ציונות

האם לנער הזה התפללנו? מאמרון שלי לכבוד יום העצמאות בעלון 'עולם קטן'

מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:

•••

2015-04-21_144932התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.

תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.

עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.

לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.

לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.

ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".

כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.

זחאלקה: הציונות היא קולוניאליזם, המקדש לא היה.

ראיון מעניין (והוגן, יש לציין) של דרור אידר עם ח"כ ג'מאל זחאלקה. האחרון בסך הכל מציג את עמדתו (מדינת כל אזרחיה, שוויון זכויות) היטב, אבל על שתי נקודות הייתי רוצה להעיר:

1. ההגירה היהודית ארצה ומדינת ישראל היא על פי זחאלקה "הפרויקט הקולוניאלי בפלשתין". עכשיו, אלא אם כן אנחנו הולכים בדרכו של המפטי דמפטי וקובעים שכל אחד יכול להחליט איזה משמעות תינתן לאיזה מילה, המונח "קולוניאליזם" פשוט לא מתאים לאפיון הציונות. לא היתה כאן שלוחה של אימפריה אלא הקמה של ישות מדינית יש מאין. לא היה כאן צבא כובש אלא הגירה של קבוצות אזרחים, חלק גדול מהן פליטים. לא היה כאן ניצול מכוון של כוח העבודה המקומי אלא להפך, אידיאל של עצמאות ואוטונומיה ("עבודה עברית"). ודאי לא היתה כאן שדידה שיטתית של אוצרות טבע ומשאבים של הקולוניה כדי להעשיר את המולדת הרחוקה. לפחות בכל הנוגע לתוך קווי 67', ככה לא נראה קולוניאליזם.

2. זחאלקה לצערי משתמש ברטוריקה של חלק מהאיסלאמיסטים בהווה ומכחיש שהיה מקדש יהודי על הר הבית/חראם אל שריף. לדעתו זו "אגדה". הוא טוען ש"אני לא יודע איפה היה המקדש. […] אין לך, איך אומרים, הוכחות". יש כאן עיוורון מרצון לגבי עובדות פשוטות, שמוסכמות על כל הקהילה המדעית, למען אג'נדה אידיאולוגית. באותה מידה הוא היה להכחיש את מוצא האדם מאב קדמון המשותף לו ולקוף או את סיבוב כדור הארץ סביב השמש בשם אמונה דתית כלשהי. פתטי.

2015-02-06_081418

המשותף לשתי ההערות האלה היא סירובו של זחאלקה להכיר במציאות, ועטיפתה באידיאולוגיה.

משהו על השמאל המזרחי האנטי-ציוני

כבר כמה זמן אני כמעט אומר מה שיש לי מה לומר על השמאל המזרחי האנטי-ציוני, אבל עוצר את עצמי כמובן. הבוקר כנראה שתיתי יותר מדי קפה, אז הנה פליטת מקלדת קטנה. זה לא קשור ישורות לענייני דת, אז אני מתנצל בפני המנויים על הבלוג אם הפרתי את הבטחתי הלא כתובה.

לילך בן דוד כותבת באתר 'שיחה מקומית' שכל כניסה של מזרחי למפלגה ציונית כרוכה בויתור על המזרחיות שלו: "תנאי הסף הנוקשים לכניסה לברית הציונית היו מאז ומעולם ויתור על הזהות האתנית הפרטיקולרית של כל מי שנכנס בשעריה". כור ההיתוך הידוע, נכון. לאור זאת בן דוד רואה בכל הצבעה למפלגה ציונית "יאוש אנטי-פוליטי" הנובע מ"הלך רוח ניהיליסטי", לא פחות. גם יוסי יונה לדעתה, רב זכויות ככל שהינו, הופך למשת"פ מאכזב.

2015-01-23_102216

ומה מציעה בן דוד? "שותפות מדוכאים אמיצה". עם מי? טוב, קודם כל צריך לדעת בן דוד לצאת "החוצה מגבולות הקולקטיב היהודי המדומיין". יצאתם? יופי, אז הנה עצתה של בן דוד: "אני מוצאת את השותפות", היא כותבת, "בברית הלאומית הדמוקרטית, בבל"ד". לדעתה רק שם תבנה ותכונן "ברית אופוזיציה אמיתית של כלל הקבוצות האתניות והלאומיות המדוכאות תחת הציונות".

