ציונות דתית

חה"כ יהודה גליק: יש מצווה לכבוש את הר הבית, מותר לעבור על ההלכה על מנת לעלות להר הבית

הראיון הזה של חה"כ יהודה גליק ל'קול היהודי' מלפני כשבועיים מעניין ומלמד רבות על הפעילים למען הר הבית, על הציונות הדתית בעת הזאת, וכן על גליק עצמו (תודה לאביב טטרסקי שהפנה אותי אליו וגם כתב עליו פוסט מעניין אצלו בדף).
ראשית, גליק מודה בפה מלא שהעליה להר הבית היא עניין פוליטי בעיקרו, ולא דתי:
חובה שלנו בראש ובראשונה לדאוג שעם ישראל יעלה להר הבית, ולכן אם שואלים אותי הכי חשוב שיעלו בקדושה ובטהרה אבל עדיף שאנשים יעלו שלא בטהרה מאשר שלא תהיה נוכחות יהודית בהר.
הסיפור הוא נוכחות יהודית בהר, כלומר אישרור הקשר היהודי / הבעלות היהודית בהר, חיזוק ריבונות המדינה בהר. כתבתי על זה רבות, אבל כאן האמירה של גליק מפורשת: עדיף לעבור על ההלכה ולעלות להר מאשר לשמור על ההלכה ולא לעלות אליו! הלאומיות גוברת על ההלכתיות. כך נראה חילונה של הציונות הדתית (כתבתי על כך כאן).
יהודה גליק מאשר גם קביעה נוספת: העליה להר הבית היא חידוש הלכתי/מינהגי גדול. גליק:
כל העובדה שרבנים תומכים בעלייה להר הבית זו תופעה שצמחה בעקבות העלייה. לאחר שיהודים עלו הרבנים נאלצו להתמודד עם השאלה ההלכתית. אין ספק שעליית היהודית שינתה את נקודת המבט של הרבנים
אמנם הפסיקה המשמעותית הראשונה המכשירה עליה להר בציונות הדתית הגיעה ב-1996 מועד רבני יש"ע, כלומר לפני שהעלייה נהפכה למקובלת (ובעיצומו של תהליך אוסלו), אבל נכון שמאות(!) הרבנים שהצטרפו מאז עשו זאת גם מתוך הענות לציבור שלהם – וגם מתוך תפיסה לאומית, שהשפיעה על תפיסתם ההלכתית כאמור.
לבסוף, גליק מביע עמדה שקשה ליישב עם התדמית שוחרת השלום שלו:
יש לנו מצווה לפי דעתי לכבוש את הר הבית ולהביא לשם את אור ה'.
אני די משוכנע שיש בתפיסת העולם של גליק קו ליברלי מובהק. שפת זכויות האדם עבורו אינה רק מהפה אל החוץ, והוא גם אינו גזען. מצד שני, יש גם הצהרות כאלה. ועוד: מצד אחד צריך להיות ברור שגליק מעוניין בבניית בית המקדש השלישי בקרוב. מצד שני נדמה לי, אני מקווה, שיאמר שייתכן שהדבר יתאפשר ללא הרס כיפת הסלע. נראה ששני גויים שמתרוצצים בבטנו של האיש. יש להיזהר מאחד ולברך על השני. אולי השאלה המרכזית היא מי מהם החזק ומי החלש, והחשש שמא ברגע האמת האחד יקום על אחיו להרגו.
Capture

