ציונות דתית

החדרת תכנים ציוניים-דתיים אל בתי הספר של הזרם הממלכתי

1 – הרב אליקים לבנון, בראיון לסיון רהב מאיר וידידיה מאיר, ימים כתומים: ההתנתקות, החשבון והנפש, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, עמ' 20
הדו"ח האחרון של מולד מהווה תחקיר מטריד שמגלה צורה אחת שבה מילותיו של הרב לבנון הגיעו לידי מימוש. במילים פשוטות, כמה עשרות עמותות פרטיות, ציוניות-דתיות, נשלחות על ידי משרד החינוך לבתי ספר של החינוך הממלכתי ומלמדות שיעורים שונים שאפשר להכניס את כולם תחת הכותרת (שהיא גם שמה של עמותת-העל שמנהלת אותן): ז-ה-ו-ת. איזו זהות? זהות ציונית-דתית כמובן. אל דאגה, אאמ'לק לכם.
 
הנה במספרים:
  • התקציב שהופנה ללימוד "תרבות יהודית" ב-2015 גדול פי 17 מזה שהופנה ללימוד מדעים, ופי 119 (מאה ותשע-עשרה) מזה שהופנה ללימוד על דמוקרטיה;
  • מתוך 508 גופים המספקים למשרד החינוך פעילויות חינוך בלתי-פורמליות, 179 קשורים ציונות הדתית, 11 קשורים ליהדות פלורליסטית (ראו פירוט בגרף להלן);
  • התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות אורתודוקסיה ציוניות-דתיות: 166.7 מיליון ש"ח. התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות יהדות פלורליסטית: 10.2 מיליון ש"ח;
  • ב-2016 עבדו 182 בנות שירות לאומי במרכזים לזהות יהודית, לעומת 120 שעבדו עם נוער בסיכון, 133 עם עולים, ו-154 בפנימיות.
אבל עזבו את המספרים. הסיפור האמיתי הוא כאמור ארגון-הגג 'זהות'. הארגון מכנס תחתיו כ-40 עמותות שונות, מפעיל כ-180 בנות שירות לאומי ונכנס לכ-700 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ. הארגון הזה הוא הנהנה העיקרי מהתקצוב של משרד החינוך.
 
התקציב ל'זהות' מגיע ממשרד החינוך על פי קריטריונים אובייקטיבים לכאורה: עמותה שרוצה תקצוב נדרשת להראות "ימי תלמיד". יום תלמיד הוא מפגש של ארבע שעות אקדמיות לפחות עם תלמידים. ברור שלמי שיש יותר כוח אדם, יקבל יותר כסף, מפני שיהיה לו יותר ימי תלמיד. ולמי יש כוח אדם, הרבה ובזול? ל'זהות', מפני שאליה מצוותות כאמור בנות השירות הלאומי. בדרך הזאת 'זהות' והעמותות שלה מקבלות נתח עצום מתוך התקציב המיועד לפעילות חינוכית בבתי הספר הממלכתיים. מפני שיש להם כוח אדם זול והמון כסף, עמותות 'זהות' יכולות להציע מחיר זול מאוד עבור הפעילות שלהן, ולמנהלי בתי הספר קל לבחור בהן, שהרי הם נלחמים על כל שקל.
 
רגע, אבל למה שהארגונים הפלורליסטים-הומניסטים-אתאיסטים-קומוניסטים לא יקחו גם הם בנות שירות ויעשו את אותו תרגיל? אה, מפני שבנות שירות הן ציוניות-דתיות, ומפני שהן בוחרות איפה לשרת, הן באופן טבעי בוחרות לשרת ב'זהות' ולא בארגונים שהן לא מזדהות איתם. לכן ל'זהות' יש המון בנות שירות לאומי > המון ימי תלמיד > המון כסף > מחירי רצפה > נבחרים על ידי בתי הספר הממלכתיים > המון ימי תלמיד > וכו'.
 