מה אפשר לומר? אפשר כמובן לדבר על סוג של עמדה דו-פרצופית שרואה בלאומיות הפלסטינית זכות והכרח ובזו היהודית תועבה. אפשר גם לדבר על נאיביות תמימה שבמסגרתה בל"ד יכולה להציע משהו שייראה איכשהו כמו שיקום כלשהו של המזרחיות היהודית המסורתית. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. אני רוצה לדבר על סתירות קשות בהגיון הפנימי של הטיעון עצמו.

שהרי בן דוד נושאת על נס את "הזהות האתנית הפרטיקולרית" המזרחית, שנמחקה (וזה נכון) על ידי הציונות. לצורך חזרה אליה או הגנה על מה שנשאר ממנה היא מתעלמת מהדברים הבאים:

  1. שחזור או שימור זהות מסורתית משלבים באופן בלתי נמנע א) מלאכת פיברוק מיוזעת של יסודות שבמבט לאחור נחשבים "אותנטיים", ושבהווה אינם אלה פולקלור על סטרואידים; ב) נאמנות מאולצת למערך אנכרוניסטי של ערכים (כגון סולידריות קהילתית), ומצד שני התכחשות בוטה לערכים אחרים שאפיינו את אותה מסורת עצמה (כגון פטריארכאליות); ו-ג) הפעלת כוח באופן תמידי על מנת לתחזק את המסגרת המשוחזרת שמונשמת מלאכותית נון-סטופ על ידי המאמצים אותה, באופן שדוחה מראש ומדכא את כל מי שחורג ולו במעט ממנה (שהרי הוא או היא הופכים מיד למכשילים ומכבידים על המאמץ) ושמגביל מראש את מספרם לקהילה קטנה, או פשוט כת של נלהבים לעניין.
  2. גם כשהיא התקיימה באופן טבעי אותה זהות אתנית פרטיקולרית לא היתה מעולם "טבעית" או "אותנטית" יותר מהזהות הציונית (או כל זהות אחרת), אלא היתה מאז ומעולם לא יותר מאשר "קהילה מדומיינת" הנענית לתנאים החברתיים והתרבותיים שבזמנה ובמקומה. ההתרפקות על העבר וההנגדה שלו ל"קולקטיב היהודי המדומיין" היא חסרת תוקף ובסופו של דבר אוריינטליסטית.
  3. אם כבר ב"קולקטיב היהודי המדומיין" עסקינן, בן דוד מתעלמת מכך שעם כל הכבוד לזהות המזרחית הפרטיקולרית ומה שנשאר או לא נשאר ממנה, הניסיון להעצים אותה על ידי דיכויה או ריסוקה של זהות אחרת הוא עניין אלים ומגונה למדי. כי הנה החדשות: רוב היהודים במדינת ישראל הם ציונים. רובם, אגב, גם בעלי זהות יהודית מאוד פרטיקולרית, עד כדי כך שהיא לא ממש מאפשרת להם להזדהות עם אנשי בל"ד. אפשר להצטער על זה ואפשר לשמוח מזה, אבל צריך קודם כל להכיר בזה. הרצון להכחיד את הזהות הציונית, כמו גם הרצון לעמעם את הזהות היהודית, הוא לא פחות מאשר חזרה אירונית (או צינית, אם זה נעשה במודעות מלאה) על האלימות הסימבולית שהפעילה הציונות על כל אותן זהויות שנגרסו בתוכה. אני מבין למה בל"ד ישמחו לעשות כן, אבל לא ברור לי למה פעילי שמאל מעוניינים לשתף עם אלימות שכזאת פעולה.

השמאל המזרחי האנטי-ציוני מעולם לא היה כוח משמעותי בחברה הישראלית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאפילו יוצאי ארצות האסלאם (דהיינו, "מזרחים") הפנו לו גב. גם עבורם תמיד היה מדובר באליטיזם אינטלקטואלי מנותק מהמציאות. למעשה, יש יותר מזרחים שמזדהים עם האליטיזם של מרצ מאשר איתו. הייתי מציע שהגיע הזמן לחשבון נפש, אבל ברור לי שאין סיכוי שהצעה כזאת תתקבל. שהרי אני בסך הכל גבר אשכנזי.