הרב ריסקין: איסור משכב זכר לא חל על הומואים

עד שנתניהו ייפול כדאי לקרוא את הראיון החשוב שערך צביקה קליין על הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון. ריסקין אומר שם כמה וכמה דברים מעניינים.
הוא קובע שהרבנות הראשית מושחתת, שמערך הכשרות שלה קלוקל (על פיו רב ראשי מסויים אמר לו בחמש ערים בישראל בעצם אי אפשר לאכול כשר!), והמסקנה שלו היא שאם אלה פני הדברים עדיף להפריד בין דת למדינה בישראל. עד כדי כך.
אבל לא פחות מרעישה מהדברים האלה – והם מרעישים למדי כשהם מגיעים מרב כריסקין – היא עמדתו בקשר לאיסור על משכב זכר. על פי הרב ריסקין האיסור התורני מיועד למי שנמשך לנשים, אבל בוחר לקיים יחסי מין עם גברים. כלומר, לא למי שמראש נמשך על פי טבעו/מלידתו לגברים.
כלומר: התורה לא אוסרת על הנטייה (זה ברור), וייתכן שאפילו לא אוסרת *על המעשה* עבור מי שזו נטייתו. כלומר: האיסור אינו חל על הומואים. דברים בסגנון זה נאמרו בעבר, אבל לא מרב בחשיבותו של ריסקין, ואם אני לא טועה לא הודפסו במקור ראשון. [תיקנו אותי: התורה עדיין אוסרת, אבל על פי ריסקין ההומו פטור מעונש.]
ובנוסף, ריסקין גם תומך 'בברית זוגיות' כלשהי לזוגות חד מיניים, כלומר מקבל את דרך החיים שלהם כזוגיות. בקיצור, דרמטי.
Capture

האם אכן היתה הציונות הדתית לפני 1967 יונית ומתונה?

הספר המרתק הזה הוא מחקר על מעין "תקופה עלומה" בתולדות הציונות הדתית, אותן שנים אגדיות שבין קום המדינה לששת הימים, השנים שלפני הפריצה והשתלטות של התיאולוגיה הקוקיסטית על הדתיים הלאומיים. דרור גרינבלום יצא לחקור את מה שעל פיו כמעט שלא נחקר, והוא היחס של הציונות הדתית באותה תקופה לכוח ולאלימות.
 
גרינבלום בעצם יצא לאשרר את התפיסה הרווחת, והיא שלפני שהרצי"ה נתן את הטון (המשיחי-אקטיביסטי שהפך עבור הציונות הדתית את מדינת וארץ ישראל לקודש קודשים) היתה הציונות הדתית יונה צחורה ומתונה, שמנהיגיה הפוליטיים – בורג, ורהפטיג, אונא, שפירא וכו' – עוקפים את מפא"י משמאל.
 
גרינבלום אכן מגלה שלל קולות מתונים בציונות הדתית. רבנים וחברי כנסת מדברים בחיוב על חוסר רצונו של הנוער הדתי להתנדב לקורס קצינים, על כך שיש להסתייג מ"מיליטריזם" (אונא), על כך שאין להטעין את מבצע קדש במשמעות דתית (סימון), על שיש להעדיף פשרה על מלחמה (שפירא), שאין ערך רב בגבורה פיזית (הרב נריה), ועוד. גם תנועת בני עקיבא ככלל קידמה קו מתון.
 
אולם גרינבלום לא מאשרר אלא מפריך מבחינתו את התפיסה שזו היתה עמדת הציונות הדתית כולה. אדרבה, הוא טוען, חלקים גדולים, ופעמים רובו של הציבור, החזיקו בעמדה אחרת. עיתון 'הצופה', שופרה המרכזי של הציונות הדתית, תמך בגישה מיליטנטית ומשיחית. גרינבלום מגלה קולות משמעותיים בציונות הדתית "שתמכו בשימוש בכוח בעקיבות ולעתים התעלמו משאלות מוסריות הכרוכות בהפעלתו. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אם כן, היו זרזים רבי עצמה להתגבשותן של עמדות אלה, להתפשטותן ולהטמעתן בציונות הדתית כולה, אך לא בהן תחילתה של התופעה."
 
