ציונות

האם ההתחדשות היהודית משחקת לידי ההדתה האורתודוקסית של ישראל?

כך טוענים אבישי מרגלית ואסף שרון (הראשון פרופסור אמריטוס ידוע לפילוסופיה והשני מרצה לפילוסופיה באונ' ת"א ומראשי מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה – Molad) במאמר מעניין בפורסם שלשום באתר ה- Boston Review.
מרגלית ושרון מתייחסים לספרו האחרון של מייקל וולצר המנתח את כשלונן הלכאורי של שלוש מהפכות חילון וריבונות: בישראל, בהודו ובאלג'יר. בכל שלוש המדינות כוחות דתיים שנדחפו הצידה שבים ותופסים את מרכז הבמה. על פי וולצר הבעיה של המנהיגות החילונית בכל המדינות היא שהיא לא נתנה מספיק מקום לדת מלכתחילה, ולא ניהלה דיאלוג פורה ופרשני על מנת להפוך את הדת לחלק מהמדינה הנבנית.
מרגלית ושרון טוענים שלא זו הסיבה לתחייה הדתית. התנועה הציונית, למשל, דווקא נתנה מקום לא קטן למסורת, וניהלה בהחלט דיאלוג עם הדת. אחד העם, ברל כצנלסון, ביאליק (ואני מוסיף: גורדון, בן גוריון, שלא לדבר על הימין המחתרתי) – כולם עסקו בשיח ער עם המסורת ואימצו לא מעט מתבניותיה. בזה לדעתי הם צודקים.
הם מוסיפים שכל ההתעסקות עם היהדות מהכיוון הליברלי-פולרליסטי היום רק משחקת לידי האורתודוקסיה וחותרת תחת הדמוקרטיה. הם מכנים את העניין החילוני במסורת "קיטש" וקובעים ש"ללא שינוי תפיסת הציבור וההדרה של הדת מהפוליטיקה העניין החיובי בדת עשוי לא ליצור דת ליברלית אלא להגביר את הראקציה [המסורתית]." בזה לדעתי הם טועים.
מה מרגלית ושרון מציעים? בחינה ביקורתית של האמונות והתפיסות המסורתיות של הישראלים, וזאת על מנת להביס את תהליך ההדתה. אני חייב לומר שלא ממש הבנתי איך זה אמור לפעול.
במאמר התגובה שלו שולל מייקל וולצר את קביעתם של מרגלית ושרון כאילו הדרך הלא-אורתודוקסית היחידה לעיסוק ביהדות היא קיטש. האם התנועה הרפורמית היא קיטש? הוא שואל. ובכלל, אם יש משהו שהאורתודוקסיה עצמה מודה בו הוא שעיסוק לא אורתודוקסי בדת לא מוביל לחזרה בתשובה, אלא, פעמים רבות, לחילון. על פי וולצר יש שלול מהאורתודוקסיה את המונופול בעיני עצמה שיש לה על היהדות, ורק זו הדרך ליצירת חברה יהודית מודרנית משגשגת.
וולצר לדעתי בגדול צודק, אם כי גם הוא וגם מרגלית ושרון מתעלמים מהמבנה הייחודי של היהדות כתרבות (ודת ולאום וכו'). כתבתי על זה בזמנו בביקורת שלי על ספרו של וולצר שהתפרסמה ב'הארץ'. אבל הפולמוס הזה חשוב מאוד, ומתחולל גם בין אישים וגופים שונים בציבור החילוני-ליברלי בארץ. ודאי יהיה לו המשך.
(אני מודה לפרופ' אריק כרמון שהפנה את תשומת לבי למאמר)
capture

הנשמה בקבלה – מעט על ספרו החדש של יהונתן גארב

9780226295800ספרו החדש של פרופ' יהונתן גארב (האונ' העברית) עוסק בגלגולי הנשמה. לא בין גוף לגוף אלא בין תקופה לתקופה, בין הקבלה הלוריאנית לקבלת המאה העשרים (הרבנים קוק, אשלג, גינזבורג, מורגנשטרן), עם נתיבים נלווים למיסטיקה נוצרית ולאסלאם הסופי, לזן היפני וגם לדתיות הניו-אייג'ית האמריקאית, כאשר כל זה מנותח, בין השאר, דרך הפריזמה של הפיסכולוגיה המודרנית.
 
