ציונות דתית

תופעה מוזרה: מלחמות הרבנים נגד "הפוסטמודרניזם"

הנה תופעה מוזרה: רוח בלהות מרחפת מעל רבנים שונים בציונות הדתית, אבל לא רוח הבלהות הנכונה. אם נקשיב לדבריהם, שמה של רוח הבלהות הזאת הוא "הפוסטמודרניזם". מצד שני, מה שמפחיד רבים מהם זה בכלל פמיניזם. והם איכשהו מקשרים בין אלה. הדוגמאות רבות ואין צורך להכין רשימה. אם תגגלו תגיעו לשלל התבטאויות בנושא. גם הרב יוסף קלנר כתב ספר שלם כנגד "הפוסטמודרניזם", אבל הבעיה שלו היא בכלל שאיפות פמיניסטיות (שלא לדבר על "רוחניות בינונית") של נשים.

להלן אתייחס לשני מופעים אחרונים של התופעה: הרב חיים נבון שפרסם לפני שבועות מספר ספר שלם על "הפירוק הפוסטמודרני", והרב יגאל לוינשטיין (קולגה של הרב קלנר ממכינת בני דוד בעלי) שהוציא מעט אחריו קונטרס שגם זועק כנגד דא. טענותי הן שתיים: הקשר בין התופעות שהם מתארים בדאגה לבין מאפיינים פוסטמודרניים הוא חלש, ולא מהותי; 2. "הפוסטמודרניזם", ככל שדבר כזה קיים, אינו אויב הדת הממוסדת. להפך.

ביקורת פוסטמודרניסטית על התרבות המערבית היתה חידוש מסעיר בישראל אי שם בשנות התשעים. כשעדי אופיר כותב את מאמרו המפורסם (והמזיק, אם יורשה לי) "פוסטמודרניזם; עמדה פילוסופית", ב-1997, הוא צוחק על ה"אופנתיות" של השיח. אני זוכר שכסטודנט לתואר ראשון (גם ב-1997) היה ברור לי שעלי לשקוד על רזיו, ואכן שקדתי. זמן רב עבר מאז, באופן אישי מזמן הבנתי את כשליהם השונים של מגוון הוגים שתרמו לשיח הזה, "המרד השפוף" המוצלח של גדי טאוב נגד התופעה גם הוא כבר בן עשרים, והנה, אחרי שדרידה מת ואיש אינו טורח לעסוק בהגותו הפתלתלה, מוצאים להם רבנים ציונים דתיים אויב חדש בדמות הזומבי הזה.

והאמת, אפילו לא זומבי, אלא סוג של דחליל, שהרי אין באמת "פוסטמודרניזם". יש כל מני צורות של ביקורת הגותית וחברתית. מה היה לנו שם? היו לנו הוגים שתרמו למה שנקרא "המפנה הלשוני" בשנות השבעים ועסקו באופן הבניית המציאות על ידי השפה; היו כאלה, פוקו הגאוני שבהם, שערערו על מעמדו של הסובייקט, כלומר של העצמיות, האוטונומיה שלנו ותקפות תשוקותינו; היו שייבאו את המסגרת הביקורתית הזאת למדעי החברה וניסו להראות שלא רק שיש הבדלים בין תרבויות (לא תגלית גדולה), אלא שיש גם הבדלים בהבדלים, כלומר באופנים שבהם מבדילים (בין אנשים, פעולות, ערכים) ועוד הבדלים באופן שבו ניתן לדבר על זה, בתוך ומחוץ לאותן תרבויות, ושלמען האמת, הנה השוס, אין כל אמת שמסתתרת מתחת לאותם הבדלים, אלא אך ורק הבדלים כל הדרך למטה. והיו עוד כל מני. בין הכיוונים לעיל יש משותף, אבל גם הרבה מאוד שונה. ודאי אין כאן "פוסטמודרניזם" כזה שאפשר לספר מה "הוא" אומר, או מה נכון "על פי" דידו.

גם התרגילים האינטלקטואלים של הביקורת הפוסטמודרניסטית, שהיו מגניבים לזמנם, איבדו את חנם. אם בשנות התשעים זאת היתה האופנה, היום כבר לא. זו הרי טיבה של אופנה. נכון אמנם שאנחנו נמצאים בחברה שהושפעה מהשיח הזה (או יותר נכון, השיח הוא סימפטום לתמורה חברתית-תרבותית כוללת), ולכן מפגינה מאפיינים שונים שמבטאים אותו (בעיקר, אגב, בשדה האמנות, ובאופן אחר גם בשדה הפוליטי). אם כי יש גם לסייג: השמועות על מות המודרנה ומאפייניה בהחלט מוגזמות.

