסע של קניאל עובר מהמקרא, דרך חז"ל ועד ספר הזוהר, כאשר בכל תחנה מתווספת שכבה המסבירה בצורה נוספת את אותו felix culpa. היא מגייסת לטובתה את אליאדה, בטאיי, פוקו ויונג כדי לרדת לעומק חידת הנהפוך-הוא הזאת, ומעלעול ראשוני בספר המסע נראה מרתק ביותר.

אגב, לידיעת הקורא בנצי גופשטיין ודומיו, כדאי לשים לב שכל אותן אמהות משיח הן נשים זרות: בנות לוט כמובן אינן יהודיות, רות היא מואביה, תמר אמורית, ובת שבע היא אשת אוריה החתי. אבל היי, מה זה משנה מה שכתוב בתורה, לא ככה?

אבל אותי דווקא עניינה אישה נוספת, גם היא אם משיח, אחת – מריה. בניגוד לאמהות המשיח האחרות היא יהודיה, ובניגוד אליהן לא רק שהיא לא מקיימת יחסי מין אסורים, אלא שהיא לא מקיימת יחסי מין בכלל. היא "טהורה" לחלוטין. מעניין לא? קניאל מתייחסת למריה בסוף ספרה, ומציעה שהיא מייצגת את "שיבת המודחק" המקראי, מציפה את חטאיהם של אמותיה הקדומות (שהרי היא מבית דוד), אולם מטהרת אותם ואותן על ידי הדגם ההפוך בדיוק.

זו הצעה מעניינת ובהחלט אפשרית, אולם הייתי רוצה להציע הצעה נוספת. סיפור לידת הבתולין של ישו כנראה לא היה ידוע לרבים מהנוצרים הראשונים. באוונגליון הקדום ביותר, זה של מרקוס, הוא לא מופיע כלל. גם בבשורה על פי יוחנן הוא איננו. לעומת זאת אצל חז"ל מופיע הסיפור הידוע על החייל הרומאי פנטרא, שהוא – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – זה שהקדים את יוסף ועיבר את מריה.

ובכן, מה אם הסיפור המיני-עברייני הזה היה מקובל גם על הנוצרים הראשונים (שהיו כמובן יהודים)? מה אם להם היה ברור שהמשיח – אם הוא באמת משיח – נולד מחטא? מה אם לא רק שהסיפור על פנטרא לא הפריע להם, אלא שהוא דווקא אישר מבחינתם את משיחיותו של ישו? ומה אם אחרי כמאה שנה, כאשר הנצרות כבר התחילה, בעקבות פאולוס, את תהליך ההלניזציה שלה, היה חשוב לנוצרים (שאז כבר היו לרבים מהם שורשים יווניים) לעמוד על טוהר אמו של המשיח (שאז כבר היה גם אלוהים)? מה אם רק אז הפכה לידת הניאופין ללידת בתולין?

הרעיון של קניאל עדיין תקף, משום שכך בסופו של דבר הנצרות התגבשה, אבל מעניין מאוד מה קרה באותן מאה-מאתיים שנים ראשונות לתולדות הנצרות. ולמי שרוצה להבין יותר את הדי-אן-איי הסקסו-חתרני של המסורת המשיחית היהודית, כדאי לעיין היטב בספרה של רות קרא-איוונוב קניאל.

דף הספר.

31-5963_b(2)

שיחה עם דוד ויצטום על ענייני קבלה וגאולה

אתמול ב'חדשות הלילה' בערוץ הראשון דיברתי עם דוד ויצטום על תופעת המורים הרוחניים שממליצים על גאולה דרך חטא. בסופו של דבר התפתחה שיחה על ענייני קבלה וגאולה יותר מאשר על ענייני כתות ותנועות, אבל היה בסך הכל חביב.

הרפתקאות אלן בריל באוניברסיטת ורנסי

פרופ' אלן בריל, מומחה להגות יהודית מודרנית, מיסטיקה יהודית ותיאולוגיה בין-דתית, מלמד כבר כמה חודשים באוניברסיטה ההינדית בורנסי (BHU). לפני כמה ימים הוא העלה בבלוג שלו רשימה מעניינת המסכמת את חוויותיו (יש גם עוד כמה רשימות מעניינות לפניה משם). אני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה, וכאן אביא שלוש נקודות שתפסו את עיני.

