הרבה דרוש לאדם כדי להיות לאמן טוב, אבל יותר מכל חיוניים חופש לדמיון ולמחשבה, וחופש לבצע מה שהדמיון והמחשבה מובילים אליו. אם עד עכשיו היה לתלמיד או לתלמידה ראש מחלקה להיוועץ בו, כעת ניטל מעמדו של ראש המחלקה, ומעליו תעמוד ועדת אתיקה בת שמונה אנשים שתפקידה יהיה לתת תשובות לתלמידים איזו יצירת אמנות מותר, ואיזו אסור. כשיש אפקט מצנן של ועדה שבה חברים בין השאר גורמי מינהלה – הנשיאה, איש עסקים ופרקליט המכללה, כבר אפשר להבין איזו אמנות נקבל כאן ומה נשאר מסמכותו של ראש המחלקה.
צנזורה
צנזורה פנים אורתודוקסית
ספר חדש, Changing the Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History מאת Marc B. Shapiro, סוקר את המקרים בהם הממסד האורתודוקסי המודרני צינזר ומצנזר את כתבי המסורת. לדוגמא, מנהג הכפרות ביום כיפור, בו מסובבים תרנגולת מעל הראש כדי להעביר אליה את החטאים שלנו, זכה לבוז מצד ר' יוסף קארו, מחבר 'שולחן ערוך'. החל מהמאה ה-18 מהדורות חדשות של הספר הקאנוני לא הכילו את המילים הקשות של קארו על המנהג.
עוד דוגמא: חברת Artscoll, שמוציאה לאור ספרי קודש ופרשנות באנגלית, צינזרה הערה של רש"י על כך שחז"ל עצמם עסקו בעריכת התנ"ך, עמדה שערורייתית בעיני חלק גדול משומרי המצוות כיום. ונשאלת השאלה, אם את מה שכתבו קארו ורש"י אפשר לצנזר, את מי אי אפשר?
יש כאן עיוות שיטתי של המסורת, של כתבי המסורת עצמם, בשם אמונות ורגישויות בנות זמננו. המצנזרים עושים דין לעצמם ומחליטים אילו עמדות של גדולי ישראל מתאימות לקריאה בהווה ואילו לא. איך זה משתלב עם אמונת חכמים וירידת הדורות? האם הם חושבים שהם חכמים יותר מרש"י?
זה גם מצייר תמונה עגומה של החברה החרדית וחלקים מהאורתודוקסיה המודרנית כיום. האם הביטחון שלהם באמונה מעורער עד כדי כך שאין הם יכולים לסבול מורכבות? האם צריך להסתיר מהם כל דעה לא קונצנזואלית כדי שלא יבוא פקפוק בלבם?
ומה זה אומר על התרבות העיונית או האינטלקטואלית של החברה שומרת המצוות? מה זה אומר על מצב השיח החופשי שם? מה זה אומר על האפשרות של נער חרדי מתבגר לשאול שאלות, לאתגר את עצמו או את מוריו בדעות מקוריות?
אם תזכרו בריבוי הקולות שניתן למצוא הן במקרא והן בגמרא, תבינו עד כמה האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית ולא מסורתית.
צנזורה דתית בהודו
שמאלנים, חילונים, הנה לכם סיבה להתעודד: כאן לא הכי גרוע. בית משפט בהודו קיבל החלטה במסגרתה הוצאת פנגווין אמורה להוריד מהמדפים את הספר The Hindus: An Alternative History של אחת מההינדולוגיות המובילות בעולם, וונדי דוניג'ר. את התביעה נגד הספר הגיש ארגון דתי-ימני-שמרני, שהאשים את המחברת בפגיעה ברגשות המאמינים, דבר אשר בהודו הוא – שימו לב – עבירה פלילית. מעבר לעונש הקבוע בחוק (שאין לי מושג מהו) הפחד הגדול הוא מהמון מוסת שפשוט ישרוף את בית ההוצאה.
נראה שדתיים קיצוניים הינדים נמצאים מבחינת הבגרות הנפשית שלהם בערך באמצע הדרך בין קיצונים מוסלמים לקיצונים יהודים. קשה להם מאוד להתמודד עם תפיסות המערערות את אמונותיהם. הם אמנם לא יוציאו פאתווה רשמית, אבל לעיתים נדירות אכן ירצחו את מקור העלבון לאמונה. לפחות אין להם שום בעיה עם תפיסות אבולוציוניות.
בסוף שנות התשעים הודים שונים ממש התעצבנו מהספר Kali's Child, שרמז שהקדוש בן המאה ה-19 ראמאקרישנה נמשך מינית לנערים (אם כי לא מימש את תשוקתו זו). המחבר, פרופ' ג'פרי קרייפל, סיפר לי על איומים לחייו ועל כך שהוא לא יכול עד היום להגיע להודו.
כעת כאמור העצבים יוצאים על דוניג'ר, אשר על פי התביעה במשפט "ממקמת את הראמיאנה [אחד האפוסים המיתיים הגדולים של הודו] בהקשר היסטורי, מה שמעיד שמדובר לכאורה ביצירה בדיונית שנוצרה על ידי בני אדם […] דבר זה מפר את סעיף 295A של חוק העונשין ההודי." תלונה נוספת שלהם היתה שבמפה שמצורפת לספר אזור קשמיר לא משורטט כחלק אינטגרלי ממדינת הודו, מה מרמז, למי שעוד לא הבין, על האופי המאוד מודרני ולאומני של חוסר-הסובלנות הדתית ההינדית הזאת.
אגב, קראתי את הספר של דוניג'ר. ממליץ, לכל מי שאינו הינדי עם מנטליות של ילד בן שש.