קבלה

מבוא חדש ומצויין לזוהר

היום ל"ג בעומר, ואין מועד מתאים יותר מאשר להמליץ על ספר חדש שהוא מבוא מקורי ומצויין לספר הזוהר.

'בדרך עץ החיים' של מלילה הלנר-אשד ושל עמרי שאשא (ידיעות ספרים) הוא מבוא מקיף לזוהר, שעל פי המסורת נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי במאה השניה לספירה, ועל פי המחקר החל להתגבש במאה ה-13, עם חלקים שנוספים לו בהמשך.

הזוהר הוא יצירה מרהיבה של מדרש פואטי אשר דרך עלילותיהם של רשב"י וחבורתו חושף את שני סודות הקבלה, חכמת הנסתר הרשמית של המסורת היהודית: את המבנה המורכב, הדינמי והפגום של העולמות האלוהיים; ואת הדרך שבה אנחנו כאן יכולים להשפיע ולתקן את אותם עולמות, על מנת להביא בסופו של דבר את הגאולה השלמה.

יש כמובן כבר ספרי מבוא לזוהר, גם כאלה שנכתבו לאחרונה כמו זה של הרב פרופ' אברהם יצחק (ארתור) גרין או זה של פרופ' דניאל מט (שגם תרגם את הזוהר כולו לאנגלית).

המיוחד בספר של הלנר-אשד ושל שאשא הוא שהוא נכתב במקור בעברית, ובהמשך לכך שהוא מרבה להביא ציטוטים מהזוהר, פעם בארמית זוהרית, ומיד ליד תרגום לעברית. בכך הוא מאפשר מגע ישיר ובלתי-אמצעי עם הטקסט הזוהרי עצמו ועם מקבילו העברי, דבר שלטעמי הוא יקר מפז.

הנה למשל, ככה זה נראה (נקרא קצת זוהר ביום הילולת רשב"י):

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, דְּנָטַל רשׁוּ בְּקַדְמֵיתָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּמַאן דְּמִתְחַבֵּר בְּאִנְתְּתֵהּ בָּעֵי לְמִפְגַּע לָהּ וּלְבַסְּמָא לָהּ בְּמָלִין, וְאִי לָאו לָא יָבִית לְגַבָּהּ, בְּגִין דִּיהֵא רֵעוּתָא דִּלְהוֹן כַּחֲדָא בִּדְלָא אִנִּיסוּ. (זוהר, חלק א, מט)

והתרגום:

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם (בראשית כח, יא), שנטל רשות בראשונה. מכאן למדנו שמי שמתחבר עם אשתו, צריך לפייס אותה ולהמתיק לה בדברים, ואם לא, לא ישכב אצלה, כדי שיהיה רצונם אחד לא אונס.

כן, הזוהר, כמו הקבלה בכלל, הוא מיני מאוד. כוחותיו השונים של האל מזדווגים ביניהם, ואם כך מתרחש למעלה, ודאי שכך גם אמור להתרחש כאן למטה, בינינו. בריאת האדם בצלם פירושה, על פי הזוהר, ש

כל דיוקנאות של הסודות העליונים של העולם העליון, וכל דיוקנאות של הסודות התחתונים של העולם התחתון, הכל נחקק בבן האדם העומד בצלם אלוהים. (זוהר, חלק ב', עה)

האדם הוא "עולם קטן", מיקרוקוסמוס שמקביל וקשור למקרוקוסמוס היקומי-אלוהי. על כן כל מעשי האדם משפיעים על שלמות האל, והרי כך בכלל יכול האדם להתיימר לפעול למען תיקון העולם – ותיקון האלוהות.

והאדם, הוא ישות שלמה, גוף, נפש ונשמה. מיניותו חשובה מפני שרק פעולה שלמה, עם כלל ישותו, יכולה להביא להשתלמותו של האל על כלל ישותו והוויתו.

החכמה שנצרכת לו לאדם: אחת, להתבונן על סוד קונו. ואחת, לדעת את גופו, ולהיוודע מי הוא… ואחת, לדעת ולהתבונן בסודות נשמתו: מי היא נפש זו שבתוכו? …ואחת, להסתכל בעולם הזה ולדעת את העולם שהוא בו, ועל מה נתקן. (זוהר חדש, ע, ט"ד)

איזה יופי.

מבוא חדש לקבלה – ובעצם למיסטיקה היהודית

הקריאה בכרכים של המבוא החדש של האוניברסיטה הפתוחה לקבלה היתה בשבילי לא רק מהנה אלא לימודית משתי בחינות. ראשית, באופן הפשוט, נחמד לחזור על החומר. אבל שנית, עניינה אותי הדרך שבה העורכים והכותבים – פרופ' אבריאל בר-לבב ופרופ' משה אידל – יארזו את החומר, ועד כמה הצורה שלהם להגיש "מבוא" תהיה שונה מהדרך שבה אני בחרתי.