וידאו: דברים שאמרתי על ההתחדשות היהודית

‫כמה דברים שאמרתי בכנס תנועת קומו – להתחדשות יהודית במרחב הפוליטי שהתקיים ב-3 בדצמבר, על הממשק בין ההתעוררות היהודית הפלורליסטית לבין הפוליטיקה. קצת על הסיבות החברתיות לחיפוש הזהות הנוכחי, התפוררות המסגרת הציונית המפא"יניקית ועלייתם של קולות חדשים, למה לא מדובר בחזרה בתשובה פשוטה לחיק האורתודוקסיה, ואיך כדאי לפעול כדי שהגל הנוכחי לא ייסחף לכיוון האתנוצנטרי.

הכנס אורגן על ידי דויד ברק גורודצקי ועופר זלצברג, וסביב השולחן ישבו יחד איתי ח"כ סתיו שפיר, ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל יזהר הס, ראש בית מדרש 'קולות' ליאור טל ויו"ר 'קומו' עופר זלצברג, ולכן אני מאוד ממליץ להיכנס ליוטיוב ולצפות בסרטונים שלצד הסרטון להלן.

המקדש הלאומי

שמתם לב שמדברים הרבה לאחרונה על בית המקדש? אז כן, לפחות במעגלי הציונות-הדתית/דנוני-הליכוד. מגזין מוצש הקדיש את גיליונו השבוע לנושא, ומביא כמה ראיונות עם שחקנים שונים על המגרש, וכן את הסקר הבא, שמגלה לדעתי דבר משמעותי מאוד על הכמיהה מתלהטת להר הבית: מדובר בראש ובראשונה בעניין לאומי. יותר מאשר הרצון לקיים הלכה, יותר מאשר הרצון להתבשם בזיו השכינה, מדובר בסיפור שלבו האדרת המדינה והעצמת ריבונותה. יתר על כן, מדובר גם בביטוי מובהק של התמורה העוברת על הדמוקרטיה הישראלית בזמן הזה מתפיסה חילונית-רפובליקאית לתפיסה של לאומיות אתנית ודמוקרטיה קהילתית-עד-"עממית". זוהי אותה תנועה שבין שאר סיבות מעלה את כל סיפור ההכרה בישראל כ"מדינה יהודית", ואותה תנועה שקוצפת על גילויי "שמאל קיצוני" בעלי נטייה אוניברסלית וליברלית. בקיצור נמרץ, אנו רואים לפנינו מהלך בו הרצון לאחדות לאומית מוצא את ביטויו ואת כוח חיותו בסמלים דתיים, והלאומיות הציונית מוחלפת בעמיות דתית-יהודית. וכל זה מאשש דברים שכתבתי כבר לפני שלוש שנים במאמר לכבוד יום ירושלים וביתר פירוט והעמקה במאמר שאמור להתפרסם בגליון הבא של 'אקדמות'.

Scan100073

בנט וקץ הציונות – מאמר דעה

קיצו של המשא ומתן המדיני השאיר באוויר חשמל סטטי שמאיים להתפרק מכל גירוי. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי זרק לתוכו מילה רגישה ("אפרטהייד"!) ומיד נענה בברקים ורעמים. מנגד יש המשתדלים לשמור על שתיקה, או לפחות לדבר בקול חלש: השרה הממונה על המגעים עם הפלסטינים ושר האוצר, שהבטיחו בעבר שלא ישבו בממשלה שלא מקיימת משא ומתן, מדברים בלחש ומקווים שאיש לא ישים לב לגופת השיחות שבאמצע הסלון.

מי שקופץ על ההזדמנות להשתמש בחשמל הנאגר כדי לסמר את שערותינו הוא שר הכלכלה. בשיחה שהתקיימה ביום שלישי במועדון העסקי-אקדמי באוניברסיטת תל אביב הספיד נפתלי בנט את תהליך השלום והציע לקהל ללמוד לחיות עם זה: "התמונה הגדולה היא שעידן אוסלו תם, ואנחנו נכנסים לעידן ריאלי יותר. אין פתרון מושלם […]  צריך ללמוד לחיות עם זה, אבל לא להיכנס לאיזה דיכאון בגלל הדבר הזה, וואלה, הקמנו פה מדינה ב-120 שנות ציונות, עשינו כמה דברים יפים. בואו נמשיך לעשות".

