צרפת

על וולטר ומאמציו לשכנע את הצרפתים להתחסן

שמו של וולטר נודע כאחד מהוגי הנאורות המבריקים והשנונים ביותר, אבל וולטר היה יותר מפילוסוף. וולטר למעשה כונן את המוסד החברתי הידוע כ"אינטלקטואל", דהיינו ההוגה המעורב (engagé), הפילוסוף האקטיביסט, הסופר בעל הדעה.

עד שוולטר קם ועשה הוגים בעיקר דיברו, בעיקר ביניהם, ובוודאי לא התיימרו לנסות לתקן את החברה. וולטר, מלבד כתיבת פרוזה והגות, נאבק נגד עינויים, למען רפורמה של מערכת המשפט, בעד חופש הביטוי והפרדת דת ממדינה.

בין שאר מאבקיו אפשר לזקוף לזכותו גם את שכנוע הצרפתים להתחסן.

לרגל תחילת הסוף של הגל החמישי (אמן כי"ר), הבא נספר את הסיפור הקטן הזה.

אחרי שהוגלה לאנגליה ב-1727, בעקבות סכסוך עם בן אצולה, ושהה בה שנתיים וחצי, כתב וולטר את "המכתבים האנגליים", בהם הוא משתמש בסקירה של החברה באנגליה כדי לבקר את זו שבצרפת. הוא מתלהב מהמונרכיה החוקתית הבריטית, מהחירויות שהאנגלים נהנים מהם, מהסובלנות הדתית בבריטניה, מהבורסה בלונדון – וגם ממנהגם של האנגלים לחסן את עצמם כנגד אבעבועות שחורות.

אבעבועות שחורות היא מחלה נוראית, ויראלית ומדבקת, בה החולים מפתחים אבעבועות על גופם, לפעמים גם בגרונם, ובמקרה הרע מתים אחרי כמה ימים מדימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול. כ-30% מהחולים מתים. זו לא שפעת. חיסון למחלה יש באירופה החל מהמאה ה-18, לאחר שהגברת Mary Wortley Montagu, אשת השגריר הבריטי בטורקיה, ראתה חיסונים לאבעבועות שחורות ניתנים שם ב-1717 והביאה את הידע למולדתה.

הטורקים בתורם למדו על החיסונים מהצ'רקסים והגרוזינים, או לפחות כך מדווח באותה תקופה ד"ר Emmanuel Timmonius, שחי באיסטנבול. יש הטוענים שהצ'רקסים המציאו את אמנות החיסונים כולה, או לכל הפחות במערב. כך או כך וולטר, שכותב מעט יותר מעשור מאוחר יותר, מייחס לצ'רקסים את פיתוח החיסון לאבעבועות שחורות.

על פי וולטר הצ'רקסים – קבוצה אתנית אירופאית מוסלמית שחיה אז בצפון הקווקז, על שפת הים השחור – היו מוכרים את בנותיהם לעבדות, וכדי שעורן של הבנות הצעירות לא יוכתם על ידי הצלקות מהאבעבועות, הם היו מחסנים אותן בינקותן על ידי החדרת מוגלה שעולה מאבעבועות של חולים לחתך שהיו מבצעים בזרוע. הילדות היו עוברות גרסה קלה של המחלה ומוכנות למכירה ללא צלקות.

מי שמאמין שכל דבר שנגע בעבדות מוכתם בגזענות סיסטמית מוזמן מעכשיו להאמין שגם חיסונים נגועים בכך.

הצ'רקסים, אגב, סבלו מרצח עם שבוצע בידי האימפריה הרוסית יותר ממאה שנה לאחר מכן. צבא הצאר רצח בין מיליון למיליון וחצי צ'רקסים, סביב 90% מכלל הקבוצה האתנית. בריחתם של היתר לגלות הביאה לכך שיש כיום צ'רקסים בישראל.

מי שמאמין שבארץ הזאת חי רק עם אחד שעבר שואה מוזמן להתעדכן.

