צלם אלוהים

על האל כבעל גוף, אישיות וצרכים – תרגום ופירוש של האדרא רבא

Captureבלי שהרגשתם יצא תרגום מלא של האדרא רבא, החלק מספרות הזוהר שמספר על כינוס החירום של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו למען תיקון האלוהות. התרגום נמצא בתוך ספרה החדש של ד"ר מלילה הלנר אשד, חוקרת זוהר ותיקה ורבת ידע, שמבארת את החיבור בכתיבה מלבבת ומאירת עיניים.
האדרא רבא מתארת את מאמציהם של רשב"י ותלמידיו לתקן את אלוהים ולהביא לזרימת השפע האלוהי באופן רציף אל העולם. מדובר באחד הטקסטים הנועזים שהוציאה המסורת היהודית, שכן הוא מתאר את האל באופן אנתרופומורפי בהחלט, כסדרה של פנים אנושיות – שזקוקות לתיקון, כלומר לעזרה אנושית לצורך איזונם הפנימי.
תיאור האלוהים של האדרה הוא כזה: תחילה קיים האל המופשט, הבלתי מובחן. ממנו נאצל הפרצוף האלוהי הראשון, אריך אנפין, או עתיקא קדישא. האדרא מתארת את איבריו השונים של הפרצוף – מצח, עיניים, אף, זקן – שכולם זקוקים לכיוונון ואיזון על ידי ייחודים וכוונות של המקובלים. מתוך אריך אנפין נובע הפרצוף השני, זעיר אנפין, שדומה, על פי התיאור, לגבר צעיר, גיבור מלחמה. גם את איברי פניו השונים צריכים למקובלים לתקן. התיאור הבא הוא של הגוף של זעיר אנפין, "אדם" שכולל בתוכו איכויות ואיברים זכריים ונקביים בו זמנית. לדמות האנדרוגינית הזאת יש שני ראשים ושני גופים המחוברים בגבם, זכר ונקבה. שיאו של תיאור האנדרוגינוס האלוהי באידרא רבא הוא איחודם של שני המינים במפגש מלא תשוקה ואהבה. אולם האידרא מגלה לנו שהנחש (זה מגן עדן, שכאן הופך לכוח שלילי של דין) מסכן את האיחוד, ושיש להתגבר עליו. זה שוב תפקידם של המקובלים.
האידרא, מסבירה הלנר-אשד, מתרכזת אפוא בתיאור פניו (ברבים) של האל ובהסבר כיצד יש לתקנם. לא מדובר בייצוג סטטי של האלוהות אלא בהפיכת פניו לישות חיה, אשר מולה מתנהל המקובל. כך קושר המקובל קשר אישי, פרסונלי ואינטימי עם האלוהים. דרך קשר זה – שהוא מטרה בפני עצמה – מגיעים למטרה העליונה: תיקון האל ותיקון העולם כולו.
האידרא מכריזה על אל בעל צורה ואישיות, בעל פנים ואיברים – ואף בעל צרכים. היא מחליפה את הדימוי האלוהי הקבלי הוותיק יותר, של עשר הספירות, בדימוי אנתרופומורפי חריף של פרצופים וגופי אדם. הלנר-אשד מסבירה שהבחירה בדימוי מואנש כל כך נובעת מהרצון להחזיר לשפה היהודית הימי-ביניימית יסודות של דתיים של אלוהות פרסונלית. הזוהר נכתב גם כמענה, מתוך מאבק, לעלייתה של הפילוסופיה היהודית שאימצה את מסגרת החשיבה ההלניסטית ועל כן שמה לה למשימה להפשיט את האל מכל גשמיות או אתנרופומורפיזם. הרמב"ם הוא כמובן הנציג הבכיר של תפיסה זו. מחברי ספר הזוהר, במאה ה-13, ביקשו להעצים דווקא את המימדים הפרסונליים-מיתיים של האל, ולא לאפשר לגישה הרמב"מית לדחוק ולמחוק אותם.
ומול הדגש הרמב"מי על צלם אלוהים כעניין נפשי או שכלי, עולה באדרא רבא צלם אלוהים במובנו העתיק יותר, הגופני. גוף האדם משקף אתך גוף האלוהים, ממש כפשוטו (כפי שהובן במקרא ואצל חז"ל). רשב"י מצהיר: "דיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה", ובתרגום מהארמית הזוהרית לעברית: דיוקן האדם הוא דיוקן של העליונים והתחתונים שנכללו בו. על כן כל מעשה של האדם כאן למטה, משפיע שם למעלה. ועל אחת כמה וכמה מעשה האהבה, שהרי האיחוד האלוהי העליון הוא חיבורם של מימדיו הזכריים והנקביים.
האדרא מדגישה אפוא עד כמה חסרה המסורת כאשר היא מתעלמת מהמימד הנקבי של האלוהות, ומהמקבילה הארצית שלו, הנקביות האנושית. היא מדגישה גם את המקום המרכזי שצריכה לקבל האהבה הגופנית במסורת הדתית היהודית. והיא מדגישה מעבר לזה את חשיבותו של האל הפרסונלי, האל האנושי, שאליו אפשר לפנות ואיתו אפשר לנהל דיאלוג, לקבל ולתקן. אותו ואותנו.
הספר כתוב בצורה יפה וחושף תפיסה יהודית מרכזית, אבל מאוד לא מוכרת, של האלוהות. הוא כולל כאמור את האדרא רבא עצמה, במקור ובתרגום של הלנר-אשד ושל ר' אברהם לידר. יציאתו לאור (הוצ' ידיעות ספרים) היא אירוע משמח מאוד.
תהיה גם השקה:
Capture

האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?

יגאל בן-נון, חוקר מקרא, כתב ספר מעניין (רסלינג) על ההיסטוריה של האל המכונה 'יהוה', הלא הוא האל העליון במסורת היהודית לפחות מימי יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס). יאשיהו הוא המלך ש"גילה" "ספר תורה" במהלך שיפוץ בית המקדש בירושלים. במחקר מקובל שזהו ספר דברים שלנו, שחוקיו שונים בכמה נקודות חשובות מספרי החומש הקודמים, ושבעצם כונן מהפכה תיאולוגית ופולחנית.
 
הספר כופה את אחדות הפולחן בירושלים (במקום באתרים שונים), מורה לסלק צלמי אלים שונים מבית המקדש (וַיְצַו הַמֶּלֶךְ […] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה), וגם, וזאת מדגיש בן-נון, ממקם את יהוה כאל היחיד (דברים, ד, ו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד). בן-נון עומד על כך שמקורו של האל יהוה בדרום (בשירת דבורה ובחבקוק פרק ג', שירות עתיקות ששומרות את המקור של האל, נמצא תיאור שלו כמגיע מדרום מזרח: מהר פארן, מתימן), וטוען שרק בימי יאשיהו הוא הפך לאל הראשי והיחיד, כחלק מאותה מהפכה.
 
הספר גדוש בפרטים ועשיר מאוד במידע מאיר עיניים. הוא מביא גם לוחות, שרטוטים ותרשימים ובאופן כללי כתוב היטב ולא קשה לקריאה. ואני לא מספיק בקיא בחקר המקרא בכדי לבקר אותו כראוי, ויש לקוות שחוקר מקרא יעשה זאת. בנוסף, אני רוצה להדגיש שלא קראתי את כולו. אולם לא אוכל שלא לומר כמה מילים על השאלה שבתת-הכותרת של הספר: "האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?"
 
בן-נון מנסה להראות שעם איחוד הפולחן והעמדת יהוה כאל היחיד, הוצב פסלו בביתו, דהיינו בבית יהוה, הוא בית המקדש. כיצד הוא עושה זאת? הוא טוען, נכונה, שיצוגים של יהוה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים שונים (יש אפילו ציור מפורסם של "יהוה ואשרתו", דהיינו הוא ובת זוגתו, עם ראשים של בני בקר (חשבו על עגל הזהב)). עוד טוען בן-נון שלא הגיוני שאוכלוסיית יהודה היתה שונה מכל עם אחר בסביבה, שהיה זקוק לייצוג מוחשי של האל. זה כמובן סביר ומתבקש, אם כי לא מבטל אפשרותן של יצירתיות ואף מהפכנות.
 
בהמשך קובע בן-נון שהאיסור על עשיית פסל ומסכה, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה (שמות כ) נוסף בכלל לאיסור הבסיסי יותר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי (שם) רק אחרי חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון. וזאת למה? מכיוון שאז, במאה הרביעית לפנה"ס, אחרי שהמלך הפרסי כורש הרשה לבני ישראל לבנות שוב את מקדשם, פשוט לא היה כסף לפסל והמחבר המקראי "תירץ את העדר האלים ופסליהם לא מטעמי מצוקה אלא כעיקרון פילוסופי חדש" (עמ' 323).
 
