ציונות דתית

מעט על הספר ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה’

Captureהספר המעניין הזה, ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה' (כרמל), יצא לפני כמה חודשים. נעם חדד, שזהו עיבוד של מחקר הדוקטורט שלו, מבקש לאתגר בו את התפיסה המובנת מאליה של הציונות הדתית כתנועה דתית ולאומית, כלומר, כציונות *דתית*. על פי חדד מדובר בתנועה לאומית בעיקרה.

חדד עומד, באופן נכון וחשוב לדעתי, על האופי המודרני של קטגוריות כ"דת" ו"לאום". שני מונחים אלה התפתחו במקביל להתגבשות המדינה הלאומית כישות פוליטית ובהקשר לצורך של מדינת הלאום להדיר את הדת למרחבים אישיים, כלומר לשמור על "הפרדת דת ממדינה" ומרחב ציבורי חילוני. מכיוון שתהליכים אלה צמחו מתוך הנצרות, הם גם מתאימים להגיון הפנימי שלה באופן טבעי, ונמצאים בחוסר התאמה אינהרנטי עם המסורת היהודית (שמעולם לא הפרידה בין המרחב הדתי הפרטי לציבורי, וגם לא בין חוקי "דת" לחוקי "מדינה").

מכיוון זה מגיע חדד לבחון את הציונות הדתית, וכאן, על פי מחקרו, הוא מגלה שמדובר בכלל בתנועה לאומית, ולא דתית. "הטענה המרכזית של ספר זה היא שאת הציונות הדתית לגווניה יש להבין [… כ]תופעה לאומית-מערבית-מודרנית." על פי חדד הציונות הדתית מתעניינת בעיקר במדינה, פחות בהלכה, כמעט שנמנעת מלעסוק בענייני דת ומדינה ומשקיעה את מרצה בסוגיות של התנחלות וריבונות על יו"ש. כפי שכותב חדד,

"האל, שבמסורת היהודית עמד מאז ומעולם במרכז התיאולוגיה, איבד את נוכחותו הדומיננטית במחשבה הציונית דתית, או לחילופין נתפס ככזה שבעצמו מקדש את המדינה ומציב אותה במעמד ראשון במעלה, ולמעשה נדחק מפניה. כל או כך, בתיאולוגיה הציונית דתית הלאומיות והמדינה הן התכלית העליונה, ולא האל."

לצורך עבודתו עבר חדד על אלפי טקסטים מעשרות השנים האחרונות, ממנשרים ישיבתיים ועד טורי דעה ב'הצופה', והוא מגיש לקורא מחקר עשיר ומפורט. הספר משיא תרומה לשדה, ובהחלט מומלץ לקריאה למתעניינים. עם זאת היה קשה לי להסכים לתמונה שהוא מצייר.

על פי חדד הציונות הדתית מתחילתה היתה תנועה לאומית בעיקרה, ואולי אפשר להתווכח עד כמה המזרחי היה מושקע בהלכה ועד כמה בציונות (נדמה לי שהיתה שם כוונה לחבר את שתי הישויות בלי לוותר על אף אחד מהן), אולם גם אם המזרחי לא הצטיין בלהט דתי, מה נעשה עם גוש אמונים? כלומר, חדד לא נותן מספיק מקום לדעתי לפריצה בשנות השבעים של הקוקיזם. על פי התיאולוגיה הקוקיסטית המדינה היא ביטוי של רצון אלוהי מפורש, וההתיישבות ביהודה ושומרון מימוש של תוכנית אלוהית משיחית. האם אין כאן נתינת מקום מרכזי לאל? אדרבה, הקוקיזם הוא דוגמא מובהקת לשיעבוד הלאומיות לצרכי הדת, ולא להפך.