וולטר כותב ב"המכתבים האנגליים" שלו (מכתב 19) על הצגת החיסונים על ידי הגברת מונטגו לאנגלים, שמיהרו לאמץ את הנוהג ועל ידי כך להציל רבים מהם ממחלה קשה וממוות. הוא ממליץ לצרפתים לעשות אותו דבר. "האם הצרפתים מחשיבים חיי אדם באופן מופחת?" הוא שואל. "האם נשות צרפת מודאגות פחות לשמר את קסמיהן?"

כשהוא חוזר לצרפת מתחיל וולטר לנהל קמפיין שלם למען החיסונים. בשבילו זו היתה דרך לא רק לשמור על חיי אדם, אלא לקדם את ההבנה שרפואה מבוססת אקספרימנטציה, "פילוסופיה של הטבע", כמו שקראו למדע אז, היא הדרך לעולם טוב יותר (הפרוגרסיבים האלה עם האג'נדות שלהם!). בשבילו זו ההוכחה שדרכה של הנאורות היא נכונה: שימוש בתבונה על מנת להבין את העולם מוליד קידמה, דהיינו שיפור מתמשך בחיי האדם.

וולטר נאבק מחד בכנסייה הקתולית הצרפתית, שנציגיה סברו שיש להשאיר את כל סוגיית המחלות וריפויין לרצון האלוהי, ומאידך בממסד הרפואי, שבאותו זמן סבר שאבסורד הוא לרפא אנשים על ידי החדרת מחלה לגופם. הדבר מנוגד לכל האתוס הרפואי, טענו כנגדו הרופאים, ממש כפי שהבישופים טענו שחיסונים מנוגדים לאתוס הדתי.

"ייקח מעט זמן", כותב וולטר באותו מכתב על החיסונים, "לפני שרוחה האמיתית של התבונה ואומץ מסויים של השקפה יחצו את מיצרי דובר".

אבל זה לקח לא מעט זמן. יותר מעשרים שנה הטיף וולטר לחיסונים לפני שהצרפתים התחילו לחסן את ילדיהם נגד אבעבועות שחורות, ורק אחרי מותו של לואי ה-15 מהמחלה, ב-1774, כשהחליט יורשו לואי ה-16 להתחסן מיד כדי להימנע מגורל דומה, אומצו החיסונים בצרפת באופן נרחב.

ב-1958 פתח ארגון הבריאות העולמי (WHO) במבצע חיסונים עולמי נרחב כנגד אבעבועות שחורות, שהוכנס לשלב מתקדם ב-1967. ההתפרצות האחרונה של המחלה באירופה התרחשה ביוגוסלביה ב-1972. ב-1975 המחלה הודברה בכל העולם מלבד אתיופיה וסומליה. החולה הטבעי האחרון אותר בסומליה ב-1977. ב-1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי כי הוירוס הוכחד לחלוטין.

ב-1978 מת האדם האחרון שחלה באבעבועות שחורות. ג'נט פארקר, צלמת רפואית אנגליה, נדבקה במעבדה שהחזיקה את הוירוס. היא מתה מהוירוס חודש אחרי ההדבקה, ומאתיים שנה אחרי מותו של וולטר.

זה מורכב: על איסור בורקה בחוף הים ובבית המשפט

משמרות הצניעות של צרפת אילצו אישה מוסלמית בחוף הים להתפשט, שכן לבשה לבוש מוסלמי מסורתי (goo.gl/yZJtLs). בדו"ח שנתנו לה נרשם שהאישה לא לבשה "לבוש התואם התנהגות הולמת וכיבוד החילוניות". הנה לכם כפייה אנטי-דתית פשוטה.
 
בגרמניה נמסרה ביום שישי שעבר הצהרה מפי שר הפנים Thomas de Maiziere הקוראת לאסור לבישת בורקה כאשר נוהגים במכונית, לומדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, מופעים בבית משפט ועובדים בשירות הציבורי (goo.gl/X8nojq). שר הפנים אמר כי הבורקה "לא מתאימה למדינתנו הפתוחה".
 