אחד מהקורסים שלי כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, היה מבוא למיסטיקה יהודית. הייתי צריך להנגיש עולם שלם, מוזר ומורכב, לסטודנטים צעירים, אשר גם היהודים שביניהם לא הכירו למעשה בכלל. במשך השנים שם פיתחתי דרך מסויימת לעשות את זה, וסקרן אותי מאוד לראות איך יעשו את זה בר-לבב ואידל.

"מבוא" דורש לא רק צמצום רב והפשטה. כשהוא נעשה כראוי הוא נותן ללומדים מצד אחד את הבסיס לידע שייבנה בהמשך, ומאידך לא סוגר אותם בתוך מסלול קבוע, דוגמטי, אשר יגזור עליהם עיוורון לשבילים מחקריים שאינם בקונצנזוס.

הכרכים החדשים הולכים על הגבול הדק הזה באופן מופלא. ראשית הכתיבה קולחת וקלה לקריאה. החומר באמת מונגש באופן נעים ובהיר.

שנית, ניכר שהפרוייקט הזה אימץ מראש ובמכוון גישה פוליפונית, של ריבוי קולות וזוויות. מלבד בר-לבב ואידל פרקים שונים בספר נכתבים לחלוטין או בעזרת ישראל קנוהל, אדם אפטרמן, נעמה בן שחר, שרגא בר-און, יוסף ינון-פנטון, יהודה ליבס, חביבה פדיה, משה הלברטל, מאירה פוליאק ורם בן-שלום. חוקרים וחוקרות מהשורה הראשונה.

המרחב שהכרכים מכסים הוא עוד ייתרון גדול. למעשה מדובר במבוא למיסטיקה יהודית יותר מאשר מבוא לקבלה. המחברים מתחילים ברקע כללי ומושגי על התחום, עוברים למקרא, משם לימי בית שני (חז"ל, פילון, ספרות ההיכלות והמרכבה), לצופיות יהודית בארצות האסלאם, לחסידות אשכנז, ורק אז לראשית הקבלה. בקיצור, הקורא מקבל בשפה בהירה וידידותית לא פחות מאשר "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" חדש – לפחות עד המאה ה-14.

הגישה הזאת עצמה היא מהותית לפרוייקט, משום שהמחברים מחזיקים – בניגוד לעמדה המחקרית בעבר – שהקבלה לא התגבשה פחות או יותר כולה במאה ה-13, וגם לא היתה חיבור פשוט של המסורת היהודית עם השפעות נאו-פלטוניות. ההנחה, שראיות לתקפותה מביאים בספר, היא שהקבלה נבנתה בהדרגה, ושלמרות שהופיעה כמסגרת חשיבה שלמה רק במאה ה-13, שורשיה נטועים עמוק בעבר. (אגב זה, מובא בספר הראשון מחקר מדהים של סימו פרפולה שמראה הקבלות בין הקבלה לתפיסות אשוריות עתיקות.)

הספר סוקר את הערוצים שהובילו אל הקבלה, מאיר גם את ההתפצלויות שהשתרגו לצדדים, ומחבר את הקצוות השונים במאה ה-13, עם יציאתה של הקבלה אל האור. הכרך השלישי, אחרי שני כרכים של רקע(!) עוסק כבר בקבלת פרובנס, ספרד, בספר הבהיר, וכמובן בקבלת אברהם אבולעפיה (כלומר, בעצם, בעליית הקבלות, לא הקבלה). כרך רביעי אמור עוד לצאת ובו פרק על חוג העיון (מאת עודד פורת), על האחים הכהנים ולבסוף, ספר הזוהר.

כאמור, הכתיבה בהירה ונעימה לקריאה, והפרקים השונים מעניינים ומאירי עיניים ולב. עשרות רבות של טקסטי-מקור מובאים ומפורשים, כך שהקורא נחשף למילותיהם של המקובלים עצמם, ולצידן הסברים כמובן. בהתאם למשימתם ה"מבואית", הכרכים פותחים ולא סוגרים, עונים על שאלות אבל גם מכינים את הקרקע לשאלות הבאות. טקסטבוק מבואי עשיר ומצויין.

אסיים בציטוט מתוך ספר הייחוד (המאה ה-13), שמובא בתחילת כרך הראשון כחלק מהצגת העקרונות הבסיסיים ביותר של הקבלה:

כל אותיות התורה,
בצורותיהן ובחבורם ובפירודם,
ובאותיות לפופות, עקומות ועקושות,
ויתרות וחסרות וקטנות וגדולות ומגוזרות,
וכתב האותיות ופרשיות סתומות ופתוחות וסדורות –
הן הן צורות השם יתברך ויתעלה.

