ציונות דתית

גיליון דעות האחרון והאימוץ הציוני דתי של הקפיטליזם

הגיליון האחרון של 'דעות', כתב העת של תנועת נאמני תורה ועבודה, הוא לא רק מצויין אלא גם חשוב מאוד. בסדרה של מאמרים הוא מבקש להבין את המפנה המשמעותי שהתחולל בתפיסה החברתית-כלכלית של חלקים חשובים של הציונות הדתית. כפי שכותב העורך, אריאל הורוביץ, רק לפני עשר שנים היו נושאים כמו זכויות עובדי קבלן ונגישות לבעלי מוגבלויות מובנים מאליהם כדורשים את טיפולה של המפד"ל, ומתוך הציונות הדתית יצאו יוזמות חברתיות שונות. כיום שרת המשפטים מטעם המפלגה כותבת על "ממשלה קטנה" ומכל עבר נשמעים קולות ליברטניאנים.
 
הנה למשל ציטוט מתוך חוקת המפד"ל הקודמת שמביא אביעד הומינר במאמרו: בנושאים כלכליים המפלגה שמה לה למטרה "לעמוד לימין האדם העמל והעובד, הוותיק והעולה החדש, ללא הבדל עדה ומוצא; להגן על ענייניו הצודקים וללחום למען תחיקה סוציאלית המבטיחה לו תנאי חיים הוגנים". תחיקה סוציאלית, כן? לעומת זאת בחוקה שגיבש נפתלי בנט לפני כמה שנים מילים אלה נמחקו ובמקומם מופיע הצירוף המקודש "כלכלה חופשית".
 
השינוי שעברה הציונות הדתית בתפיסתה הכלכלית הוא אפוא דרמטי, ויחד איתו מתלווה, כמקובל במחוזות אלה, גם שינוי בפרשנות כתבי הקודש. שהרי אם הקיבוץ הדתי וההוגים ציונים דתיים בעבר (וגם בהווה, אגב, כמו למשל הרב יעקב אריאל) מצאו במקורות את עקרונות הסוציאליזם, כיום מחפשים ומוצאים ראיות לכך שממלכת דוד פעלה ב-Laissez-faire ומשה רבנו הוא גרסה מוקדמת של מילטון פרידמן. כפי שכתבתי בעבר, אין כל רע בפרשנות שהופכת את כתבי הקודש לרלוונטים עבורנו, ונראה הליברנטיאניזם עבור הציונות הדתית הוא כיום מה ש'תיקון עולם' ליברלי הוא עבור רוב היהודים האמריקאים. (אם כי אריאל סרי-לוי כותב בגיליון יפה על הבעייתיות האפשרית שבפרשנויות שכאלה). השאלה המעניינת היא איך זה קרה.
 
לשאלה זאת מתייחס הגיליון, ומנסה לתת, בכמה וכמה מאמרים, כמה וכמה תשובות, החל מרוח הזמן שהשתנתה (הסוציאליזם, אעפס, פחות להיט), דרך המעבר של הציונות הדתית מתפיסת עולם אידיאליסטית ואופטימית לריאליסטית ופסימית יותר, ועד הקיטוב הגובר בין ימין ושמאל, שגורם לכל רעיון "שמאלי" להידחות אפריורי. הדברים מפורטים בגיליון בצורה מאירת עניים ואנא אל תשפטו אותם על פי הצורה הקצרנית בה אני מביא אותם כאן. כדאי לקרוא.
 
אולם לא פחות חשוב הוא הדין וחשבון שהגיליון מביא על התוצאות של המעבר הזה. כותבים כמו יאיר שלג, תהלה פרידמן ויונתן ווינברג שואלים האם התפיסה הכלכלית הזאת לא מנתקת בין הציונות הדתית לשכבות רחבות בחברה הישראלית, ומפקפקים באפשרות לגבש חברתית אומה שמבחינה כלכלית דוגלת באינדיבידואליזם תחרותי. אלישיב רייכנר כותב על חוסר ההבנה של מי שיושב בערים מבוססות במרכז הארץ (או, אוסיף, בהתנחלויות הומוגניות בשטחים) את חוסר השוויון הבסיסי בין המרכז לפריפריה שלא מאפשר לכתחילה "תחרות חופשית").
 