ומה מבקשים אותם רבנים? נראה שעבורם "הפוסטמודרניזם" קשור בעיקר לענייני מגדר. לפמיניזם, לגאווה להט"בית, וכו'. נשמע מדי פעם גם תלונה על ה"רלטיביזם של הפוסטמודרניזם", וזאת למרות שכבר ביוון העתיקה היה רלטיביזם, ומדי פעם קובלנה על הכחשת אמיתות הלאומים בעולם ("קהילות מדומיינות"), אם כי יש לבדוק האם הדאגה לקיום הלאום לא מונעת מאותם אנשים להכחיש את קיומו של לאום פלסטיני. ובסוף איכשהו תמיד נחזור ללהטב"ק.

ראו למשל את שתי הדוגמאות להלן. משמאל קטע מתוך ספרו של הרב נבון (עמ' 59), מימין קטע מתוך חיבורו של הרב לוינשטיין. שניהם מתלוננים על הרלטיביזם של "הפוסטמודרניזם", תוך ביטול כל ניואנסים, שלא לדבר על הבדלים עקרוניים, בתוך מגוון ערוצי הביקורת הפוסטמודרניסטית, ותוך השטחת מורכבות הגותית לא מבוטלת לטענה די פשוטה, שכאמור היתה מוכרת כבר ביוון העתיקה. לא די בזאת, אלא שלרלטיביזם ולתופעות שמדאיגות אותם אין כאמור קשר ממשי.

שני הרבנים יוצאים כנגד המתרחש בשדה המגדר. הרב לוינשטיין מתלונן שבעוד ש"הזהות הביולוגית של האדם היא ברורה מאוד – איש או אשה, זכר או נקבה", כיום עבור רבים הזהות ברורה פחות, ויש ערבוב של הסדר הטוב. גברים אוהבים גברים, נשים אוהבות טנקים. לדעתו זו בעיה. הרב נבון מקדיש לא מעט ביקורת כנגד תיאוריות קוויריות ומשחקי זהות. בניגוד ללוינשטין לנבון יש טיעונים רציניים, וחלקם בהחלט טובים (ויש לציין שהספר עוסק בעוד כמה נושאים). אלא שאיש מהם, כמו גם רבנים אחרים שיוצאים נגד ענייני מגדר תחת נס המאבק ב"פוסטמודרניזם", לא שם לב שדווקא בתחום המגדר והזהות (המינית והאחרת) ההגדרות שלהם עצמם לתופעה אינן תקפות.

שכן שורו וראו: אדם שנולד בגוף זכר ומרגיש שהוא אישה, ומבצע תהליך מורכב להפוך פיזית לאישה, אינו חושב ש"לחיים אין טעם ופשר, אין אמת מוחלטת ואין משמעות כוללת", כדברי הרב נבון. אדרבה, הוא, או היא, חושב שלחיים יש פשר, והוא שכדי לחיות חיים ראויים עלינו להיות נאמנים לזהות/הזדהות הפנימית שלנו, ולאו דווקא לזהותנו על פי לידה. ואישה שמעוניינת לשרת בצה"ל ולהנות משוויון הזדמנויות אינה חושבת ש"כל אחד והאמת שלו" או ש"החברה צריכה לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו" ובוודאי לא חושבת ש"האידיאולוגיה כבר אינה מרכיב" וכו'. היא פשוט רוצה שיכבדו אותה כשווה בין שווים (שאיפה מודרניסטית מובהקת), וכנראה מונעת מאידיאולוגיה, אולי פמיניסטית ואולי ציונית. "הפוסטמודרניזם" לא מסביר לא את התנהגותה של זו ולא את התנהגותה של זו.

אותה טראנסקסואלית אינה דוגלת ברלטיביזם, אלא במה שצ'רלס טיילור (שנבון מצטט פה ושם בספרו) מכנה "האתיקה של האותנטיות". לדעתה בהחלט יש אמת, והיא שזהותו של אדם נקבעת על פי כמיהתו הפנימית, ושחשוב מאוד שהוא יחיה על פיה (ודבר זה נחשב עבורה לא רק לראוי, אלא לאמיץ. יש כאן שדה ערכי עשיר למדי). אפשר כמובן להתווכח על זה, אם כי עצם הויכוח יוכיח שאין כאן עמדה רלטיביסטית.

כך גם אותה מתגייסת צעירה, אפילו אם היא דתיה. בנות הציונות הדתית שמתגייסות במספרים הולכים ועולים לא קראו את פוקו ולא סבורות שכולנו "קוויר". הן לא בדרכן לניתוח לשינוי מין, ואינן כמהות להיות גברים. הבעיה של רבנים כטאו, אליהו, אבינר, קלנר ולווינשטיין אינה שהן חושבות שהן גברים, אלא שהן חושבות שהן שוות לגברים. מבחינתם זה בהחלט משבר, אבל הוא כאמור קשור לפמיניזם ליברלי. תנועה מודרניסטית, לא פוסטמודרניסטית. "הערך המרכזי בעולם הפוסט-מודרני נטול הערכים הוא ערך השוויון" כותב לווינשטיין. נדלג מעל הסתירה הפנימית במשפט הזה, ונתייחס רק לסיפא: רעיון השוויון בין בני האדם נולד מתוך המסורת היהודית-נוצרית. הוא קשור לעקרון צלם אלוהים ונוסח על ידי הוגים נוצריים עוד בימי הביניים ונזעק מגרונותיהם של מהפכנים בצרפת ב-1789. זה לא ממש פוסטמודרניזם.