הספר מביא שלל מקורות, תוצאה של תחקיר רחב ומרשים, והקריאה בו מעניינת ומאירת עיניים. עם זאת, עלי לומר שאינני יודע עד כמה הגילויים שמביא גרינבלום משמעותיים. האם צריך להיות מופתעים שהיו קולות כוחניים/אלימים/גזענים בציונות הדתית לפני 1967? והרי היו קולות כאלה בשמאל הפוליטי באותה תקופה, במפא"י, כלומר במיינסטרים הציוני דאז בישראל, ואין צורך להתחיל לדבר על הקצה הימני של הציונות החילונית. היתה זו הפתעה גדולה אם *לא* היו קולות כאלה גם בציונות הדתית.
 
מה שדורש הסבר אפוא הוא כיצד בעוד שבזרם המרכזי של הציבור הציוני בישראל הקולות האלה דעכו אחרי מלחמת יום הכיפורים והגיעו לשפל בשנות התשעים עם תהליך אוסלו, מוחלפים בגישה פייסנית מבחינה מדינית וליברלית מבחינה אידיאולוגית, בציונות הדתית הם רק התגברו, ודחקו החוצה את הקולות המתונים. כלומר הפיכתה של הציונות הדתית ללאומנית עדיין דורשת הסבר, משום שבניגוד לאחותה הגדולה והחילונית היא לא התמתנה, אלא להפך. (אין כאן, ככל הנראה, מסתורין גדול: הקוקיזם הציע נראטיב משיחי מפתה והזדמנות להרגיש חלוצים ומובילים, ומאוחר יותר אפשר לשער שהקשר בין הציונות הדתית לבין חלקי הארץ שעמדו למו"מ היה חזק הרבה יותר וקשור הרבה יותר לזהותם הבסיסית, כמו גם להון הסימבולי הטרי שצברו כ"חלוצים החדשים" – דהיינו מתנחלים).
 
הספר, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהווה על כן מחקר מרתק על העמדות השונות בציונות הדתית עד 1967, אולם לטעמי לא "מנפץ את המיתוס" כפי שהוא מתיימר. הציונות הדתית שלפני הקוקיזם עדין מצטיירת כמתונה, ודאי יחסית לחלקים לא קטנים מהציונות החילונית של אותה תקופה. הנה לסיום ציטוט מתוך הספר מאת הרב משה אביגדור עמיאל, רב העיר תל אביב וממנהיגי הציבור הציוני-דתי דאז, מ-1938, שמביע התנגדות ל"טרור שכנגד" שיזמו יהודים כלפי ערבים:
 
'לא תרצח' בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מהכלל. 'לא תרצח' כי 'שופך דם האדם בדמו ישפך', כי 'בצלם אלוהים עשה את האדם' וכל אדם בכלל יהיה מי שיהיה. […] אין כדאי לישראל להגיע אל מטרתו – הקמת בית לאומי בארץ ישראל – אם האמצעים להשגת המטרה יהיו פסולים, שכן המטרה הסופית של הציונות איננה רק רוב יהודי בארץ ישראל אלא המטרה של 'אחרית הימים' לתיקון עולם במלכות שדי.
 
מי יתננו רבנים ציונים דתיים כאלה היום.
Scan10084

נדב שרגאי על המהפכה ההלכתית שבעליה להר הבית

מאמר מעניין של נדב שרגאי על השינוי ההלכתי ביחס לעלייה להר הבית. לא דברים חדשים, אבל כדאי שוב לעצור ולשים לב עד כמה מה שקורה כיום בהר הוא בגדר מהפכה הלכתית. שרגאי:
 
האיסור ההלכתי על כניסת יהודים להר הבית נחשב במשך דורות לאחד האיסורים החמורים ביהדות, שהעונש עליו הוא "כרת" – מוות בידי שמיים. לאחר מלחמת ששת הימים דבקו כמעט כל הרבנים – החרדים והדתיים ציונים – באיסור ההלכתי הגורף לעלות להר הבית. [… כיום] מאות רבות של דיינים, ורבני קהילות ושכונות וערים, בעיקר ממחנה הציונות הדתית – חלקם נמנים עם השדרה המובילה והראשונה שם – מתירים עתה ליהודים לעלות להר הבית, או שאינם אוסרים זאת. הגידול העצום במספר הרבנים שמתירים עלייה להר – על פי ההערכה יש כיום לפחות 600 כאלה – הוא בעל משמעות מפליגה, שכן לכל אחד מהם יש קהילה וציבור שנשמעים לו ונוהים אחר דבריו.
 