לדעתי זה הסבר קלוש, דל, שמרדד את אחת המהפכות המקראיות העצומות לכדי אפולוגטיקה אומללה שנובעת ממחסור חומרי. ההסבר הזה גם מפספס את העקרון העמוק שטמון בלב אותה מהפכה: *האדם הוא צלם אלוהים*. האדם, כל יצור אנושי, הוא הוא צלמו של האל. צורתו כצורת האל ולכן הוא הוא פסלו.
 
בן-נון לדעתי שוגה בהבנת השימוש הדתי בצלם. הוא טוען שצלמים בעולם הקדום היו ייצוגים של האל (325), אולם להבנתי צלמים תמיד היו ביטוי לנוכחות האל. דהיינו, צלם לא היה סמל שמצביע אל האל, אלא התגלמות שמבטאת את נוכחותו ושמאפשרת מפגש איתו. ההבדל גדול.
 
באופן הזה האדם הוא צלמו של האל, מפני שהוא, על פי הסופר המקראי, התגלמותו של האל על פני האדמה. לכן, אגב, הוא כל כך חשוב במסורת היהודית הקדומה, הרבה יותר מאשר בעמי המזרח הקדום (הדבר בא לידי ביטוי בחוקים שונים, למשל בנוגע לרצח: בישראל אי אפשר להענש על רצח בקנס, אלא רק במוות. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – ולמה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (בראשית, ט)). צלם אלוהים הוא המייחד את האדם, ולכן חייו חשובים כל כך. למעשה, אפילו בן-נון מבין שהאדם הוא צלם האל (עמ' 298), אולם לא מסיק מזה שמשום כך אין כל צורך – ואף יש איסור – בפסל במקדש.
 
תפיסת האדם כ"צלם אלוהים" היא אחת המתנות הגדולות של הציביליזציה היהודית לאנושות. לטעמי בן-נון מפספס את משמעותה וניסיונו להראות שהיה פסל של יהוה במקדש לא צולח.
capture

המקורות המסורתיים של הערכים שיסיימו את הכיבוש

מאמר מצויין של מיכאל ספרד על זמניותו ההכרחית של הכיבוש. כדאי לקרוא. הנה ציטוט ממנו וכמה מילים שלי:
 
יש מגוון כוחות שמניעים את העולם. את הכוחות הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים אנחנו רואים היטב ומרגישים יום־יום. אבל יש גם כוחות פחות נראים, שדרך פעולתם גלויה פחות. אחד מהם הוא בכלל רעיון. הרעיון שכל בני האדם שווים ושלכולם מגיעות זכויות בשל היותם בני אדם.
 
זה נכון. ומה שיפה הוא שהרעיון הזה, שכל בני האדם שווים, הוא שלנו. כלומר הוא יוצא מהמסורת היהודית ומפותח בתרבות הנוצרית. הוא מתחיל ברעיון היהודי של צלם האלוהים ובמיתוס אדם וחווה. הוא ממשיך ברעיון הנוצרי של נשמת האדם הטהורה כסובייקט אוניברסלי העומד מול השופט העליון.
 
ראו למשל מה כותב אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה:
 
כשעשה אלוהים אדם כצלמו וכדמותו, ברייה בעלת תבונה, התכוון שזה יהיה אדון ליצורים חסרי הבינה בלבד. לא ירדה אדם באדם אלא אדם ירדה בבהמה.
 
כלומר המצב האידיאלי הוא שאין עבדות. אדם לא משעבד אדם. וראו איך משלים את הרעיון המשפטן הצרפתי מהמאה ה-13 פיליפ דה בומנואר:
 
אף על פי שעכשיו קיימים כמה מעמדות של בני אדם, נכון הדבר שבראשית הדברים כולם היו בני חורין ונהנו מאותה חירות, שהרי ידוע לכל שכולנו צאצאיהם של אב אחד ואם אחת
 
כלומר המצב האידיאלי הוא שאין מעמדות קבועים. מכיוון שכולם שווים. (והשוו למיתוס היוותרות הקאסטות ההינדואיסטיות מאיברים שונים בגופו של פורושה).
 
זה הסיפור. זה הסיפור של המסורת היהודית-נוצרית שעומדת בבסיס העולם המודרני. האירוניה הנפלאה היא שהמבקשים להחזיק את הפלסטינים תחת דיכוי חותרים נגד המסורת היהודית-נוצרית, והכוח ההיסטורי העצום של מה שנולד מתוך הרעיונות שהורישה היהדות לעולם הוא שבסופו של דבר יכשיל את תוכניותיהם ויסיים את הכיבוש.
 
(הציטוטים מתוך 'בעקבות המילניום' של נורמן כהן, תרגום יוסי מילוא)