בהחלט עשינו כמה דברים יפים במאה ועשרים שנות ציונות, אך אם נזכור שבתוכן מסתתרות ארבעים ושבע שנות שליטה צבאית על מיליוני בני אדם יתברר שעשינו גם כמה דברים מכוערים למדי. אולם לא מדובר בעניין אסתטי. שר הכלכלה מקדם בדבריו שתי תפיסות החותרות תחת עצמן. ראשית, קיימת סתירה בין אמירתו שאוסלו תם לכך שהוא מבסס את כל "תוכנית ההרגעה" שלו, שבמסגרתה תינתן אוטונומיה לפלסטינים, על הסדרים שחווים את קיומם להסכם אוסלו (למשל, הרשות הפלסטינית, או החלוקה לשטחי A, B ו-C).

אולם פגם גדול הרבה יותר נוגע להתייחסותו לציונות עצמה. מתחילתה שאפה התנועה הציונית לבנות בישראל חברת מופת. הדעות על אופיה וקשריה עם המסורת היהודית היו חלוקות, אבל הרצל, כמו ז'בוטינסקי, כמו הרב קוק וכמו רבים אחרים הציגו חזון שבו העם היהודי חוזר לארץ אבותיו לא רק על מנת לשרוד אלא כדי לממש בפועל אידיאלים שעד כה היה יכול רק לחלום עליהם.

כפי שכתב דוד בן גוריון ביומנו האישי עוד בשנת 1928: "ציונות היא לא רק בניין ארץ ישראל. אפשר לבנות את ארץ ישראל ותקוות ישראל תכזב. אפשר להקים חברה שתהא לקלון. אין קסם בארץ ישראל. גם שם אפשר להתנוון. יש גם שם סוחרי נשים. אפשר ליצור קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות. לבנות עם יהודי ולחדשו נחוץ כסף, אך לא רק כסף. נחוצה אידאה מוסרית גדולה."

הצעתו של בנט היא קיצה של הציונות. לא רק מפני שסופה מדינה דו-לאומית בה כל שלושת מיליוני הפלסטינים מאוזרחים. כבר עכשיו מדובר בעיוות מכוער של הרעיון הציוני, בסילוף חזונו האנושי ובריקון כל תוכן מוסרי, דתי ואנושי שהיו בו. על פי דבריו של בנט היהודים לא יכוננו בישראל חברת מופת, אלא בקושי רב בית לאומי רעוע ופגום, ניצב על כידוני צבא. הם הגיעו לכאן, מסתבר, כדי להיות קלגסים, כדי ליצור "קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות." כך אפוא ייגמר החלום הציוני: לא בפיצוץ, אף לא ביבבה, אלא בגדר תיל.

 

פורסם במדור הדעות ב'הארץ'

רומני מסתיר את אהבתו לישראל

ארי שביט שואל את מיט רומני: "האם ארץ הקודש מעוררת בך רגש דתי?"

רומני עונה:

כשאני רץ לנשיאות, הרגשות הדתיים שלי לא משפיעים על עמדותיי הפוליטיות. יחד עם זאת, גדלתי וגודלתי במסורת היהודית-נוצרית. קראתי ולמדתי את הספרים שאותם דתי מכנה הברית הישנה והברית החדשה. שטתי על סירה בים כנרת. ביקרתי בגן הקבר ובאתרים אחרים שבהם יש משמעות דתית. כן, עבורי ירושלים וישראל הן מקומות בעלי חשיבות אלוהית.

איזה אבסורד. רומני משתוקק כל כך שעניין המורמוניות שלו לא יבלוט, לא יעלה, עד שהוא חייב להסתיר את עוצמת רגשותיו כלפי ארץ ישראל. האמת היא שעבורו ישראל בכלל וירושלים בפרט הן בעלות חשיבות דתית גדולה, יותר מרוב רובם של הנוצרים (למעט קבוצות אוונגליסטיות שונות), ודאי יותר מאשר עבור אובמה. ג'וזף סמית, נביא המורמונים, אמנם ראה בארה"ב את הארץ המובטחת החדשה וביקש לכונן את העיר "ציון" על אדמתה, אבל הוא גם שלח את נאמנו Orson Hyde ב-1841 לירושלים, וזה התפלל בה ל"קיבוצם של שבטי יהודה" ו"בנייתה מחדש של ירושלים" – חמישים שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון!

במקום לומר זאת הוא עונה תשובה שאינה אלא מלאכת הסתרה פתטית של אמונתו ("המסורת היהודית-נוצרית"? "הברית הישנה והברית החדשה"? בחיית מורמון), ובאופן מגוחך מאלץ את עצמו לא לגלות עד כמה ארץ הקודש אכן מעוררת בו רגש דתי.