מול עינינו התרחשה בעשרים השנים האחרונות – מאז הפסק המתיר עליה להר של ועד רבני יש"ע ב-1996 – מהפכה הלכתית דרמטית, ששינתה לחלוטין את יחס הציבור הציוני-דתי אל ההר. מאיסור מוחלט ויחס של ריחוק ויראה – להיתר מקובל ויחס של התלהבות והתרגשות בעליה, ואף הפיכת העניין לפרוייקט ציוני-דתי נחשב.
 
אין שום רע בשינויים הלכתיים, אולם מעניין להתחקות אחר הסיבות להם. כפי שכתבתי בעבר, השינוי כאן נובע להערכתי משני תהליכים מקבילים ומשלימים. ראשית, הסכם אוסלו והפיכת הר הבית לנושא למשא ומתן (ולא בכדי הפסק הציוני-דתי הראשון המתיר עליה להר פורסם ב-1996). שנית, התפוררותו של הקוקיזם, כלמר המסגרת האידיאולוגית שהניעה את מפעל ההתנחלויות וייחסה לו משמעות משיחית.
התפתחויות אלה שברו את ההנחות המקובלות בציבור הציוני-דתי ביחס לארץ ישראל, להר ולגאולה, והולידו תפיסות חדשות, ביניהן החשיבות בעליה להר. כיום כבר קשה לזכור שהן הראי"ה קוק והן הרצי"ה קוק הסתייגו בצורה חריפה מכל עלייה להר הבית.

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

החדרת תכנים ציוניים-דתיים אל בתי הספר של הזרם הממלכתי

1 – הרב אליקים לבנון, בראיון לסיון רהב מאיר וידידיה מאיר, ימים כתומים: ההתנתקות, החשבון והנפש, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, עמ' 20
הדו"ח האחרון של מולד מהווה תחקיר מטריד שמגלה צורה אחת שבה מילותיו של הרב לבנון הגיעו לידי מימוש. במילים פשוטות, כמה עשרות עמותות פרטיות, ציוניות-דתיות, נשלחות על ידי משרד החינוך לבתי ספר של החינוך הממלכתי ומלמדות שיעורים שונים שאפשר להכניס את כולם תחת הכותרת (שהיא גם שמה של עמותת-העל שמנהלת אותן): ז-ה-ו-ת. איזו זהות? זהות ציונית-דתית כמובן. אל דאגה, אאמ'לק לכם.
 
הנה במספרים:
  • התקציב שהופנה ללימוד "תרבות יהודית" ב-2015 גדול פי 17 מזה שהופנה ללימוד מדעים, ופי 119 (מאה ותשע-עשרה) מזה שהופנה ללימוד על דמוקרטיה;
  • מתוך 508 גופים המספקים למשרד החינוך פעילויות חינוך בלתי-פורמליות, 179 קשורים ציונות הדתית, 11 קשורים ליהדות פלורליסטית (ראו פירוט בגרף להלן);
  • התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות אורתודוקסיה ציוניות-דתיות: 166.7 מיליון ש"ח. התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות יהדות פלורליסטית: 10.2 מיליון ש"ח;
  • ב-2016 עבדו 182 בנות שירות לאומי במרכזים לזהות יהודית, לעומת 120 שעבדו עם נוער בסיכון, 133 עם עולים, ו-154 בפנימיות.
אבל עזבו את המספרים. הסיפור האמיתי הוא כאמור ארגון-הגג 'זהות'. הארגון מכנס תחתיו כ-40 עמותות שונות, מפעיל כ-180 בנות שירות לאומי ונכנס לכ-700 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ. הארגון הזה הוא הנהנה העיקרי מהתקצוב של משרד החינוך.
 