מכאן גם עולה התמיהה הבאה, הגדולה עוד יותר, לגבי התופעה כולה: מאיפה מגיעה ההתנגדות היוקדת ל"פוסטמודרניזם"? מה עשה הפוסטמודרניזם רע למסורת? הרי אם היה אי פעם כוח שאיים על הדת הממוסדת זו היתה המודרנה על שלל קריאותיה ותפיסותיה. הומניזם, סמכות התבונה, דמוקרטיה, שלא לדבר על מרקסיזם כמובן. מול אלה ערוצי הפו-מו הם נמרים של נאון, חסרי ממשות וממילא לא מאיימים, אלא אדרבה מעודד כל אמונת שטות שבעולם, כולל, להבדיל, את המסורות הדתיות הותיקות. לא היתה פריחה לדת כמו זו שאיפשרה החלשות האופטימיות ההומניסטית המודרנית, ולא היו זמנים טובים לדתות במערב, לפחות מאז המאה ה-19, כזמנים שהביקורת הפוסטמודרניסטית מצאה לה אוזניים כרויות. ביקורת, אולי כדאי שוב להזכיר, שהיתה מכוונת קודם כל כנגד התרבות המערבית המודרנית.

ייתכן ש"הפוסטמודרניזם" טוב בתור סיסמת קרב שמשטיחה את התרבות החילונית והופכת אותה לנלעגת. תראו את אלה, אצלם אין אמת, רק "נראטיב". חי חי. קל ולנעים לבנות איש קש ולדבר על אותם רלטיביסטים חסרי ערכים, אבל מה שמדאיג באמת את הרב קלנר, למשל, זה פמיניזם ליברלי מחד ודרישה לאותנטיות מאידך. גוד אולד מודרניזם. ובצדק מדאיג אותו ואחרים. כי הבעיה של הדת המונותאיסטית משחר ההיסטוריה לא היתה שאחרים טוענים שאין אמת, אלא שאחרים טוענים שיש אמת אחרת. ולטענות כאלה, בין אם מטעם הפמיניזם ובין אם מתוך מחקר המקרא, כבר הרבה יותר קשה לתת תשובה.

Capture

אבי שגיא ודב שוורץ על המפנה של הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים

אפשר לומר בביטחון שפרופ' אבי שגיא ופרופ' דב שוורץ הם היום החוקרים הבכירים ביותר של הציונות הדתית. שניהם בניה בעצמם, ושניהם פרסמו ספרים לא מעטים על הגותה ועל ההיסטוריה שלה. ספרם האחרון, שיצא כעת, נוגע בתהליך שעבר על הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים.
 
הכותרת של הספר (הוצאת כרמל) מבהירה תהליך זה בברור. זאת לא תזה חדשה כמובן, אבל הספר מכנס אותה לכדי נראטיב אחיד, מוער ומאיר עיניים, שכולל פירוט היסטורי ותיאולוגי, ומגיש לקורא נראטיב ממוסמך הכולל בחינה אנליטית עשירה. שגיא ושוורץ גם מוספים מדי פעם זכרונות אישיים מחוויותיהם כחלק מהציבור העובר תמורות אלה.
 
על פי המחברים הציונות הדתית החזיקה לפני 67' יסוד משיחי לטנטי, שלא שימש באופן קונקרטי לצורך פירוש ההיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. תפיסה זו הנחתה את מנהיגי המפד"ל גם מיד בתום המלחמה: משה שפירא היה מוכן להחזיר את יהודה ושומרון, זלמן ארן היה מוכן לבינאום העיר העתיקה, והרב סולובייצ'יק, ממקום יושבו בבוסטון, קבע ש"התערבות רבנים בשאלה אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו אסור להחזיר נראית לי בלתי סבירה ביותר."
 
אלא שאחרי המלחמה הדברים התחילו להשתנות. הדור הצעיר בציונות הדתית עבר "טרנספורמציה דרמטית, שהציפה את השיח המשיחי". כעת הם תפסו את האל כפועל באופן ישיר בהיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. הרב צבי יהודה עלה כמנהיג רוחני ואיתו הקוקיזם, שייחס להתנחלות ביו"ש משמעות גאולית. בהמשך נהיה עדים להשתלטות הדור הצעיר על המפד"ל (לאו דווקא אידיאולוגים רדיקלים, מבהירים המחברים, אלא מניין ובניין הבורגנות הציונית דתית דאז) להקמת גוש אמונים וליציאה להתנחלות בשטחים.
 
המעבר למשיחיות אימננטית השפיע על הציונות הדתית במישורים רבים. המחברים מצביעים על תפיסת ההיסטוריה המשתנה, שינוי יחס אל הגוף והמיניות, וגם שינוי היחס ללימוד גמרא, שנדחקה לטובת כתבים "היסטוריים" ו"אמוניים" כמקרא, ספרי קבלה וספרי הרבנים קוק.
 