ציונות אנתרופוסופית בשנות השישים

גליון אדם עולם האחרון בגליון האחרון של אדם עולם, קיץ 2011, "מגזין לאמנות החינוך ולהתחדשות חברתית", שקשור לתנועה האנתרופוסופית, הופיעו ציטוטים נדירים ממבוא אבוד למהדורה הראשונה של תרגומו העברי של ספרו של רודולף שטיינר, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, שיצאה ב-1960. המבוא הזה, של המתרגם של הספר נחמן בר שלום, בעצם צונזר לבקשתו של שמואל הוגו ברגמן, שכתב בעצמו הקדמה לספר (ברגמן הכיר אישית את שטיינר, והעריץ אותו), וראה במבוא של בר שלום מליצה מביכה.

ואכן, המבוא של בר שלום מליצי ומשתפך, אבל הוא מעניין מפני שהוא משקף רוח מאוד ציונית שהיתה לתנועה האנתרופוסופית אז. כאמור, אדם עולם מביא קטעים נבחרים מהמבוא, ואני רוצה לצטט כמה שורות ממנו כאן. כותב בר שלום:

עלינו לדעת ולזכור היטב היטב את עברנו המזהיר, החייב לשמש אור לגויים, אשר דתם יונקת מדתנו הקדושה. מדוע לא נעשה איפה מאמץ לתפוס את מקומנו כבימים קדמונים. איך נעשה זאת? נעשה זאת, על ידי לימוד תורת המדע הרוחי לפרטיו [כלומר השיטה הרוחנית של שטיינר – ת.פ.], לאחר שיתורגמו יתר הספרים האנתרופוסופיים, ועל ידי התאמנות איזוטרית של אלה אשר הגיעו בהתפתחותם השכלית-מוסרית לשלב מסויים המאפשר להם את הדבר; ואז לא יאמרו מדענינו כי אין דרך להגדיר את מהותה של היהדות. […] ועתה, נקרא יחד את דבריו של מחבר הספר הזה, הטוב והמיטיב, גאון הגאונים, איש המדע האמיתי, המורה הגדול של האנושות, הד"ר רודולף שטיינר המבורך!

אז לבד מהפאתוס ההגיוגרפי על שטיינר, אני חושב שמעניין לראות כאן את הלוקל-פטריוטיות היהודית. ניכר שבר שלום רואה בעיני רוחו חברת מופת שקמה בארץ, וקשה להחליט האם הוא רואה את עצמו קודם אנתרופוסוף או קודם יהודי. היהדות היא "דתנו הקדושה", עלינו לשמש על ידה "אור לגויים", ובר שלום גם רוצה "להגדיר את מהותה של היהדות", אם כי זה ייתכן רק על ידי לימוד "תורת המדע הרוחי".

ושימו לב לצילום העטיפה המקורית של המהדורה הראשונה של הספר, שמובאת גם היא באדם עולם:

שימו לב למפת הארץ, ולכך שמעלים את ירושלים על ראש שמחתם. כלומר ה"מדע הרוחי" האנתרופוסופי השתלב לראשוני האנתרופוסופים הישראלים בלי בעיה בפרוייקט הציוני. למעשה הם כנראה גרסו שהוא חיוני כדי שזה האחרון יצליח.

(בגליון אדם עולם גם מובא ראיון עם חוה לוי "מאימהות האנתרופוסופיה בישראל", הסוקרת את ראשית התנועה בארץ.)

מסתבר שחב"ד היא אנטי-ציונית

המדינה מכבדת אדם בזכות להדליק משואה ביום העצמאות שלה, והוא משתמש במעמד שניתן לו כדי לקדם אג'נדה משיחית הזוייה, ותוך כדי כך כדי לרמוס ברגל גסה את כבודה של המדינה, ולמעשה להתכחש לקיומה.

כפי שכתב יפה שחר אילן, הביזיון שהתחולל בטקס הדלקת המשואות השנה היה שווה רק בשביל שיהיה לכולם ברור שחב"ד היא חסידות אנטי-ציונית. היא חייבת להיות כך, לא רק מפני שהיא חרדית וכמו כל הממסד החרדי מסרבת להכיר בכשרותה של המדינה החילונית (שמממנת אותו), אלא גם ובעיקר מפני שבראשה עומד אותו משיח מת/חי, "נשיאם של ישראל", שהוא המנהיג של העם, וממילא לא יתכן מנהיג אחר תחתיו או לצדדיו.