חדד מתייחס למחקרים שתפסו כך את הקוקיזם (של גדעון ארן ואחרים), אולם מבטל אותם כמשתמשים בפרדיגמה מחקרית "מערבית-מודרנית" (למשל, השימוש במונח "פונדמנטליזם") ולא מתאימות מבחינה מתודולוגית. הוא מנסה להראות שגם במסגרת גוש אמונים הבכורה ניתנה ללאומיות ולריבונות ולא לאל ולהלכה, אבל נדמה לי שהוא לא מצליח. כך למשל, חדד מביא מאמרים מתוך 'הצופה' שהציגו את המתנחלים כ'אחר', כמי שמקבלים "חיבוק חם" מהממסד הציוני דתי אבל אינם חלק ממנו. זה נכון, אבל זה רק מפני ש'הצופה' נשלט אז בידי מזרוחניקים, ואילו בשטח הדור הצעיר כבר הלך וכבש לבבות וגבעות. במהרה הקונצנזוס הציוני דתי הפך לקוקניקי, והלאומיות נצבעה בצבעים של הלכה, של תיאולוגיה פוליטית ושל משיחיות.

בראיון ליאיר שלג ב'מקור ראשון' קובע חדד כי

הטיעונים ביחס לארץ הם טיעונים לאומיים־חילוניים: בעיות הביטחון, הקשר הלאומי שלנו לארץ וכדומה. למרות הרטוריקה הדתית, לא מתייחסים לארץ כאל מצווה דתית. לכן, גם עניין הריבונות על יו"ש חשוב כל־כך לציונות הדתית. כי ריבונות זה מושג לאומי־מדינתי. לאדם דתי לא אמורה להיות חשובה הריבונות, רק עצם החיים בארץ.

אבל ריבונות המדינה על השטחים חשובה לציונות הדתית הקוקיסטית מבחינה דתית מפני שלב התיאולוגיה הקוקיסטית הוא הכפפת הארץ לרצון האל ולשליטת האל, ואלו באים לדידם לידי ביטוי על ידי רצון עמו ושליטת עמו על ארצו – ולכל זה מטען משיחי מודגש.

ב'לנתיבות ישראל' כתב הרצי"ה כי

הגאולה האמיתית, המתגלה בשכלולה של הישיבה בארץ ותקומת ישראל בה, בהמשך התחדשות יישובה של הארץ עם התקבצות ששבי הגלויות לתוכה [… ב]שליטת ממשלתנו עליה, של התדבקות מהותנו הציבורית את קדושת ממשותה.

הלאומיות כאן מוכפפת לאינטרס הדתי, ולא להפך.

אמנם, הקוקיזם מת, ואיתו מתה הדתיות המתפרצת הזו. אני מסכים לחלוטין עם חדד שכיום הציונות הדתית היא תנועה לאומית בעיקרה. לבד מאשר במעגלי חרד"ל מצומצמים, עבודת השם אינה עומדת במרכז חייהם של הד"לים, וההלכה הפכה לאוסף של מנהגים ופולקלור, פעמים מעשירים, פעמים טורדניים. זו לא טענה חלוצית ולא רק חדד (או אני) טוענים אותה, אבל ספרו של חדד מביא עוד עדויות יפות לכך.

ואם נרחיב מבט להקשר הגלובלי, המעבר ללאומיות כמרכז החיים האידיאולוגים של הציונות הדתית הוא תהליך של חילון, והוא אינו מוגבל לה. גם תנועות דתיות אחרות, כמו ה-RSS בהודו והנצרות האוונגליסטית הלבנה בארה"ב עוברות תהליכים דומים. מסיבות שונות (אכתוב על זה מאמר כשיהיה בית ספר או בעוד כחמש שנים כשהילדים יצליחו להעסיק את עצמם), הלאום מחליף האל כמרכזן של תנועות כאלה, בתהליך שמחליש אותן מבחינה דתית אבל מחזק אותן לאומית, ומסכן את המסגרת הדמוקרטית במדינות בהן הוא מתרחש.