אחד החלקים המעניינים בספר הוא תיאור צמיחת החרד"ל. על פי המחברים תחילתו של תת-מגזר זה בשנות השמונים, אחרי נסיגת ישראל מסיני. הטראומה של שבירת תוכנית הגאולה (גם אז הבטיחו 'היה לא תהיה') הביאה לחשבון נפש, שגרם לחלקים מהציבור להתכנס בתוך עצמם בשני אופנים: להגביר אדיקות הלכתית כצעד מונע לפינוי עתידי (מתוך מחשבה שהבעיה לפני כן היתה חוסר הקפדה מספק), ולהתנתק מהציבור הישראלי, ממנו התאכזבו. ניתן לטעון שאחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף כל אחת ממגמות אלה הקצינה עוד.
Capture

המשך…

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.

חה"כ יהודה גליק: יש מצווה לכבוש את הר הבית, מותר לעבור על ההלכה על מנת לעלות להר הבית

הראיון הזה של חה"כ יהודה גליק ל'קול היהודי' מלפני כשבועיים מעניין ומלמד רבות על הפעילים למען הר הבית, על הציונות הדתית בעת הזאת, וכן על גליק עצמו (תודה לאביב טטרסקי שהפנה אותי אליו וגם כתב עליו פוסט מעניין אצלו בדף).
ראשית, גליק מודה בפה מלא שהעליה להר הבית היא עניין פוליטי בעיקרו, ולא דתי:
חובה שלנו בראש ובראשונה לדאוג שעם ישראל יעלה להר הבית, ולכן אם שואלים אותי הכי חשוב שיעלו בקדושה ובטהרה אבל עדיף שאנשים יעלו שלא בטהרה מאשר שלא תהיה נוכחות יהודית בהר.
הסיפור הוא נוכחות יהודית בהר, כלומר אישרור הקשר היהודי / הבעלות היהודית בהר, חיזוק ריבונות המדינה בהר. כתבתי על זה רבות, אבל כאן האמירה של גליק מפורשת: עדיף לעבור על ההלכה ולעלות להר מאשר לשמור על ההלכה ולא לעלות אליו! הלאומיות גוברת על ההלכתיות. כך נראה חילונה של הציונות הדתית (כתבתי על כך כאן).
יהודה גליק מאשר גם קביעה נוספת: העליה להר הבית היא חידוש הלכתי/מינהגי גדול. גליק:
כל העובדה שרבנים תומכים בעלייה להר הבית זו תופעה שצמחה בעקבות העלייה. לאחר שיהודים עלו הרבנים נאלצו להתמודד עם השאלה ההלכתית. אין ספק שעליית היהודית שינתה את נקודת המבט של הרבנים
אמנם הפסיקה המשמעותית הראשונה המכשירה עליה להר בציונות הדתית הגיעה ב-1996 מועד רבני יש"ע, כלומר לפני שהעלייה נהפכה למקובלת (ובעיצומו של תהליך אוסלו), אבל נכון שמאות(!) הרבנים שהצטרפו מאז עשו זאת גם מתוך הענות לציבור שלהם – וגם מתוך תפיסה לאומית, שהשפיעה על תפיסתם ההלכתית כאמור.
לבסוף, גליק מביע עמדה שקשה ליישב עם התדמית שוחרת השלום שלו:
יש לנו מצווה לפי דעתי לכבוש את הר הבית ולהביא לשם את אור ה'.
אני די משוכנע שיש בתפיסת העולם של גליק קו ליברלי מובהק. שפת זכויות האדם עבורו אינה רק מהפה אל החוץ, והוא גם אינו גזען. מצד שני, יש גם הצהרות כאלה. ועוד: מצד אחד צריך להיות ברור שגליק מעוניין בבניית בית המקדש השלישי בקרוב. מצד שני נדמה לי, אני מקווה, שיאמר שייתכן שהדבר יתאפשר ללא הרס כיפת הסלע. נראה ששני גויים שמתרוצצים בבטנו של האיש. יש להיזהר מאחד ולברך על השני. אולי השאלה המרכזית היא מי מהם החזק ומי החלש, והחשש שמא ברגע האמת האחד יקום על אחיו להרגו.
Capture