1. כפי שכתבתי בעבר בעצמי, עבור ההודים היהדות, אם הם בכלל שמעו עליה, אינה יותר מסוג של נצרות. איכשהו עם לא ממש שמעו על זה שעם ישראל "הוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי", כלשון מגילת העצמאות, או שמעו וזה לא עשה עליהם רושם. גם אחרי שהם משווים הם לא בדיוק עפים על הדתות המונותאיסטיות: בריל כותב שספרי הלימוד באוניברסיטה(!) מראים כיצד ההינדואיזם היא דת עליונה על הנצרות מפני שהיא מביאה את האדם לשחרור בצורה טובה יותר.

2. בריל מספר שמתוך המסורת המיסטית היהודית הסטודנטים העדיפו את הקבלה על החסידות. עבורם הקבלה דומה לפילוסופיה הדואליסטית ההודית (Madhva, Dvaita) בה העולם העליון, הרוחני, אמיתי יותר מזה התחתון והחומרי, ואילו החסידות נתפסת אצלם כרגשנות. הקבלה יעילה יותר בהשגת שחרור לדעתם, ולכן עדיפה.

3. בריל כותב שלימד אותם על תפיסות מערביות בחקר המיסטיקה, למשל אלו של ג'יימס. וויליאם ג'יימס, בקצרה, רואה את החוויה הדתית של הפרט כלב הדת, כתחילתה וגם כמטרתה הסופית. עבור הסטודנטים של בריל זה שנשמע מופרך, משום שלדעתם גורו שמורה לפרט כיצד יש להגיע לשחרור הוא הכרחי, כמו גם מחוייבות לתרגול רוחני. החוויה לבדה אינה אומרת דבר. שימו לב עד כמה זה שונה מהתדמית שיש לנו (בעיקר במעגלי הניו-אייג') על דתות המזרח כממוקדות חוויה. מדובר, למעשה, בהכנסת הדגש על הטרנספורמציה הפנימית שאכן קיים במזרח לתוך המסגרת הפרשנית של ג'יימס, שהיא בעצמה תוצר של כיוון פרוטסטנטי מסויים.

תגובות למאמרי על הרב גינזבורג, ברוך גולדשטיין, והקשר לרומנטיקה הגרמנית

שתי תגובות התפרסמו היום ב'מוסף הארץ' למאמרי על התפיסה הרומנטית של הרב גינזבורג, אחת של תלמידו הקרוב לשעבר אוהד אזרחי ואחת של תלמידו הקרוב בהווה ניר מנוסי. התגובות כתובות היטב ומאירות עיניים, ואני ממליץ לקרוא אותן במלואן. תגובתו של אזרחי מגבה את דברי במאמר ומוסיפה עליהם נקודות מתוך היכרותו האישית עם גינזבורג. תגובתו של מנוסי, באופן מובן, חולקת על דברי, וכאן אתייחס אליה.

ראשית אומר שאני מודה למנוסי על תגובתו, ועוד יותר מודה לו על הענייניות והרצינות. להלן כמה נקודות עקרוניות – אצטט את מנוסי על פי סדר דבריו במאמר ואגיב תחת הציטוטים.

בחישוב גס שעשיתי, תופס השיעור הזה [='ברוך הגבר'] כמאית אחוז משיעוריו. אך לא זה הרושם העולה מקריאת מאמריהם של רוב החוקרים שביקשו לעסוק ברב גינזבורג. הללו עטו על החוברת הקטנה הזו כאילו היא אנתולוגיה תמציתית המסכמת את כל הגותו. מקריאת מאמריהם ניתן לראות מיד שהם כלל לא העמיקו בעשירית מהגותו הכללית, או אפילו קראו אותה.

