ציונות דתית

על ספרו החדש של יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism

התפרסמה ביקורת קצרצרה שכתבתי ב-Religious Studies Review על ספר חדש של פרופ' יעקב ידגר, חוקר שאני מאוד אוהב את כתיבתו ושכתב כמה חיבורים מאירי עיניים על היהדות המסורתית. בספר הזה, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism, הוא מטפל בתנועה הציונית ובחילון היהדות שהיא תיווכה.
 
כפי שאני כותב, הוא מצטרף כאן לז'אנר חדש שמתבסס בשנים האחרונות, והוא כתיבה על הכניסה של היהדות למודרנה תוך התאמתה למודל המודרני-חילוני-פרוטסטנטי של המערב (גם אני עצמי כותב ספר שעוסק בזה), והוא עושה זאת היטב.
 
אתם יכולים לקרוא בטקסט את העיקר. ידגר עומד על ה"אמביוולנטיות", כלשונו, של התנועה הציונית כלפי המסורת, מחד דוחה את ביטוייה שלתפיסתה הם "דתיים", מאידך משתמשת בה ומבקשת לבסס עליה לאומיות "חילונית". התוצאה היא יצור כלאיים המלא בסתירות פנימיות (אם כי יש לומר שרבים וטובים חיו עם סתירות פנימיות עד שיבה טובה).
 
ידגר מבכר את היהדות המסורתית, ונותן קייס טוב ליתרונותיה, אם כי תוך כדי כך הוא רואה לנכון לא רק לפרק את הציונות החילונית אלא לקבוע משום מה שהציונות-הדתית לא ממש קשורה למסורת שכן היא "ממציאה מחדש" את משמעות המסורת היהודית ככלי בשירותה של מדינת הלאום. אני הראשון להודות שיש בזה אמת, אולם למה לקבוע שזה לא ביטוי אותנטי של המסורת היהודית בעידן הנוכחי? (בכלל, נדמה לי שהתחרות על הזרם הנאמן ביותר למה שהיה בעבר אינה אמורה להיות עיסוקו של החוקר.)
 
כל זה לא גורע מאיכותו ותרומתו של הספר, שכאמור בטקסט, בהחלט מומלץ. הבנתו של ידגר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה יכולה לעזור לנו להבין, למשל, מדוע לא רק קשיים קואליציוניים עומדים בדרכה של ממשלת ישראל (הציונית חילונית, עם או בלי סיוגיי מירכאות כפולות) לשנות אותו. אם הסטטוס קוו הינו "כלי מרכזי של התיאופוליטיקה של הריבונות הציונית", כלומר אחת הדרכים בהן היא מגדירה את עצמה, ודאי שלא כדאי לפרק אותו, , לפחות לא רשמית, גם כשהתנאים בשטח כבר מזמן השתנו. עיינו ערך מרכולים או כדורגל בשבת, נישואים אזרחיים וכמובן, כמובן, גיור.
Capture1

הרב חיים נבון והכיבוש הנאו-ליברלי של הציונות הדתית

Captureמאמר קצר שמכה כברק. חנה פנחסי משווה בין המאמר של הרב חיים נבון "על אחווה ואחריות: מבט יהודי על השוק החופשי" מהגיליון האחרון של השילוח – כתב עת ישראלי להגות ומדיניות – Hashiloach, עם מאמר אחר, שנבון עצמו כתב לפני 15 שנה תחת הכותרת "לשאלת תפישתה הכלכלית של התורה". מסתבר שלפני לא יותר מדי זמן נבון החזיק בתפיסות סוציאליסטיות למדי.
אז נבון כתב כי "ההלכה מגבילה את התחרות, כדי לתקן את תוצאותיה, ולהגן על החלשים יותר, שאינם מסוגלים להצליח בתחרות חופשית"
ועוד כתב: "בשוק חופשי אנשים אמנם נותנים צדקה, אך התנהלותם בתחום הכלכלי היא אנוכית במוצהר […] זו אינה דרכה של תורת ה'".
כיום נבון עובד בקרן תקווה ישראל, אולי השופר המרכזי (בוודאי העשיר ביותר) של עמדות שמרניות חברתית וליברליות כלכלית בישראל, ובעצמו מהווה את אחד הקולות הבולטים של הציונות הדתית הרפובליקאית. איך שכוחות השוק עובדים, בחיי.
שתי נקודות עולות מתוך כך:
1. ראשית, זוהי ראיה מרהיבה לשינוי הקיצוני שהתחולל בקרב האליטה האינטלקטואלית והפוליטית של הציונות הדתית בעשור האחרון. מתנועה בעלת קו סוציאל-דמוקרטי מובהק היא הפכה לחזית הנאו-ליברליזם, שלא לומר ליברטריאניזם. זה כשלעצמו מראה עד כמה מדובר באופנה, ולא בתפיסה מבוססת.
2. השימוש הבומבסטי, שבדיעבד מתגלה כמופקר, בהכרזות כמו מה ש"ההלכה" מצווה והקביעות באשר ל"דרכה של תורת ה'" צריך להזכיר לנו שכל שימוש של רב במונחים האלה צריך להילקח במידה של ספקנות בריאה וחצי חיוך. 15 שנה וכבר ההלכה השתנתה, ודרכה של תורה הפכה לרחוב מילטון פרידמן. כי למה לא.