הרב ריסקין: איסור משכב זכר לא חל על הומואים

עד שנתניהו ייפול כדאי לקרוא את הראיון החשוב שערך צביקה קליין על הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון. ריסקין אומר שם כמה וכמה דברים מעניינים.
הוא קובע שהרבנות הראשית מושחתת, שמערך הכשרות שלה קלוקל (על פיו רב ראשי מסויים אמר לו בחמש ערים בישראל בעצם אי אפשר לאכול כשר!), והמסקנה שלו היא שאם אלה פני הדברים עדיף להפריד בין דת למדינה בישראל. עד כדי כך.
אבל לא פחות מרעישה מהדברים האלה – והם מרעישים למדי כשהם מגיעים מרב כריסקין – היא עמדתו בקשר לאיסור על משכב זכר. על פי הרב ריסקין האיסור התורני מיועד למי שנמשך לנשים, אבל בוחר לקיים יחסי מין עם גברים. כלומר, לא למי שמראש נמשך על פי טבעו/מלידתו לגברים.
כלומר: התורה לא אוסרת על הנטייה (זה ברור), וייתכן שאפילו לא אוסרת *על המעשה* עבור מי שזו נטייתו. כלומר: האיסור אינו חל על הומואים. דברים בסגנון זה נאמרו בעבר, אבל לא מרב בחשיבותו של ריסקין, ואם אני לא טועה לא הודפסו במקור ראשון. [תיקנו אותי: התורה עדיין אוסרת, אבל על פי ריסקין ההומו פטור מעונש.]
ובנוסף, ריסקין גם תומך 'בברית זוגיות' כלשהי לזוגות חד מיניים, כלומר מקבל את דרך החיים שלהם כזוגיות. בקיצור, דרמטי.
Capture

האם אכן היתה הציונות הדתית לפני 1967 יונית ומתונה?

הספר המרתק הזה הוא מחקר על מעין "תקופה עלומה" בתולדות הציונות הדתית, אותן שנים אגדיות שבין קום המדינה לששת הימים, השנים שלפני הפריצה והשתלטות של התיאולוגיה הקוקיסטית על הדתיים הלאומיים. דרור גרינבלום יצא לחקור את מה שעל פיו כמעט שלא נחקר, והוא היחס של הציונות הדתית באותה תקופה לכוח ולאלימות.
 
גרינבלום בעצם יצא לאשרר את התפיסה הרווחת, והיא שלפני שהרצי"ה נתן את הטון (המשיחי-אקטיביסטי שהפך עבור הציונות הדתית את מדינת וארץ ישראל לקודש קודשים) היתה הציונות הדתית יונה צחורה ומתונה, שמנהיגיה הפוליטיים – בורג, ורהפטיג, אונא, שפירא וכו' – עוקפים את מפא"י משמאל.
 
גרינבלום אכן מגלה שלל קולות מתונים בציונות הדתית. רבנים וחברי כנסת מדברים בחיוב על חוסר רצונו של הנוער הדתי להתנדב לקורס קצינים, על כך שיש להסתייג מ"מיליטריזם" (אונא), על כך שאין להטעין את מבצע קדש במשמעות דתית (סימון), על שיש להעדיף פשרה על מלחמה (שפירא), שאין ערך רב בגבורה פיזית (הרב נריה), ועוד. גם תנועת בני עקיבא ככלל קידמה קו מתון.
 
אולם גרינבלום לא מאשרר אלא מפריך מבחינתו את התפיסה שזו היתה עמדת הציונות הדתית כולה. אדרבה, הוא טוען, חלקים גדולים, ופעמים רובו של הציבור, החזיקו בעמדה אחרת. עיתון 'הצופה', שופרה המרכזי של הציונות הדתית, תמך בגישה מיליטנטית ומשיחית. גרינבלום מגלה קולות משמעותיים בציונות הדתית "שתמכו בשימוש בכוח בעקיבות ולעתים התעלמו משאלות מוסריות הכרוכות בהפעלתו. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אם כן, היו זרזים רבי עצמה להתגבשותן של עמדות אלה, להתפשטותן ולהטמעתן בציונות הדתית כולה, אך לא בהן תחילתה של התופעה."
 
הספר מביא שלל מקורות, תוצאה של תחקיר רחב ומרשים, והקריאה בו מעניינת ומאירת עיניים. עם זאת, עלי לומר שאינני יודע עד כמה הגילויים שמביא גרינבלום משמעותיים. האם צריך להיות מופתעים שהיו קולות כוחניים/אלימים/גזענים בציונות הדתית לפני 1967? והרי היו קולות כאלה בשמאל הפוליטי באותה תקופה, במפא"י, כלומר במיינסטרים הציוני דאז בישראל, ואין צורך להתחיל לדבר על הקצה הימני של הציונות החילונית. היתה זו הפתעה גדולה אם *לא* היו קולות כאלה גם בציונות הדתית.
 
מה שדורש הסבר אפוא הוא כיצד בעוד שבזרם המרכזי של הציבור הציוני בישראל הקולות האלה דעכו אחרי מלחמת יום הכיפורים והגיעו לשפל בשנות התשעים עם תהליך אוסלו, מוחלפים בגישה פייסנית מבחינה מדינית וליברלית מבחינה אידיאולוגית, בציונות הדתית הם רק התגברו, ודחקו החוצה את הקולות המתונים. כלומר הפיכתה של הציונות הדתית ללאומנית עדיין דורשת הסבר, משום שבניגוד לאחותה הגדולה והחילונית היא לא התמתנה, אלא להפך. (אין כאן, ככל הנראה, מסתורין גדול: הקוקיזם הציע נראטיב משיחי מפתה והזדמנות להרגיש חלוצים ומובילים, ומאוחר יותר אפשר לשער שהקשר בין הציונות הדתית לבין חלקי הארץ שעמדו למו"מ היה חזק הרבה יותר וקשור הרבה יותר לזהותם הבסיסית, כמו גם להון הסימבולי הטרי שצברו כ"חלוצים החדשים" – דהיינו מתנחלים).
 