הזוהר והמדע על בראשית(?!)

Captureבשבועיים האחרונים עברתי יחד עם הסטודנטים שלי כאן על מיתוס הבריאה הלוריאני. אני מלמד 'מבוא למיסטיקה יהודית', וכמובן שצללנו אל תוך הצמצום-שבירה-תיקון, כלומר סיפורו של האינסוף שמנסה לטהר עצמו משורשי הדין ולא מצליח, מנסה שוב ולא מצליח, ומנסה בפעם השלישית, ואולי, מי יודע, נראה בעתיד אם הוא יצליח.

קבלת האר"י מותחת את הבריאה לאורך זמן ומעניקה לתהליך לא רק אופי נראטיבי, אלא גם אופי פרוזאי. כלומר, זה מעין רומן על משפחה. יחסים רומנטיים ומיניים הם הדימוי העיקרי – ובעצם יותר מדימוי – של המקובלים לתיאור האיחודים הפנימיים בין ה"פרצופים", והיה זה אתגר מופלא לחשוף קבוצה של סטודנטים אמריקאים בני 19 למתחים המינייים של המשפחה האלוהית, ולפורקניהם.

איכשהו, דווקא הפן הזה, העסיסי למדי, שבמסורת הקבלית, לא ממש זוכה לתשומת לב בפרשנויות הנאו-קבליות של תנועות רוחניות עכשוויות. הקבלה הפופולרית בזמן הזה, בין אם של 'המרכז לקבלה' ובין אם של 'בני ברוך', מתמקדת בעיקר בקבלה כדרך רוחנית, כלומר כשיטה להתפתחות אישית.

לפני כחמישים שנה גם זה לא היה. אז הקבלה, ועוד יותר ממנה מסורות פילוסופיות ומיסטיות מהמזרח הרחוק, שימשו כדי לתת מקבילה לתגליות באסטרונומיה ובמכאניקת הקוונטים. להיטים כמו The Tao of Physics של פריטיוף קפרה או The Dancing Wu Li Masters של גארי זוקוף (ולמהדרין גם חיבורים במשקל כבד כמו Wholeness and the Implicate Order של דיויד בוהם) סיפרו לנו שהמדע המערבי מגלה רק עכשיו את מה שחכמי הודו וסין ידעו כבר לפני אלפי שנים. הז'אנר הזה היה פופולרי להפליא, הפך הרבה אנשים לעשירים מאוד. ואז דעך.

אבל הנה אנחנו כאן. דניאל מט הוא מבחירי חוקרי הקבלה בעולם, וכפי הנראה גם קנה לעצמו אלמוות בכך שלא מזמן השלים את תרגום הזוהר כולו לאנגלית, בתרגום מופתי, מדעי ומוער. ספרו החדש, 'אלוהים והמפץ הגדול' (הוצאת ידיעות ספרים שאוהבים), מכוון לקהל הרחב, ומביא, ובכן, מקבילות בין "סיפור הבריאה העכשווי", כלשונו של מט, דהיינו הנראטיב שמצייר המחקר המדעי על המפץ הגדול, לבין סיפור הבריאה כפי שהוא מתואר בקבלה, מתוך ניסיון לגלות לא רק אמת בשניהם, אלא השראה, פליאה ורוח.

למען האמת אני לא יודע אם הוא מצליח מפני שלא קראתי את הספר. אבל אני רוצה להביא שני דברים. כאן, את התיאור של הזוהר לרגע הבריאה (מתורגם מארמית לעברית) מתוך הספר. ובתגובות, רשימה של אירועים שמט, שכרגיל הוא שכני כעת בברקלי, עורך בישראל לרגל צאת הספר בעברית.

אז הנה הזוהר (ח"א טו ע"א):

ניצוץ של קדרות יצא בתוך סתום הסתימות מסוד אין-סוף, אד בגולם. […] לא נודע כלל, עד שמתוך דוחק בקיעתו האירה נקודה אחת סתומה עליונה. מעבר לאותה נקודה לא נודע כלל. ועל כן נקרא 'ראשית'.