גארב הוא המומחה הבכיר לקבלת העולם החרדי , הליטאי והחסידי,בזמננו, והוא משתמש במחקריו על המקובלים בו (ישראל אליהו וינטרוב, יצחק משה ארלנגר, יצחק מאיר מורגנשטרן ואחרים) כדי לשפוך אור על הדרכים שבהן הדיבור על הנשמה בקבלה התפתח והשתנה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת.
 
הספר, Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah יצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו. הוא לא פשוט לקריאה, משום שהסגנון דחוס בפרטים ובהפניות, אולם שכרו בצידו. גארב כותב למשל על הפנמתן של תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות אל תוך הקבלה בת זמננו, מה שהופך אותה עצמה לקבלה מודרנית, המנותקת במובנים חשובים מהקבלה המסורתית.
 
גם תובנותיו על הפוליטיזציה של הקבלה, בין אם היפר-ציונית או אנטי-ציונית, מעניינות מאוד. כך למשל, גארב מביא את דבריו של הרב ישראל אליהו וינטרוב החרדי, הרואה בציונות את כפירת הערב-רב, וטוען שיש פער בלתי ניתן לגישור בין החברה החרדית ליהודים שאינם חרדים – כלומר אין יותר "כלל ישראל". וינטרוב מבקר את הקבלה של הראי"ה קוק כלוקה בבלבול עקרוני, כתוצאה מ"טשטוש המוחין". אלא שעצם הכחשתו של וינטרוב את "עם ישראל" כישות קיימת אינה רק שבירה חריפה מהמסורת היהודית, אלא גם הודאה מניה וביה שאנחנו בתקופה חדשה. שמשהו מהותי השתנה. שיש מודרנה, על כל המשתמע מכך.

על הספר 'מבוי משיחי' מאת אמי בוגנים

אפרופו שבוע הספר, הנה אחד הספרים הטובים שיצאו לאחרונה ולא שמעתם עליהם כלום. אמי בוגנים הוא איש חינוך, ממקימי בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל למנהיגות חינוכית, ובאמתחתו ספרים על שפינוזה, לווינס, רוזנצוויג, בנג'מין ועוד (כן, אשכרה ועוד).
Mavoy site
הספר הזה הוא בעצם מסה גדולה שנקראת כאלגיה לציונות ולמדינת ישראל. בוגנים מנתח את החברה היהודית בזמן הזה, בעיקר בישראל אבל גם "בתפוצות", ומנסה לערוך חשבון נפש עם אלוהים, עם החילון, עם השואה, ואם אתוסים מרכזיים בתרבות היהודית כלימוד תורה, הלכה, סגולה.
 
לבוגנים ידע רב והדבר ניכר כמעט מכל עמוד. הכתיבה עשירה ומשובחת, באמת יפיפיה. הנה דוגמא:
הפלא האמיתי הגלום בהיסטוריה היהודית הוא שדווקא גלות בבל הניבה את רוטב הספרות הקנונית האצורה בתנ"ך, שחורבן בית שני זירז את מלאכת הפרשנות התנאית שהתגלגלה לפרשנות האמוראית ושגירוש ספרד המריץ את הצירה ההגותית, הפיוטית והקבלית. איני חושב שאני מחלל את שם השם בבואי לקבוע שהיהדות מגוללת תאולוגיה של אלוהים שנדם. (101)
 
הספר מסתיים במעין תקווה עצובה: "ללא תמימותו של הרצל, ספק אם היינו מקימים מדינה; ללא חידוש התמימות, ספק אם נשמור על המדינה." (239). בוגנים קובע שישראל חייבת להיות "חממה לאוטופיות" עלך מנת לשרוד ולשגשג, שכן אבדן הרוח המשיחית-הומניסטית (להבדיל מהמשיחית-פונדמנטליסטית) ידון את הפרוייקט הישראלי הצעיר לניוון ולבסוף למיתה. אני מסכים איתו.