התקציב ל'זהות' מגיע ממשרד החינוך על פי קריטריונים אובייקטיבים לכאורה: עמותה שרוצה תקצוב נדרשת להראות "ימי תלמיד". יום תלמיד הוא מפגש של ארבע שעות אקדמיות לפחות עם תלמידים. ברור שלמי שיש יותר כוח אדם, יקבל יותר כסף, מפני שיהיה לו יותר ימי תלמיד. ולמי יש כוח אדם, הרבה ובזול? ל'זהות', מפני שאליה מצוותות כאמור בנות השירות הלאומי. בדרך הזאת 'זהות' והעמותות שלה מקבלות נתח עצום מתוך התקציב המיועד לפעילות חינוכית בבתי הספר הממלכתיים. מפני שיש להם כוח אדם זול והמון כסף, עמותות 'זהות' יכולות להציע מחיר זול מאוד עבור הפעילות שלהן, ולמנהלי בתי הספר קל לבחור בהן, שהרי הם נלחמים על כל שקל.
 
רגע, אבל למה שהארגונים הפלורליסטים-הומניסטים-אתאיסטים-קומוניסטים לא יקחו גם הם בנות שירות ויעשו את אותו תרגיל? אה, מפני שבנות שירות הן ציוניות-דתיות, ומפני שהן בוחרות איפה לשרת, הן באופן טבעי בוחרות לשרת ב'זהות' ולא בארגונים שהן לא מזדהות איתם. לכן ל'זהות' יש המון בנות שירות לאומי > המון ימי תלמיד > המון כסף > מחירי רצפה > נבחרים על ידי בתי הספר הממלכתיים > המון ימי תלמיד > וכו'.
 
התכנים הם כמובן יהדות אורתודוקסית ציונית-דתית, והאורייטציה הפוליטית היא ימנית. הזיהוי הפוליטי של ההנהלה של 'זהות' לא מוטל בספק: המנכ"ל, איתי גרנק, התמודד לרשימת 'הבית היהודי'; יו"ר הועד המנהל, הרב חיים רטיג, חבר מפלגה; הגזבר, הרב ד"ר דניאל טרופר, משמש גם יו"ר ועדת הבחירות של 'הבית היהודי', וכו'. הבנתם את העניין.
 
אז מה יש לנו כאן? לא מספיק שנערות ציוניות-דתיות לא חייבות לשרת בצה"ל, את השירות הלאומי שלהן הן עושות בבתי הספר של החילונים. שם הן מונחות על ידי ארגון ציוני-דתי כיצד ללמד חילונים את השקפה העולם של הציונות הדתית. החילונים שולחים את הבנות שלהם לצבא, ואילו הציונות-הדתית שולחת את הבנות שלה לחנך את ילדי החילונים.
 
תלמיד בחינוך הממ"ד גם ככה מתוקצב בכ-20% יותר מתלמיד בחינוך הממלכתי. עכשיו משתמשים בשעות הנוספות של התלמיד בחינוך הממלכתי כדי ללמד אותו ציונות דתית. האם מישהו אי פעם יעז להציע להכניס לכבתי ספר דתיים בנות 19 חילוניות כדי שילמדו אותו על הומניזם, פמיניזם או ציונות-חילונית? אין שר חינוך שאפילו יחלום על זה.
 
אגב, גם אם יחלום הדבר הזה לא ניתן, מפני ש(כפי שהסבירה בדיון טוויטר תהילה אלטשולר), כל גוף/תוכנית לימודים/מדיניות שנוגעת לחינוך הממד חייב לעבור אישור מועצת חמ"ד, שהיא הממונה על החינוך הממ"ד. כלומר החינוך הממלכתי כפוף ישירות לשר החינוך, והוא יכול לקבוע מדיניות ולהתערב בו, ואילו החינוך הדתי והחרדי מוגן. ואם יש לקח מהסיפור הזה הוא שגם החינוך הממלכתי חייב להיות מוגן מהתערבות אידיאולוגית של שר החינוך בדיוק כמו החינוך הדתי והחרדי.
 