מנגד, ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, אמר כי בארצו לא יהיה איסור על לבישת בורקה בחוף הים. "אנחנו צריכים להיות מעבר לסובלנות. בקנדה, האם נוכל לדבר על קבלה, פיתחות, חברות הבנה?" אמר (goo.gl/MmCnog).
 
הסיפור הזה, שהולך ומתפתח, כולל כמה רבדים. אין איסור על בורקה בחוף הים הציבורי דומה לאיסור על לבישתה בבית משפט. אין איסור על לבושן של קטינות בבית ספר דומה לאיסור על לבושן של בגירות באוניברסיטה. גם טרודו, שמבקש פתיחות וחברות, לא היה חושב שצריכים להיות פתוחים כלפי מילת נשים.
 
אחד מקווי הגבול צריך להיות זה שבין התחום הפרטי לתחום הציבורי. הליכה לחוף הים היא מעשה פרטי, וצריך לאפשר לאנשים לעשות זה לבושים במה שהם רוצים. עבודה בשירות הציבורי או הופעה בבית המשפט הם עניינים ציבוריים, ואפשר להגביל אותם בדרכים שונות.
 
האם אפשר גם לאסור ללבוש במסגרתם לבוש מסורתי מסויים? כאן צריך לשקול את הפגיעה בחופש הפרט לעומת הפגיעה בצביון ובפעילות המוסד הציבורי. קשה לי לראות איך לבוש כמו היג'אב או צ'אדור, בהם הפנים גלויות, מפריע מספיק לאלו כדי לאסור אותו, אבל אני יכול להבין איך פקידה עם בורקה, שמכסה את כל הפנים (לא "בורקיני", שהוא פשוט בגד ים שמכסה את הגוף ולא את הפנים), תהווה בעיה. שוב, זה גם תמיד עניין של הקשר.
 
תארו לכם את הדוגמא הבאה: נזירים ג'יינים מזרם מסויים נוהגים להסתובב עירומים. האם אחד כזה יוכל להיות פקיד השומה שלנו במס הכנסה? כנראה שלא. אלא אם אנחנו בחברה מאוד מסויימת, העירום שלו יערער את הקודים החברתיים שלנו באופן קשה מדי. אבל רגע, מה אם אותו נזיר יגיע עירום לחוף הים? האם נאפשר לו? תלוי איזה חוף ומתי, כנראה (וזאת למרות שהוא אדם פרטי שעושה מעשה פרטי). כלומר ההקשר מאוד חשוב, ותמיד יהיו חוקים דתיים שלא נסכים להם.
 
וכמובן, לאיסורים כלפי מוסלמים מתלווה חשש אירופאי מהאסלאם באופן כללי, וזה כבר סיפור נוסף.
 
זהו. אין מסקנה אחת. זה מורכב.
Capture

שתי ידיעות בנושאי חופש דת (והדרת מוסלמים)

1. טראמפ מתכוון להכריז שידרוש שאלון למהגרים לארה"ב, בו הם יבחנו בנושאים של חופש דת, שוויון מגדרי, וזכויות להט"ב. נניח לרגע לשאלה מה שיעור החרדים והחרד"לים שיהיו יכולים להגר לארה"ב במקרה כזה, ונתמקד בשאלה על הלגיטימיות של השאלון. האם מדינה יכולה להציב שער ערכי שכזה? לכאורה, מדוע לא? האין מדינה יכולה לקבוע מי ייכנס אליה? ודאי שכן. אולם אם מדינה מסויימת פותחת את שעריה להגירה, יש פגם בניפוי אנשים על פי השקפת עולמם, בדיוק כפי שיש פגם בנויפיים על פי אמונתם הדתית. כל עוד לא מדובר בנושאי אידיאולוגיה רצחנית או כאלה המועדים לפשוע, אפלייה על בסיס השקפת עולם או אמונה אינה דרכה של דמוקרטיה ליברלית. מה שכן לגיטימי הוא למשל לדרוש מהמהגרים להשתתף בקורס המלמד על ערכי היסוד של המדינה (למשל, על ידי לימוד החוקה). מעבר לזה, על כל אדם לבחור את השקפת עולמו בעצמו, ועל המדינה לאפשר לו זאת.
 