לא מניתי את כל הכותבים – הגיליון עשיר ומעניין מאוד. במידה מסויימת הוא גם מעין תגובה בכתב לגיליון הראשון של 'השילוח', ששם לעצמו להציג ולהשריש את הקו השמרני/נאו-ליברלי כלכלית שקרן תקווה, המממנת שלו, מקדמת. אבל הרבה מעבר לזה, הגיליון מציג שיקוף רלוונטי וחשוב של המצב הנוכחי וניתוח מאיר עיניים שלו. ישר כוח גדול לעושים במלאכה.
capture

התפתחויות אורתודוקסיות, החרד"ל בלחץ

מן הסתם כבר ראיתם את מודעת התמיכה של 250 רבנים ברב יגאל "הם סוטים" לוינשטיין. בין הרבנים החתומים: דב ליאור שקרא "לנקות" את הארץ מערבים, שמואל אליהו שקרא "לנקום בחילונים", אליקים לבנון שאמר ש"רבנים יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה", וראובן בן אוליאל, שנגד בנו עמירם מתנהל בימים אלה משפט בחשד לשריפתה של משפחה פלסטינית בשנתה בכפר דומא. בקיצור, מיטב להיטי הציונות הדתית הפונדמנטליסטית.
 
המודעה מדכדכת ומעציבה, ובעיקר מבהירה לנו את קווי המתאר של הקבוצה שעומדת מולנו, כלומר מנגד לכל מי שחשובים לו השוויון לפני החוק, החופש מאפלייה, הסולידריות, ריבוי הדעות, הפמיניזם, חירות המחשבה והדמוקרטיה. חשוב לדעת וחשוב להפנים מול מי יש לנו מחלוקת אידיאולוגית ותרבותית עמוקה. חשוב גם לעמוד על הערכים שלנו ולא לוותר.
 
אבל יש גם צד אופטימי במודעה ההיא, שאפשר ללמוד מהמודעה שצירפתי להלן: מודעה של ארגון הרבנים צהר, מלפני 9 שנים (שנתיים אחרי דקירתו הראשונה של שליסל). המודעה זועקת נגד מצעד הגאווה בירושלים, וקוראת להפגין נגדו. מי שהביא את המודעה הוא אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, שמנסה להצביע על חוסר העקביות בעמדת 'צהר', שכמובן לא מתבטאים כך יותר. אבל למעשה מדובר בדוגמא יפה להתפתחותה האורתודוקסיה בישראל. שינויים מתרחשים כל הזמן. ולטובה. ואכן, הרב דוד סתיו אומר ליואלי בתשובה לשאלתו: "תם עידן האיומים וההפחדות, היום זה עידן השיח."
 
שיח הוא בדיוק מה שהרב לוינשטיין לא מוכן לקיים. למעשה, את דבריו של הרב לוינשטיין יש להבין בדיוק על רקע הסיפור הזה: החרד"ל לחוצים מפני שהם מבינים שהמיינסטרים, לא רק בחברה החילונית אלא גם בזו הדתית, ברח להם. אל תתרשמו אפוא מאותם 250 רבנים קיצונים. רוב הציונות הדתית במקום אחר.
Capture

על הספר 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית'

לאחרונה יצא מאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ספרם של ד"ר משה הלינגר וד"ר צחי הרשקוביץ 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית: מגוש אמונים ועד תג מחיר'. כפי שניתן להבין מהכותרת, הספר מגיש סקירה היסטורית מפורטת שעומדת על יחסי הציונות הדתית והחוק הישראלי מאז שנות השבעים ועד ימינו – ההתנחלויות הראשונות, פינוי סיני, המחתרת היהודית, אוסלו, הפינוי מעזה, עמונה ותג-מחיר – ומנסה להשיב על השאלה החוזרת ונשאלת: האם הנאמנות כפולה של הציונות הדתית – להלכה ולחוק – מעודדת אי-ציות?
 