מיכה גודמן קורא לשינויים במבנה ההלכה

מיכה גודמן פתח לפני שבוע בפרסום סדרה של שלושה מאמרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. במאמר הראשון הוא הזהיר מפני גבהות הלב של היהודים בישיבתם כעם ריבוני בארצו.

במאמר השני, שהתפרסם ביום שישי האחרון ונמצא שבקישור להלן, הוא בוחן את תפקיד ההלכה במדינת העם היהודי הריבונית. גודמן טוען שבעוד שבגולה ההלכה "התעוותה" והרבתה בסייגים וגבולות שמטרתם לשמור את הקיימות היהודית כעם אחד, הרי שעם החזרה לריבונות החשש המתמיד מפני "התבוללות" אינו קיים, ועל כן יש להשיל מעל המבנה ההלכתי את אותם עיוותים. בגדול, גודמן קורא לשים שוב (כלומר כמו אצל הנביאים) את המצוות המוסריות, בין אדם לאדם, לפני המצוות הטקסיות. "הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת", הוא טוען, ומזמין את הציונות הדתית להיות זו שעושה כן.

ראשית, זו כמובן קריאה מעניינת ונועזת. מעניינת לא פחות היא העובדה שהיא מצטרפת לקריאה דומה מצד יואב שורק, שכתב ספר שלם על הצורך לרענן את ההלכה מתוך ההכרה בכך שעם החזרה לקיום ריבוני הצרכים שונים וממילא גם האפשרויות נפתחות. יש גם הבדלים לא קטנים בין השניים: שורק שם דגש יותר על הפן הלאומי שהוא מבקש לחזק. גודמן על הפן המוסרי כאמור. אבל יש כאן תנועה מעניינת של אינטלקטואלים ציונים-דתיים צעירים שכדאי לשים אליה לב.

הנרטיב המזרחי החדש בישראל מאת אריה קיזל

Scan10085את ספרו החדש של אריה קיזל גמעתי בתוך כמה ימים. טעים ומזין. קיזל מציג פרופיל אינטלקטואלי של אחד מהנרטיבים הנשמעים והמאתגרים ביותר בשיח הישראלי בזמן הזה, השיח המזרחי החדש מבית היוצר של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. בעצם זו מעין "עלייתו ונפילתו של", למרות שכפי שהשיח המזרחי החדש מעולם לא הצליח, אי אפשר גם לומר שהוא לגמרי נכשל.

קיזל עובר על ההיסטוריה שלו: מכתבי המייסדת, אלה שוחט, דרך תלאות הקמתה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. אל שוחט (אבל לאו דווקא אל כלל השקפתה) הצטרפו ויקי שירן, משה קריף, סמי שלום שטרית, יהודה שנהב, יוסי יונה ועוד.

כיוון שצמח מתוך המעגלים האינטלקטואלים של הפוסט-קולוניאליזם, היה חייב השיח המזרחי החדש יריב קולוניאליסטי, ומכאן יחסו לציונות כתנועה קולוניאלית שהכפיפה לא רק את הפלסטינים תחת מגפה האירופי, אלא גם את עולי ארצות האסלאם. אלה שוחט ניסחה את זה בבוטות הגדולה ביותר: "הציונות האירופית היתה תרגיל (הונאה) רב מימדים של הרס ביטחון ורצח תרבותי בעל פרופורציות עצומות אשר הצליח חלקית, בדור אחד או שניים, למחוק אלף שנות תרבות מזרחית שורשית."

ללא ספק, הקשת הביאה למרחב הציבורי בישראל שיח מזרחי חדש ומשוכלל, שיח גאה ותקיף, שלא מוכן לקבל מטרות כ"שוויון" ו"הכרה" כמספקות, אלא מערער על יסודותיה של הציונות עצמה, על מקומה של האליטה האשכנזית, מבחינה חברתית ועוד יותר מכך מבחינה מוסרית. את תולדותיו (השונות והמגוונות, גם ממנו) של השיח הזה אנחנו רואים מסביבנו גם היום, אם בקבוצת האינטלקטואלים והפעילים החברתיים שמלווה את אריה מכלוף דרעי, ואם מעל דפי מוסף 'תרבות וספרות' של עיתון הארץ.