עם ישראל מחכה שתשתו כוס מים

מוטי קרפל הוא אינטלקטואל ותיק ומרכזי בציבור הציוני-דתי. בעל תשובה בעברו, ממקימי "מנהיגות יהודית" יחד עם משה פייגלין, קרפל היה לתקופה גם עורך מגזין 'נקודה' וכיום בעל טור במקור ראשון. גילוי נאות: מדי פעם אנחנו גם מנהלים פולמוסים בינינו, בדרך כלל להנאת והעשרת כל הצדדים.
.
קרפל נטוע ברגל אחת במשיחיות הקוקיסטית (עם מעט קבלה של הרב יצחק גינזבורג) וברגל שניה בפרוגרמה המדינית-תיאוקרטית של ההוגה הציוני-דתי המרתק שבתי בן דב. את הקצב וכיוון ההליכה נותן לו הפילוסוף הגרמני הדגול ג.ו.פ. הגל.
.
השילוב הזה, מחד, מציג חזון משיחי אימננטי: מדינת ישראל כהתגלמות הרצון האלוהי שדוחף לגאולה שלמה אשר תבוא על ידי עליית בני הציונות הדתית להנהגת המדינה. עם-ארץ-תורה תחת כיפה סרוגה אחת לגאולה שלמה ומלאה סלה. מאידך, הדיאלקטיקה ההגליאנית מאפשרת להסביר כל מפלה כניצחון-בהיחבא וכל עיקול בדרך כתרגיל מבריק והכרחי. שילוב מנצח.
.
ראו למשל את המאמר להלן מגליון מקור ראשון של יום שישי. על פי קרפל עם ישראל מחכה לציונות הדתית (אלא מה), אבל מי שאמור להנהיג את המפלגה של הציונות הדתית היא דווקא אישה חילונית. למה? על פי קרפל רק מי שבא "מהציבור הכללי" יכול "לשדר על אותו תדר". הבנתם? צריך את הציונות הדתית בהנהגה, רק שלא טוב שמישהו מהציונות הדתית יהיה בהנהגה.
.
עלי להזכיר כי עד לפני כמה חודשים, כלומר עד לתבוסה הקשה בבחירות, קרפל היה בטוח שנפתלי בנט הוא האיש שיחבר-יגשר בין הסרוגים לכלל ישראל וינהיג את המדינה לגאולה. הסתבר שהציבור הרלוונטי, הדתי והחילוני, העדיף משום מה להצביע ליכוד, כלומר למפלגה חילונית שמונהגת על ידי אתאיסט. עוד לפני כן קרפל היה כאמור בשותפות רעיונית ופוליטית עם משה פייגלין, שגם הוא פועל בהתאם לאותה תוכנית ומייחל ש"העם" יבין שהוא זה שאמור להנהיג אותו לגאולה.
.
הזמן עבר, "העם" עדיין לא התעורר וגילה את הניצוץ הסרוג בנפשו, ובעוד שפייגלין מחליף את המשיחיות בליברטריאניות בתקווה לסחוף אחריו את ההמונים, מחליף קרפל את בנט בשקד. אולי הפעם זה יצליח.
.
אבל מה כבר יכול להצליח כאן? נאמר שאיילת שקד אכן מביאה יותר מנדטים מכל ציוני-דתי במדינה, מבנט ועד הרברפי, ואפשר גם לזרוק פנימה את אפי איתם, דניאל הרשקוביץ, זבולון אורלב, זבולון המר, חנן פורת וזרח ורהפטיג. האין זה אומר את ההפך המוחלט מכותרת מאמרו של קרפל? האין זה אומר שעם ישראל לא מחכה לציונות הדתית, אלא שהציונות הדתית מחכה לעם ישראל, כלומר לאיזה חילונית שתבוא להציל אותם?
.
עם כל הכבוד לרב קוק ולשבתי בן דב, נראה שהציבור היהודי בישראל לא ממש מחכה למשיח סרוג כיפה. הן פייגלין והן בנט לא הצליחו אפילו לעבור את אחוז החסימה. ואם הדיאלקטיקה ההגליאנית ועורמת התבונה מכתירות עכשיו אישה חילונית בראש המפלגה של הציונות הדתית, אולי הגיע הזמן להיפרד מהקונספציה המשיחית הספציפית הזאת? נכון שתמיד אפשר להכניס עוד גלגל שמיים למערכת הכוכבים התלמאית, אבל אחרי הגלגל האלף ואחד ראוי לאדם שמעוניין בגילוי האמת לשנות פרדיגמה.
.
מנגד, על החילונים בישראל לגלות נדיבות וללכת לקראת הציונות הדתית בזרועות פשוטות. אם סרוגי הכיפה זקוקים לחילונים ככלל, או לחילונית אחת מסויימת, יש לברך אותם בנדיבות ולומר בכיף גדול חברים יקרים. העגלות ריקות, התינוקות נשבו, אבל אם אפשר לעזור ליהודים במצוקה, אז באמת אהלן וסהלן. והאמת והשלום והטיולים בשבת אהבו.
.
20190727_205812

על 'חזרה בלי תשובה' מאת מיכה גודמן

Captureמבול של ספרים על חילוניות הגיע אלינו עם בוא האביב, ואני מתכוון לכתוב על שניים מהם בקרוב בבלוג. 'חזרה בלי תשובה' של מיכה גודמן (הוצאת דביר) אינו בדיוק חלק מהמבול – הוא לא ספר חילוני, יותר דתל"שי. אבל הוא בהחלט ראוי להתייחסות, והנה היא לפניכם.
 