התכנים הם כמובן יהדות אורתודוקסית ציונית-דתית, והאורייטציה הפוליטית היא ימנית. הזיהוי הפוליטי של ההנהלה של 'זהות' לא מוטל בספק: המנכ"ל, איתי גרנק, התמודד לרשימת 'הבית היהודי'; יו"ר הועד המנהל, הרב חיים רטיג, חבר מפלגה; הגזבר, הרב ד"ר דניאל טרופר, משמש גם יו"ר ועדת הבחירות של 'הבית היהודי', וכו'. הבנתם את העניין.
 
אז מה יש לנו כאן? לא מספיק שנערות ציוניות-דתיות לא חייבות לשרת בצה"ל, את השירות הלאומי שלהן הן עושות בבתי הספר של החילונים. שם הן מונחות על ידי ארגון ציוני-דתי כיצד ללמד חילונים את השקפה העולם של הציונות הדתית. החילונים שולחים את הבנות שלהם לצבא, ואילו הציונות-הדתית שולחת את הבנות שלה לחנך את ילדי החילונים.
 
תלמיד בחינוך הממ"ד גם ככה מתוקצב בכ-20% יותר מתלמיד בחינוך הממלכתי. עכשיו משתמשים בשעות הנוספות של התלמיד בחינוך הממלכתי כדי ללמד אותו ציונות דתית. האם מישהו אי פעם יעז להציע להכניס לכבתי ספר דתיים בנות 19 חילוניות כדי שילמדו אותו על הומניזם, פמיניזם או ציונות-חילונית? אין שר חינוך שאפילו יחלום על זה.
 
אגב, גם אם יחלום הדבר הזה לא ניתן, מפני ש(כפי שהסבירה בדיון טוויטר תהילה אלטשולר), כל גוף/תוכנית לימודים/מדיניות שנוגעת לחינוך הממד חייב לעבור אישור מועצת חמ"ד, שהיא הממונה על החינוך הממ"ד. כלומר החינוך הממלכתי כפוף ישירות לשר החינוך, והוא יכול לקבוע מדיניות ולהתערב בו, ואילו החינוך הדתי והחרדי מוגן. ואם יש לקח מהסיפור הזה הוא שגם החינוך הממלכתי חייב להיות מוגן מהתערבות אידיאולוגית של שר החינוך בדיוק כמו החינוך הדתי והחרדי.
 
עד אז, ברכו לשלום את בנות השירות לאומי שמלמדות את הילדים חסרי הערכים שלכם איך להיות יהודים.
Capture

הציונות הדתית בבתי הספר החילוניים – הקשר לפינוי מעזה

סיפור הכותל מרתיח ועוד רחוק מלהסתיים, אבל יש סיפור לא פחות חשוב שנחשף בסוף השבוע האחרון. תחקיר מולד שהובא בהמגזין עם אושרת קוטלר הצביע על מאמץ מאורגן ומתוקצב להפליא שבמרכזו כניסת עמותות אורתודוקסיות שונות ובנות שירות לאומי לבתי ספר ממלכתיים מתוך מטרה מפורשת לעצב את השקפת עולמם וזהותם היהודית של התלמידים.

צריך לשים לב היטב: לא מדובר ב"החזרה בתשובה". רוב רובם של התלמידים לא יחזרו בתשובה וזה ברור לכולם. מדובר בהפיכת הציונות הדתית למודל הלגיטימי היחיד של היהדות עבור אותם תלמידים. וזאת מתוך מניע פוליטי כפול: ראשית ובפשטות, עבור הגדלת האלקטורט של הבית היהודי. לא סוד הוא שהמפלגה מעוניינת במצביעים שאינם שומרי מצוות, ועל כן שיבוצם של חילונים ברשימה וכו'. ושנית, המאמץ נועד על מנת לבצר עמדות המתנגדות לויתור על שטחים כבר בגיל צעיר. כדי להנחיל ולהטמיע תפיסה של 'ארץ ישראל השלמה'.

ראו את הקטעים שהבאתי להלן. הראשון הוא דברים שאמר הרב אליקים לבנון לסיון רהב מאיר מיד אחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף. הדברים נמצאים בספר שנקרא 'ימים כתומים', 2006. רענן שקד ציטט מעט מהם בטור שלו ביום שישי וניגשתי אל הספר כדי לקרוא אותם בהרחבה. אני מביא כאן באמת רק שתי פסקאות מתוך נאום שלם, מלא זעם קדוש והתנשאות אדירה, של הרב לבנון, שבו הוא מבטיח בפשטות להשתלט על המדינה, וראשית על החינוך החילוני. "אם לא ניקח אחריות עכשיו אז נעמוד בפני גירושים נוספים", הוא קובע.