הבעיה היא שלבד מ"שיח" לא הצליחה הקשת הדמוקרטית המזרחית לייצר זהות מזרחית יציבה. היא היתה טובה מאוד בביקורת, פחות ביצירה, עוד פחות בהצעת אלטרנטיבה. קיזל מאבחן היטב ש"הקשת לא הציגה חלופה רדיקלית ממשית אל מול פעולתו של הממסד, אלא ידעה לשחק בכלי המשחק החדשים (ליברלים) והישנים (אתנו-רפובליקניים) על מנת להשיג הישגים בספרה הציבורית."

מאיר בוזגלו היה לרגעים בקשת, אבל פרש ממנה כשהבין שהיא אנטי-ציונית ואנטי-מסורתית. הקשת, עם כל דבקותה המוצהרת במזרח, הרי הציגה מערך רעיוני חילוני ואוניבסליסטי. בוזגלו טען שדווקא "אם הקשת היתה מסורתית היא היתה יותר רדיקלית ויותר מהפכנית", ונדמה לי שהוא מאוד צודק. גם סמי סמוחה מבקר את הקשת ושואל "מהי המשמעות האידיאולוגית של התפיסה הרואה במזרחיות המצאה של הציונות? האם ניתן להסיק מכך שהמזרחים בארץ היו אובייקט נשלט, כחומר שהממסד והציונות לשו אותו כרצונם?"

הרעיון שהמזרחים הם ציונים מתוך תודעה כוזבת, מתוך שהתפתו למשחק הכוח שהפעילו עליהם הציונים האירופאים, שוללת מהם לא רק את כבודם, אלא גם את אחד מיסודות הזהות המרכזיים שלהם. מתוך שהקשת כל כך רוצה להציל זהות מזרחית פרה-קולוניאלית היא מוכנה לשלול את הזהות המזרחית הנוכחית. לכאורה החזרה לזהות "המקורית" תתאפשר רק על ידי הכחשת ומחיקת זו הנוכחית. לא פלא שלא היו לה חסידים מלבד אליטה אינטלקטואלית צרה.

בעיה נוספת, שקיזל מביא מפיו של אבי בראלי, נעוצה בעצם הביקורת של הקשת על הנראטיב ההגמוני. מצד אחד מבקרים את השיח של הנאורות ויומרותיו הליברליות, מצד שני מנסים לרמוז שהמזרחיות היא איכשהו יותר ליברלית ומתקדמת, כאילו לפני שהקולוניאליזם הרס הכל היה מעין גן עדן של שוויון ואחווה, או פשוט שהמדוכא עליון מוסרית אפריורית ובכל תחום על המדכא. "זה שמתוייג כ'פרימיטיבי' גם מבקר את עצם קיומה של הדיכוטומיה ההיררכית שבין 'קידמה' ל'פרימיטיביות' וגם טוען שהוא עצמו מתקדם יותר מהאליטה שמציגה עצמה כ'מתקדמת'."

בסופו של דבר מנתח קיזל את מצוקותיו של השיח המזרחי החדש, ומגיש לקורא גם אנליזה לקאניאנית למצבו (שלא אביא כאן). אולם הטיפול הפסיכולוגי הוא מן העניין עצמו, משום שהנרטיב המזרחי החדש הופך, על פי קיזל, ל"נרטיב טיפולי", שמיועד לשכך כאבים, לא להביא לטרנספורמציה. הוא מעודד התלכדות סביב ה"מזרחיות" (או בעיקר נגד ה"אשכנזיות"), אבל מלבד ביקורת מחד ומחמאות הדדיות מאידך אינו מייצר פריצת דרך מעבר למצב הנוכחי.