כמה אקדמאים כבר עטו על החוברת הזאת? אני מכיר שניים: ד"ר שלמה פישר וד"ר דון סימן. שניהם כתבו מאמרים אקדמיים על העניין. לעומת זאת אני מכיר מחקרים ארוכים הרבה יותר, כולל דוקטורטים, על צדדים אחרים של הרב ג'. למעשה, בדוקטורט שלי עצמי יש פרק שלם על הרב גינזבורג שעוסק בשיטותיו המדיטטיביות וכלל לא נוגע ב'ברוך הגבר'. לגבי הקונטרס עצמו, שני דברים: הוא חשוב מפני שהוא נכתב בעת קשה, וייתכן שדווקא משום כך מוציא החוצה חומרים לא נעימים שכרגיל היו נשארים פנימה (אפשר גם ללכת ולקרוא את מאמרו של הרב "הזמן לפצח את האגוז" מתקופת ההתנתקות לאותו אפקט). שנית, רוב הגותו של ג' עוסקת במיני עניינים שונים (זוגיות, התבוננות, הלכה), ולכן ממילא אינה רלוונטית לנושא דנן, שהוא הלכות הריגת גויים וחשיבות הנקמה וכו'. יחד עם זאת, כפי שכותב אזרחי, ההגיון הפנימי של קידוש הטבע בהחלט מרכזי בחשיבתו של הרב ג'.

עוד מלפני פורים תשנ"ד ועד היום, מסביר הרב גינזבורג לתלמידיו שדרכו אינה דרך "כך", ושהוא מתנגד לנקיטת פעולות עצמאיות או מחתרתיות (בסגנון "המחתרת היהודית") נגד ערבים, שאין להן גיבוי ותמיכה מצד רוב עם ישראל

אולי, אבל זה לא מפריע לו לכתוב "הטוב שבגויים הרוג" ולהשעין את כל תורתו על הבדלה גזענית בין היהודים עם "הנפש האלוהית" שלהם לבין הגויים עם "הנפש הבהמית". לא מקרה הוא שמבית מדרשו יצא החיבור הגזעני והאלים 'תורת המלך'.

לאחר הטבח הוא שלח לרבו הרבי מליובאוויטש את השאלה אם לתמוך בגולדשטיין או לאו, והלה השיב בחיוב

מרתק. קודם כל לדעתי יש כאן סקופ. אני לא שמעתי מעולם על העניין הזה, כלומר שהרבי מליובאוויטש הורה לג' לתמוך ברוצח ממערת המכפלה. זה כמובן לא מצייר את הרבי מליובאוויטש באור חיובי. אבל אם אפשר לתמוה: מה בכלל הביא את הרב גינזבורג לשאול שאלה כזאת? מי שואל את רבו האם לתמוך ברוצח המונים? לדעתי יש בזה כדי ללמד אותנו על נטיות לבו של הרב גינזבורג.

הוא החליט לנסות ללמד סנגוריה על ברוך גולדשטיין

הרי לא מדובר בלימוד זכות. לא מדובר בהגנה על שמו הטוב של עבריין. מדובר בהפיכתו של רוצח לקדוש, ותפירת תיאולוגיה שלמה שמסבירה איך הוא נגע בנקודה האלוהית שבתוכו בדיוק לפני שירה, ואיך נקמה היא דבר טבעי, ואצל היהודים – קדוש. נדמה לי שכולנו מסוגלים להבחין בין סנוגוריה לבין קנוניזציה.

האם החוברת פוסקת באופן מוחלט שהדברים הללו היו במעשה? התשובה שלילית: בסעיף "דברי סיום" החשוב שבסוף החוברת כתוב בפירוש, שלגבי כל אחת מחמש הנקודות ניתן לטעון בעקביות שההפך ממנה הוא שהתקיים, ולא ניתן להכריע בוודאות.

נכון, בדברי הסיום מעלה הרב ג' אפשרות שהמעשה של גולדשטיין דווקא לא היה שיא של קדושה וטהרה. אז ראשית, בוקר טוב. ושנית, כשזה מגיע אחרי שלושים עמודים של הילולים זה נשמע אפעס קצת חלש.

חוקר שיחדור באמת לעולמה של החסידות יזהה כי מראשיתה היא מהווה, בלשונה, "תיקון" של הרומנטיקה – גרסה מאוזנת ובוגרת שלה, שכנגד שיבתה החד-ממדית לטבע מציבה גישה מורכבת המשלבת בין שחרור וריסון, ומעוגנת במסגרת הלכתית שהיא אנטי-רומנטית בעליל. הגותו של הרב גינזבורג מהווה המשך ישיר ורציף של מגמה זו בחסידות.