חברו את זה לדברי הרב שמואל אליהו – קטע 2 – שמצווה "לנקום בחילונים, לנקום בחילוניות", גם הם מהתקופה מיד אחרי 'ההתנתקות'. ועכשיו לכו אל דברי הרב שמעון סקורי ששודרו במוצ"ש האחרון, שמנחה את בנות השירות הלאומי באופן מפורש: המטרה היא להסביר לתלמידים שהם והמתנחלים "באותה סירה", כדי שלא יעלו על דעתם לפנות התנחלויות ולהחזיר "את השטחים". הנה מתגשמים הדברים של הרב לבנון.

מפתה מאוד להיכנס לתיאוריות קונספירציה בהן נפגשים רבנים עבדקנים בחדרים אפלים וזוממים להשתלט על משרד החינוך. סביר להניח שזה לא קרה. מה שהטקסטים המובאים כאן מראים הוא הלך רוח מסויים, זעם גדול ורצון לשנות ולהבטיח שמה שקרה בגוש קטיף לא יקרה עוד. ונראה שברגע שלבית היהודי היה מספיק כוח יצאו אל הפועל כל מני תשוקות ישנות וחדשות שממילא היו באוויר, וכל מני כוחות החליטו לתרום את שלהם לניסיון לשכנע חילונים שהציונות הדתית היא "היהדות" ושאסור לסגת מהשטחים.

פולמוס והתדיינות הן נשמת אפה של כל דמוקרטיה, אבל לשלוח מורות חיילות ועמותות שונות לבתי הספר בכוונה ברורה לנסות לשנות את תפיסת העולם של נערים ונערות חילונים וחילוניות – זה לא תקין. למעשה זה הרבה מעבר ללא תקין.

1

2

3

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

גיליון דעות האחרון והאימוץ הציוני דתי של הקפיטליזם

הגיליון האחרון של 'דעות', כתב העת של תנועת נאמני תורה ועבודה, הוא לא רק מצויין אלא גם חשוב מאוד. בסדרה של מאמרים הוא מבקש להבין את המפנה המשמעותי שהתחולל בתפיסה החברתית-כלכלית של חלקים חשובים של הציונות הדתית. כפי שכותב העורך, אריאל הורוביץ, רק לפני עשר שנים היו נושאים כמו זכויות עובדי קבלן ונגישות לבעלי מוגבלויות מובנים מאליהם כדורשים את טיפולה של המפד"ל, ומתוך הציונות הדתית יצאו יוזמות חברתיות שונות. כיום שרת המשפטים מטעם המפלגה כותבת על "ממשלה קטנה" ומכל עבר נשמעים קולות ליברטניאנים.
 
הנה למשל ציטוט מתוך חוקת המפד"ל הקודמת שמביא אביעד הומינר במאמרו: בנושאים כלכליים המפלגה שמה לה למטרה "לעמוד לימין האדם העמל והעובד, הוותיק והעולה החדש, ללא הבדל עדה ומוצא; להגן על ענייניו הצודקים וללחום למען תחיקה סוציאלית המבטיחה לו תנאי חיים הוגנים". תחיקה סוציאלית, כן? לעומת זאת בחוקה שגיבש נפתלי בנט לפני כמה שנים מילים אלה נמחקו ובמקומם מופיע הצירוף המקודש "כלכלה חופשית".
 