על סרטו של שי גל 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית'

ראיתי אתמול את 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית', סרטו של שי גל. סרט מצויין ומעורר מחשבה. בעצם מעין דוקו פשע, אם כי לא ברור מה הפשע הגדול יותר שהוא חושף.
 
מחד, יש כמובן את מעשי המחתרת היהודית, שבתחילת שנות השמונים, בתגובה לפיגוע בבית הדסה (6 הרוגים, 16 פצועים), חלק מאנשיה הפכו שלושה ראשי ערים פלסטינים לנכים על ידי הטמנת מטעני חבלה במכוניותיהם; חלק אחר נכנסו לקמפוס המכללה המוסלמית בחברון, ריססו לכל עבר, הרגו שלושה סטודנטים ופצעו עוד שלושים; כמו כן הטמינו מטעני חבלה בחמישה אוטובוסים בכוונה להרוג כמאתיים פלסטינים; ולבסוף תכננו לפוצץ את כיפת הסלע על מנת לפנות מקום לבניית בית המקדש (ולעצור את נסיגת ישראל מסיני).
 
מאידך, יש את היחס שקיבלו אנשי המחתרת מאזרחי ישראל היהודים ומנבחרי הציבור, יחס סלחני עד מעריץ. שני ליטמן כתבה לא מזמן שהמחתרת היתה האלאור אזריה של שנות השמונים. מהרגע שנתפסו על ידי השב"כ נעטפו חברי המחתרת בחיבה ואהדה ציבורית, זכו ליחס חם מאנשי השב"ס ולבסוף כמובן קיבלו חנינות מסוגים שונים ויצאו מהכלא תוך שנים בודדות (למרות שחלקם סירבו להביע חרטה), כולל הרוצחים שביניהם.
 
הפשע השני, הזה, עוטף את הראשון וזועק לא פחות ממנו. אנשי השב"כ שמתראיינים (יעקב פרי, כרמי גילון ועוד), ודורית בייניש, התובעת מטעם פרקליטות המדינה, מביעים תרעומת על כך, אם כי נדמה לי שהם עצמם היו מופתעים אם לא היה ככה. הרי מדובר ב"טובי בנינו", בחלוצים ובציונים של זמננו, ואיך אפשר לכעוס על בנים מוצלחים שכאלה?
 
ולא רק עליהם. גם הרבנים שעמדו ככל הנראה מאחורי הטרור – דב ליאור, אליעזר ולדמן ומשה לווינגר – נחקרו ברכות ואפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת שמתראיינים בסרט, מעיד שהרב לווינגר ידע על תכנון הפיגועים לפני שהתרחשו. קל לדבר על לווינגר מפני שהוא מת, אבל די ברור שגם האחרים ידעו ואף עודדו. בספרו המרתק 'אחים יקרים', מספר חגי סגל שמנחם לבני (לבני וסגל היו שניהם חברי ארגון הטרור) מספר בחקירתו שהרבנים ליאור, ולדמן ולווינגר
 
הביעו חד משמעית את הדעה שיש להרתיע את האוכלוסיה המקומית לנוכח חולשתה של הממשלה […] הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש. (עמ' 204)
 
הדברים לא יכולים להיות יותר ברורים מזה (אם כי אני משער שיהיו ציונים-דתיים שיסבירו שמדובר בפלפול הלכתי-ישיבתי-תלמודי-קבלי גרידא שמי שלא למד בישיבה פשוט לא מסוגל להבין ושממילא אנשים לא מקשיבים לרבנים וכו' וכו'), ועם זאת הרבנים יצאו מהסיפור נקיים לחלוטין, הרב ולדמן נהיה אחר כך חבר כנסת מטעם 'התחיה' והרב ליאור מתפרנס שנים מכספי ציבור כרב של קריית ארבע וראש ישיבת ההסדר שם, בלי להפסיק לרגע לשחרר דברי בלע. שניהם באים בקהל ללא כל חטוטרת על גבם, טהורים וכשרים לכל עניין.
 