אתחיל בשורה התחתונה: לדעתי זה ספרו החשוב ביותר של מיכה גודמן. ב'חזרה בלי תשובה' גודמן עורך לפנינו שולחן שאינו רק אינטלקטואלי אלא חברתי, ומצליח לנסח (בדרכו הגודמנית ההיפר-רהוטה כמובן) אלטרנטיבות חיוניות לדפוסים מוכרים ולא פוריים של חילוניות ודתיות. גודמן כותב על החילוניות ועל האורתודוקסיה הישראלית, מנתח את פגמיהן ומציע דרכים להגשים את הדרכים האלה באופנים בריאים יותר. והוא עושה זאת היטב.
 
צורת המהלך בספר חשובה: הטיעונים שמעלה גודמן נשענים על ההיגיון הפנימי של הדרכים שהוא כותב עליהן. החילוניות מנותחת על פי הנחות המוצא שלה (אוטונומיה, סמכות התבונה, חשדנות כלפי המסורת והממסד הדתי וכו') ואילו האורתודוקסיה על פי שלה (סמכות המסורת, רצון לשמר זהות קולקטיבית עבור הדור הבא, פקפוק בהכרזות וערכים של "קידמה" וכו'). גודמן מצליח להציע אלטרנטיבות לתפיסות הרווחות בישראל באשר לשתי אלה מתוך המסגרות הספציפיות שלהן.
 
הספר פונה אל האנשים שבנתח הרחב והאמצעי של החברה היהודית בישראל. לא החרדים הקיצונים, שסגורים בעולם משלהם ומוותרים מראש על שיג ושיח עם המודרנה, ולא אל האתאיסטים הלוחמניים שרואים בכל רמז של מסורת מאובן של טמטום. הוא מזהה את הדילמות של אותו מרכז: מהצד החילוני, מחד רצון בזהות עמוקה והימנעות ממסגרת תרבותית דלילה, מאידך פחד מצמצום החירות על ידי המסורת. מהצד הדתי, מחד צרימות קשות בין המוסר והידע המודרני למוסר והידע המסורתי, מצד שני חוסר רצון לוותר על הזהות, על המשמעות ועל הבית.
 
במקרה הראשון גודמן מנסה להראות שהדיכוטומיה בין חירות והמשכיות היא כוזבת. אפשר להיות בקשר עם המסורת וליהנות מהחירות החילונית. הוא מציג דגמים של חילוניות אשר מקיימים קשר כזה, בין אם תרבותי (רוח העם במקום רוח הקודש), רוחני (דתיות אינדיבידואלית) או אף הלכתי (על פי דרכו של ביאליק).
 
באשר לאורתודוקסיה, גודמן מנסה להראות שאחיזה קפוצה במסורת היא עצמה אנטי-מסורתית, שההלכה תמיד היתה בתנועה ושתופעות חרד"ליות (וחרדיות) מסכנות את המסורת, לא ממשיכות אותה. הוא קורא לנצל את היות היהודים במדינה ישראל, מוגנים מאי פעם באשר לזהותם, על מנת לעדכן את המסורת ו"להוציא את היהדות מהגלות". דרך אחת לעשות זאת, לטענתו, היא למקם את המוסר מעל לפולחן. גודמן גם מציע לאמץ את הדגם ההלכתי הספרדי בו שוללים את הציווי "חדש אסור מן התורה" (הרב בן ציון עוזיאל) ומדגישים את גמישותה של ההלכה (הרב דוד חיים הלוי).
 
שתי ביקורות כבר פורסמו על הספר, של אריאל הורוביץ ב'מקור ראשון' ושל יותם פלדמן ב'הארץ'. לביקורת האחרונה לא אתייחס מפני שלדעתי היא פספסה את הספר, בלשון עדינה. הורוביץ מעלה כמה נקודות טובות, העיקרית שבהן שחלק גדול, אולי רוב הציבור היהודי בישראל, ממילא מסורתי. הוא לא זקוק לגודמן. זה נכון, אבל יש רבים שאינם, וגם מי שמצא דרך משלו יכול להשכר מניסוח חד שלה.
 
