קבלה

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

על שדה חקר הקבלה ופולמוסיו

את הספר הזה הייתי ממליץ לקריאה לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה או חסידות באקדמיה. הוא פורש בצורה יעילה ושיטתית, גם אם טכנית למדי, את התפתחות ההיסטורית, המושגים העיקריים והפולמוסים הגדולים של מחר הקבלה החל מהפיכתו לתחום מחקר אקדמי מכובד על ידי גרשם שלום ועד לדור החוקרים הבכירים כיום, תלמידי תלמידיו של שלום.
 
החלק המעניין ביותר של הספר הוא כמובן הפולמוסים, שלא פעם נהיו אישיים למדי. תוכלו לקרוא על פולמוס ברוך קורצווייל נגד שלום (הראשון האשים את האחרון בחיבה יתרה לשבתאות וניסיון לצייר את הציונות כממשיכתה האורגנית, ולכן היהודית אותנטית), בין ישעיהו תשבי למשה אידל (הר' האשים את הא' בחוסר חדשנות, ומאידך בניסיון לרצח אב (רוחני) מול גרשם שלום), בין יוסף בן שלמה לאידל (דומה), בין שלום רוזנברג ליהודה ליבס (הר' האשים את הא' בפרשנות מיתית מוגזמת של חז"ל, הא' ענה שהר' אורתודוקס קנאי שלא מסוגל לראות את מה שלא מתאים לאמונתו), ועוד. מכיוון שחלק חשוב מהעולם האקדמי הוא האינטריגות, הרעיוניות אבל גם האישיות, בין חוקריה, כדאי לתלמיד לדעת מי נגד מי.
 
הספר כאמור מבהיר דברים חשובים, אבל לוקה בכמה נקודות. ראשית, לא נסקרות כראוי תרומותיהם של דמויות שונות בשדה האקדמי. כך למשל, חביבה פדיה לא זוכה כמעט למקום, ותרומתה הרבה והחשובה לא מובאת בפני הקורא. שנית, לא כל הפולמוסים נחשפים. פולמוס בועז הוס כנגד חוקרים שהוא סבור שמושפעים מעמדותיהם הרוחניות הפרטיות אינו מדובר כלל, והרי הוא היה חלק חשוב בשדה בשנים האחרונות, ומצא מקום גם בספרו האחרון של הוס, "שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית". לא ברור לי למה הושמטו עניינים כאלה, והדבר פוגם בסקירה הנאה בסך הכל שבספר.
 

הנשמה בקבלה – מעט על ספרו החדש של יהונתן גארב

9780226295800ספרו החדש של פרופ' יהונתן גארב (האונ' העברית) עוסק בגלגולי הנשמה. לא בין גוף לגוף אלא בין תקופה לתקופה, בין הקבלה הלוריאנית לקבלת המאה העשרים (הרבנים קוק, אשלג, גינזבורג, מורגנשטרן), עם נתיבים נלווים למיסטיקה נוצרית ולאסלאם הסופי, לזן היפני וגם לדתיות הניו-אייג'ית האמריקאית, כאשר כל זה מנותח, בין השאר, דרך הפריזמה של הפיסכולוגיה המודרנית.
 
גארב הוא המומחה הבכיר לקבלת העולם החרדי , הליטאי והחסידי,בזמננו, והוא משתמש במחקריו על המקובלים בו (ישראל אליהו וינטרוב, יצחק משה ארלנגר, יצחק מאיר מורגנשטרן ואחרים) כדי לשפוך אור על הדרכים שבהן הדיבור על הנשמה בקבלה התפתח והשתנה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת.
 
הספר, Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah יצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו. הוא לא פשוט לקריאה, משום שהסגנון דחוס בפרטים ובהפניות, אולם שכרו בצידו. גארב כותב למשל על הפנמתן של תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות אל תוך הקבלה בת זמננו, מה שהופך אותה עצמה לקבלה מודרנית, המנותקת במובנים חשובים מהקבלה המסורתית.
 