הספר, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהווה על כן מחקר מרתק על העמדות השונות בציונות הדתית עד 1967, אולם לטעמי לא "מנפץ את המיתוס" כפי שהוא מתיימר. הציונות הדתית שלפני הקוקיזם עדין מצטיירת כמתונה, ודאי יחסית לחלקים לא קטנים מהציונות החילונית של אותה תקופה. הנה לסיום ציטוט מתוך הספר מאת הרב משה אביגדור עמיאל, רב העיר תל אביב וממנהיגי הציבור הציוני-דתי דאז, מ-1938, שמביע התנגדות ל"טרור שכנגד" שיזמו יהודים כלפי ערבים:
 
'לא תרצח' בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מהכלל. 'לא תרצח' כי 'שופך דם האדם בדמו ישפך', כי 'בצלם אלוהים עשה את האדם' וכל אדם בכלל יהיה מי שיהיה. […] אין כדאי לישראל להגיע אל מטרתו – הקמת בית לאומי בארץ ישראל – אם האמצעים להשגת המטרה יהיו פסולים, שכן המטרה הסופית של הציונות איננה רק רוב יהודי בארץ ישראל אלא המטרה של 'אחרית הימים' לתיקון עולם במלכות שדי.
 
מי יתננו רבנים ציונים דתיים כאלה היום.
Scan10084

נדב שרגאי על המהפכה ההלכתית שבעליה להר הבית

מאמר מעניין של נדב שרגאי על השינוי ההלכתי ביחס לעלייה להר הבית. לא דברים חדשים, אבל כדאי שוב לעצור ולשים לב עד כמה מה שקורה כיום בהר הוא בגדר מהפכה הלכתית. שרגאי:
 
האיסור ההלכתי על כניסת יהודים להר הבית נחשב במשך דורות לאחד האיסורים החמורים ביהדות, שהעונש עליו הוא "כרת" – מוות בידי שמיים. לאחר מלחמת ששת הימים דבקו כמעט כל הרבנים – החרדים והדתיים ציונים – באיסור ההלכתי הגורף לעלות להר הבית. [… כיום] מאות רבות של דיינים, ורבני קהילות ושכונות וערים, בעיקר ממחנה הציונות הדתית – חלקם נמנים עם השדרה המובילה והראשונה שם – מתירים עתה ליהודים לעלות להר הבית, או שאינם אוסרים זאת. הגידול העצום במספר הרבנים שמתירים עלייה להר – על פי ההערכה יש כיום לפחות 600 כאלה – הוא בעל משמעות מפליגה, שכן לכל אחד מהם יש קהילה וציבור שנשמעים לו ונוהים אחר דבריו.
 
מול עינינו התרחשה בעשרים השנים האחרונות – מאז הפסק המתיר עליה להר של ועד רבני יש"ע ב-1996 – מהפכה הלכתית דרמטית, ששינתה לחלוטין את יחס הציבור הציוני-דתי אל ההר. מאיסור מוחלט ויחס של ריחוק ויראה – להיתר מקובל ויחס של התלהבות והתרגשות בעליה, ואף הפיכת העניין לפרוייקט ציוני-דתי נחשב.
 
אין שום רע בשינויים הלכתיים, אולם מעניין להתחקות אחר הסיבות להם. כפי שכתבתי בעבר, השינוי כאן נובע להערכתי משני תהליכים מקבילים ומשלימים. ראשית, הסכם אוסלו והפיכת הר הבית לנושא למשא ומתן (ולא בכדי הפסק הציוני-דתי הראשון המתיר עליה להר פורסם ב-1996). שנית, התפוררותו של הקוקיזם, כלמר המסגרת האידיאולוגית שהניעה את מפעל ההתנחלויות וייחסה לו משמעות משיחית.
התפתחויות אלה שברו את ההנחות המקובלות בציבור הציוני-דתי ביחס לארץ ישראל, להר ולגאולה, והולידו תפיסות חדשות, ביניהן החשיבות בעליה להר. כיום כבר קשה לזכור שהן הראי"ה קוק והן הרצי"ה קוק הסתייגו בצורה חריפה מכל עלייה להר הבית.