2. בית משפט בקאן אישר תקנה שקבע ראש העיר, על פיה אסור לנשים להגיע עם בורקיני, כלומר בגד ים המכסה את כל הגוף, לחוף הים. התקנה אושרה "מטעמי ביטחון" ועל פי חוק האוסר על אזרחים "להשתמש באמונות דתיות כדי להימנע מהכללים הרגילים המסדירים את יחס הרשויות הציבוריות לבני אדם פרטיים". החוק הזה הוא דוגמא טובה לחילוניות המיליטנטית של הרפובליקה הצרפתית, שבמקרה הזה לא משמשת אלא להפלות ולהדיר קבוצה מסויימת מחוץ הים, דהיינו, מוסלמים. אמנם, גם יהודיות אדוקות לא תוכלנה להתרחץ השנה במימי הים של קאן. בכל מקרה, חוק כזה מנוגת לחופש הדת והמצפון, ולבד מיוצאים מהכלל נדירים, ככל שמדובר בחופים ציבוריים פולש בצורה לא לגיטימית לרשות הפרט של האדם.

הגיון הלכתי בחוק ממלכתי

ארגוני העובדים בצרפת הגיעו להסכם עבודה על פיו לעובדים אסור לעבוד אחרי השעה שש בערב. הם חייבים להתעלם מהמיילים של הבוסים שלהם מרגע שהם יוצאים מהמשרד, במחשבים ובסמארטפונים. שימו לב: ההסכם לא קובע שמותר להם להתעלם מהמיילים, אלא שהם חייבים להתעלם מהם. אסור להם לעבוד.

זאת התפתחות מרתקת לדעתי מכמה טעמים. קודם כל, כמובן, כוחם של ארגוני העובדים בצרפת. כה לחי. אבל מעבר לזה, ההבנה הפשוטה שאם החוק יקבע שמותר להתעלם מהמיילים, עבור רבים זה לא יספיק. ראשית משום שהמעסיקים שלהם ירמזו להם שלא כדאי, וזה כבר יחזיר אותם לעבודה. אבל מעבר לזה, משום שרובנו לא חזקים מספיק כדי לבחור מחדש בכל יום ובכל ערב לא לבדוק מיילים. אנחנו זקוקים לחוק שיאסור עלינו את מה שיזיק לנו.

אפשר לראות כאן עקרון הלכתי בחוק ממלכתי. שבת נראית כמו שבת רק משום שאסור בה כך וכך. האיסור הוא שמאפשר לעצב את המרחב והזמן, ואפשרות בחירה, עם כל הכוונות הטובות, לרוב לא היתה מספיקה. אנחנו פשוט לא חזקים מספיק.

ואפרופו שבת, מזל שאין ציווי דתי כלשהו שמדבר על איסור בדיקת מיילים בערב, אחרת בצרפת כבר היו זועקים על כפייה דתית. ואת כל הנקודות הללו כדאי להשוות עם המהלך של חולדאי לפתיחת עסקים בתל אביב בשבת.

צרפתים מהפכניים על יהודים

נשיא צרפת בדיוק עזב, אבל הנה שלושה ציטוטים מפי צרפתים מהפכניים על היהודים.