שנית, מה עם הציבור הציוני דתי? אצלו המסורתיות, כפי שכתב מזמן יאיר שלג, מוכחשת, ויש נטייה להקצנה מתוך אמונה שקיפאון ואדיקות יתר הן סממנים של דתיות "אמיתית". אנשים שלכל דבר ועניין אינם נאמנים למסגרת האורתודוקסית ממשיכים לעשות כאילו במקום להודות שזה לא בשבילם. גודמן מנסח לגיטימציה לאופציה שונה.
 
גודמן כותב תפוצ'יפס טקסטואלי. המשפטים קצרים, מהירים, פריכים. קשה להפסיק לקרוא אותו ומפתה לנשנש עוד ועוד. אפשר להבין את הפופולריות העצומה של ספריו. אמנם, זה בא על חשבון מרכיבי תזונה חיוניים ויש כאן גם שטחיות מסויימת. זה חלק מהדיל וצריך להכיר בכך. אבל התמורה גדולה: ספר מהנה ומספק שיכול לפנות להמונים, קול חשוב והצעות חיוניות שיכולים לצאת למרחב השוק ולהישמע.
 
כאמור, זהו ספרו החשוב ביותר של גודמן לדעתי. זה גם ספרו האישי ביותר, כפי שהוא כותב בעצמו. גודמן כותב בעצם על הדילמות שלו, על הקריעות שבנפשו בין מסורת וקידמה, בין דת לחילוניות. מה שמתקבל הוא כתב הגנה יפיפה על דרך אמצע (יש לו קטע עם הרמב"ם) שמצליחה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידה. כולי תקווה שיקראו את הספר לא פחות אנשים מאשר קראו את רבי המכר שלו בעבר.

ספר חדש על הציונות הדתית ובו מאמר שלי על נאו-חסידות

ספר חדש מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כולל שלל מאמרים על הציונות הדתית מאת חוקרים ואנשי הגות כמוטי ענברי, רות קלדרון, חנה קהת, ניסים לאון, שוקי פרידמן, אבינועם רוזנק, גילי זיוון ואליעזר שביד. הוא נערך על ידי יאיר שלג וכולל גם מאמר פרי עטי.

כותרת המאמר שלי היא "'הגיע הזמן לשים דגש על הנפש': ההתעוררות הנאו־חסידית בציונות הדתית ומשמעותה". הוא סוקר את חדירת הרוחות הנאו-חסידיות לתוך הציונות הדתית, את המאבק נגדן, ולבסוף את נצחונן המובהק. להלן קישור למאמר.

Capture

קל להבין איך המוח של הרב טאו פועל

תשמחו לדעת שהרב צבי טאו הוציא קונטרס חדש של דבריו הקדושים. בטקסט האמוני-תורני-השקפתי הוא יוצא נגד – חכו לזה – ההומוסקסואליות ועוטף את הכל בהתקפה על – התכוננו לשוק חייכם – "התרבות הפוסט-מודרנית", מילת הקסם שבלעדיה כנראה אי אפשר לכתוב מנשר רבני שמרני בזמן הזה. מסתורין גדול: הוא האם קיימת חשיבה אורתודוקסית בזמן הזה ללא הומואים ופוסטמודרניזם?