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

החדרת תכנים ציוניים-דתיים אל בתי הספר של הזרם הממלכתי

1 – הרב אליקים לבנון, בראיון לסיון רהב מאיר וידידיה מאיר, ימים כתומים: ההתנתקות, החשבון והנפש, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, עמ' 20
הדו"ח האחרון של מולד מהווה תחקיר מטריד שמגלה צורה אחת שבה מילותיו של הרב לבנון הגיעו לידי מימוש. במילים פשוטות, כמה עשרות עמותות פרטיות, ציוניות-דתיות, נשלחות על ידי משרד החינוך לבתי ספר של החינוך הממלכתי ומלמדות שיעורים שונים שאפשר להכניס את כולם תחת הכותרת (שהיא גם שמה של עמותת-העל שמנהלת אותן): ז-ה-ו-ת. איזו זהות? זהות ציונית-דתית כמובן. אל דאגה, אאמ'לק לכם.
 
הנה במספרים:
  • התקציב שהופנה ללימוד "תרבות יהודית" ב-2015 גדול פי 17 מזה שהופנה ללימוד מדעים, ופי 119 (מאה ותשע-עשרה) מזה שהופנה ללימוד על דמוקרטיה;
  • מתוך 508 גופים המספקים למשרד החינוך פעילויות חינוך בלתי-פורמליות, 179 קשורים ציונות הדתית, 11 קשורים ליהדות פלורליסטית (ראו פירוט בגרף להלן);
  • התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות אורתודוקסיה ציוניות-דתיות: 166.7 מיליון ש"ח. התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות יהדות פלורליסטית: 10.2 מיליון ש"ח;
  • ב-2016 עבדו 182 בנות שירות לאומי במרכזים לזהות יהודית, לעומת 120 שעבדו עם נוער בסיכון, 133 עם עולים, ו-154 בפנימיות.
אבל עזבו את המספרים. הסיפור האמיתי הוא כאמור ארגון-הגג 'זהות'. הארגון מכנס תחתיו כ-40 עמותות שונות, מפעיל כ-180 בנות שירות לאומי ונכנס לכ-700 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ. הארגון הזה הוא הנהנה העיקרי מהתקצוב של משרד החינוך.
 
התקציב ל'זהות' מגיע ממשרד החינוך על פי קריטריונים אובייקטיבים לכאורה: עמותה שרוצה תקצוב נדרשת להראות "ימי תלמיד". יום תלמיד הוא מפגש של ארבע שעות אקדמיות לפחות עם תלמידים. ברור שלמי שיש יותר כוח אדם, יקבל יותר כסף, מפני שיהיה לו יותר ימי תלמיד. ולמי יש כוח אדם, הרבה ובזול? ל'זהות', מפני שאליה מצוותות כאמור בנות השירות הלאומי. בדרך הזאת 'זהות' והעמותות שלה מקבלות נתח עצום מתוך התקציב המיועד לפעילות חינוכית בבתי הספר הממלכתיים. מפני שיש להם כוח אדם זול והמון כסף, עמותות 'זהות' יכולות להציע מחיר זול מאוד עבור הפעילות שלהן, ולמנהלי בתי הספר קל לבחור בהן, שהרי הם נלחמים על כל שקל.
 
רגע, אבל למה שהארגונים הפלורליסטים-הומניסטים-אתאיסטים-קומוניסטים לא יקחו גם הם בנות שירות ויעשו את אותו תרגיל? אה, מפני שבנות שירות הן ציוניות-דתיות, ומפני שהן בוחרות איפה לשרת, הן באופן טבעי בוחרות לשרת ב'זהות' ולא בארגונים שהן לא מזדהות איתם. לכן ל'זהות' יש המון בנות שירות לאומי > המון ימי תלמיד > המון כסף > מחירי רצפה > נבחרים על ידי בתי הספר הממלכתיים > המון ימי תלמיד > וכו'.
 
התכנים הם כמובן יהדות אורתודוקסית ציונית-דתית, והאורייטציה הפוליטית היא ימנית. הזיהוי הפוליטי של ההנהלה של 'זהות' לא מוטל בספק: המנכ"ל, איתי גרנק, התמודד לרשימת 'הבית היהודי'; יו"ר הועד המנהל, הרב חיים רטיג, חבר מפלגה; הגזבר, הרב ד"ר דניאל טרופר, משמש גם יו"ר ועדת הבחירות של 'הבית היהודי', וכו'. הבנתם את העניין.
 
אז מה יש לנו כאן? לא מספיק שנערות ציוניות-דתיות לא חייבות לשרת בצה"ל, את השירות הלאומי שלהן הן עושות בבתי הספר של החילונים. שם הן מונחות על ידי ארגון ציוני-דתי כיצד ללמד חילונים את השקפה העולם של הציונות הדתית. החילונים שולחים את הבנות שלהם לצבא, ואילו הציונות-הדתית שולחת את הבנות שלה לחנך את ילדי החילונים.
 
תלמיד בחינוך הממ"ד גם ככה מתוקצב בכ-20% יותר מתלמיד בחינוך הממלכתי. עכשיו משתמשים בשעות הנוספות של התלמיד בחינוך הממלכתי כדי ללמד אותו ציונות דתית. האם מישהו אי פעם יעז להציע להכניס לכבתי ספר דתיים בנות 19 חילוניות כדי שילמדו אותו על הומניזם, פמיניזם או ציונות-חילונית? אין שר חינוך שאפילו יחלום על זה.
 