הפשע הגדול יותר הזה, שהסרט עומד עליו ושנרמז גם בכותרתו, חייב להטריד אותנו למרות שכבר התרגלנו אליו. הרפיסות של מנגנוני המדינה מול טרור יהודי בפרט ומול אלימות לאומית מצד יהודים באופן כללי היא נתון יסודי שאנחנו חיים איתו מזה עשרות שנים. רק בעשרת הימים האחרונים פצעו נערי מתנחלים שוטרים בשתי הזדמנויות שונות, ואיש לא פצה פה וגינה, שום זעזוע ציבורי או פוליטי לא נרשם. שגרה.
 
המדינה בעצם מאותתת שהמונופול על האלימות, מהגדרותיה היסודיות של מדינת הלאום המודרנית, לא ממש חשוב לה, שהיא מוכנה לחלוק בו עם קבוצות פרטיזניות של אזרחים – בתנאי שהם יהודים כמובן. כך משילה מעליה מדינת ישראל סממנים של רפובליקה ומאמצת סממנים של שטעטל. אנחנו שבט יותר מאשר קהילה אזרחית.
 
יהיה מי שיאמר שמדובר בתוצאה טבעית של הגדרתה של המדינה "מדינת היהודים". אם המדינה שייכת לקבוצה אתנית מסויימת, מובן שיפלו אותה לטובה על פני קבוצות אחרות, כולל סובלנות למעשי אלימות כלפיהן (ודאי במצב של מאבק לאומי עם אותן קבוצות). יש כאן גם סממן ספציפי של היהדות, מעין דת ולאום ואתנוס שמקופלים כולם בקבוצה אחת. לך תבנה מזה מדינה.
 
יש בכל זה כמובן אמת, אבל זאת לא כל התמונה. חייבים להוסיף לכך את הנחיתות המובלעת שמרגישים יהודים חילונים, לפחות מאז שנות השבעים, אל מול יהודים שומרי מצוות. כאשר היתה זהות חילונית מוצקה ("חלוצית", "עברית", סוציאליסטית, לאומית-קולקטיביסטית) ידעו חילונים לעמוד מול קבוצות שקראו תיגר על ההגמוניה שלהם. מרגע שהזהות הזאת התפוררה, בהדרגה מאז שנות השבעים, הישראלים החילונים פיתחו יראה כלפי שומרי המצוות, היהודים האמיתיים יותר בעיניהם.
 
כשאין לגיטימציה פנימית שנשענת על ביטחון עצמי ותפיסת עולם ברורה, החוק עצמו לא מספיק כדי לעמוד מול אלימות מהצד השני – שנתפס למעשה כביטוי היותר אותנטי שלנו עצמנו. האלימים, מאידך, קולטים את המסר ורק הופכים נועזים וחצופים יותר. אפשר לראות את זה בסרט. נתן נתנזון ויהודה עציון מספרים למצלמה על התקדמות לקראת שינוי פניה של המדינה.
:
WhatsApp Image 2018-06-17 at 23.21.00
התמונה מתוך הסרט, באדיבות שי גל

נצרות אוונגליסטית כלאומיות אמריקאית

הוושינגטון פוסט פרסם מאמר קצר ומעניין שאומר דבר פשוט: אוונגליסטים הצביעו לטראמפ מפני שהוא ייצג עבורם לאומיות נוצרית, דהיינו חיזוק לאופיה הנוצרי של אמריקה. ולהם ממשיכים לתמוך בו כי הוא ממשיך לייצג עבורם את אותו הדבר. משום כך העובדה שהוא נואף סדרתי ששכב עם כוכבות פורנו לא מטרידה אותם, למרות שהם זועקים כבר עשורים שהנשיא צריך להיות מופת מוסרי ולמרות שעשו את המוות לקלינטון על סיפור מוניקה לווינסקי.
 
