צנזורה

האם צנזורה אכן לא מאפשרת אמנות טובה?

מעל דפי 'הארץ' התקיים בשבוע האחרון דיון מעניין על גבולותיה של האמנות. הכל החל עם פסילתה של פרופ' יולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, עבודה של סטונדט שהציגה את פרצופה של שרת המשפטים איילת שקד על גוף אישה ערום, שנראה דומה לגופה. הפסילה עוררה זעקות על צנזורה של האמנות, ותגובות לכך (למשל של אורית קמיר) שלא מדובר בצנזורה, אלא על הגנה של כבוד הפרט.
 
בויכוח הזה אני בצד של הפוסלים את העבודה. אין מקום להצגתו של אדם שלא חפץ בכך בעירום. לא באמנות, לא בסאטירה, לא כביקורת פוליטית. מדובר בפגיעה לא הוגנת בכבודו של אדם, על גבול ההטרדה המינית. כאשר מדובר באישה, על אחת כמה וכמה, בגלל יחסי הכוחות הלא שוויוניים בכל הנוגע למיניות בחברה שלנו.
 
למאמרה של קמיר, וגם למאמרה של יולי תמיר עצמה, הגיב מו"ל הארץ, עמוס שוקן – והלוואי ומו"לים של עיתונים אחרים היו מעורבים בשיח הציבורי (ומשכילים, ואנשי עקרונות) כמוהו – וכתב כנגד פסילת העבודה. שוקן כתב כי
 
הרבה דרוש לאדם כדי להיות לאמן טוב, אבל יותר מכל חיוניים חופש לדמיון ולמחשבה, וחופש לבצע מה שהדמיון והמחשבה מובילים אליו. אם עד עכשיו היה לתלמיד או לתלמידה ראש מחלקה להיוועץ בו, כעת ניטל מעמדו של ראש המחלקה, ומעליו תעמוד ועדת אתיקה בת שמונה אנשים שתפקידה יהיה לתת תשובות לתלמידים איזו יצירת אמנות מותר, ואיזו אסור. כשיש אפקט מצנן של ועדה שבה חברים בין השאר גורמי מינהלה – הנשיאה, איש עסקים ופרקליט המכללה, כבר אפשר להבין איזו אמנות נקבל כאן ומה נשאר מסמכותו של ראש המחלקה.
 
בלי להיכנס כרגע לפתרון שהגיעו אליו, של ועדת אתיקה, נדמה לי ששוקן טועה מאוד כאשר הוא עומד על כך שעבור אמנות דרוש חופש מוחלט. לדעתי רחוק מזה. אמנות מצויינת, אולי הטובה ביותר, התקיימה בתנאים של צנזורה חמורה. הרי כך היה כל ימי הביניים. קחו למשל את הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו. היצירה קודם כל חייבה שימוש ביסודות המסורת הנוצרית. למעשה, הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ומיכלאנג'לו רצה יותר. אחר כך נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. היו דיונים שלמים על מה מותר ומה אסור. והיו דברים שהיה בפירוש אסור למיכלאנג'לו לצייר. האם כל אלה מנעו את לידתה של יצירת המופת?
 
במשך אלפי שנים לא האמן החליט מה הוא יצייר או מה לגיטימי לצייר, ואי אפשר לומר שאין לנו אמנות גדולה מהעידנים האלה. כך, אגב, גם בנוגע לכתיבה, שידעה ליצור חיבורים יפיפיים גם תחת כללי פואטיקה נוקשים וכמובן צנזורה רעיונית. הרעיון שצריך "חופש מוחלט" (אגב, מה זה?) בשביל ליצור "באמת" הוא רעיון מודרני לחלוטין, ולדעתי אין לו שום ביסוס במציאות.
 
ולא רק היסטורית, אלא גם רעיונית: אפשר אפילו לומר שהגבלות *עוזרות* ליצירת אמנות טובה. ללא צבעים מסויימים לא ייתכן ציור, וללא שפה מסויימת לא תיתכן כתיבה – הרי גם אלה הגבלות, וההגבלות הרעיוניות שונות מהם רק בגזילת תחושת האוטונומיה שלנו, שממילא אין לה הרבה קשר ליצירה. למעשה ראוי לומר: ההגבלה והיצירה הן שני פנים של אותו מטבע. ללא קורות לא ייתכן בית. ללא קירות לא ייתכן חלון. ללא חוקים לא ייתכן משחק. ההגבלה היא חלק אינטגרלי מהעניין. (כתבתי על זה פעם)
 
בקיצור, לא הייתי דואג לאיכות אמנות במכללת שנקר. היא תלויה בסטודנטים, לא בהגבלות שמוטלות עליהם. אלה אפילו יכולות לעזור.