על האל כבעל גוף, אישיות וצרכים – תרגום ופירוש של האדרא רבא

Captureבלי שהרגשתם יצא תרגום מלא של האדרא רבא, החלק מספרות הזוהר שמספר על כינוס החירום של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו למען תיקון האלוהות. התרגום נמצא בתוך ספרה החדש של ד"ר מלילה הלנר אשד, חוקרת זוהר ותיקה ורבת ידע, שמבארת את החיבור בכתיבה מלבבת ומאירת עיניים.
האדרא רבא מתארת את מאמציהם של רשב"י ותלמידיו לתקן את אלוהים ולהביא לזרימת השפע האלוהי באופן רציף אל העולם. מדובר באחד הטקסטים הנועזים שהוציאה המסורת היהודית, שכן הוא מתאר את האל באופן אנתרופומורפי בהחלט, כסדרה של פנים אנושיות – שזקוקות לתיקון, כלומר לעזרה אנושית לצורך איזונם הפנימי.
תיאור האלוהים של האדרה הוא כזה: תחילה קיים האל המופשט, הבלתי מובחן. ממנו נאצל הפרצוף האלוהי הראשון, אריך אנפין, או עתיקא קדישא. האדרא מתארת את איבריו השונים של הפרצוף – מצח, עיניים, אף, זקן – שכולם זקוקים לכיוונון ואיזון על ידי ייחודים וכוונות של המקובלים. מתוך אריך אנפין נובע הפרצוף השני, זעיר אנפין, שדומה, על פי התיאור, לגבר צעיר, גיבור מלחמה. גם את איברי פניו השונים צריכים למקובלים לתקן. התיאור הבא הוא של הגוף של זעיר אנפין, "אדם" שכולל בתוכו איכויות ואיברים זכריים ונקביים בו זמנית. לדמות האנדרוגינית הזאת יש שני ראשים ושני גופים המחוברים בגבם, זכר ונקבה. שיאו של תיאור האנדרוגינוס האלוהי באידרא רבא הוא איחודם של שני המינים במפגש מלא תשוקה ואהבה. אולם האידרא מגלה לנו שהנחש (זה מגן עדן, שכאן הופך לכוח שלילי של דין) מסכן את האיחוד, ושיש להתגבר עליו. זה שוב תפקידם של המקובלים.
האידרא, מסבירה הלנר-אשד, מתרכזת אפוא בתיאור פניו (ברבים) של האל ובהסבר כיצד יש לתקנם. לא מדובר בייצוג סטטי של האלוהות אלא בהפיכת פניו לישות חיה, אשר מולה מתנהל המקובל. כך קושר המקובל קשר אישי, פרסונלי ואינטימי עם האלוהים. דרך קשר זה – שהוא מטרה בפני עצמה – מגיעים למטרה העליונה: תיקון האל ותיקון העולם כולו.
האידרא מכריזה על אל בעל צורה ואישיות, בעל פנים ואיברים – ואף בעל צרכים. היא מחליפה את הדימוי האלוהי הקבלי הוותיק יותר, של עשר הספירות, בדימוי אנתרופומורפי חריף של פרצופים וגופי אדם. הלנר-אשד מסבירה שהבחירה בדימוי מואנש כל כך נובעת מהרצון להחזיר לשפה היהודית הימי-ביניימית יסודות של דתיים של אלוהות פרסונלית. הזוהר נכתב גם כמענה, מתוך מאבק, לעלייתה של הפילוסופיה היהודית שאימצה את מסגרת החשיבה ההלניסטית ועל כן שמה לה למשימה להפשיט את האל מכל גשמיות או אתנרופומורפיזם. הרמב"ם הוא כמובן הנציג הבכיר של תפיסה זו. מחברי ספר הזוהר, במאה ה-13, ביקשו להעצים דווקא את המימדים הפרסונליים-מיתיים של האל, ולא לאפשר לגישה הרמב"מית לדחוק ולמחוק אותם.
ומול הדגש הרמב"מי על צלם אלוהים כעניין נפשי או שכלי, עולה באדרא רבא צלם אלוהים במובנו העתיק יותר, הגופני. גוף האדם משקף אתך גוף האלוהים, ממש כפשוטו (כפי שהובן במקרא ואצל חז"ל). רשב"י מצהיר: "דיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה", ובתרגום מהארמית הזוהרית לעברית: דיוקן האדם הוא דיוקן של העליונים והתחתונים שנכללו בו. על כן כל מעשה של האדם כאן למטה, משפיע שם למעלה. ועל אחת כמה וכמה מעשה האהבה, שהרי האיחוד האלוהי העליון הוא חיבורם של מימדיו הזכריים והנקביים.
האדרא מדגישה אפוא עד כמה חסרה המסורת כאשר היא מתעלמת מהמימד הנקבי של האלוהות, ומהמקבילה הארצית שלו, הנקביות האנושית. היא מדגישה גם את המקום המרכזי שצריכה לקבל האהבה הגופנית במסורת הדתית היהודית. והיא מדגישה מעבר לזה את חשיבותו של האל הפרסונלי, האל האנושי, שאליו אפשר לפנות ואיתו אפשר לנהל דיאלוג, לקבל ולתקן. אותו ואותנו.
הספר כתוב בצורה יפה וחושף תפיסה יהודית מרכזית, אבל מאוד לא מוכרת, של האלוהות. הוא כולל כאמור את האדרא רבא עצמה, במקור ובתרגום של הלנר-אשד ושל ר' אברהם לידר. יציאתו לאור (הוצ' ידיעות ספרים) היא אירוע משמח מאוד.
תהיה גם השקה:
Capture