הדת, כמערכת אתית הכוללת תפיסה של החיים הראויים, של טוב ורע מוסריים, של קדושה וחול, של טומאה וטהרה, של הדרך לכונן קשר עם האל, של קהילת מאמינים, מופשטת מרוב מאפייניה. חשוב פשוט להיות "נוצרי". זאת לדעתי משום שהזהות הקולקטיבית המרכזית עבור רובנו כיום היא הלאומיות (ולא, למשל, הזרם הדתי הספציפי, הקהילה, העדה, המגדר וכו'), והלאומיות לא מאפשרת מאפיינים מורכבים אלא מכנה משותף רחב ובסיסי. שני היסודות האלה – נוצריות ואמריקאיות – נקשרים ביניהם, והופכים להיות ה"אנחנו", שמתנגד ל"הם" (מוסלמים, חילונים-אוניברסליסטים).
 
אבל מתוך כך הדת מרודדת לזהות לאומית. כלומר להיות נוצרי מאמין הופך בעצם להיות אמריקאי פטריוט. החלקים האחרים של הנצרות הופכים להיות משניים, אם בכלל. לכן טראמפ יכול לנאוף כאוות נפשו, אבל אם הוא אומר מספיק פעמים God bless America ו-Merry Christmas הוא ימשיך להיות חביב (רוב) האוונגליסטים.
 
וזה מעניין, כמובן, כי אנחנו חוזים בתופעה דומה בימין הדתי הישראלי.
Capture

ישי מבורך הוא היהודי של הקצה – והוא מקורי, עמוק ומאתגר

ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.
 
לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).
 
מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.
 
בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.
 
"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)
 
לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.
 
אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.
Capture

תופעה מוזרה: מלחמות הרבנים נגד "הפוסטמודרניזם"

הנה תופעה מוזרה: רוח בלהות מרחפת מעל רבנים שונים בציונות הדתית, אבל לא רוח הבלהות הנכונה. אם נקשיב לדבריהם, שמה של רוח הבלהות הזאת הוא "הפוסטמודרניזם". מצד שני, מה שמפחיד רבים מהם זה בכלל פמיניזם. והם איכשהו מקשרים בין אלה. הדוגמאות רבות ואין צורך להכין רשימה. אם תגגלו תגיעו לשלל התבטאויות בנושא. גם הרב יוסף קלנר כתב ספר שלם כנגד "הפוסטמודרניזם", אבל הבעיה שלו היא בכלל שאיפות פמיניסטיות (שלא לדבר על "רוחניות בינונית") של נשים.

להלן אתייחס לשני מופעים אחרונים של התופעה: הרב חיים נבון שפרסם לפני שבועות מספר ספר שלם על "הפירוק הפוסטמודרני", והרב יגאל לוינשטיין (קולגה של הרב קלנר ממכינת בני דוד בעלי) שהוציא מעט אחריו קונטרס שגם זועק כנגד דא. טענותי הן שתיים: הקשר בין התופעות שהם מתארים בדאגה לבין מאפיינים פוסטמודרניים הוא חלש, ולא מהותי; 2. "הפוסטמודרניזם", ככל שדבר כזה קיים, אינו אויב הדת הממוסדת. להפך.

ביקורת פוסטמודרניסטית על התרבות המערבית היתה חידוש מסעיר בישראל אי שם בשנות התשעים. כשעדי אופיר כותב את מאמרו המפורסם (והמזיק, אם יורשה לי) "פוסטמודרניזם; עמדה פילוסופית", ב-1997, הוא צוחק על ה"אופנתיות" של השיח. אני זוכר שכסטודנט לתואר ראשון (גם ב-1997) היה ברור לי שעלי לשקוד על רזיו, ואכן שקדתי. זמן רב עבר מאז, באופן אישי מזמן הבנתי את כשליהם השונים של מגוון הוגים שתרמו לשיח הזה, "המרד השפוף" המוצלח של גדי טאוב נגד התופעה גם הוא כבר בן עשרים, והנה, אחרי שדרידה מת ואיש אינו טורח לעסוק בהגותו הפתלתלה, מוצאים להם רבנים ציונים דתיים אויב חדש בדמות הזומבי הזה.

