מעל דפי 'הארץ' התקיים בשבוע האחרון דיון מעניין על גבולותיה של האמנות. הכל החל עם פסילתה של פרופ' יולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, עבודה של סטונדט שהציגה את פרצופה של שרת המשפטים איילת שקד על גוף אישה ערום, שנראה דומה לגופה. הפסילה עוררה זעקות על צנזורה של האמנות, ותגובות לכך (למשל של אורית קמיר) שלא מדובר בצנזורה, אלא על הגנה של כבוד הפרט.
בויכוח הזה אני בצד של הפוסלים את העבודה. אין מקום להצגתו של אדם שלא חפץ בכך בעירום. לא באמנות, לא בסאטירה, לא כביקורת פוליטית. מדובר בפגיעה לא הוגנת בכבודו של אדם, על גבול ההטרדה המינית. כאשר מדובר באישה, על אחת כמה וכמה, בגלל יחסי הכוחות הלא שוויוניים בכל הנוגע למיניות בחברה שלנו.
למאמרה של קמיר, וגם למאמרה של יולי תמיר עצמה, הגיב מו"ל הארץ, עמוס שוקן – והלוואי ומו"לים של עיתונים אחרים היו מעורבים בשיח הציבורי (ומשכילים, ואנשי עקרונות) כמוהו – וכתב כנגד פסילת העבודה. שוקן כתב כי
הרבה דרוש לאדם כדי להיות לאמן טוב, אבל יותר מכל חיוניים חופש לדמיון ולמחשבה, וחופש לבצע מה שהדמיון והמחשבה מובילים אליו. אם עד עכשיו היה לתלמיד או לתלמידה ראש מחלקה להיוועץ בו, כעת ניטל מעמדו של ראש המחלקה, ומעליו תעמוד ועדת אתיקה בת שמונה אנשים שתפקידה יהיה לתת תשובות לתלמידים איזו יצירת אמנות מותר, ואיזו אסור. כשיש אפקט מצנן של ועדה שבה חברים בין השאר גורמי מינהלה – הנשיאה, איש עסקים ופרקליט המכללה, כבר אפשר להבין איזו אמנות נקבל כאן ומה נשאר מסמכותו של ראש המחלקה.
בלי להיכנס כרגע לפתרון שהגיעו אליו, של ועדת אתיקה, נדמה לי ששוקן טועה מאוד כאשר הוא עומד על כך שעבור אמנות דרוש חופש מוחלט. לדעתי רחוק מזה. אמנות מצויינת, אולי הטובה ביותר, התקיימה בתנאים של צנזורה חמורה. הרי כך היה כל ימי הביניים. קחו למשל את הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו. היצירה קודם כל חייבה שימוש ביסודות המסורת הנוצרית. למעשה, הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ומיכלאנג'לו רצה יותר. אחר כך נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. היו דיונים שלמים על מה מותר ומה אסור. והיו דברים שהיה בפירוש אסור למיכלאנג'לו לצייר. האם כל אלה מנעו את לידתה של יצירת המופת?
במשך אלפי שנים לא האמן החליט מה הוא יצייר או מה לגיטימי לצייר, ואי אפשר לומר שאין לנו אמנות גדולה מהעידנים האלה. כך, אגב, גם בנוגע לכתיבה, שידעה ליצור חיבורים יפיפיים גם תחת כללי פואטיקה נוקשים וכמובן צנזורה רעיונית. הרעיון שצריך "חופש מוחלט" (אגב, מה זה?) בשביל ליצור "באמת" הוא רעיון מודרני לחלוטין, ולדעתי אין לו שום ביסוס במציאות.
ולא רק היסטורית, אלא גם רעיונית: אפשר אפילו לומר שהגבלות *עוזרות* ליצירת אמנות טובה. ללא צבעים מסויימים לא ייתכן ציור, וללא שפה מסויימת לא תיתכן כתיבה – הרי גם אלה הגבלות, וההגבלות הרעיוניות שונות מהם רק בגזילת תחושת האוטונומיה שלנו, שממילא אין לה הרבה קשר ליצירה. למעשה ראוי לומר: ההגבלה והיצירה הן שני פנים של אותו מטבע. ללא קורות לא ייתכן בית. ללא קירות לא ייתכן חלון. ללא חוקים לא ייתכן משחק. ההגבלה היא חלק אינטגרלי מהעניין. (כתבתי על זה פעם)
בקיצור, לא הייתי דואג לאיכות אמנות במכללת שנקר. היא תלויה בסטודנטים, לא בהגבלות שמוטלות עליהם. אלה אפילו יכולות לעזור.