לי נדמה שהכשל העמוק ביותר בנרטיב המזרחי החדש (מלבד הכחשת הציונות והמסורתיות כיסודות זהות משמעותיים בקרב רוב של המזרחים היום), הוא הפרדוקס הפנימי שלא מאפשר לו להתקדם, דהיינו העובדה הפשוטה שהוא אינו מזרחי. ביקורת הנאורות היתה פרוייקט אירופי הרבה לפני שמישהו שמע כלל על הנאורות מחוץ לאירופה, והשיח הפוסט-קולוניאליסטי עצמו מבוסס על יסודות נאו-מרקסיסטיים ופוקולדיאנים, כולם אירופאים למשעי. לא בכדי הקשת הדמוקרטית המזרחית צמחה מתוך האקדמיה הישראלית, אותה אקדמיה שהקימה כמובן לא אחרת מאשר הציונות האשכנזית.

האם לנער הזה התפללנו? מאמרון שלי לכבוד יום העצמאות בעלון 'עולם קטן'

מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:

•••

2015-04-21_144932התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.

תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.

עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.

לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.

לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.

ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".

כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.

זחאלקה: הציונות היא קולוניאליזם, המקדש לא היה.

ראיון מעניין (והוגן, יש לציין) של דרור אידר עם ח"כ ג'מאל זחאלקה. האחרון בסך הכל מציג את עמדתו (מדינת כל אזרחיה, שוויון זכויות) היטב, אבל על שתי נקודות הייתי רוצה להעיר:

1. ההגירה היהודית ארצה ומדינת ישראל היא על פי זחאלקה "הפרויקט הקולוניאלי בפלשתין". עכשיו, אלא אם כן אנחנו הולכים בדרכו של המפטי דמפטי וקובעים שכל אחד יכול להחליט איזה משמעות תינתן לאיזה מילה, המונח "קולוניאליזם" פשוט לא מתאים לאפיון הציונות. לא היתה כאן שלוחה של אימפריה אלא הקמה של ישות מדינית יש מאין. לא היה כאן צבא כובש אלא הגירה של קבוצות אזרחים, חלק גדול מהן פליטים. לא היה כאן ניצול מכוון של כוח העבודה המקומי אלא להפך, אידיאל של עצמאות ואוטונומיה ("עבודה עברית"). ודאי לא היתה כאן שדידה שיטתית של אוצרות טבע ומשאבים של הקולוניה כדי להעשיר את המולדת הרחוקה. לפחות בכל הנוגע לתוך קווי 67', ככה לא נראה קולוניאליזם.

2. זחאלקה לצערי משתמש ברטוריקה של חלק מהאיסלאמיסטים בהווה ומכחיש שהיה מקדש יהודי על הר הבית/חראם אל שריף. לדעתו זו "אגדה". הוא טוען ש"אני לא יודע איפה היה המקדש. […] אין לך, איך אומרים, הוכחות". יש כאן עיוורון מרצון לגבי עובדות פשוטות, שמוסכמות על כל הקהילה המדעית, למען אג'נדה אידיאולוגית. באותה מידה הוא היה להכחיש את מוצא האדם מאב קדמון המשותף לו ולקוף או את סיבוב כדור הארץ סביב השמש בשם אמונה דתית כלשהי. פתטי.

2015-02-06_081418

המשותף לשתי ההערות האלה היא סירובו של זחאלקה להכיר במציאות, ועטיפתה באידיאולוגיה.

משהו על השמאל המזרחי האנטי-ציוני

כבר כמה זמן אני כמעט אומר מה שיש לי מה לומר על השמאל המזרחי האנטי-ציוני, אבל עוצר את עצמי כמובן. הבוקר כנראה שתיתי יותר מדי קפה, אז הנה פליטת מקלדת קטנה. זה לא קשור ישורות לענייני דת, אז אני מתנצל בפני המנויים על הבלוג אם הפרתי את הבטחתי הלא כתובה.