והאמת, אפילו לא זומבי, אלא סוג של דחליל, שהרי אין באמת "פוסטמודרניזם". יש כל מני צורות של ביקורת הגותית וחברתית. מה היה לנו שם? היו לנו הוגים שתרמו למה שנקרא "המפנה הלשוני" בשנות השבעים ועסקו באופן הבניית המציאות על ידי השפה; היו כאלה, פוקו הגאוני שבהם, שערערו על מעמדו של הסובייקט, כלומר של העצמיות, האוטונומיה שלנו ותקפות תשוקותינו; היו שייבאו את המסגרת הביקורתית הזאת למדעי החברה וניסו להראות שלא רק שיש הבדלים בין תרבויות (לא תגלית גדולה), אלא שיש גם הבדלים בהבדלים, כלומר באופנים שבהם מבדילים (בין אנשים, פעולות, ערכים) ועוד הבדלים באופן שבו ניתן לדבר על זה, בתוך ומחוץ לאותן תרבויות, ושלמען האמת, הנה השוס, אין כל אמת שמסתתרת מתחת לאותם הבדלים, אלא אך ורק הבדלים כל הדרך למטה. והיו עוד כל מני. בין הכיוונים לעיל יש משותף, אבל גם הרבה מאוד שונה. ודאי אין כאן "פוסטמודרניזם" כזה שאפשר לספר מה "הוא" אומר, או מה נכון "על פי" דידו.

גם התרגילים האינטלקטואלים של הביקורת הפוסטמודרניסטית, שהיו מגניבים לזמנם, איבדו את חנם. אם בשנות התשעים זאת היתה האופנה, היום כבר לא. זו הרי טיבה של אופנה. נכון אמנם שאנחנו נמצאים בחברה שהושפעה מהשיח הזה (או יותר נכון, השיח הוא סימפטום לתמורה חברתית-תרבותית כוללת), ולכן מפגינה מאפיינים שונים שמבטאים אותו (בעיקר, אגב, בשדה האמנות, ובאופן אחר גם בשדה הפוליטי). אם כי יש גם לסייג: השמועות על מות המודרנה ומאפייניה בהחלט מוגזמות.

ומה מבקשים אותם רבנים? נראה שעבורם "הפוסטמודרניזם" קשור בעיקר לענייני מגדר. לפמיניזם, לגאווה להט"בית, וכו'. נשמע מדי פעם גם תלונה על ה"רלטיביזם של הפוסטמודרניזם", וזאת למרות שכבר ביוון העתיקה היה רלטיביזם, ומדי פעם קובלנה על הכחשת אמיתות הלאומים בעולם ("קהילות מדומיינות"), אם כי יש לבדוק האם הדאגה לקיום הלאום לא מונעת מאותם אנשים להכחיש את קיומו של לאום פלסטיני. ובסוף איכשהו תמיד נחזור ללהטב"ק.

ראו למשל את שתי הדוגמאות להלן. משמאל קטע מתוך ספרו של הרב נבון (עמ' 59), מימין קטע מתוך חיבורו של הרב לוינשטיין. שניהם מתלוננים על הרלטיביזם של "הפוסטמודרניזם", תוך ביטול כל ניואנסים, שלא לדבר על הבדלים עקרוניים, בתוך מגוון ערוצי הביקורת הפוסטמודרניסטית, ותוך השטחת מורכבות הגותית לא מבוטלת לטענה די פשוטה, שכאמור היתה מוכרת כבר ביוון העתיקה. לא די בזאת, אלא שלרלטיביזם ולתופעות שמדאיגות אותם אין כאמור קשר ממשי.

שני הרבנים יוצאים כנגד המתרחש בשדה המגדר. הרב לוינשטיין מתלונן שבעוד ש"הזהות הביולוגית של האדם היא ברורה מאוד – איש או אשה, זכר או נקבה", כיום עבור רבים הזהות ברורה פחות, ויש ערבוב של הסדר הטוב. גברים אוהבים גברים, נשים אוהבות טנקים. לדעתו זו בעיה. הרב נבון מקדיש לא מעט ביקורת כנגד תיאוריות קוויריות ומשחקי זהות. בניגוד ללוינשטין לנבון יש טיעונים רציניים, וחלקם בהחלט טובים (ויש לציין שהספר עוסק בעוד כמה נושאים). אלא שאיש מהם, כמו גם רבנים אחרים שיוצאים נגד ענייני מגדר תחת נס המאבק ב"פוסטמודרניזם", לא שם לב שדווקא בתחום המגדר והזהות (המינית והאחרת) ההגדרות שלהם עצמם לתופעה אינן תקפות.