גם תובנותיו על הפוליטיזציה של הקבלה, בין אם היפר-ציונית או אנטי-ציונית, מעניינות מאוד. כך למשל, גארב מביא את דבריו של הרב ישראל אליהו וינטרוב החרדי, הרואה בציונות את כפירת הערב-רב, וטוען שיש פער בלתי ניתן לגישור בין החברה החרדית ליהודים שאינם חרדים – כלומר אין יותר "כלל ישראל". וינטרוב מבקר את הקבלה של הראי"ה קוק כלוקה בבלבול עקרוני, כתוצאה מ"טשטוש המוחין". אלא שעצם הכחשתו של וינטרוב את "עם ישראל" כישות קיימת אינה רק שבירה חריפה מהמסורת היהודית, אלא גם הודאה מניה וביה שאנחנו בתקופה חדשה. שמשהו מהותי השתנה. שיש מודרנה, על כל המשתמע מכך.

שלשלאות קסומות מאת משה אידל

הספר הזה, 'שלשלאות קסומות', של פרופ' משה אידל, כנראה גדול חוקרי המסורת המיסטית היהודית בזמן הזה, עניינו לכאורה, כלשון תת הכותרת שלו, "טכניקות וריטואלים במיסטיקה היהודית", אבל למעשה הוא שואל שאלה עקרונית: איך צריך לחקור את המיסטיקה היהודית. או אולי אפילו: מהי המיסטיקה היהודית.
 
האם המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, היא ביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, או שמא, כפי שסבור אידל, עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. כלומר שהקבלה אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת מבנה תיאולוגי (הניזון ממסורות חז"ל, מהפילוסופיה הנאופלטונית וכו'), אלא בעיקרה העצמתם של מצוות ומנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.
 
גם פרשנותה של החוויה המיסטית קשורה לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? ידועה ביקורתו של אידל על מורו גרשם שלום, שתפיסה "תיאולוגית" של הקבלה לא איפשרה לו להבחין שקיים במסורת היהודית אידיאל מיסטי של unio mysica, כלומר איחוד מלא עם האל.
 
אידל ממשיך ומפתח בספר הזה את המהלך שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך 'קבלה, היבטים חדשים'. כבר אז הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור נראה מובן מאליו שבמסורת ששמה דגש עצום על מעשים כמו היהדות גם המסורת המיסטית תתן להם דגש מיוחד.
 
הספר יצא לראשונה ב-2005 באנגלית, וכאן הוא מוגש בגרסה מעודכנת בהוצאת מכון שלום הרטמן Shalom Hartman Institute, בתרגום מירי שרף ובעריכה מדעית של עמרי שאשא.
idel

"שליטה הכרתית" יוצאת משליטה

רק שלשום כתבתי על הצעת החוק המסוכנת "נגד כתות פוגעניות" והנה אתמול התפרסמה כתבה (של יוסי אלי) על פרשה שנוגעת לאותה בדיה המכונה "שליטה בתהליכי חשיבה" ובה מעורב עו"ד אביגדור פלדמן.

מסתבר שד.א., מנהיג משפחה פוליגמית ברסלברית המואשם בסדרת מקרי התעללות מחרידים בילדי משפחתו המורחבת, תובע את פלדמן על ניגוד עניינים לכאורה.

ד.א. טוען כי פלדמן נדרש להוכיח, לצורך ההגנה עליו כעו"ד המייצג אותו, כי התזה בדבר "שליטה מנטלית" שמקדם המרכז הישראלי לנפגעי כתות​ איננה מוכרת בעולם המדע (מה שעובדתית נכון). זאת כדי הוכיח כי ד.א. לא שלט מנטלית בנשותיו ובילדיו, וכי הבגירים שבהם אשמים בכל מה שביצעו לכאורה בפקודותיו.

ד.א. טוען כי גילה בדיעבד שפלדמן מייצג גם את אברהם קוגמן, חסידו של המקובל המטורלל אליאור חן, ושם הוא ניסה להוכיח את ההפך הגמור: שקוגמן היה נתון במצב של "שבי מנטלי" בידי חן, וזאת כדי לפטור את קוגמן מאחריות למעשיו. ד.א. טוען שפלדמן היה מחויב לקוגמן יותר מאשר לו, ולכן כשל בהצגת המקרה שלו עצמו, ובהגנה שאין דבר כזה "שבי מנטלי".