השינוי שעברה הציונות הדתית בתפיסתה הכלכלית הוא אפוא דרמטי, ויחד איתו מתלווה, כמקובל במחוזות אלה, גם שינוי בפרשנות כתבי הקודש. שהרי אם הקיבוץ הדתי וההוגים ציונים דתיים בעבר (וגם בהווה, אגב, כמו למשל הרב יעקב אריאל) מצאו במקורות את עקרונות הסוציאליזם, כיום מחפשים ומוצאים ראיות לכך שממלכת דוד פעלה ב-Laissez-faire ומשה רבנו הוא גרסה מוקדמת של מילטון פרידמן. כפי שכתבתי בעבר, אין כל רע בפרשנות שהופכת את כתבי הקודש לרלוונטים עבורנו, ונראה הליברנטיאניזם עבור הציונות הדתית הוא כיום מה ש'תיקון עולם' ליברלי הוא עבור רוב היהודים האמריקאים. (אם כי אריאל סרי-לוי כותב בגיליון יפה על הבעייתיות האפשרית שבפרשנויות שכאלה). השאלה המעניינת היא איך זה קרה.
 
לשאלה זאת מתייחס הגיליון, ומנסה לתת, בכמה וכמה מאמרים, כמה וכמה תשובות, החל מרוח הזמן שהשתנתה (הסוציאליזם, אעפס, פחות להיט), דרך המעבר של הציונות הדתית מתפיסת עולם אידיאליסטית ואופטימית לריאליסטית ופסימית יותר, ועד הקיטוב הגובר בין ימין ושמאל, שגורם לכל רעיון "שמאלי" להידחות אפריורי. הדברים מפורטים בגיליון בצורה מאירת עניים ואנא אל תשפטו אותם על פי הצורה הקצרנית בה אני מביא אותם כאן. כדאי לקרוא.
 
אולם לא פחות חשוב הוא הדין וחשבון שהגיליון מביא על התוצאות של המעבר הזה. כותבים כמו יאיר שלג, תהלה פרידמן ויונתן ווינברג שואלים האם התפיסה הכלכלית הזאת לא מנתקת בין הציונות הדתית לשכבות רחבות בחברה הישראלית, ומפקפקים באפשרות לגבש חברתית אומה שמבחינה כלכלית דוגלת באינדיבידואליזם תחרותי. אלישיב רייכנר כותב על חוסר ההבנה של מי שיושב בערים מבוססות במרכז הארץ (או, אוסיף, בהתנחלויות הומוגניות בשטחים) את חוסר השוויון הבסיסי בין המרכז לפריפריה שלא מאפשר לכתחילה "תחרות חופשית").
 
לא מניתי את כל הכותבים – הגיליון עשיר ומעניין מאוד. במידה מסויימת הוא גם מעין תגובה בכתב לגיליון הראשון של 'השילוח', ששם לעצמו להציג ולהשריש את הקו השמרני/נאו-ליברלי כלכלית שקרן תקווה, המממנת שלו, מקדמת. אבל הרבה מעבר לזה, הגיליון מציג שיקוף רלוונטי וחשוב של המצב הנוכחי וניתוח מאיר עיניים שלו. ישר כוח גדול לעושים במלאכה.
capture

התפתחויות אורתודוקסיות, החרד"ל בלחץ

מן הסתם כבר ראיתם את מודעת התמיכה של 250 רבנים ברב יגאל "הם סוטים" לוינשטיין. בין הרבנים החתומים: דב ליאור שקרא "לנקות" את הארץ מערבים, שמואל אליהו שקרא "לנקום בחילונים", אליקים לבנון שאמר ש"רבנים יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה", וראובן בן אוליאל, שנגד בנו עמירם מתנהל בימים אלה משפט בחשד לשריפתה של משפחה פלסטינית בשנתה בכפר דומא. בקיצור, מיטב להיטי הציונות הדתית הפונדמנטליסטית.
 
המודעה מדכדכת ומעציבה, ובעיקר מבהירה לנו את קווי המתאר של הקבוצה שעומדת מולנו, כלומר מנגד לכל מי שחשובים לו השוויון לפני החוק, החופש מאפלייה, הסולידריות, ריבוי הדעות, הפמיניזם, חירות המחשבה והדמוקרטיה. חשוב לדעת וחשוב להפנים מול מי יש לנו מחלוקת אידיאולוגית ותרבותית עמוקה. חשוב גם לעמוד על הערכים שלנו ולא לוותר.
 