עד אז, ברכו לשלום את בנות השירות לאומי שמלמדות את הילדים חסרי הערכים שלכם איך להיות יהודים.
Capture

הציונות הדתית בבתי הספר החילוניים – הקשר לפינוי מעזה

סיפור הכותל מרתיח ועוד רחוק מלהסתיים, אבל יש סיפור לא פחות חשוב שנחשף בסוף השבוע האחרון. תחקיר מולד שהובא בהמגזין עם אושרת קוטלר הצביע על מאמץ מאורגן ומתוקצב להפליא שבמרכזו כניסת עמותות אורתודוקסיות שונות ובנות שירות לאומי לבתי ספר ממלכתיים מתוך מטרה מפורשת לעצב את השקפת עולמם וזהותם היהודית של התלמידים.

צריך לשים לב היטב: לא מדובר ב"החזרה בתשובה". רוב רובם של התלמידים לא יחזרו בתשובה וזה ברור לכולם. מדובר בהפיכת הציונות הדתית למודל הלגיטימי היחיד של היהדות עבור אותם תלמידים. וזאת מתוך מניע פוליטי כפול: ראשית ובפשטות, עבור הגדלת האלקטורט של הבית היהודי. לא סוד הוא שהמפלגה מעוניינת במצביעים שאינם שומרי מצוות, ועל כן שיבוצם של חילונים ברשימה וכו'. ושנית, המאמץ נועד על מנת לבצר עמדות המתנגדות לויתור על שטחים כבר בגיל צעיר. כדי להנחיל ולהטמיע תפיסה של 'ארץ ישראל השלמה'.

ראו את הקטעים שהבאתי להלן. הראשון הוא דברים שאמר הרב אליקים לבנון לסיון רהב מאיר מיד אחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף. הדברים נמצאים בספר שנקרא 'ימים כתומים', 2006. רענן שקד ציטט מעט מהם בטור שלו ביום שישי וניגשתי אל הספר כדי לקרוא אותם בהרחבה. אני מביא כאן באמת רק שתי פסקאות מתוך נאום שלם, מלא זעם קדוש והתנשאות אדירה, של הרב לבנון, שבו הוא מבטיח בפשטות להשתלט על המדינה, וראשית על החינוך החילוני. "אם לא ניקח אחריות עכשיו אז נעמוד בפני גירושים נוספים", הוא קובע.

חברו את זה לדברי הרב שמואל אליהו – קטע 2 – שמצווה "לנקום בחילונים, לנקום בחילוניות", גם הם מהתקופה מיד אחרי 'ההתנתקות'. ועכשיו לכו אל דברי הרב שמעון סקורי ששודרו במוצ"ש האחרון, שמנחה את בנות השירות הלאומי באופן מפורש: המטרה היא להסביר לתלמידים שהם והמתנחלים "באותה סירה", כדי שלא יעלו על דעתם לפנות התנחלויות ולהחזיר "את השטחים". הנה מתגשמים הדברים של הרב לבנון.

מפתה מאוד להיכנס לתיאוריות קונספירציה בהן נפגשים רבנים עבדקנים בחדרים אפלים וזוממים להשתלט על משרד החינוך. סביר להניח שזה לא קרה. מה שהטקסטים המובאים כאן מראים הוא הלך רוח מסויים, זעם גדול ורצון לשנות ולהבטיח שמה שקרה בגוש קטיף לא יקרה עוד. ונראה שברגע שלבית היהודי היה מספיק כוח יצאו אל הפועל כל מני תשוקות ישנות וחדשות שממילא היו באוויר, וכל מני כוחות החליטו לתרום את שלהם לניסיון לשכנע חילונים שהציונות הדתית היא "היהדות" ושאסור לסגת מהשטחים.