שכן שורו וראו: אדם שנולד בגוף זכר ומרגיש שהוא אישה, ומבצע תהליך מורכב להפוך פיזית לאישה, אינו חושב ש"לחיים אין טעם ופשר, אין אמת מוחלטת ואין משמעות כוללת", כדברי הרב נבון. אדרבה, הוא, או היא, חושב שלחיים יש פשר, והוא שכדי לחיות חיים ראויים עלינו להיות נאמנים לזהות/הזדהות הפנימית שלנו, ולאו דווקא לזהותנו על פי לידה. ואישה שמעוניינת לשרת בצה"ל ולהנות משוויון הזדמנויות אינה חושבת ש"כל אחד והאמת שלו" או ש"החברה צריכה לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו" ובוודאי לא חושבת ש"האידיאולוגיה כבר אינה מרכיב" וכו'. היא פשוט רוצה שיכבדו אותה כשווה בין שווים (שאיפה מודרניסטית מובהקת), וכנראה מונעת מאידיאולוגיה, אולי פמיניסטית ואולי ציונית. "הפוסטמודרניזם" לא מסביר לא את התנהגותה של זו ולא את התנהגותה של זו.

אותה טראנסקסואלית אינה דוגלת ברלטיביזם, אלא במה שצ'רלס טיילור (שנבון מצטט פה ושם בספרו) מכנה "האתיקה של האותנטיות". לדעתה בהחלט יש אמת, והיא שזהותו של אדם נקבעת על פי כמיהתו הפנימית, ושחשוב מאוד שהוא יחיה על פיה (ודבר זה נחשב עבורה לא רק לראוי, אלא לאמיץ. יש כאן שדה ערכי עשיר למדי). אפשר כמובן להתווכח על זה, אם כי עצם הויכוח יוכיח שאין כאן עמדה רלטיביסטית.

כך גם אותה מתגייסת צעירה, אפילו אם היא דתיה. בנות הציונות הדתית שמתגייסות במספרים הולכים ועולים לא קראו את פוקו ולא סבורות שכולנו "קוויר". הן לא בדרכן לניתוח לשינוי מין, ואינן כמהות להיות גברים. הבעיה של רבנים כטאו, אליהו, אבינר, קלנר ולווינשטיין אינה שהן חושבות שהן גברים, אלא שהן חושבות שהן שוות לגברים. מבחינתם זה בהחלט משבר, אבל הוא כאמור קשור לפמיניזם ליברלי. תנועה מודרניסטית, לא פוסטמודרניסטית. "הערך המרכזי בעולם הפוסט-מודרני נטול הערכים הוא ערך השוויון" כותב לווינשטיין. נדלג מעל הסתירה הפנימית במשפט הזה, ונתייחס רק לסיפא: רעיון השוויון בין בני האדם נולד מתוך המסורת היהודית-נוצרית. הוא קשור לעקרון צלם אלוהים ונוסח על ידי הוגים נוצריים עוד בימי הביניים ונזעק מגרונותיהם של מהפכנים בצרפת ב-1789. זה לא ממש פוסטמודרניזם.

מכאן גם עולה התמיהה הבאה, הגדולה עוד יותר, לגבי התופעה כולה: מאיפה מגיעה ההתנגדות היוקדת ל"פוסטמודרניזם"? מה עשה הפוסטמודרניזם רע למסורת? הרי אם היה אי פעם כוח שאיים על הדת הממוסדת זו היתה המודרנה על שלל קריאותיה ותפיסותיה. הומניזם, סמכות התבונה, דמוקרטיה, שלא לדבר על מרקסיזם כמובן. מול אלה ערוצי הפו-מו הם נמרים של נאון, חסרי ממשות וממילא לא מאיימים, אלא אדרבה מעודד כל אמונת שטות שבעולם, כולל, להבדיל, את המסורות הדתיות הותיקות. לא היתה פריחה לדת כמו זו שאיפשרה החלשות האופטימיות ההומניסטית המודרנית, ולא היו זמנים טובים לדתות במערב, לפחות מאז המאה ה-19, כזמנים שהביקורת הפוסטמודרניסטית מצאה לה אוזניים כרויות. ביקורת, אולי כדאי שוב להזכיר, שהיתה מכוונת קודם כל כנגד התרבות המערבית המודרנית.

ייתכן ש"הפוסטמודרניזם" טוב בתור סיסמת קרב שמשטיחה את התרבות החילונית והופכת אותה לנלעגת. תראו את אלה, אצלם אין אמת, רק "נראטיב". חי חי. קל ולנעים לבנות איש קש ולדבר על אותם רלטיביסטים חסרי ערכים, אבל מה שמדאיג באמת את הרב קלנר, למשל, זה פמיניזם ליברלי מחד ודרישה לאותנטיות מאידך. גוד אולד מודרניזם. ובצדק מדאיג אותו ואחרים. כי הבעיה של הדת המונותאיסטית משחר ההיסטוריה לא היתה שאחרים טוענים שאין אמת, אלא שאחרים טוענים שיש אמת אחרת. ולטענות כאלה, בין אם מטעם הפמיניזם ובין אם מתוך מחקר המקרא, כבר הרבה יותר קשה לתת תשובה.