"מכיר אתה נוצרים רבים שטרחו לבדוק את טענות היהדות כנגדם? […] מי שמדבר עם יהודים אינו מתקדם הרבה יותר. אומללים אלו חשים עצמם מסורים לחסדנו; העריצות שנוהגים בהם נוטעת פחד בלבם; הם יודעים באיזה מאמץ קל עולים לאהבה הנוצרית אי צדק ואכזריות […] לעולם לא אהיה סבור ששמעתי באמת את טיעוני היהודים עד שלא יהיו להם מדינה חופשית, בתי ספר, אוניברסיטאות, שיוכלו לדבר ולהתדיין בהם בלי סכנה. רק אז נוכל לדעת מה באמת יש להם לומר."
רוסו, 1762

"מן היהודים בתור אומה יש לשלול הכל, אולם ליהודים כפרטים יש לתת הכל. אין להעניק הכרה לשופטים שלהם,רק אלה שלנו חייבים להיות שופטיהם. יש לסרב להעניק תמיכה לקיום המתמשך של חוקי ההתאגדות היהודית. אל להם להיות במדינה גוף פוליטי ואף לא מעמד. עליהם להיות אזרחים כפרטים. יאמרו לי, הרי הם אינם רוצים להיות אזרחים. ובכן, אם הם אינם רוצים בכך, שיאמרו זאת, ואז הבה נחרים אותם."
קלרמון-טונר, 1789

"לא הדעות הספקולטיביות יקבעו עוד את מעמד האזרח: הדת תוחזר אל עצמה, תושב אל השגב שבמוסדה […] האינטרסים של המצפון לא יתערבו עוד באינטרסים המדיניים. […] יהודי בורדו, ביון, אוויניון רואים את מעמדם כאזרחים מובטח בצו רשמי. צדק זה, היהודים הצרפתים הדרים בפריס ובשאר חלקי הממלכה תובעים אותו היום: כלום נוכל למונעו מהם? איזה הבדל מהותי ביניהם לבין אחריהם בבורדו נוכל לקבוע? כלום נאמר שלאלה תעודות רשמיות ומעמד מוכר שאין לאחרים? התעודות הרשמיות של היהודים הצרפתים בטבע הן; וחותם הטבע שקול בהחלט כחותמם של כל שליטי אירופה."
ברטוליו, 1790


מתוך הספר 'האדם משתחרר: הנאורות והמהפכה הצרפתית', שמכנס אוסף של טקסטים מימי המהפכה על מגוון נושאים. ערך וכתב הקדמה ואחרית דבר: דניס שרביט. הוצאת כרמל.

Scan1003023

איסור כיפה בקוויבק?

2013-09-16_222723

הצעת חוק בקוויבק מכוונת לאסור על לבישת סמלים דתיים "בולטים" (conspicuous) על ידי עובדי מדינה, שהם בקוויבק מורים, מרצים באוניברסיטאות, שוטרים, סגל בבתי חולים ועוד. בין הסממנים: בורקה, צלב גדול וכיפה.

החוק עוד לא עבר, אבל נראה מההצעה שממשלת קוויבק הנוכחית מנסה להמשיך את מסורת אמה הורתה, צרפת, בהפרדה חריפה של דת ממדינה, עד כדי ניקוי המרחב הציבורי, עד כמה שרק אפשר, מסממנים דתיים.

קוויבק מהווה מיעוט פרנקופוני בתוך הים האנגלופוני הקנדי, ולכן מעוניינת לשמור על תרבותה הייחודית. מצד שני, באופן אישי הצעת החוק הזאת נראית לי די מטורפת. וכי מה מפריע כיסוי הראש של הזולת לאחיו האזרחים? יש כאן יותר מכל, נדמה לי, ניסיון לטהר את הגוף האזרחי מדת, ברוח הנאורות הקיצונית. מעין אנטי-תאיזם רציונליסטי שכופה עצמו על המיעוטים הדתיים שבחברה. ואולי גם קורטוב איסלמופוביה.

מצד שני, אם בית המשפט העליון ידחה את החוק כבלתי-חוקתי בטח איזו איילת שקד קוויבקית תאמר שההחלטה שלו לא דמוקרטית.

הנה כתבה על הפגנות של מוסלמים נגד הצעת החוק, והנה מאמר דעה על העניין בפורוורד.