מסקנתם של שני החוקרים היא שלמרות ש"מימד מסויים של אי-ציות מובנה היה קיים במפעל ההתיישבות", התפיסה ה"ממלכתית" של הציבור הציוני דתי, "משנה תיאולוגית סדורה שמציבה את קיומה של מדינת ישראל ואת הנאמנות לה כחלק מעולמו הדתי של המאמין", מונעת אי-ציות במימדים גדולים.
 
אולם מסקנה זו מיד מאותגרת בספר עצמו. "אין מנוס מהמסקנה", כותבים המחברים, "שאיזון תיאולוגי נורמטיבי זה ייאלץ להתמודד בעתיד עם קשיים שילכו ויתעצמו." זאת משום שמאז הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף רווח יותר ויותר יחס מסוייג כלפי המדינה בקרב ציבורים ציונים דתיים. 'תג מחיר' והטרור שיצא ממנו הם כמובן דוגמא קיצונית מאוד לכך.
 
הספר נכתב לפני רצח משפחה דוואבשה ובוודאי לפני תפיסת החשודים בו, אבל גם כך המחברים מזהירים מפני "שוליים מתחזקים והולכים, מספרית ורעיונית", שעלולים במקרי מבחן בעתיד להביא ל"תוצאות קשות, ואף אלימות".
 
שני המחברים, אגב, רואים עצמם כשייכים לציונות הדתית. משה הלינגר נוטה לשמאל, ואילו צחי הרשקוביץ (בנו של מנהיג המפד"ל והשר לשעבר ונשיא אונ' בר אילן בהווה דניאל הרשקוביץ) לימין. המבט הפנימי, יחד עם האיזון בין עמדותיהם של השניים, מאפשר כתיבה שערה למורכבות הדברים ומצליחה להישאר קרובה לפרטים ולמציאות עצמה. כדאי למתעניינים לקרוא.
 
Obedience-and-Civil-Disobedience-in-Religious-Zionism_cover

ההקשר הרחב יותר של הטרור שיוצא מהציונות הדתית

הבוקר הוגשו כתבי אישום כנגד שני צעירים בגין רצח שלושת חברי משפחת דוואבשה. אחד מהם בן 21 ושמו עמירם בן אוליאל. השני בן 17 ושמו אסור לפרסום. שניהם בנים לרבנים.

ביום כזה כדאי אולי דווקא להכניס את הסיפור הזה להקשר רחב ולומר כמה מילים טובות על הציונות הדתית. בסופו של דבר לכל אירוע טרור, כמו לכל דבר בכלל, יש הקשר. יש הקשר אידיאולוגי ויש הקשר מטריאלי. במקרה של אותם צעירים נראה לי ברור שההקשר האידיאולוגי מהווה את מרכז הכובד של התופעה. דהיינו, אותם צעירים לא פנו לדרך שפנו בגלל שהיו מסכנים. אפשר לומר אפילו להפך: מפני שגדלו במשפחות טובות וקיבלו חינוך קפדני, מפני שבערו באש אידיאולוגית גדולה הם החליטו לנסות לממש את תפיסת העולם שלהם.

ותפיסת העולם שלהם היא מוטציה פונדמנטליסטית של חלקים שונים מתפיסת העולם של הציונות הדתית. אני אומר את זה לא רק לגנאי. הסיפור הרחב יותר הוא חשוב, והסיפור הוא בפשטות שהציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד במדינה.

יש חילונים אידיאולוגים כמובן, אבל רוב החילונים אינם. הציונות החילונית (הסוציאליסטית או ההומניסטית) חדלה להתקיים ככוח אידיאלוגי. יש לנו היום כמובן הומניזם וליברליזם, פעילי שלום, פמיניזם ופוליטיקת זהויות. אבל אף אחד מאלה (אולי לבד ממופעים קטני היקף של פמיניזם) אינו מטא-נראטיב כולל.

גם החברה החרדית אינה חברה אידיאולוגית. יש לה כמובן תפיסת עולם, אבל מאז מותו של הרב שך היא מנוסחת בדלילות, אם בכלל. החברה החרדית מגובשת יותר סביב נורמות חברתיות מאשר סביב אידיאלים. ובכל אופן היא חברה שחלק אינטגרלי מתפיסת עולמה הוא ההסתגרות. ממילא אין לה יומרה להנהגה חברתית.

הציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד, ואני אומר את זה למרות המשבר האידיאולוגי הקשה שהיא נמצאת בו. הקוקיזם הגוש-אמוני התפורר ואין סיפור מקיף שעלה במקומו. החלום על ארץ ישראל השלמה התגלה כבעייתי (בלשון המעטה) ומפעל ההתנחלויות כשל כאידיאל חברתי משמעותי עבור הציבור הישראלי.

ובכל זאת, יש "ממלכתיות" ויש אתוס של תרומה למדינה ושל הקרבה אישית למען הכלל. יש יומרה להנהיג ולחנך ולהפיץ ערכים (שכמובן אפשר להתווכח על טיבם). זה הרבה מאוד. לא בכדי השב"כ, המוסד והמשטרה מונהגים על ידי חובשי כיפה. לא בכדי הקצונה הבכירה בצה"ל הולכת ונסרגת כיפות. שוב: הקרבה אישית, אידיאל של תרומה לכלל, וכמובן רצון להשפיע.

מי שחושב שחברה יכולה לשגשג בלי מגזר שכזה, או לכל הפחות חברה שנמצאת במצב של סכסוך מזויין מתמשך, לדעתי שוגה באשליות. אתוס ליברלי של חיה ותן לחיות לא מספיק לבדו כדי ליצור סולידריות ומוטיבציה להקרבה אישית. לכן החברה הישראלית חבה לא מעט לציונות הדתית.

עכשיו, חברה אידיאולוגית מזמינה קצוות קיצוניים. עניין פשוט להבנה. אפשר להיזכר במרקסיזם בימי זוהרו ובטרור המרקסיסטי של שנות השישים, השבעים והשמונים. חטיפת מטוסים, מטעני חבלה וכו'. למה? מפני שהיו כאלה שסברו שאת האידיאלים המרקסיסטים יש להגשים בכוח. הם היוו את הקצוות האלימים של המרקסיזם, שהיה אז מטא-נראטיב כולל ומצליח למדי (לא בברה"מ, באירופה).

לכן הטרור היהודי שיוצא מתוך הציונות הדתית הוא במידה רבה נגזרת שלילית של תכונותיה החיוביות. הקצנה פונדמנטליסטית של אידיאלים שחלקם חיוביים בהחלט (וחלקם שליליים כמובן, למשל ההבדלה הגזענית בין יהודי לשאינו).

חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לדנה וייס בשבת: "חינכנו אותם לאהבת הארץ, חינכנו אותם לכבוד לאומי, חינכנו אותם לזה שדם יהודי הוא לא הפקר, חינכנו אותם להתיישבות, חינכנו אותם לצניעות, לקדושה, הם מסתכלים על המציאות במדינת ישראל ומאוכזבים, כי זה עוד לא זה. […מה שהם עשו] זה רע מאוד, [אבל] זה בא ממקום אמיתי."

סמוטריץ' אומר דברים כהוויתם: חינכו אותם למה שהם עושים, רק שהם מגזימים (ועל בקשת ה"אמת" וה"אותנטיות" של אותם צעירים כבר כתבתי ועוד אכתוב). זה כמובן לא מנקה את הציונות הדתית מאחריות לתופעות האלה. הרי המרד של אותם צעירים לא מתבטא בהתפקדות לשלום עכשיו, ולא בכדי. הזלזול בחיי לא-יהודים לא הגיע משום מקום. שוב: עניין של חינוך. אבל גם ביום כזה ולגבי אירוע כל כך קשה ראוי לזכור את ההקשר הרחב יותר.

ראיון של קרן נויבך עם אביו של נער גבעות לשעבר

ראיון מרתק ומעציב עם אבא של מי שהיה נער גבעות. כדאי להקשיב. הוא מתאר קודם כל מרד נעורים, אבל כזה שמתפתח מהר מאוד למעגל של פונדמנטליזם בהשפעת רבנים. והוא מדבר על הבגידה של הציבור שלו מבחינתו, שמתכחש לנוער הזה ולא מוכנים לטפל בהם מפחד שהמגע בהם יכתים את המחנה.
 