על לחשים והשבעות – קבליים ונאו-פגאנים – נגד היטלר

לפני כשנה יצא בכתב העת 'ציון' מאמר מעניין במיוחד מאת פרופ' יובל הררי, מומחה למאגיה יהודית מאונ' בן גוריון. שם המאמר: "שלוש סגולות להרוג את אדולף היטלר, פרק בתולדות הקבלה המעשית במאה העשרים". במאמר כותב הררי על ניסיונותיהם של מקובלי ארץ ישראל להילחם בצורר הנאצי בעזרת "מאגיה אגרסיבית", כלשונו.

הררי מספר על מאמצים רבים, גלויים וסמויים, מצד רבנים, אדמו"רים חסידיים ומקובלים, שכללו תקיעה בשופרות, השתטחות על קברי צדיקים, בקשות רחמים משמיים וכן קללות וחרמות. אפילו חקרו ומצאו ששם אמו של היטלר הוא קלרה, למען השלמת הנוסחאות הנכונות. הררי מונה בין המשתדלים להרוג את היטלר מרחוק את חכם אליהו אברהם מזרחי דהוכי, המקובל ר' יהודה פתיא, האדמו"ר מללוב, ר' יצחק אלפייה, ועוד.

קבר רחל, אפרופו יום השנה למותה שחל היום, היה אתר מועדף, והמקובל ר' סלמאן מוצאפי היה מייחד ייחודים שם (אבל הפסיק אחרי שנחש גדול התגלה אליו ואיים עליו). הררי גם מביא מרשם משמו של ר' יהודה פתיא (אבי סבה, אגב, של החוקרת והמשוררת פרופ' חביבה פדיה) על פיו יש לשלב את שמו של היטלר ושם אמו עם המילים 'התקם כצאן לטבחה' בתוך שלושת הפסוקים הראושנים של ירמיהו יב, המדברים על דרך רשעים שצלחה. במאמר עוד כמה וכמה נוסחות מעניינות שמספרות סיפור נדיר של התגייסות קבלים של הישוב בארץ ישראל כנגד הצורר הנאצי.

והנה, לאחרונה דיברתי עם ידידי שי פררו, חוקר נאו-פגאניזם, והוא סיפר לי על ניסיון מקביל, מצד נאו-פגאנים בריטים, לחסל את הפיהרר על ידי טקס פגאני. שאלתי אותו מה היה.

שי: הימים הם ימי הבליץ על בריטניה, וחיל האויר הגרמני מפיץ מדי לילה את לונדון ואת שאר ערי הממלכה. רבים חששו שהפלישה הקרקעית של הוורמאכט תחל בקרוב. אחד מהם היה ג'רלד גרדנר (1884-1964), עובד ציבור בריטי בגמלאות שהתעניין בפולקלור מקומי ובתורת הנסתר. שנים לאחר מכן, אחרי שבריטניה ביטלה את החוק נגד כישוף, גרדנר יצא קבל עם ועדה בעיתונות הבריטית וסיפר שהוא נחתנך לדת פגאנית עתיקה, דתן של המכשפות שהועלו על המוקד בימי הביניים, ושמה וויקה (Wicca) דת הכישוף, שבמרכזה הסגידה לאלה הגדולה ולבן זוגה, האל המקורנן.

Capture

גרדנר

תומר: גרדנר בעצם היה זה שהתחיל את הענף הניו-אייג'י הזה, הלא כן?