בקיצור, סלט משפטי שלם, והכל סביב השאלה המאוד משמעותית של אחריותו של אדם למעשיו. האם אין איזה כתב משפטי שירים את הנושא החשוב כל כך הזה?

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר בשבוע שעבר, תחת הכותרת "'אין כל צורך לתקן את העולם': קבלה וזוהר בתנועות נאו-קבליות". אני מדבר על השינויים בתפיסת הקבלה בקבלת הרב אשלג וממשיכיו. מגיבים על דברי פרופ' יהודה ליבס, פרופ' ארתור גרין, פרופ' בועז הוס ופרופ' משה אידל.

על 'קבלה ופסיכואנליזה' של חביבה פדיה

havחביבה פדיה היא לדעתי אחת החוקרות והאינטלקטואליות המבריקות של זמננו (לבד מזה שהיא סופרת ומשוררת מרשימה ביותר). מובן שמיהרתי לשים ידי על ספרה החדש, 'קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית' (ידיעות ספרים). ציפיתי לקרוא דברי מחקר המשווים ומקישים בין הקבלה לפסיכואנליזה (דבר שאם לא נעשה באופן מתוחכם מאוד יוצא מטופש מאוד), אבל הופתעתי לגלות לא פחות מאשר ספר שלא רק מדבר על, אלא מדבר את. כן, ממש כך: פדיה שוטחת לפנינו תורה רוחנית.
 
כפי שהיא כותבת כבר בעמוד הראשון: "שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית". העצמי כאן הוא "הממד העמוק או המוחלט של התודעה", שגם נוגע בטרנסצנדנטי. מדובר, אפוא בספר הדרכה למסע רוחני.
 
פרופ' פדיה היא חוקרת ותיקה של המיסטיקה היהודית וגם נינתו של המקובל הבגדאדי הרב יהודה פתיה. בספרה הנוכחי היא משלבת יותר מאי פעם בין המסורות האלה וכותבת לא רק כבת למסורת האקדמית אלא גם כמקובלת בת זמננו. היא לא חוששת גם להשוות בין הקבלה לשדות מיסטיים לא יהודיים כגון הזן, מפת הצ'אקרות, הבודהיזם הטיבטי והויפאסנה, וגם זה מעשה אמיץ על רקע האקלים האקדמי בזמן הזה (חבל שאקדמאים רבים כל כך לא מבינים שיש להם קביעות בדיוק בשביל להיות אמיצים).
 
קריאה בפרקי הספר (לא קראתי עדיין את כולו) פותחת את הקורא בפני רשת מורכבת ומאירה של פניני-ידע: מהזוהר ועד קרל יונג, ומהבעל שם טוב ועד דונלד ויניקוט, ואחריהם. היא גם לא מותירה ספק: אין דרך אחרת לתאר את הספר הזה אלא כספרות מיסטית בת זמננו.
 
ומילה טובה אחרונה מגיעה לעורכת, נוית בראל, שעשתה עבודה מצויינת בהנהרת כתיבתה הפתלתלה של פדיה. ספר מרתק.

על רבנים אדוקים וניצול מיני

yeeeeזו פסקה ממאמרו של יהודה יפרח ב'מקור ראשון' משישי, שחציו הראשון מוקדש למקרה "הרב מהצפון" שכפי הנראה ניצל מינית עשרות(!) נשים. יפרח כותב יפה על הגישה הנכונה לפרשות האלה, דהיינו על החשיבות לא לנסות "לפתור" את הבעיה על ידי החרמת רבנים, מקובלים, מורים כריזמטים או כל מקור סמכות בכלל, כאילו ששווה לרדד את התרבות שלנו בתקווה (של שווא) שהרידוד יביא להרגעה.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא למה שעולה מהפסקה הזו עצמה. יפרח מדווח שהישיבה המדוברת, זו של אותו הרב, הקפידה במיוחד בעבודת ה': תיקוני חצות, טבילות במקווה (לגברים), תפילין כל היום. וזה מזכיר לי שגם הרב ברלנד, שממש בדקות אלה עסוק בהמלטות ממשטרת הולנד לאחר שהתכוונו שם להסגירו לישראל, הקפיד מאוד על המצוות ובמיוחד על דיני טהרה ומיניות, וגם הוא חשוד בניצול מיני מתמשך של חסידותיו. אם רוצים אפשר להזכיר כאן גם את הרב מוטי אלון, שודאי הקפיד על מה שראוי להקפיד.