לילך בן דוד כותבת באתר 'שיחה מקומית' שכל כניסה של מזרחי למפלגה ציונית כרוכה בויתור על המזרחיות שלו: "תנאי הסף הנוקשים לכניסה לברית הציונית היו מאז ומעולם ויתור על הזהות האתנית הפרטיקולרית של כל מי שנכנס בשעריה". כור ההיתוך הידוע, נכון. לאור זאת בן דוד רואה בכל הצבעה למפלגה ציונית "יאוש אנטי-פוליטי" הנובע מ"הלך רוח ניהיליסטי", לא פחות. גם יוסי יונה לדעתה, רב זכויות ככל שהינו, הופך למשת"פ מאכזב.

2015-01-23_102216

ומה מציעה בן דוד? "שותפות מדוכאים אמיצה". עם מי? טוב, קודם כל צריך לדעת בן דוד לצאת "החוצה מגבולות הקולקטיב היהודי המדומיין". יצאתם? יופי, אז הנה עצתה של בן דוד: "אני מוצאת את השותפות", היא כותבת, "בברית הלאומית הדמוקרטית, בבל"ד". לדעתה רק שם תבנה ותכונן "ברית אופוזיציה אמיתית של כלל הקבוצות האתניות והלאומיות המדוכאות תחת הציונות".

מה אפשר לומר? אפשר כמובן לדבר על סוג של עמדה דו-פרצופית שרואה בלאומיות הפלסטינית זכות והכרח ובזו היהודית תועבה. אפשר גם לדבר על נאיביות תמימה שבמסגרתה בל"ד יכולה להציע משהו שייראה איכשהו כמו שיקום כלשהו של המזרחיות היהודית המסורתית. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. אני רוצה לדבר על סתירות קשות בהגיון הפנימי של הטיעון עצמו.

שהרי בן דוד נושאת על נס את "הזהות האתנית הפרטיקולרית" המזרחית, שנמחקה (וזה נכון) על ידי הציונות. לצורך חזרה אליה או הגנה על מה שנשאר ממנה היא מתעלמת מהדברים הבאים:

  1. שחזור או שימור זהות מסורתית משלבים באופן בלתי נמנע א) מלאכת פיברוק מיוזעת של יסודות שבמבט לאחור נחשבים "אותנטיים", ושבהווה אינם אלה פולקלור על סטרואידים; ב) נאמנות מאולצת למערך אנכרוניסטי של ערכים (כגון סולידריות קהילתית), ומצד שני התכחשות בוטה לערכים אחרים שאפיינו את אותה מסורת עצמה (כגון פטריארכאליות); ו-ג) הפעלת כוח באופן תמידי על מנת לתחזק את המסגרת המשוחזרת שמונשמת מלאכותית נון-סטופ על ידי המאמצים אותה, באופן שדוחה מראש ומדכא את כל מי שחורג ולו במעט ממנה (שהרי הוא או היא הופכים מיד למכשילים ומכבידים על המאמץ) ושמגביל מראש את מספרם לקהילה קטנה, או פשוט כת של נלהבים לעניין.
  2. גם כשהיא התקיימה באופן טבעי אותה זהות אתנית פרטיקולרית לא היתה מעולם "טבעית" או "אותנטית" יותר מהזהות הציונית (או כל זהות אחרת), אלא היתה מאז ומעולם לא יותר מאשר "קהילה מדומיינת" הנענית לתנאים החברתיים והתרבותיים שבזמנה ובמקומה. ההתרפקות על העבר וההנגדה שלו ל"קולקטיב היהודי המדומיין" היא חסרת תוקף ובסופו של דבר אוריינטליסטית.
  3. אם כבר ב"קולקטיב היהודי המדומיין" עסקינן, בן דוד מתעלמת מכך שעם כל הכבוד לזהות המזרחית הפרטיקולרית ומה שנשאר או לא נשאר ממנה, הניסיון להעצים אותה על ידי דיכויה או ריסוקה של זהות אחרת הוא עניין אלים ומגונה למדי. כי הנה החדשות: רוב היהודים במדינת ישראל הם ציונים. רובם, אגב, גם בעלי זהות יהודית מאוד פרטיקולרית, עד כדי כך שהיא לא ממש מאפשרת להם להזדהות עם אנשי בל"ד. אפשר להצטער על זה ואפשר לשמוח מזה, אבל צריך קודם כל להכיר בזה. הרצון להכחיד את הזהות הציונית, כמו גם הרצון לעמעם את הזהות היהודית, הוא לא פחות מאשר חזרה אירונית (או צינית, אם זה נעשה במודעות מלאה) על האלימות הסימבולית שהפעילה הציונות על כל אותן זהויות שנגרסו בתוכה. אני מבין למה בל"ד ישמחו לעשות כן, אבל לא ברור לי למה פעילי שמאל מעוניינים לשתף עם אלימות שכזאת פעולה.