אבל יש גם צד אופטימי במודעה ההיא, שאפשר ללמוד מהמודעה שצירפתי להלן: מודעה של ארגון הרבנים צהר, מלפני 9 שנים (שנתיים אחרי דקירתו הראשונה של שליסל). המודעה זועקת נגד מצעד הגאווה בירושלים, וקוראת להפגין נגדו. מי שהביא את המודעה הוא אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, שמנסה להצביע על חוסר העקביות בעמדת 'צהר', שכמובן לא מתבטאים כך יותר. אבל למעשה מדובר בדוגמא יפה להתפתחותה האורתודוקסיה בישראל. שינויים מתרחשים כל הזמן. ולטובה. ואכן, הרב דוד סתיו אומר ליואלי בתשובה לשאלתו: "תם עידן האיומים וההפחדות, היום זה עידן השיח."
 
שיח הוא בדיוק מה שהרב לוינשטיין לא מוכן לקיים. למעשה, את דבריו של הרב לוינשטיין יש להבין בדיוק על רקע הסיפור הזה: החרד"ל לחוצים מפני שהם מבינים שהמיינסטרים, לא רק בחברה החילונית אלא גם בזו הדתית, ברח להם. אל תתרשמו אפוא מאותם 250 רבנים קיצונים. רוב הציונות הדתית במקום אחר.
Capture

על הספר 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית'

לאחרונה יצא מאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ספרם של ד"ר משה הלינגר וד"ר צחי הרשקוביץ 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית: מגוש אמונים ועד תג מחיר'. כפי שניתן להבין מהכותרת, הספר מגיש סקירה היסטורית מפורטת שעומדת על יחסי הציונות הדתית והחוק הישראלי מאז שנות השבעים ועד ימינו – ההתנחלויות הראשונות, פינוי סיני, המחתרת היהודית, אוסלו, הפינוי מעזה, עמונה ותג-מחיר – ומנסה להשיב על השאלה החוזרת ונשאלת: האם הנאמנות כפולה של הציונות הדתית – להלכה ולחוק – מעודדת אי-ציות?
 
מסקנתם של שני החוקרים היא שלמרות ש"מימד מסויים של אי-ציות מובנה היה קיים במפעל ההתיישבות", התפיסה ה"ממלכתית" של הציבור הציוני דתי, "משנה תיאולוגית סדורה שמציבה את קיומה של מדינת ישראל ואת הנאמנות לה כחלק מעולמו הדתי של המאמין", מונעת אי-ציות במימדים גדולים.
 
אולם מסקנה זו מיד מאותגרת בספר עצמו. "אין מנוס מהמסקנה", כותבים המחברים, "שאיזון תיאולוגי נורמטיבי זה ייאלץ להתמודד בעתיד עם קשיים שילכו ויתעצמו." זאת משום שמאז הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף רווח יותר ויותר יחס מסוייג כלפי המדינה בקרב ציבורים ציונים דתיים. 'תג מחיר' והטרור שיצא ממנו הם כמובן דוגמא קיצונית מאוד לכך.
 
הספר נכתב לפני רצח משפחה דוואבשה ובוודאי לפני תפיסת החשודים בו, אבל גם כך המחברים מזהירים מפני "שוליים מתחזקים והולכים, מספרית ורעיונית", שעלולים במקרי מבחן בעתיד להביא ל"תוצאות קשות, ואף אלימות".
 
שני המחברים, אגב, רואים עצמם כשייכים לציונות הדתית. משה הלינגר נוטה לשמאל, ואילו צחי הרשקוביץ (בנו של מנהיג המפד"ל והשר לשעבר ונשיא אונ' בר אילן בהווה דניאל הרשקוביץ) לימין. המבט הפנימי, יחד עם האיזון בין עמדותיהם של השניים, מאפשר כתיבה שערה למורכבות הדברים ומצליחה להישאר קרובה לפרטים ולמציאות עצמה. כדאי למתעניינים לקרוא.
 
Obedience-and-Civil-Disobedience-in-Religious-Zionism_cover

ההקשר הרחב יותר של הטרור שיוצא מהציונות הדתית

הבוקר הוגשו כתבי אישום כנגד שני צעירים בגין רצח שלושת חברי משפחת דוואבשה. אחד מהם בן 21 ושמו עמירם בן אוליאל. השני בן 17 ושמו אסור לפרסום. שניהם בנים לרבנים.