אבל לא רק מאז הטירוף המשיחי היתה חב"ד אנטי-ציונית. הרבי הקודם, הריי"ץ, יצא בתקיפות רבה כנגד הציונות, והמשיך את דרכו הרבי מליובאוויטש האחרון, ר' מנחם מנדל שניאורסון. עמדה זאת היתה קשוחה מאוד עד מלחמת ששת הימים, ורק אחריה מעט התרככה, וזאת מפני שהנצחון נתפס כנס שמבשר על בואו של המשיח – כלומר ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל הפכה לכלי משחק בידיו של הטוען לכתר המשיחיות, ולכן – ורק לכן – חשובה. אבל שלא יהיה ספק: חב"ד היתה ונשארה אנטי-ציונית. מה שלא הפריע לה להתנגד לכל ויתור על ריבנות של מדינת ישראל בשטחים הכבושים, זאת שוב מפני שגם הכיבוש, תוצאת הניצחון, היה ממבשרי הגאולה הקרובה. עדות להשקפה מעניינת זו ניתן למצוא במאמר שכתב בבטאון כפר חב"ד עורכו, ר' אהרון דב הלפרין ב-1983, שהביע:

התנגדות גמורה לציונות ולאומיות, יחד עם האיסור החמור למסור אף שעל מהשטחים שהעניק לנו הקב"ה.

וכך הגענו עד לזמננו אנו, בו מדינת ישראל, שמנסה בכל כוחה לחבק את אזרחיה ולהכניסם תחת כנפי האתוס הציוני, מקבלת בתמורה יריקה עסיסית בפניה, כאשר הרב שמעון רוזנברג, בניגוד למה שהבטיח שיאמר, הכריז כי כולנו בצפייה ש"הרבי משיח צדקנו בוא יבוא", ושהוא מדליק את המשואה "לתפארת מדינת ארץ ישראל" (צפו בדבריו כאן). ולא ברור מה יותר פתטי: אמונתם הילדותית של החסידים בשובו מהמתים של רבם, או רצונה המתחנן של המדינה בשיתוף הפעולה של אותם חסידים משיחיים, אנטי-ציונים, בטקס הממלכתי ביותר שיש לה.

להכרזה המגוחכת של הרב רוזנברג קדמה פארסה לא פחות מגוכחת, ואצטט את אילן בעניין זה. אילן מספר על התנגדות רבני חב"ד לכך שרוזנברג ידליק את המשואה:

את עמדת הרבנים הסביר אחד מבכירי רבני חב"ד טוביה בלוי באתר "בחדרי חרדים": "הרבי התנגד לציונות בצורה חריפה מאוד, והוא הכיר במדינה כמציאות קיימת ותו לא". בלוי גם ציין: "יש להוסיף את המקום עצמו בו מתקיים הטקס, שהוא מקום שלא ראוי להיות בו, מקום שנקרא על שם אותו אחד שכולנו יודעים מי הוא היה". אותו אחד שלא נוקבים אפילו בשמו הוא כזכור חוזה המדינה בנימין זאב הרצל.  אצל החרדים נהוג להגיב על דברי תועבה מהסוג של בלוי במילים עפרא לפומיה. עפר לפיך. כשהכוונה היא פשוט: אולי תסתום.

אם רוזנברג היה עושה לרבנים טובה והולך להדליק משואה נגד עמדתם, אולי זה היה נגמר שם. אבל, אתר כיכר השבת מדווח שרוזנברג הביך את החסידות כשהודיע שלא ידליק משואה נגד עמדת הרבנים. כך היה עלול ליצור סקנדל לאומי. הרבנים  מיהרו להתקפל והורו לו שלא יבטל את השתתפותו. הסיבה: ביטול ההשתתפות יגרום לחילול השם גדול. תרגום: חילול השם משמעותו שכל הציבור (ולא רק מי שקורא אתרים חרדיים) יבין שחב"ד נגד המדינה.

ולכן בכל זאת התירו לו את העניין, שכאמור הסתיים בבזיון. כדאי לזכור את כל זה בפעם הבאה שהחסידים הנחמדים של חב"ד יציעו לכם להניח תפילין או לקפוץ אליהם לקבלת שבת. הם ממש נחמדים, הם רק נגד קיומה של המדינה.

הכתוביות מראות את מה שהרב רוזנברג היה אמור לומר. בפועל הוא קבע שהרבי הוא המשיח, ושהמדינה היא "ארץ ישראל"