פולמוס והתדיינות הן נשמת אפה של כל דמוקרטיה, אבל לשלוח מורות חיילות ועמותות שונות לבתי הספר בכוונה ברורה לנסות לשנות את תפיסת העולם של נערים ונערות חילונים וחילוניות – זה לא תקין. למעשה זה הרבה מעבר ללא תקין.

1

2

3

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

גיליון דעות האחרון והאימוץ הציוני דתי של הקפיטליזם

הגיליון האחרון של 'דעות', כתב העת של תנועת נאמני תורה ועבודה, הוא לא רק מצויין אלא גם חשוב מאוד. בסדרה של מאמרים הוא מבקש להבין את המפנה המשמעותי שהתחולל בתפיסה החברתית-כלכלית של חלקים חשובים של הציונות הדתית. כפי שכותב העורך, אריאל הורוביץ, רק לפני עשר שנים היו נושאים כמו זכויות עובדי קבלן ונגישות לבעלי מוגבלויות מובנים מאליהם כדורשים את טיפולה של המפד"ל, ומתוך הציונות הדתית יצאו יוזמות חברתיות שונות. כיום שרת המשפטים מטעם המפלגה כותבת על "ממשלה קטנה" ומכל עבר נשמעים קולות ליברטניאנים.
 
הנה למשל ציטוט מתוך חוקת המפד"ל הקודמת שמביא אביעד הומינר במאמרו: בנושאים כלכליים המפלגה שמה לה למטרה "לעמוד לימין האדם העמל והעובד, הוותיק והעולה החדש, ללא הבדל עדה ומוצא; להגן על ענייניו הצודקים וללחום למען תחיקה סוציאלית המבטיחה לו תנאי חיים הוגנים". תחיקה סוציאלית, כן? לעומת זאת בחוקה שגיבש נפתלי בנט לפני כמה שנים מילים אלה נמחקו ובמקומם מופיע הצירוף המקודש "כלכלה חופשית".
 
השינוי שעברה הציונות הדתית בתפיסתה הכלכלית הוא אפוא דרמטי, ויחד איתו מתלווה, כמקובל במחוזות אלה, גם שינוי בפרשנות כתבי הקודש. שהרי אם הקיבוץ הדתי וההוגים ציונים דתיים בעבר (וגם בהווה, אגב, כמו למשל הרב יעקב אריאל) מצאו במקורות את עקרונות הסוציאליזם, כיום מחפשים ומוצאים ראיות לכך שממלכת דוד פעלה ב-Laissez-faire ומשה רבנו הוא גרסה מוקדמת של מילטון פרידמן. כפי שכתבתי בעבר, אין כל רע בפרשנות שהופכת את כתבי הקודש לרלוונטים עבורנו, ונראה הליברנטיאניזם עבור הציונות הדתית הוא כיום מה ש'תיקון עולם' ליברלי הוא עבור רוב היהודים האמריקאים. (אם כי אריאל סרי-לוי כותב בגיליון יפה על הבעייתיות האפשרית שבפרשנויות שכאלה). השאלה המעניינת היא איך זה קרה.
 
לשאלה זאת מתייחס הגיליון, ומנסה לתת, בכמה וכמה מאמרים, כמה וכמה תשובות, החל מרוח הזמן שהשתנתה (הסוציאליזם, אעפס, פחות להיט), דרך המעבר של הציונות הדתית מתפיסת עולם אידיאליסטית ואופטימית לריאליסטית ופסימית יותר, ועד הקיטוב הגובר בין ימין ושמאל, שגורם לכל רעיון "שמאלי" להידחות אפריורי. הדברים מפורטים בגיליון בצורה מאירת עניים ואנא אל תשפטו אותם על פי הצורה הקצרנית בה אני מביא אותם כאן. כדאי לקרוא.
 