שי: גרדנר נחשב למייסד הדת הזו, כן. הוא כמובן טען שמדובר בדת פרהיסטורית קדומה, אבל ניתוח של הליטורגיה, הטקסים והמיתולוגיה של וויקה מראה שהוא שאב השראה ממקורות מודרניים, כגון התנועה הרומנטית, תיאוריות אנתרופולוגיות רווחות בזמנו בדבר מיתוס הפרהיסטוריה המטריארכאלית, ומאגיה טקסית שפותחה על ידי ארגונים כגון 'המסדר ההרמטי של השחר הזהוב' ואחד מחניכיו הידועים יותר – אליסטר קראולי. עם זאת, כדאי לזכור שהמסדר ההרמטי של השחר הזהוב ביצע ביצע התאמה לעידן המודרני לחומרים קודמים מתקופת הרנסאנס – המסורת ההרמטית. תפיסה מאגית זו פותחה לאחר גילויים המחודש במערב של טקסטים מאגים יווניים-מצריים מן העת העתיקה ששרדו בספריות של מנזרים באימפריה הביזמנטית, שאחר שזו האחרונה נכבשה על ידי הטורקים העותמניים במאה ה-15. כך, שבמידה מסוימת ניתן לומר שגרדנר אמנם פיתח בעצמו את וויקה, אבל עשה זאת בהסתמכות על מקורות שלעיתים היו עתיקים מאוד.

תומר: תודה. אז איך יכול אותו עיבוד יצירתי מודרני למקורות קדומים לעזור נגד היטלר?

שי: באחד מן הספרים שפרסם גרדנר במרוצת שנות החמישים הוא סיפר שבימי הבליץ התאספו הוא וחבריו לקבוצת הכישוף בקרחת יער מבודדת, ושם ביצעו טקס מאגי שמטרתו הייתה למנוע מהיטלר לפלוש קרקעית לבריטניה. חברי הקבוצה הטילו מעגל, שהינו מרחב מקודש המפריד בין עולם היומיום לעולם האלים והמאגיה. הם הכינו מבעוד מועד לחש, Chant, שאותו הם זימרו בקול כשהם משלבים ידיים ורוקדים מסביב למדורה שבמרכז המעגל: "אתה לא יכול לבוא, אתה לא יכול להגיע". קצב הריקוד ומילמול הלחש הלכו והתגברו, ובא בעת חברי הקבוצה דמינו בעיני רוחם, בעזרת כוח הרצון שלהם (כלי הנשק מספר אחד של המאגיקון), כיצד הם מונעים מהיטלר להשתלט על בריטניה.

תומר: מאיפה הם ידעו מה לעשות? מה הלחש או הריקוד הנכון?

שי: אם אנחנו לוקחים את גרדנר ברצינות, אז מדובר בקבוצה שעבדה לפי טקסים שעברו מדור לדור כחלק מדת מכשפות פגאנית קדומה, שהאינקוויזיציה חשבה שהצליחה לחסל סופית בתקופת משפטי המכשפות של המאות ה- 15-17. כשמסתכלים על כך בעין ביקורתית, יש שתי אפשרויות מרכזיות: או שגרדנר המציא את הסיפור שלא התרחש כלל וכלל. אופציה שנייה, שיכולה להתבסס על מעט הראיות ההיסטוריות שיש בידינו כיום, היא שגרדנר היה חבר בקבוצה שעסקה בחקר פולקלור בריטי מקורי ובתורת הנסתר, ושחבריה הושפעו עמוקות מספריה של הארכיאולוגית והפולקלוריסטית מרגרט מארי (1863-1963). מארי פרסמה בשנות העשרים והשלושים ספרים ומאמרים בהם טענה שנשים שהוצאו להורג באשמת כישוף במאות ה-15-17 היו חברות בדת מכשפות פגאנית אשר סגדה לאל בעל קרניים (היוונים הקדומים קראו לו פאן, והקלטים הכירו אותו כקרנונוס), שמאפייניו עוותו על ידי הכנסייה הנוצרית לכדי יצירת דמות השטן כפי שהיא מוכרת לנו כיום. הטקסים שהם פיתחו במהלך שנות הארבעים התבססו כנראה על פולקלור מקומי ועל הידע שלהם בתורת הנסתר ובקבלה – משם הם לקחו לדוגמא את השימוש במעגל, אם כי בצורה שונה מאשר השימוש בהטלת מעגל בתפיסה הקבלית.

תומר: שמח שהשלמנו מעגל לקבלה.

שי: בכל אופן, רגע לפני שהגיעו לאפיסת כוחות, הפסיקו באחת את הריקוד והפנו את האנרגיה המאגית שגייסו במהלך הריקוד אל מרכז המעגל, וכך (אם מאמינים לסיפורו של גרדנר) נוצר סוג של חרוט כוח, עמוד אנרגיה מאגית, אותו הפנו אחר כבוד לכיוון הכללי של היטלר – אל גרמניה. לפי גרנדר, העבודה המאגית הזו הייתה כה תובענית שחלק מהמשתתפים מתו כמה ימים לאחר מכן. מנקודת המבט שלנו כיום הסיפור נשמע מגוחך, אבל היטלר לא הגיע לבריטניה, ואנחנו יודעים על קבוצות מאגיות אחרות באזור שביצעו גם הן טקסים למניעת הפלישה הגרמנית. כך, מסתבר, קרה גם בארץ ישראל המנדטורית.