שני ציטוטים:
"הרב גינזבורג, הרב שפירא מחבר תורת המלך… יש להם שליטה מדהימה בנערים האלה. סמס אחד שלהם וכל הנערים האלה סרים למשמעתם. זה מצב שאנחנו לא מאמינים, אנחנו לא יכולים לקלוט את זה. יש להם השפעה מאגית, מחשמלת." (4:18)
 
"הם בטח צמחו בערוגה שלך [=של בנט]. אתה חיפשת בקצה הערוגה, הם נמצאים במרכז. הם צמחו בישיבות הכי טובות. חתן תנ"ך יצא משם, חתן הרמב"ם יצא משם. וגם עוד שישה נערים יצאו, מאותו מחזור של הבן שלי, והלכו לגבעות." (9:51)

השפעת הרבנים על הטרור היהודי הנוכחי

חיים לוינסון כתב מאמר באמת טוב על תופעת הטרור היהודי הנוכחי, אבל לדעתי הקל מדי בכל הנוגע להשפעת הרבנים על אותם צעירים. לוינסון כותב:
 
הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.
 
כל זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. לוינסון שם דגש על המרד של אותם צעירים, אולם כשאנחנו בוחנים את המרד של אותם צעירים אנחנו צריכים לשים לב במה הם מורדים. המרד שלהם לא בא לידי ביטוי בפריקת עול מצוות, בסימוס בשבת או בשחרור מיני. המרד שלהם הוא מאוד מסויים: זהו מרד בכל סוג של סמכות מלבד ההלכה על פי פרשנותם, ומרד שבא לידי ביטוי בין השאר בשחרור של אלימות גזענית כלפי פלסטינים.
 
משמע: המרד הוא בסמכות הרבנים, לא בתורותיהם.
 
ואכן, צריך רק להקשיב למה שהם אומרים בעצמם: אתם לימדתם אותנו את מה שאנחנו עושים. אתם פשוט מפחדים לעמוד מאחורי תורותיכם. אנחנו היחידים ש"קנאים" ו"נאמנים" ו"אותנטיים" מספיק כדי לבצע את מה שאתם הטפתם. כלומר הם מושפעים מהפרשנות ההלכתית, ומורדים בגבולות הממלכתיות, הציות לחוק, המוסר וההגיון הסביר.
 
בכלל, תופעות חברתיות לא נולדות מהאוויר. האם אפשר ברצינות לטעון שמאות צעירים שמתנהגים באותן דומה הגיעו משום מקום ולא הושפעו מדבר? האם אפשר ברצינות לטעון שמי שמחשיב עצמו היפר-הלכתי לא יושפע מפרשנויות הלכתיות? עכשיו צריך לשאול את עצמנו איפה הם למדו שלא-יהודים הם תת-אדם ושמותר להרוג חפים מפשע. לדעתי התשובה ברורה.
 
שוב: יש כאן מרד ברבנים, אבל זה לא מרד בהלכה. להפך. בתהליך דיאלקטי מעניין הם לא רק מקפידים על קלה כחמורה, אלא מחשיבים עצמם לשומרי המצוות האותנטיים היחידים. הבוז כלפי הרבנים הוא לא מפני שהם הלכתיים ומקפידים מדי, אלא מפני שלדעת אותם צעירים הם לא מקפידים מספיק ולא מביאים הלכה למעשה. אותם צעירים בטוחים שההלכה מורה להם "לנקות את הארץ" מלא-יהודים, ונכונים להביא הלכה למעשה.
 
לוינסון כותב: "לרבנים גינזבורג וליאור יש היסטוריה ארוכה בפלירטוט ועידוד הטרור היהודי. זה שייך לעבר, לא לגל הנוכחי." אלא שהעבר הוליד את ההווה.
 
לבסוף אסייג: צריך להיות ברור שהרבנים רחוקים מלהיות כל הסיפור. מאוד רחוקים. לא צריך להגיע לפשטנות שקובעת שהשפעת הרבנים היא חזות הכל (אולי גם מתוך רצון להיכנס בציונות הדתית), ושלולא הם לא היה טרור יהודי. הרבנים הם גורם אחד במרק מאוד סמיך. הויכוח שלי עם לוינסון ואחרים הוא רק על שיעור המרכיב הזה בתוכו.