Capture

אבי שגיא ודב שוורץ על המפנה של הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים

אפשר לומר בביטחון שפרופ' אבי שגיא ופרופ' דב שוורץ הם היום החוקרים הבכירים ביותר של הציונות הדתית. שניהם בניה בעצמם, ושניהם פרסמו ספרים לא מעטים על הגותה ועל ההיסטוריה שלה. ספרם האחרון, שיצא כעת, נוגע בתהליך שעבר על הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים.
 
הכותרת של הספר (הוצאת כרמל) מבהירה תהליך זה בברור. זאת לא תזה חדשה כמובן, אבל הספר מכנס אותה לכדי נראטיב אחיד, מוער ומאיר עיניים, שכולל פירוט היסטורי ותיאולוגי, ומגיש לקורא נראטיב ממוסמך הכולל בחינה אנליטית עשירה. שגיא ושוורץ גם מוספים מדי פעם זכרונות אישיים מחוויותיהם כחלק מהציבור העובר תמורות אלה.
 
על פי המחברים הציונות הדתית החזיקה לפני 67' יסוד משיחי לטנטי, שלא שימש באופן קונקרטי לצורך פירוש ההיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. תפיסה זו הנחתה את מנהיגי המפד"ל גם מיד בתום המלחמה: משה שפירא היה מוכן להחזיר את יהודה ושומרון, זלמן ארן היה מוכן לבינאום העיר העתיקה, והרב סולובייצ'יק, ממקום יושבו בבוסטון, קבע ש"התערבות רבנים בשאלה אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו אסור להחזיר נראית לי בלתי סבירה ביותר."
 
אלא שאחרי המלחמה הדברים התחילו להשתנות. הדור הצעיר בציונות הדתית עבר "טרנספורמציה דרמטית, שהציפה את השיח המשיחי". כעת הם תפסו את האל כפועל באופן ישיר בהיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. הרב צבי יהודה עלה כמנהיג רוחני ואיתו הקוקיזם, שייחס להתנחלות ביו"ש משמעות גאולית. בהמשך נהיה עדים להשתלטות הדור הצעיר על המפד"ל (לאו דווקא אידיאולוגים רדיקלים, מבהירים המחברים, אלא מניין ובניין הבורגנות הציונית דתית דאז) להקמת גוש אמונים וליציאה להתנחלות בשטחים.
 
המעבר למשיחיות אימננטית השפיע על הציונות הדתית במישורים רבים. המחברים מצביעים על תפיסת ההיסטוריה המשתנה, שינוי יחס אל הגוף והמיניות, וגם שינוי היחס ללימוד גמרא, שנדחקה לטובת כתבים "היסטוריים" ו"אמוניים" כמקרא, ספרי קבלה וספרי הרבנים קוק.
 
אחד החלקים המעניינים בספר הוא תיאור צמיחת החרד"ל. על פי המחברים תחילתו של תת-מגזר זה בשנות השמונים, אחרי נסיגת ישראל מסיני. הטראומה של שבירת תוכנית הגאולה (גם אז הבטיחו 'היה לא תהיה') הביאה לחשבון נפש, שגרם לחלקים מהציבור להתכנס בתוך עצמם בשני אופנים: להגביר אדיקות הלכתית כצעד מונע לפינוי עתידי (מתוך מחשבה שהבעיה לפני כן היתה חוסר הקפדה מספק), ולהתנתק מהציבור הישראלי, ממנו התאכזבו. ניתן לטעון שאחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף כל אחת ממגמות אלה הקצינה עוד.
Capture

המשך…

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.