תומר: אכן, מה שלא כתבתי קודם הוא שהיו גם לחשים וחרמות שנועדו למנוע מרומל לפלוש קרקעית לישראל, מה שכידוע אכן לא קרה (אם כי גם לגנרל מונטגמרי היתה תרומה בנידון). אמור לי, האם היו מאז טקסים נאו-פגאניים דומים?

שי: הרוב המוחלט של הטקסים שעורכים מאמיני הוויקה ושאר דתות הניאו-פגאניזם מכוונים למטרות פשוטות יותר: לשלוח אנרגיות ריפוי לאדם חולה, לעזור למישהו להשיג עבודה, וכו'. כמובן שבמסגרת אירועים מדיניים ופוליטיים גדולים יהיו קבוצות שיערכו גם טקסים דומים לאלו שערכו חכמי הקבלה וג'רלד גרדנר במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת סופו של מבצע צוק איתן, לדוגמא, התאספו כמה ניאו-פגאנים ישראלים באחד מהפארקים העירוניים של תל אביב וביצעו טקס שבו קראו לענת – אל המלחמה, הציד והפריון הכנענית – להביא לסיום הלחימה, בהתבססות על מזמורים וטקסטים קדומים ששרדו מתקופת הכנענית, כגון 'עלילות בעל וענת' שנמצאו בכתבי העיר אוגרית.

תומר: שכוייח להם. ומכיוון ששי ירצה בקרוב בירושלים, להלן לינק לפרסום להרצאתו המומלצת.

ביטי רואי: גלות השכינה כאפשרות לקדושה בגלות

Captureבספר המעניין הזה, 'אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר' (הוצאת אונ' בר אילן), מבארת ביטי רואי את דמותה של השכינה בחיבור 'תיקוני זוהר', חיבור הקבלה שזכה ליותר הדפסות מכל חיבור קבלי אחר.
 
'תיקוני זוהר' הוא מעין תוספת לספר הזוהר שנכתבה בין סוף המאה ה-13 לתחילת המאה ה-14 בספרד, על ידי מחבר(ים) אנונימי(ים). מחבר(י) הספר חלק על מחבר(יו) של ספר הזוהר, והציע פרשנויות משלו למגוון סוגיות, במרכזן דמות השכינה.
 
בניגוד לגוף הזוהר עצמו, ולחיבורים קבליים אחרים רבים, השכינה עבור בעל תיקוני הזוהר אינה נחותה, נלווית או תחתונה לשאר הספירות, אלא היא עיקרית ואף פוטנציאלית עליונה להן. למרות שהשכינה בגלות יחד עם בני ישראל, ועל כן חלשה ומסכנה, היא מושלמת ויפיפיה, ועל המקובל לעזור לה לקום מהריסותיה. בעל תיקוני הזוהר גם מייצג אותה כישות חיה ופרסונלית, שאפשר לקשור עימה קשר.
 
רואי מראה כיצד מיתוס גלות השכינה זוכה אצל בעל תיקוני הזוהר להרחבה והעמקה. אולם בניגוד לנראטיב הרגיל, שבו השכינה דואגת כאימה לבניה, כאן הבנים אמורים לדאוג לאם. הציווי הוא לנדוד ולגלות יחד עם השכינה. על ידי כך עורך בעל תיקוני הזוהר מהפך דרמטי: הוא הופך את הגלות למרחב של קדושה. במקום להתייסר על חורבן המקדש וגלות השכינה הופכת העבודה התיאורגית מול השכינה בגלות למוקד עיקרי של פולחן:
הצבת החיים עם השכינה כתחליף למקות הקדוש, כפי שעולה מדרשותיו, נושאת עימה גם תחליף לפעילות הריטואלית. העבודה הדתית נתפסת עתה כהתקת עבודת המקדש מן המרחב הפיזי שחרב אל המרחב החדש, ומסייעת בהפניית העבודה התיאורגית אל השכינה שאותה שאותה בעל התיקונים אמור לבסס. (עמ' 224)
 
והנה חכמת הקבלה כאפשרות לגמישות דתית, לויתור על שטח קונקרטי לטובת פעולה במרחב מיתי.
 
והשבוע מממש התבשרנו שהספר נבחר כחתן פרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ז. טרם קראתי את כל הספר, אולם בהחלט נראה שהוא מרים תרומה מכובדת מאוד למחקר הקבלה.