מוטי קרפל מול נער גבעות – מאבק פרדיגמות בשולי הציונות הדתית

קחו לכם רבע שעה והקדישו את הזמן לאחד מהרגעים הטלוויזיונים הגדולים של השנה: באולפן לונדון את קירשנבאום יושב מוטי קרפל ומתפלמס עם צבי סוכות, כשברקע מפרשן רועי.
 
קרפל הוא מהאינטלקטואלים הבולטים של הציונות הדתית המשיחית כיום. הוא כתב לאחרונה פוסט שבו יצא בתקיפות כנגד נערי הגבעות וספציפית החשודים ברצח משפחת דוואבשה. על פי קרפל אנחנו אמנם חד-כיוונית בדרך לגאולה השלמה, אבל הדרך היא רק עם כל עם ישראל יחד, כלומר קמעה קמעה.
 
סוכות מגן על תרבות נערי הגבעות. מה אתם רוצים, הוא אומר, אנחנו בסך הכל צועדים בשבילים שסללתם: הולכים על הקצה, משגעים את צה"ל, מכופפים את החוק. האם לא תזכרו את סבסטייה? נוער הגבעות, הוא אומר, אינם עשבים שוטים, אלא היחידים שדווקא נאמנים לאתוס המתנחלי הותיק אותו למדו מהוריהם.
 
סוכות חבר בתנועת דרך חיים של הרב יצחק גינזבורג, שמנסה להכין תוכנית שלמה למדינת הלכה, ופה קבור הכלב. הוא למעשה פרש מהפרדיגמה הקוקניקית, שעם כל המשחק שלה עם החוק הקפידה לעשות רק את מה שחשה שאיתו רוב עם ישראל מאחוריה. לרב גינזבורג אין מנגנוני בקרה כאלה. לכן למרות שיש נקודת אמת במה שאומר סוכות, הוא בעצם מייצג אתוס אחר, שעולה בשולי הציונות הדתית אחרי קריסת הקוקיזם כפרדיגמה כוללת-כל.

מעט על הטרור היהודי בזמן הזה

nnaaa2 (1)עוד קצת על הטרור היהודי בזמן הזה, הפעם מנקודת מבט קצת יותר מחקרית. שימו לב לציטוט הזה מראיון שפורסם בשישי האחרון ב'מעריב'. קרני אלדד מראיינת את אלישוב הר שלום, בחור בן 26 המתואר בכתבה כ"אחד הבולטים בנערי הגבעות".
סימנתי בדבריו את הדגשים שלו על "האמת". הקובלנה של הר שלום היא כלפי הציבור שלו, הציונות הדתית. הוא טוען שרוב הציבור שלו אינו מגשים את החינוך שהוא – הציבור – עצמו מטפח. לעומתם, הר שלום וחבריו הם היחידים ששם "במאה אחוז", שמקריבים עצמם "על מזבח האמת". הם לא "ליד" ו"כאילו" כמו רוב הציונות כיום. האם לגמרי. הם באמת.
אפשר לראות כאן גם את הקשר וגם את הקרע שמרגישים אותם נערי גבעות כלפי הציבור הציוני דתי. הקשר הוא החינוך שקיבלו, והקרע הוא שעל פי תפיסתם רוב הציבור הזה בוגד במורשתו ובאידיאלים שלו, ואילו הם לבדם נאמנים לחלוטין לדרך, כלומר לתורה.
חוסר הנכונות להתפשר וצביעת העולם בדיכוטומיה שחורה-לבנה הם כמובן מאפיינים של בני טיפש-עשרה, וכאן הם מקבלים חיזוק מתפיסת עולם שנחשבת מקודשת ונצחית. אבל מעבר לזה, אנחנו רואים כאן את אותו דפוס פונדמנטליסטי שמבקש למצוא מוצא מתוך המשבר שכל דת ממוסדת סובלת ממנו בזמן הזה, והוא הפער בין חלקים שונים במסורת לבין המציאות כיום, הן החברתית והן הפסיכולוגית.
הכוונה היא לעובדה הפשוטה שרוב שומרי המצוות כיום אינם מזדהים עם חלקים רבים מהמסורת. עבודת קורבנות היא דוגמא פשוטה, אבל גם תפילה כציווי טכני היא קשה לאדם בן זמננו, או קטגוריות של טומאה וטהרה שפשוט לא מדברות אלינו כמציאות דתית חיה, או מכיוון אחר, אפליית נשים.
אפשר כמובן לחיות עם הפער הזה, ואת זה עושים רוב רובם של שומרי המצוות (גם אני במידה מסויימת). הרי כולנו, גם חילונים, מתמודדים עם פערים בין אידיאלים למציאות (למשל, בזוגיות). אבל כאשר מדובר במערכת משמעות שנחשבת אלוהית יש פיתוי גדול לא לוותר ולדרוש תאימות מוחלטת בין האידיאל למציאות. כאן נכנסות תנועות משיחיות ופונדמנטליסטיות שונות, שפועלות על פי תפיסה שמנסה לסגור את הפער.
פונדמנטליזם אפוא מונע גם מהרצון לאותנטיות, לאמת, להתאמה בין לב לשכל לגוף. במובן הזה מדובר בתופעה מודרנית לגמרי (אברהם אבינו לא ביקש להיות אותנטי).
"מדינת הלכה מתחילה במנהיג רחב אופקים, כמו דוד המלך, שהוא גם איש מלחמה ושירה ותפילה. יש בה חזון של גאולה, של בית מקדש. של זהות אמיתית" אומר הר שלום בהמשך. הנה לנו הפיתרון: איש מלחמה ושירה ותפילה. ובעיקר: *זהות אמיתית*.