צנזורה פנים אורתודוקסית

ספר חדש, Changing the Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History מאת Marc B. Shapiro, סוקר את המקרים בהם הממסד האורתודוקסי המודרני צינזר ומצנזר את כתבי המסורת. לדוגמא, מנהג הכפרות ביום כיפור, בו מסובבים תרנגולת מעל הראש כדי להעביר אליה את החטאים שלנו, זכה לבוז מצד ר' יוסף קארו, מחבר 'שולחן ערוך'. החל מהמאה ה-18 מהדורות חדשות של הספר הקאנוני לא הכילו את המילים הקשות של קארו על המנהג.

עוד דוגמא: חברת Artscoll, שמוציאה לאור ספרי קודש ופרשנות באנגלית, צינזרה הערה של רש"י על כך שחז"ל עצמם עסקו בעריכת התנ"ך, עמדה שערורייתית בעיני חלק גדול משומרי המצוות כיום. ונשאלת השאלה, אם את מה שכתבו קארו ורש"י אפשר לצנזר, את מי אי אפשר?

יש כאן עיוות שיטתי של המסורת, של כתבי המסורת עצמם, בשם אמונות ורגישויות בנות זמננו. המצנזרים עושים דין לעצמם ומחליטים אילו עמדות של גדולי ישראל מתאימות לקריאה בהווה ואילו לא. איך זה משתלב עם אמונת חכמים וירידת הדורות? האם הם חושבים שהם חכמים יותר מרש"י?

זה גם מצייר תמונה עגומה של החברה החרדית וחלקים מהאורתודוקסיה המודרנית כיום. האם הביטחון שלהם באמונה מעורער עד כדי כך שאין הם יכולים לסבול מורכבות? האם צריך להסתיר מהם כל דעה לא קונצנזואלית כדי שלא יבוא פקפוק בלבם?

ומה זה אומר על התרבות העיונית או האינטלקטואלית של החברה שומרת המצוות? מה זה אומר על מצב השיח החופשי שם? מה זה אומר על האפשרות של נער חרדי מתבגר לשאול שאלות, לאתגר את עצמו או את מוריו בדעות מקוריות?

אם תזכרו בריבוי הקולות שניתן למצוא הן במקרא והן בגמרא, תבינו עד כמה האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית ולא מסורתית.

צנזורה דתית בהודו

שמאלנים, חילונים, הנה לכם סיבה להתעודד: כאן לא הכי גרוע. בית משפט בהודו קיבל החלטה במסגרתה הוצאת פנגווין אמורה להוריד מהמדפים את הספר The Hindus: An Alternative History של אחת מההינדולוגיות המובילות בעולם, וונדי דוניג'ר. את התביעה נגד הספר הגיש ארגון דתי-ימני-שמרני, שהאשים את המחברת בפגיעה ברגשות המאמינים, דבר אשר בהודו הוא – שימו לב – עבירה פלילית. מעבר לעונש הקבוע בחוק (שאין לי מושג מהו) הפחד הגדול הוא מהמון מוסת שפשוט ישרוף את בית ההוצאה.

נראה שדתיים קיצוניים הינדים נמצאים מבחינת הבגרות הנפשית שלהם בערך באמצע הדרך בין קיצונים מוסלמים לקיצונים יהודים. קשה להם מאוד להתמודד עם תפיסות המערערות את אמונותיהם. הם אמנם לא יוציאו פאתווה רשמית, אבל לעיתים נדירות אכן ירצחו את מקור העלבון לאמונה. לפחות אין להם שום בעיה עם תפיסות אבולוציוניות.

בסוף שנות התשעים הודים שונים ממש התעצבנו מהספר Kali's Child, שרמז שהקדוש בן המאה ה-19 ראמאקרישנה נמשך מינית לנערים (אם כי לא מימש את תשוקתו זו). המחבר, פרופ' ג'פרי קרייפל, סיפר לי על איומים לחייו ועל כך שהוא לא יכול עד היום להגיע להודו.

כעת כאמור העצבים יוצאים על דוניג'ר, אשר על פי התביעה במשפט "ממקמת את הראמיאנה [אחד האפוסים המיתיים הגדולים של הודו] בהקשר היסטורי, מה שמעיד שמדובר לכאורה ביצירה בדיונית שנוצרה על ידי בני אדם […] דבר זה מפר את סעיף 295A של חוק העונשין ההודי." תלונה נוספת שלהם היתה שבמפה שמצורפת לספר אזור קשמיר לא משורטט כחלק אינטגרלי ממדינת הודו, מה מרמז, למי שעוד לא הבין, על האופי המאוד מודרני ולאומני של חוסר-הסובלנות הדתית ההינדית הזאת.

אגב, קראתי את הספר של דוניג'ר. ממליץ, לכל מי שאינו הינדי עם מנטליות של ילד בן שש.


כאן וכאן הדיווח.
כאן מחאות מצד אינטלקטואלים הודים.