אולם לא פחות חשוב הוא הדין וחשבון שהגיליון מביא על התוצאות של המעבר הזה. כותבים כמו יאיר שלג, תהלה פרידמן ויונתן ווינברג שואלים האם התפיסה הכלכלית הזאת לא מנתקת בין הציונות הדתית לשכבות רחבות בחברה הישראלית, ומפקפקים באפשרות לגבש חברתית אומה שמבחינה כלכלית דוגלת באינדיבידואליזם תחרותי. אלישיב רייכנר כותב על חוסר ההבנה של מי שיושב בערים מבוססות במרכז הארץ (או, אוסיף, בהתנחלויות הומוגניות בשטחים) את חוסר השוויון הבסיסי בין המרכז לפריפריה שלא מאפשר לכתחילה "תחרות חופשית").
 
לא מניתי את כל הכותבים – הגיליון עשיר ומעניין מאוד. במידה מסויימת הוא גם מעין תגובה בכתב לגיליון הראשון של 'השילוח', ששם לעצמו להציג ולהשריש את הקו השמרני/נאו-ליברלי כלכלית שקרן תקווה, המממנת שלו, מקדמת. אבל הרבה מעבר לזה, הגיליון מציג שיקוף רלוונטי וחשוב של המצב הנוכחי וניתוח מאיר עיניים שלו. ישר כוח גדול לעושים במלאכה.
capture

התפתחויות אורתודוקסיות, החרד"ל בלחץ

מן הסתם כבר ראיתם את מודעת התמיכה של 250 רבנים ברב יגאל "הם סוטים" לוינשטיין. בין הרבנים החתומים: דב ליאור שקרא "לנקות" את הארץ מערבים, שמואל אליהו שקרא "לנקום בחילונים", אליקים לבנון שאמר ש"רבנים יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה", וראובן בן אוליאל, שנגד בנו עמירם מתנהל בימים אלה משפט בחשד לשריפתה של משפחה פלסטינית בשנתה בכפר דומא. בקיצור, מיטב להיטי הציונות הדתית הפונדמנטליסטית.
 
המודעה מדכדכת ומעציבה, ובעיקר מבהירה לנו את קווי המתאר של הקבוצה שעומדת מולנו, כלומר מנגד לכל מי שחשובים לו השוויון לפני החוק, החופש מאפלייה, הסולידריות, ריבוי הדעות, הפמיניזם, חירות המחשבה והדמוקרטיה. חשוב לדעת וחשוב להפנים מול מי יש לנו מחלוקת אידיאולוגית ותרבותית עמוקה. חשוב גם לעמוד על הערכים שלנו ולא לוותר.
 
אבל יש גם צד אופטימי במודעה ההיא, שאפשר ללמוד מהמודעה שצירפתי להלן: מודעה של ארגון הרבנים צהר, מלפני 9 שנים (שנתיים אחרי דקירתו הראשונה של שליסל). המודעה זועקת נגד מצעד הגאווה בירושלים, וקוראת להפגין נגדו. מי שהביא את המודעה הוא אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, שמנסה להצביע על חוסר העקביות בעמדת 'צהר', שכמובן לא מתבטאים כך יותר. אבל למעשה מדובר בדוגמא יפה להתפתחותה האורתודוקסיה בישראל. שינויים מתרחשים כל הזמן. ולטובה. ואכן, הרב דוד סתיו אומר ליואלי בתשובה לשאלתו: "תם עידן האיומים וההפחדות, היום זה עידן השיח."
 
שיח הוא בדיוק מה שהרב לוינשטיין לא מוכן לקיים. למעשה, את דבריו של הרב לוינשטיין יש להבין בדיוק על רקע הסיפור הזה: החרד"ל לחוצים מפני שהם מבינים שהמיינסטרים, לא רק בחברה החילונית אלא גם בזו הדתית, ברח להם. אל תתרשמו אפוא מאותם 250 רבנים קיצונים. רוב הציונות הדתית במקום אחר.
Capture