למעשה אני לא זוכר מקרה של ניצול מיני המוני בידי רב שנעשה על ידי רב "לייט", על ידי פוסק שידוע כמקל, או על ידי רב שגישתו לתורה ולחיים היא פשוטה ו"רגילה". לא שזה לא יכול לקרות (ברור שכן), אבל המציאות בה רב "מקפיד" אחרי רב "מקפיד", רב "מקובל" אחרי רב "מקובל" נחשפים בקלונם, ברשעותם, אינה מקרית. אמרו את זה לפני: באווירת השושו, הסודיות, ההקפדה האובססיבית, בניתוק מהחיים הפשוטים, בניתוק מהמוסר האנושי המקובל, בנשיאת חז"ל ועל כן המקובלים לדורותיהם ועל כן הרב עצמו על נס כאילו נסתרות דרכיהם ולא מחשבותיהם מחשבותינו ואין לפקפק אחרי דבריהם – יש באלה כדי להניח את הרקע המזמין מעשי עוולה שכאלה.

כל כך הרבה אנחנו שומעים נגד גישה מקלה, נגד "תנ"ך בגובה העיניים", נגד דיאלוג פתוח ועניו עם המציאות, נגד "לייטים" ו"נאו-רפורמים" ו"מחפפים", והנה שוב ושוב מתברר שלא מהם תיפתח הרעה. שוב ושוב מתברר שדווקא מתוך מעגלי המקפידים הגדולים ביותר יוצאות הזוועות הגדולות ביותר. ועוד כלל לא דיברנו על גזענות ואלימות. כמו יפרח, אני מסכים לחלוטין שאין זה אומר שצריך להחרים את הקבלה או את מנהגי ההקפדות. אבל אולי כדאי שמי שהמסורת חשובה לו ילמד לנהוג בזהירות דווקא עם אלה.

[כתב את זה לפני ג'קי לוי בטורו ב'ישראל היום']

בני ברוך מאיימת בתביעות דיבה כדי להשתיק תחקירים שהיא תופסת בפוגעניים

תחקיר יסודי של איתמר ב"ז באתר העין השביעית על שיטות הפעולה של תנועת בני ברוך כלפי פרסומים עליה. התנועה מאיימת בתביעות דיבה כלפי כל עיתונאי שמנסה לטעון שיש ביניהם ובין גופים אחרים, כגון מפלגת 'יחד' בפתח תקווה, קשר (התנועה משתמשת בארגונים שונים כחזית לא מזוהה לפעולתה). מה שעצוב הוא כלי התקשורת נכנעים להם שוב ושוב (יוצא מהכלל: ידיעות אחרונות).

בני ברוך איימו לתבוע אותי כבר שלוש פעמים, ואני שמח לומר שמעולם לא נכנעתי לדרשיתם. אני שמח גם לומר שמעולם הם לא תבעו. בכתבה של העין השביעית שוב ושוב עוסקים בשאלה לגבי הכינוי "כת" לקבוצה. אני כידוע מסתייג באופן עקרוני מהכינוי הזה, אבל שמעתי עדויות לא קלות ולא טובות על מה שקורה בתנועה מבחינת יחסים סמכותניים, איומים ואלימות מילולית, וגם שמועות על הפרדה בין בני זוג וזיווג זרים על פי האינטרסים של הקבוצה. אני מדגיש: כך שמעתי. יש לציין שלצד זה שמעתי עדויות גם על אנשים שטוב להם בקבוצה. בכל מקרה חבל שאין גוף תקשורת שמוכן לקחת על עצמו תחקיר רציני ואמיץ בעניין.