הר הבית וענף ציוני דתי חדש

haha3קטע קצר מתוך מסעו של יוסף רוסו, עורך עלון בית הכנסת 'עולם קטן', במעלה הר המוריה יחד עם המדריך ארנון סגל (מחר בבתי הכנסת).

שני דברים לשים אליהם לב:
– יראת הגאווה הלאומית שגוברת על יראת שמיים (רוסו מבקש מחילה מה' וזוקף את הגב);
– המקדש ייבנה בזמננו "אם נרצה", ולא "אם ירצה ה'".

אלה ההבדלים הקטנים האלה שבסופו של דבר מתגבשים לכדי ענף ציוני-דתי חדש.

מה עומד מאחורי קריאת 'במשפחה' לפלסטינים לא לרצוח חרדים

AmtjxQuL3Yqyo3hs3x3NrrIBPFBbz_n52t0OKwCWlIga-546x728__w475h633q80עיתון 'במשפחה' החרדי מפרסם היום קריאה לערבים, בערבית, שלא לרצוח חרדים מפני שהם לא עולים להר הבית. הקריאה מופיעה בטור של סגן העורך אריה ארליך, והיא, למען האמת, מזוויעה למדי. שהרי מכלל לאו יכול מי שרוצה לשמוע הן.

הרקע לדברים האלה הוא המספר הגדול יחסית של חרדים שנרצחו בפיגועים בחודשים האחרונים. קל מאוד לזהות אותם כיהודים, ולכן, ניתן להניח, הם הפכו למטרות מושכות עבור המחבלים.

אבל מעבר לזה, צריך לשאול האם ארליך או העיתון באמת חושבים שהקריאה הזאת תגיע ותשכנע מישהו בצד השני. מן הסתם הם יודעים שלא. לכן את הטור הזה צריך להבין כממלא שתי פונקציות:

ראשית, הטור הוא תיאודיציה, כלומר צידוק הדין. יש כאן הסבר לקוראים המבקשים להבין במה חטאו החרדים שהם נרצחים. ארליך אומר: לא אנחנו חטאנו, אלא הם, והם מביאים עלינו אסונות.

שנית, הטור אינו פנייה אל הפלסטינים, אלא פנייה אל הציונות הדתית דווקא, וכעוד דרך שבה חלקים מהחברה החרדית מנסים לבדל את עצמם. לאמור: אתם טועים, אתם חוטאים, אתם מביאים לאסונות – ואנחנו לא כמוכם.