ביום כזה כדאי אולי דווקא להכניס את הסיפור הזה להקשר רחב ולומר כמה מילים טובות על הציונות הדתית. בסופו של דבר לכל אירוע טרור, כמו לכל דבר בכלל, יש הקשר. יש הקשר אידיאולוגי ויש הקשר מטריאלי. במקרה של אותם צעירים נראה לי ברור שההקשר האידיאולוגי מהווה את מרכז הכובד של התופעה. דהיינו, אותם צעירים לא פנו לדרך שפנו בגלל שהיו מסכנים. אפשר לומר אפילו להפך: מפני שגדלו במשפחות טובות וקיבלו חינוך קפדני, מפני שבערו באש אידיאולוגית גדולה הם החליטו לנסות לממש את תפיסת העולם שלהם.

ותפיסת העולם שלהם היא מוטציה פונדמנטליסטית של חלקים שונים מתפיסת העולם של הציונות הדתית. אני אומר את זה לא רק לגנאי. הסיפור הרחב יותר הוא חשוב, והסיפור הוא בפשטות שהציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד במדינה.

יש חילונים אידיאולוגים כמובן, אבל רוב החילונים אינם. הציונות החילונית (הסוציאליסטית או ההומניסטית) חדלה להתקיים ככוח אידיאלוגי. יש לנו היום כמובן הומניזם וליברליזם, פעילי שלום, פמיניזם ופוליטיקת זהויות. אבל אף אחד מאלה (אולי לבד ממופעים קטני היקף של פמיניזם) אינו מטא-נראטיב כולל.

גם החברה החרדית אינה חברה אידיאולוגית. יש לה כמובן תפיסת עולם, אבל מאז מותו של הרב שך היא מנוסחת בדלילות, אם בכלל. החברה החרדית מגובשת יותר סביב נורמות חברתיות מאשר סביב אידיאלים. ובכל אופן היא חברה שחלק אינטגרלי מתפיסת עולמה הוא ההסתגרות. ממילא אין לה יומרה להנהגה חברתית.

הציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד, ואני אומר את זה למרות המשבר האידיאולוגי הקשה שהיא נמצאת בו. הקוקיזם הגוש-אמוני התפורר ואין סיפור מקיף שעלה במקומו. החלום על ארץ ישראל השלמה התגלה כבעייתי (בלשון המעטה) ומפעל ההתנחלויות כשל כאידיאל חברתי משמעותי עבור הציבור הישראלי.

ובכל זאת, יש "ממלכתיות" ויש אתוס של תרומה למדינה ושל הקרבה אישית למען הכלל. יש יומרה להנהיג ולחנך ולהפיץ ערכים (שכמובן אפשר להתווכח על טיבם). זה הרבה מאוד. לא בכדי השב"כ, המוסד והמשטרה מונהגים על ידי חובשי כיפה. לא בכדי הקצונה הבכירה בצה"ל הולכת ונסרגת כיפות. שוב: הקרבה אישית, אידיאל של תרומה לכלל, וכמובן רצון להשפיע.

מי שחושב שחברה יכולה לשגשג בלי מגזר שכזה, או לכל הפחות חברה שנמצאת במצב של סכסוך מזויין מתמשך, לדעתי שוגה באשליות. אתוס ליברלי של חיה ותן לחיות לא מספיק לבדו כדי ליצור סולידריות ומוטיבציה להקרבה אישית. לכן החברה הישראלית חבה לא מעט לציונות הדתית.

עכשיו, חברה אידיאולוגית מזמינה קצוות קיצוניים. עניין פשוט להבנה. אפשר להיזכר במרקסיזם בימי זוהרו ובטרור המרקסיסטי של שנות השישים, השבעים והשמונים. חטיפת מטוסים, מטעני חבלה וכו'. למה? מפני שהיו כאלה שסברו שאת האידיאלים המרקסיסטים יש להגשים בכוח. הם היוו את הקצוות האלימים של המרקסיזם, שהיה אז מטא-נראטיב כולל ומצליח למדי (לא בברה"מ, באירופה).