השמאל המזרחי האנטי-ציוני מעולם לא היה כוח משמעותי בחברה הישראלית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאפילו יוצאי ארצות האסלאם (דהיינו, "מזרחים") הפנו לו גב. גם עבורם תמיד היה מדובר באליטיזם אינטלקטואלי מנותק מהמציאות. למעשה, יש יותר מזרחים שמזדהים עם האליטיזם של מרצ מאשר איתו. הייתי מציע שהגיע הזמן לחשבון נפש, אבל ברור לי שאין סיכוי שהצעה כזאת תתקבל. שהרי אני בסך הכל גבר אשכנזי.

וידאו: דברים שאמרתי על ההתחדשות היהודית

‫כמה דברים שאמרתי בכנס תנועת קומו – להתחדשות יהודית במרחב הפוליטי שהתקיים ב-3 בדצמבר, על הממשק בין ההתעוררות היהודית הפלורליסטית לבין הפוליטיקה. קצת על הסיבות החברתיות לחיפוש הזהות הנוכחי, התפוררות המסגרת הציונית המפא"יניקית ועלייתם של קולות חדשים, למה לא מדובר בחזרה בתשובה פשוטה לחיק האורתודוקסיה, ואיך כדאי לפעול כדי שהגל הנוכחי לא ייסחף לכיוון האתנוצנטרי.

הכנס אורגן על ידי דויד ברק גורודצקי ועופר זלצברג, וסביב השולחן ישבו יחד איתי ח"כ סתיו שפיר, ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל יזהר הס, ראש בית מדרש 'קולות' ליאור טל ויו"ר 'קומו' עופר זלצברג, ולכן אני מאוד ממליץ להיכנס ליוטיוב ולצפות בסרטונים שלצד הסרטון להלן.

המקדש הלאומי

שמתם לב שמדברים הרבה לאחרונה על בית המקדש? אז כן, לפחות במעגלי הציונות-הדתית/דנוני-הליכוד. מגזין מוצש הקדיש את גיליונו השבוע לנושא, ומביא כמה ראיונות עם שחקנים שונים על המגרש, וכן את הסקר הבא, שמגלה לדעתי דבר משמעותי מאוד על הכמיהה מתלהטת להר הבית: מדובר בראש ובראשונה בעניין לאומי. יותר מאשר הרצון לקיים הלכה, יותר מאשר הרצון להתבשם בזיו השכינה, מדובר בסיפור שלבו האדרת המדינה והעצמת ריבונותה. יתר על כן, מדובר גם בביטוי מובהק של התמורה העוברת על הדמוקרטיה הישראלית בזמן הזה מתפיסה חילונית-רפובליקאית לתפיסה של לאומיות אתנית ודמוקרטיה קהילתית-עד-"עממית". זוהי אותה תנועה שבין שאר סיבות מעלה את כל סיפור ההכרה בישראל כ"מדינה יהודית", ואותה תנועה שקוצפת על גילויי "שמאל קיצוני" בעלי נטייה אוניברסלית וליברלית. בקיצור נמרץ, אנו רואים לפנינו מהלך בו הרצון לאחדות לאומית מוצא את ביטויו ואת כוח חיותו בסמלים דתיים, והלאומיות הציונית מוחלפת בעמיות דתית-יהודית. וכל זה מאשש דברים שכתבתי כבר לפני שלוש שנים במאמר לכבוד יום ירושלים וביתר פירוט והעמקה במאמר שאמור להתפרסם בגליון הבא של 'אקדמות'.

Scan100073