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

על שדה חקר הקבלה ופולמוסיו

את הספר הזה הייתי ממליץ לקריאה לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה או חסידות באקדמיה. הוא פורש בצורה יעילה ושיטתית, גם אם טכנית למדי, את התפתחות ההיסטורית, המושגים העיקריים והפולמוסים הגדולים של מחר הקבלה החל מהפיכתו לתחום מחקר אקדמי מכובד על ידי גרשם שלום ועד לדור החוקרים הבכירים כיום, תלמידי תלמידיו של שלום.
 
החלק המעניין ביותר של הספר הוא כמובן הפולמוסים, שלא פעם נהיו אישיים למדי. תוכלו לקרוא על פולמוס ברוך קורצווייל נגד שלום (הראשון האשים את האחרון בחיבה יתרה לשבתאות וניסיון לצייר את הציונות כממשיכתה האורגנית, ולכן היהודית אותנטית), בין ישעיהו תשבי למשה אידל (הר' האשים את הא' בחוסר חדשנות, ומאידך בניסיון לרצח אב (רוחני) מול גרשם שלום), בין יוסף בן שלמה לאידל (דומה), בין שלום רוזנברג ליהודה ליבס (הר' האשים את הא' בפרשנות מיתית מוגזמת של חז"ל, הא' ענה שהר' אורתודוקס קנאי שלא מסוגל לראות את מה שלא מתאים לאמונתו), ועוד. מכיוון שחלק חשוב מהעולם האקדמי הוא האינטריגות, הרעיוניות אבל גם האישיות, בין חוקריה, כדאי לתלמיד לדעת מי נגד מי.
 
הספר כאמור מבהיר דברים חשובים, אבל לוקה בכמה נקודות. ראשית, לא נסקרות כראוי תרומותיהם של דמויות שונות בשדה האקדמי. כך למשל, חביבה פדיה לא זוכה כמעט למקום, ותרומתה הרבה והחשובה לא מובאת בפני הקורא. שנית, לא כל הפולמוסים נחשפים. פולמוס בועז הוס כנגד חוקרים שהוא סבור שמושפעים מעמדותיהם הרוחניות הפרטיות אינו מדובר כלל, והרי הוא היה חלק חשוב בשדה בשנים האחרונות, ומצא מקום גם בספרו האחרון של הוס, "שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית". לא ברור לי למה הושמטו עניינים כאלה, והדבר פוגם בסקירה הנאה בסך הכל שבספר.
 

הנשמה בקבלה – מעט על ספרו החדש של יהונתן גארב

9780226295800ספרו החדש של פרופ' יהונתן גארב (האונ' העברית) עוסק בגלגולי הנשמה. לא בין גוף לגוף אלא בין תקופה לתקופה, בין הקבלה הלוריאנית לקבלת המאה העשרים (הרבנים קוק, אשלג, גינזבורג, מורגנשטרן), עם נתיבים נלווים למיסטיקה נוצרית ולאסלאם הסופי, לזן היפני וגם לדתיות הניו-אייג'ית האמריקאית, כאשר כל זה מנותח, בין השאר, דרך הפריזמה של הפיסכולוגיה המודרנית.
 
גארב הוא המומחה הבכיר לקבלת העולם החרדי , הליטאי והחסידי,בזמננו, והוא משתמש במחקריו על המקובלים בו (ישראל אליהו וינטרוב, יצחק משה ארלנגר, יצחק מאיר מורגנשטרן ואחרים) כדי לשפוך אור על הדרכים שבהן הדיבור על הנשמה בקבלה התפתח והשתנה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת.
 
הספר, Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah יצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו. הוא לא פשוט לקריאה, משום שהסגנון דחוס בפרטים ובהפניות, אולם שכרו בצידו. גארב כותב למשל על הפנמתן של תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות אל תוך הקבלה בת זמננו, מה שהופך אותה עצמה לקבלה מודרנית, המנותקת במובנים חשובים מהקבלה המסורתית.
 
גם תובנותיו על הפוליטיזציה של הקבלה, בין אם היפר-ציונית או אנטי-ציונית, מעניינות מאוד. כך למשל, גארב מביא את דבריו של הרב ישראל אליהו וינטרוב החרדי, הרואה בציונות את כפירת הערב-רב, וטוען שיש פער בלתי ניתן לגישור בין החברה החרדית ליהודים שאינם חרדים – כלומר אין יותר "כלל ישראל". וינטרוב מבקר את הקבלה של הראי"ה קוק כלוקה בבלבול עקרוני, כתוצאה מ"טשטוש המוחין". אלא שעצם הכחשתו של וינטרוב את "עם ישראל" כישות קיימת אינה רק שבירה חריפה מהמסורת היהודית, אלא גם הודאה מניה וביה שאנחנו בתקופה חדשה. שמשהו מהותי השתנה. שיש מודרנה, על כל המשתמע מכך.