לכן הטרור היהודי שיוצא מתוך הציונות הדתית הוא במידה רבה נגזרת שלילית של תכונותיה החיוביות. הקצנה פונדמנטליסטית של אידיאלים שחלקם חיוביים בהחלט (וחלקם שליליים כמובן, למשל ההבדלה הגזענית בין יהודי לשאינו).

חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לדנה וייס בשבת: "חינכנו אותם לאהבת הארץ, חינכנו אותם לכבוד לאומי, חינכנו אותם לזה שדם יהודי הוא לא הפקר, חינכנו אותם להתיישבות, חינכנו אותם לצניעות, לקדושה, הם מסתכלים על המציאות במדינת ישראל ומאוכזבים, כי זה עוד לא זה. […מה שהם עשו] זה רע מאוד, [אבל] זה בא ממקום אמיתי."

סמוטריץ' אומר דברים כהוויתם: חינכו אותם למה שהם עושים, רק שהם מגזימים (ועל בקשת ה"אמת" וה"אותנטיות" של אותם צעירים כבר כתבתי ועוד אכתוב). זה כמובן לא מנקה את הציונות הדתית מאחריות לתופעות האלה. הרי המרד של אותם צעירים לא מתבטא בהתפקדות לשלום עכשיו, ולא בכדי. הזלזול בחיי לא-יהודים לא הגיע משום מקום. שוב: עניין של חינוך. אבל גם ביום כזה ולגבי אירוע כל כך קשה ראוי לזכור את ההקשר הרחב יותר.

ראיון של קרן נויבך עם אביו של נער גבעות לשעבר

ראיון מרתק ומעציב עם אבא של מי שהיה נער גבעות. כדאי להקשיב. הוא מתאר קודם כל מרד נעורים, אבל כזה שמתפתח מהר מאוד למעגל של פונדמנטליזם בהשפעת רבנים. והוא מדבר על הבגידה של הציבור שלו מבחינתו, שמתכחש לנוער הזה ולא מוכנים לטפל בהם מפחד שהמגע בהם יכתים את המחנה.
 
שני ציטוטים:
"הרב גינזבורג, הרב שפירא מחבר תורת המלך… יש להם שליטה מדהימה בנערים האלה. סמס אחד שלהם וכל הנערים האלה סרים למשמעתם. זה מצב שאנחנו לא מאמינים, אנחנו לא יכולים לקלוט את זה. יש להם השפעה מאגית, מחשמלת." (4:18)
 
"הם בטח צמחו בערוגה שלך [=של בנט]. אתה חיפשת בקצה הערוגה, הם נמצאים במרכז. הם צמחו בישיבות הכי טובות. חתן תנ"ך יצא משם, חתן הרמב"ם יצא משם. וגם עוד שישה נערים יצאו, מאותו מחזור של הבן שלי, והלכו לגבעות." (9:51)

השפעת הרבנים על הטרור היהודי הנוכחי

חיים לוינסון כתב מאמר באמת טוב על תופעת הטרור היהודי הנוכחי, אבל לדעתי הקל מדי בכל הנוגע להשפעת הרבנים על אותם צעירים. לוינסון כותב:
 
הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.
 
כל זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. לוינסון שם דגש על המרד של אותם צעירים, אולם כשאנחנו בוחנים את המרד של אותם צעירים אנחנו צריכים לשים לב במה הם מורדים. המרד שלהם לא בא לידי ביטוי בפריקת עול מצוות, בסימוס בשבת או בשחרור מיני. המרד שלהם הוא מאוד מסויים: זהו מרד בכל סוג של סמכות מלבד ההלכה על פי פרשנותם, ומרד שבא לידי ביטוי בין השאר בשחרור של אלימות גזענית כלפי פלסטינים.
 
משמע: המרד הוא בסמכות הרבנים, לא בתורותיהם.
 
ואכן, צריך רק להקשיב למה שהם אומרים בעצמם: אתם לימדתם אותנו את מה שאנחנו עושים. אתם פשוט מפחדים לעמוד מאחורי תורותיכם. אנחנו היחידים ש"קנאים" ו"נאמנים" ו"אותנטיים" מספיק כדי לבצע את מה שאתם הטפתם. כלומר הם מושפעים מהפרשנות ההלכתית, ומורדים בגבולות הממלכתיות, הציות לחוק, המוסר וההגיון הסביר.
 
