מוות טנטרי במדבר

את מייקל רואץ' וזוגתו דאז כריסטי מקנאלי ראיינתי בדיוק לפני 7 שנים. הם היו אז הזוג הנוצץ, גם אם השנוי במחלוקת, של הבודהיזם הטיבטי במערב. הוא, ה"גשה" המערבי הראשון (מעין תואר דוקטור של הבודהיזם הטיבטי), היא זוגתו היפה (מעין תואר טיפשי של הסקסיזם האוניברסלי). זוגיותם עצמה היתה שערורייתית, שכן רואץ' נדר נזירות. הוא הסביר את העניין על ידי פנייה לבודהיזם הטנטרי, בו ניתן להשתמש במין כדי להתקדם רוחנית. הדלאי לאמה לא התרשם מההסבר הזה, גזר עליו אקסקומוניקציה וסירב לפגוש אותו, אבל זה לא ממש הפריע לו. אני זוכר שבראיון הוא אמר לי שהוא שולט בקארמה של עצמו, ו"הינדס" את זוגתו בדיוק כפי שרצה לפני שפגש אותה. איזה חלום. אחר כך היא עזבה אותו לטובת בחור צעיר, ולפני חודש, מדווח היום 'הארץ', מצאו אותה על סף מוות מהתיבשות ואת גופת בן זוגה, אחרי שנזרקו מריטריט מדיטציה של שלוש שנים וניסו להמשיך אותו לבד. טנטרה זה מסוכן, כמו שמזהירים תמיד המורים הטיבטים. אבל עם כל הזלזול בניו-אייג', הנה דוגמא לרוחניקים שמחוייבים לדרכם. עד מוות, למעשה.

אקי אבני והקארמה של ירושלים

במוסף "7 לילות" שיצא שלשום ניתן למצוא ראיון עם אקי אבני (מאת רונה קופרבוים ורז שכניק). בין השאר הוא מדבר שם על שר החוץ ליברמן ואומר:

[ליברמן] הוא האיש הנכון במקום הנכון. אני אומר שנמאס מהמדיניות המתנצלת על הקיום שלנו, על המהות שלנו, על זה שאנחנו פה. […] מדינה כמו ישראל צריכה להיות הרבה יותר ברורה במדיניות החוץ שלה, כמו סימן קריאה.  אני מאמין בקארמה של ישראל וירושלים, אני לא חושב שמישהו יכול להזיז אותנו מפה. אני מאמין במדינת ישראל חזקה ואני מאמין בסלוגנים של ליברמן. […] המציאות של מדינת ישראל עם אזרחיה היא בעייתית. היא לא חד-משמעית. זו הקארמה של המקום וזה לא ישתנה אבל אם אתה פה אז תיתן את הכל.

גלבוע פלבניק, שהפנה אותי אל הטקסט הזה, כתב לי יפה ש

לכאורה יש פה טקסט קלאסי של מי שמבקש מנהיג חזק (סטייל סטאלין) ועמידה על הכבוד הלאומי. לא חסרים כאלו במקומתינו. גם התובנות על הייחודיות של ארץ ישראל לא חדשות. מה שמרתק אותי הוא דווקא השילוב של ה'קארמה' לתוך המארג הזה. כנראה בעידן שבו לדבר על 'קדושת ירושלים' ו'שכינת ה' בציון' נחשב לאנכרוניזם  ואילו לדבר על 'חשיבות ירושלים ללאומיות הישראלית' נשמע כמו 'המחנה החשוך'  או סתם כזקן טרחני. [על כן] יש פה סטארטפ שמעניין איך הוא יתפתח – מעתה לא 'קדושת ירושלים אלא 'הקראמה של המקום'  הם שמצדיקים מאבק חסר פשרות.

אני מסכים עם גלבוע. ייתכן אף שהעניין הוא לא (רק) חוסר רצונו של אבני להיתפס כחשוך, אלא משוה הרבה יותר פשוט אבל מהותי: אבני גדל כחילוני. להתחיל לדבר על הבטחתו של ה' לאברהם, או על דוד המלך, נראה לו לא רק אנכרוניסטי אלא לדעתי אפילו חסר מובן. אלו מילים חסרות משמעות עבורו. "שכינה", "שיבת ציון" ואפילו "הכותל" פשוט אינם חלק מהלקסיקון של אבני. כלומר אבני (ניתן לו קרדיט שהוא לא סתם אתנוצנטרי) אוהב את ירושליים ואת עמו, אבל אין לו שפה להביע אהבה זו. הוא נזקק ליבא מונחים מהמזרח (הסַפָק הוא הניו-אייג' כמובן) כדי לסדר לעצמו בראש ובפה את תמונת עולמו.

ודבר אחרון על משפטו המצוטט האחרון של אבני: "אם אתה פה אז תיתן את הכל". השאלה באמת היא אם אתה פה, והרי אבני ניסה את מזלו בארה"ב, ואני מנחש שאם היה מצליח לא היה חוזר לארץ. בכלל, קצת לפני דברים אלה הוא אומר ש"אני רואה את עצמי שחקן בינלאומי, אני לא רואה את עצמי שחקן ישראלי. […] כישרון יכול לעבוד בכל מדינה". אז שיהיה בהצלחה בחו"ל, גבר.