אגב, גם אם יחלום הדבר הזה לא ניתן, מפני ש(כפי שהסבירה בדיון טוויטר תהילה אלטשולר), כל גוף/תוכנית לימודים/מדיניות שנוגעת לחינוך הממד חייב לעבור אישור מועצת חמ"ד, שהיא הממונה על החינוך הממ"ד. כלומר החינוך הממלכתי כפוף ישירות לשר החינוך, והוא יכול לקבוע מדיניות ולהתערב בו, ואילו החינוך הדתי והחרדי מוגן. ואם יש לקח מהסיפור הזה הוא שגם החינוך הממלכתי חייב להיות מוגן מהתערבות אידיאולוגית של שר החינוך בדיוק כמו החינוך הדתי והחרדי.
 
עד אז, ברכו לשלום את בנות השירות לאומי שמלמדות את הילדים חסרי הערכים שלכם איך להיות יהודים.
Capture

הציונות הדתית בבתי הספר החילוניים – הקשר לפינוי מעזה

סיפור הכותל מרתיח ועוד רחוק מלהסתיים, אבל יש סיפור לא פחות חשוב שנחשף בסוף השבוע האחרון. תחקיר מולד שהובא בהמגזין עם אושרת קוטלר הצביע על מאמץ מאורגן ומתוקצב להפליא שבמרכזו כניסת עמותות אורתודוקסיות שונות ובנות שירות לאומי לבתי ספר ממלכתיים מתוך מטרה מפורשת לעצב את השקפת עולמם וזהותם היהודית של התלמידים.

צריך לשים לב היטב: לא מדובר ב"החזרה בתשובה". רוב רובם של התלמידים לא יחזרו בתשובה וזה ברור לכולם. מדובר בהפיכת הציונות הדתית למודל הלגיטימי היחיד של היהדות עבור אותם תלמידים. וזאת מתוך מניע פוליטי כפול: ראשית ובפשטות, עבור הגדלת האלקטורט של הבית היהודי. לא סוד הוא שהמפלגה מעוניינת במצביעים שאינם שומרי מצוות, ועל כן שיבוצם של חילונים ברשימה וכו'. ושנית, המאמץ נועד על מנת לבצר עמדות המתנגדות לויתור על שטחים כבר בגיל צעיר. כדי להנחיל ולהטמיע תפיסה של 'ארץ ישראל השלמה'.

ראו את הקטעים שהבאתי להלן. הראשון הוא דברים שאמר הרב אליקים לבנון לסיון רהב מאיר מיד אחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף. הדברים נמצאים בספר שנקרא 'ימים כתומים', 2006. רענן שקד ציטט מעט מהם בטור שלו ביום שישי וניגשתי אל הספר כדי לקרוא אותם בהרחבה. אני מביא כאן באמת רק שתי פסקאות מתוך נאום שלם, מלא זעם קדוש והתנשאות אדירה, של הרב לבנון, שבו הוא מבטיח בפשטות להשתלט על המדינה, וראשית על החינוך החילוני. "אם לא ניקח אחריות עכשיו אז נעמוד בפני גירושים נוספים", הוא קובע.

חברו את זה לדברי הרב שמואל אליהו – קטע 2 – שמצווה "לנקום בחילונים, לנקום בחילוניות", גם הם מהתקופה מיד אחרי 'ההתנתקות'. ועכשיו לכו אל דברי הרב שמעון סקורי ששודרו במוצ"ש האחרון, שמנחה את בנות השירות הלאומי באופן מפורש: המטרה היא להסביר לתלמידים שהם והמתנחלים "באותה סירה", כדי שלא יעלו על דעתם לפנות התנחלויות ולהחזיר "את השטחים". הנה מתגשמים הדברים של הרב לבנון.

מפתה מאוד להיכנס לתיאוריות קונספירציה בהן נפגשים רבנים עבדקנים בחדרים אפלים וזוממים להשתלט על משרד החינוך. סביר להניח שזה לא קרה. מה שהטקסטים המובאים כאן מראים הוא הלך רוח מסויים, זעם גדול ורצון לשנות ולהבטיח שמה שקרה בגוש קטיף לא יקרה עוד. ונראה שברגע שלבית היהודי היה מספיק כוח יצאו אל הפועל כל מני תשוקות ישנות וחדשות שממילא היו באוויר, וכל מני כוחות החליטו לתרום את שלהם לניסיון לשכנע חילונים שהציונות הדתית היא "היהדות" ושאסור לסגת מהשטחים.

פולמוס והתדיינות הן נשמת אפה של כל דמוקרטיה, אבל לשלוח מורות חיילות ועמותות שונות לבתי הספר בכוונה ברורה לנסות לשנות את תפיסת העולם של נערים ונערות חילונים וחילוניות – זה לא תקין. למעשה זה הרבה מעבר ללא תקין.

1

2

3