אשמח אם מנוסי יפנה אותי לטקסט בו הבעל שם טוב כותב על ספונטניות, חיבור לזרמים האקולוגיים של הקיום, וביטול עצמי כרקע לאלימות רצחנית ונקמה. או המגיד ממזריטש. או כל הוגה אחר מאלו שעיצבו את החסידות. אני לא טוען שגינזבורג אינו הוגה חסידי הנסמך על מקורות חסידיים כמובן. אני טוען שאת הנקודות האלה ספציפית הרב ג' פיתח והושפע בצורה מכרעת מרוח הרומנטיקה הגרמנית.

הסיבה למסקנתם השגויה של פרסיקו וחבריו פשוטה: הם בעצמם נטועים במרחב תרבותי המשתלשל במישרין מהרומנטיקה הגרמנית. מהרומנטיקה הגרמנית יצאו שני פלגים – זרם 'ימני' ולאומי שהוביל לגיבוש הלאומיות הגרמנית ולבסוף הנאציזם, וזרם 'שמאלני' אינדיוידואליסטי-אוניברסלי, שדרך שורת אינטלקטואלים בולטים שהיגרו לארה"ב יצר את השמאל החדש. השמאל המודרני חושל בכור המצרף של פלג זה של הרומנטיקה, באפיק שהוא הרבה יותר ישיר מכל השפעה של הפלג השני על היהדות הדתית. אכן, הוא בעצמו מהווה סוג של נסיון לשלב בין הרומנטיקה לבין הנאורות השכלית; אך הוא מזדרז לזהות את עקבותיה בקרב יריביו, ומתקשה (או אינו רוצה) להבחין בינה לבין נסיונות אחרים לתקנה.

ניתוח מצויין. אמת ויציב שאני חלק מהרומנטיקה, וכך כתבתי בפירוש במאמר. ציינתי שהרוחניות העכשווית גם כן מושפעת ממנה. מנוסי מדייק כשאומר שיש אצלי ניסיון לשלב בין הרומנטיקה לנאורות הרציונליסטית והאוניברסליסטית. לצערי הרב ג' נשאר עם הרומנטיקה האתנוצנטרית והגזענית.

באופן כללי, אני חושב (מנסיון) שכאשר איש השמאל מספר לעצמו כי ה"אחר" שלו, אותו עליו להתאמץ ולהכיר, הוא הפלסטיני, הוא מרמה את עצמו. האחרים האמיתיים של השמאל אינם הערבים אלא הדתיים, הימנים, המתנחלים. אלו הם הציבורים שאותם הוא מכיר בקושי ודרך זכוכית עבה של דעות קדומות, אותם הוא משטיח ומפשט, ולגביהם הוא מסתפק בדיווחים של כלי התקשורת של מגזרו כדי לצאת ידי חובת הכרתם. איש אמת לא יתיימר להבין את הרב יצחק גינזבורג או את חוגו על סמך מבקריהם, אלא ישאף לעמוד על קנקנם בכוחות עצמו.

אמת, קראו את הרב ג'. הוא מקורי ומרתק. הוא חכם ומתוחכם. וקראו גם את 'ברוך הגבר' וגם את 'תורת המלך'. הגיעו למסקנות בעצמכם.

ושאלה לסיום: עשרים שנה עברו מאז פרסום החוברת. רוב קוראיה שאינם מתלמידי הרב סבורים שמדובר בתועבה גזענית ואלימה. אם אכן כולם לא הבינו את החוברת, מדוע בכל השנים האלה לא פרסם הרב גינזבורג הבהרה? למה הוא לא כותב (באתר שלו למשל): תראו, בקשר ל'ברוך הגבר', לא הובנתי נכון, אני בשום אופן לא תומך בנקמה רצחנית ולא חושב שיש משהו רוחני בנקמה רצחנית. רק רציתי ללמד זכות, זה הכל. אני לא בעד מעשהו של גולדשטיין, ולא בעד פעולות 'תג מחיר' שיוצאות מיצהר, מקום ישיבתי. אם אכן אלו דעותיו, למה שלא יכתוב אותם בפשטות?

:

גרסאות ארוכות יותר למאמרים של אזרחי ומנוסי (וגם פתוחות לקריאה חופשית) ניתן למצוא באתריהם: אזרחי, מנוסי.