צ'רלס טיילור

על חוסר הבנתנו של אלימות מאדם נורמלי

Captureהאלימות הרצחנית שפורצת מאדם הנחשב נורמלי – מבוגר, לבן, נשוי, עשיר – מכה אותנו בתדהמה. איך זה יכול להיות? והרי לא היו כל סימנים מקדימים? הפתרון הזמין ביותר למבוכה הוא לאבחן אותו כמטורף. אה, מסתבר שהוא לא נורמלי. הוא פסיכי. זה מסביר את זה (למה? הרי רוב מוחלט של המתמודדים עם אתגרים נפשיים אינם אלימים). פתרון אחר למבוכה הוא כמובן טרור אידיאולוגי. אילו היה יומיים לפני זה נשבע אמונים לדאעש היינו רגועים לגמרי. (למה? כאילו שהמסתורין לא פשוט התרחק מדרגה, כאילו שעצם שבועת האמונים לארגון רצחני-ברברי היא עניין שאנשים ממוצעים עושים מדי פעם).
 
יש כאן בעיה שאנחנו לא מצליחים להבין. כאילו שאל העולם הרגיל שלנו נכנס פתאום שד. משהו זר לגמרי, שלא פועל על פי אותם חוקים. משהו שאין אלא להשתומם מולו. מה זה??? משהו חסר פשר, חסר טעם, לא מובן.
 
הנה מחשבה: האם ייתכן שאיבדנו את היכולת להבין את האלימות הרצחנית הזאת מפני שאיבדנו את הקשר לאלימות בכלל? האם יכול להיות שאנחנו, אינדיבידואלים מודרניים שכמונו, התרחקנו כל כך לא רק ממופעים של אלימות (שחיטת בעלי חיים, קרבות רחוב, מלחמות) אלא גם מהשימוש באלימות (לחינוך, להבעה עצמית, אבל בעיקר לצורך פולחן) שאין לנו דרך להבין אלימות אלא כתקלה לא מוסברת בשגרת הנורמליות?
 
ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שאלימות, יחד עם מין, היו דרכים מרכזית של פולחן דתי (כתבתי על כך בהקשר אחר כאן, ואני מצטט את עצמי מעט). הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קורבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו כמדרגות אל האלים.
 
גם מלחמות קודש, ובהם ההרג והאפשרות למות, היו מעשה דתי (מרטיר, שהיד, קידוש ה'). עבור אבותינו אלימות היתה אפוא אחת הדרכים העיקריות לקשור קשר עם הנשגב, או עם האמת. זה כבר מזמן לא המצב.
 
בספר Humanity מביא ג'ונתן גלובר עדויות של חיילים שמתארים את ההשתתפות במלחמה כחוויה אקסטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי
 
[המלחמה,] עבור גברים, היא באיזשהו מימד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת.
 
האם זה נשמע מטורף? ואולי שוב אנחנו מנסים לערוך פתולוגיה לתופעה שאנחנו לא מבינים? נדמה לי שצריך להודות שלא רק הרווחנו, אלא גם הפסדנו משהו במעבר למודרנה. למשל, במקרה הזה, את ההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, של כוח האלימות. ייתכן שזה טוב, ושבהחלט עדיף ככה. אבל זו עדיין אבדה. אבדה שאנחנו מרגישים בחסרונה בכל פעם שפורצת פתאום, ללא סיבה, אלימות רצחנית.

דת ומדינה, אבי שגיא מול יובל שרלו

גיליון דעות האחרון (תחת עריכתו המצויינת של אריאל הורוביץ) מוקדש להערכות עכשוויות של יחסי דת ומדינה. מלבד "מתווה הלכתי" מעודד של הרב רונן נויברט לנישואין אזרחיים ומאמרים מעניינים אחרים, יש בו שני מאמרים מקיפים הדנים בחיבור עצמו של דת ומדינה בישראל, האחד של פרופ' אבי שגיא והשני של הרב יובל שרלו.
73
 
פרופ' שגיא מקדם עמדה שרואה בהפרדה מוחלטת בין דת ומדינה יסוד בסיסי של הדמוקרטיה הליברלית. שגיא מפתח משהו דומה לאבחנה הבסיסית של רונלד דוורקין בין "מחוייבויות ניהוליות" של המדינה, שמטרתן הסדרת החיים ברמה הבסיסית, לבין "מחויבויות מהותיות". למדינה אסור לעסוק באחרונות, משום שהן נוגעות לערכים ולהגדרת "החיים הטובים", ותפיסות ליברליות שונות רואות בעיסוקה של המדינה באלה סוג של כפייה (שהרי כל אחד אמור להחליט עבור עצמו מהם חיים ראויים).
 
שגיא לא משתמש במינוח של דוורקין אלא במינוח פרי עטו, שהוא פיתח באריכות במקום אחר. עבורו למדינה אסור לטפח "זהות", ועליה להגביל עצמה לרשתות של "זיהוי". משום כך מובן שאל לה למדינת ישראל לטפח "זהות יהודית" בכלל, ובוודאי לא סוג מסויים של זהות יהודית. טיפוח זה יש להשאיר בידי החברה האזרחית.
 
הרב שרלו מציג עמדה שונה. הוא מונה שלושה טיעונים עיקריים לטובת קידום אקטיבי של אופיה יהודי של ישראל על ידי המדינה. 1. אופיה הציבורי של התורה, דהיינו העובדה שתורת ישראל המסורתית נגעה בצורה רחבה וברורה במרחב הציבורי וביקשה לעצב אותו (ועל כן ויתור על מימד זה יפגע בה). 2. האחריות לציבור המסורתי, דהיינו האחריות של אזרחי המדינה כיום להמשכיות המסורת היהודית בעתיד. האזרחים כאן אינם מתפקדים כפרטים שאין להם זיקה לקולקטיביות, ולא כישויות החיות בהווה ללא מחשבה על העתיד. הם מחוייבים להמשחיות תרבותם. (כאן דומה שאפשר לשמוע הדים להוגים קהילתניים כגון צ'רלס טיילור) 3. בניית חברה שתעמוד מול הסכנות שעומדות כנגד מדינת ישראל. על פי שרלו המדינה "חייבת לתת סיבות טובות לאלה שבוחרים להמשיך לחיות בה".
 
עם כל זאת, הרב שרלו חושב שהמצב הנוכחי של יחסי דת ומדינה אינו יכול להימשך, והוא תומך בפירוק המונופול של הרבנות הראשית בתחומי הכשרות, הגיור, הנישואין "ועוד ועוד". לצד מאמרו של רונן נויברט מדובר בתוספת חשובה של קולות אורתודוקסים המבינים שהמצב הנוכחי ביחסי דת ומדינה לא יכול להימשך.
 
כדאי לקרוא את המאמרים מפני שהם נותנים תמונה טובה של העמדות העקרוניות בפולמוס דת ומדינה בכלל, ואצלנו בפרט.