חה"כ יהודה גליק: יש מצווה לכבוש את הר הבית, מותר לעבור על ההלכה על מנת לעלות להר הבית

הראיון הזה של חה"כ יהודה גליק ל'קול היהודי' מלפני כשבועיים מעניין ומלמד רבות על הפעילים למען הר הבית, על הציונות הדתית בעת הזאת, וכן על גליק עצמו (תודה לאביב טטרסקי שהפנה אותי אליו וגם כתב עליו פוסט מעניין אצלו בדף).
ראשית, גליק מודה בפה מלא שהעליה להר הבית היא עניין פוליטי בעיקרו, ולא דתי:
חובה שלנו בראש ובראשונה לדאוג שעם ישראל יעלה להר הבית, ולכן אם שואלים אותי הכי חשוב שיעלו בקדושה ובטהרה אבל עדיף שאנשים יעלו שלא בטהרה מאשר שלא תהיה נוכחות יהודית בהר.
הסיפור הוא נוכחות יהודית בהר, כלומר אישרור הקשר היהודי / הבעלות היהודית בהר, חיזוק ריבונות המדינה בהר. כתבתי על זה רבות, אבל כאן האמירה של גליק מפורשת: עדיף לעבור על ההלכה ולעלות להר מאשר לשמור על ההלכה ולא לעלות אליו! הלאומיות גוברת על ההלכתיות. כך נראה חילונה של הציונות הדתית (כתבתי על כך כאן).
יהודה גליק מאשר גם קביעה נוספת: העליה להר הבית היא חידוש הלכתי/מינהגי גדול. גליק:
כל העובדה שרבנים תומכים בעלייה להר הבית זו תופעה שצמחה בעקבות העלייה. לאחר שיהודים עלו הרבנים נאלצו להתמודד עם השאלה ההלכתית. אין ספק שעליית היהודית שינתה את נקודת המבט של הרבנים
אמנם הפסיקה המשמעותית הראשונה המכשירה עליה להר בציונות הדתית הגיעה ב-1996 מועד רבני יש"ע, כלומר לפני שהעלייה נהפכה למקובלת (ובעיצומו של תהליך אוסלו), אבל נכון שמאות(!) הרבנים שהצטרפו מאז עשו זאת גם מתוך הענות לציבור שלהם – וגם מתוך תפיסה לאומית, שהשפיעה על תפיסתם ההלכתית כאמור.
לבסוף, גליק מביע עמדה שקשה ליישב עם התדמית שוחרת השלום שלו:
יש לנו מצווה לפי דעתי לכבוש את הר הבית ולהביא לשם את אור ה'.
אני די משוכנע שיש בתפיסת העולם של גליק קו ליברלי מובהק. שפת זכויות האדם עבורו אינה רק מהפה אל החוץ, והוא גם אינו גזען. מצד שני, יש גם הצהרות כאלה. ועוד: מצד אחד צריך להיות ברור שגליק מעוניין בבניית בית המקדש השלישי בקרוב. מצד שני נדמה לי, אני מקווה, שיאמר שייתכן שהדבר יתאפשר ללא הרס כיפת הסלע. נראה ששני גויים שמתרוצצים בבטנו של האיש. יש להיזהר מאחד ולברך על השני. אולי השאלה המרכזית היא מי מהם החזק ומי החלש, והחשש שמא ברגע האמת האחד יקום על אחיו להרגו.
Capture

הרב ריסקין: איסור משכב זכר לא חל על הומואים

עד שנתניהו ייפול כדאי לקרוא את הראיון החשוב שערך צביקה קליין על הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון. ריסקין אומר שם כמה וכמה דברים מעניינים.
הוא קובע שהרבנות הראשית מושחתת, שמערך הכשרות שלה קלוקל (על פיו רב ראשי מסויים אמר לו בחמש ערים בישראל בעצם אי אפשר לאכול כשר!), והמסקנה שלו היא שאם אלה פני הדברים עדיף להפריד בין דת למדינה בישראל. עד כדי כך.
אבל לא פחות מרעישה מהדברים האלה – והם מרעישים למדי כשהם מגיעים מרב כריסקין – היא עמדתו בקשר לאיסור על משכב זכר. על פי הרב ריסקין האיסור התורני מיועד למי שנמשך לנשים, אבל בוחר לקיים יחסי מין עם גברים. כלומר, לא למי שמראש נמשך על פי טבעו/מלידתו לגברים.
כלומר: התורה לא אוסרת על הנטייה (זה ברור), וייתכן שאפילו לא אוסרת *על המעשה* עבור מי שזו נטייתו. כלומר: האיסור אינו חל על הומואים. דברים בסגנון זה נאמרו בעבר, אבל לא מרב בחשיבותו של ריסקין, ואם אני לא טועה לא הודפסו במקור ראשון. [תיקנו אותי: התורה עדיין אוסרת, אבל על פי ריסקין ההומו פטור מעונש.]
ובנוסף, ריסקין גם תומך 'בברית זוגיות' כלשהי לזוגות חד מיניים, כלומר מקבל את דרך החיים שלהם כזוגיות. בקיצור, דרמטי.
Capture