בכלל, תופעות חברתיות לא נולדות מהאוויר. האם אפשר ברצינות לטעון שמאות צעירים שמתנהגים באותן דומה הגיעו משום מקום ולא הושפעו מדבר? האם אפשר ברצינות לטעון שמי שמחשיב עצמו היפר-הלכתי לא יושפע מפרשנויות הלכתיות? עכשיו צריך לשאול את עצמנו איפה הם למדו שלא-יהודים הם תת-אדם ושמותר להרוג חפים מפשע. לדעתי התשובה ברורה.
 
שוב: יש כאן מרד ברבנים, אבל זה לא מרד בהלכה. להפך. בתהליך דיאלקטי מעניין הם לא רק מקפידים על קלה כחמורה, אלא מחשיבים עצמם לשומרי המצוות האותנטיים היחידים. הבוז כלפי הרבנים הוא לא מפני שהם הלכתיים ומקפידים מדי, אלא מפני שלדעת אותם צעירים הם לא מקפידים מספיק ולא מביאים הלכה למעשה. אותם צעירים בטוחים שההלכה מורה להם "לנקות את הארץ" מלא-יהודים, ונכונים להביא הלכה למעשה.
 
לוינסון כותב: "לרבנים גינזבורג וליאור יש היסטוריה ארוכה בפלירטוט ועידוד הטרור היהודי. זה שייך לעבר, לא לגל הנוכחי." אלא שהעבר הוליד את ההווה.
 
לבסוף אסייג: צריך להיות ברור שהרבנים רחוקים מלהיות כל הסיפור. מאוד רחוקים. לא צריך להגיע לפשטנות שקובעת שהשפעת הרבנים היא חזות הכל (אולי גם מתוך רצון להיכנס בציונות הדתית), ושלולא הם לא היה טרור יהודי. הרבנים הם גורם אחד במרק מאוד סמיך. הויכוח שלי עם לוינסון ואחרים הוא רק על שיעור המרכיב הזה בתוכו.

מוטי קרפל מול נער גבעות – מאבק פרדיגמות בשולי הציונות הדתית

קחו לכם רבע שעה והקדישו את הזמן לאחד מהרגעים הטלוויזיונים הגדולים של השנה: באולפן לונדון את קירשנבאום יושב מוטי קרפל ומתפלמס עם צבי סוכות, כשברקע מפרשן רועי.
 
קרפל הוא מהאינטלקטואלים הבולטים של הציונות הדתית המשיחית כיום. הוא כתב לאחרונה פוסט שבו יצא בתקיפות כנגד נערי הגבעות וספציפית החשודים ברצח משפחת דוואבשה. על פי קרפל אנחנו אמנם חד-כיוונית בדרך לגאולה השלמה, אבל הדרך היא רק עם כל עם ישראל יחד, כלומר קמעה קמעה.
 
סוכות מגן על תרבות נערי הגבעות. מה אתם רוצים, הוא אומר, אנחנו בסך הכל צועדים בשבילים שסללתם: הולכים על הקצה, משגעים את צה"ל, מכופפים את החוק. האם לא תזכרו את סבסטייה? נוער הגבעות, הוא אומר, אינם עשבים שוטים, אלא היחידים שדווקא נאמנים לאתוס המתנחלי הותיק אותו למדו מהוריהם.
 
סוכות חבר בתנועת דרך חיים של הרב יצחק גינזבורג, שמנסה להכין תוכנית שלמה למדינת הלכה, ופה קבור הכלב. הוא למעשה פרש מהפרדיגמה הקוקניקית, שעם כל המשחק שלה עם החוק הקפידה לעשות רק את מה שחשה שאיתו רוב עם ישראל מאחוריה. לרב גינזבורג אין מנגנוני בקרה כאלה. לכן למרות שיש נקודת אמת במה שאומר סוכות, הוא בעצם מייצג אתוס אחר, שעולה בשולי הציונות הדתית אחרי קריסת הקוקיזם כפרדיגמה כוללת-כל.