Capture

נראה שלא. אז שוב ילמד אותו כבוד תורתו שהעולם המערבי שוקע ושאל לנו לחקות את דרכי הגויים ("הצורה הלאומית החילונית הולכת ונחלשת, הולכת ומתנוונת, והרעיונות והתרבות מושפעים מהתרבות הכללית, מאמריקה ואירופה הגוססת"). ושוב הלהט"ב איכשהו מגלמים את יצר הרע הבינלאומי ולסמל של כל עוולה בעולם.
אממה? ייתכן שגם הרב טאו הרגיש שמערכות יחסים הומוסקסואליות כבר לא באמת מפחידות אף אחד, אפילו לא את צאן מרעיתו. לכן הוא ניסה להגביר את הווליום עד הסוף ולהפחיד בכל מחיר. על פי טאו
הם כבר הכשירו סטיות מין, ועכשיו הם עמלים על הכשרת עריות בתוך המשפחה – קשרים בין אמא ובן, אבא ובת או אח ואחות, וגם על משכב בהמה כבר מותר לדבר
עכשיו אני לא יודע באילו מעגלי פרינג' רדיקלים מסתובב הרב ו/או מה מאכילים אותו עוזריו, אבל אין שום מגמה ושום תופעה, לא "פוסטמודרנית" ולא אחרת, שבמסגרתה מדברים על גילוי עריות או משכב בהמה כמשהו שיש להכשיר. יתרה מכך, העובדה שהוא מאמין שזה נכון מסגירה לא רק ריחוף בהיכלות העליונים אלא חוסר הבנה מוחלט ברוח הזמן ובהגיון הפנימי שמנחה את הפרוגרסיבים העכשוויים.
.
שהרי ההגיון המוסרי הנוכחי קשור באופן מהותי לאוטונומיה של הפרט ולמימושו העצמי, ושני אלה דורשים רפלקסיה ויכולת בחירה. שני גברים שהופכים לבני זוג מקבלים את ברכתנו מפני שברור לנו – ורק אם ברור לנו – ששניהם מעוניינים בכך מתוך בחירה חופשית ורצון אמיתי. מי שזועק בזמן הזה על כל רמז להטרדה ולכפייה מינית בתנועת #metoo לא יעלה על דעתו להכשיר יחסי מין בין מבוגר לילד, גם לא בין אדם לבעל חיים.
.
טאו מפגין כאן חוסר הבנה בסיסי, ושמא יכולת מוגבלת בכלל לתפוס עמדה מוסרית ששונה משלו. הוא מורגל שהמוסר נגזר בהתאם לציוויים קבועים (עבורו: חוק אלוהי) וללא קשר למצבו הסובייקטיבי של האדם. דף ההוראות שלו במקרה דנן הוא ויקרא י"ח, שם מנויים כל האיסורים האלה ברשימה אחת. אפשר להבין בקלות איך המוח של הרב פועל: הוא פשוט מניח שאם החילוניות המנוונת הכשירה פרט אחד מהרשימה ודאי ימשיכו לפי הסדר ויכשירו אחרים. הוא לא מסוגל לצאת מתפיסת העולם שלו ובוודאי שלא יכול להבין תפיסה מוסרית אחרת.
.
וחוסר ההבנה המוסרי ממשיך לחוסר הבנה חברתי. טאו לא מסוגל להבין את החברה המערבית בזמן הזה ואת קבלתה את ההומוסקסואליות, אבל במקום לנסות הוא ממציא תיאוריה שתסביר לו למה כולם, מבחינתו, השתגעו:
יש כאן ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית. ניסיון זה נעשה על ידי אנשים בעלי 'צווארון לבן', שנמצאים מאחורי הקלעים.
כנראה שאי אפשר בלי איזו תיאוריית קונספירציה מפגרת. וזה המנהיג הרוחני של החרד"ל בעת הזאת.

בבחירות לקו בארבע מכות. הציונות הדתית

ראשית, באופן הכי פשוט, כוחה המסומן פוליטית ירד משמונה לחמישה מנדטים, שישה אם נוסיף את אלי בן דהן שנכנס עם הליכוד. בכל מקרה מדובר בצמצום.
 
נכון, הציונות הדתית מיוצגת הן בליכוד והן בכחול-לבן, אבל רק כנספח, ורק בתפקידי-משנה. נכון, מטרת העל של המפלגה המגזרית – תקציבים לכל מני יוזמות ופרוייקטים, בישראל ובשטחים – תושג. אבל שוב, אם כל מה שרצינו זה להיות על תקן משגיח-הכשרות/השנורר הלאומי היינו יכולים להיות חרדים או להישאר מזרוחניקים.
 
שנית, המפלגה המגזרית עברה לידי החרד"ל. החרדים הלאומיים, בין 10% ל-15% מהציונות הדתית וכאחוז בודד מהאוכלוסייה היהודית בישראל שולטים כרגע על המסגרת הפוליטית של הציונות הדתית כולה. הרב פרץ וסמוטריץ' שניהם חרד"ל כתום עמוק, גם אם מסוגים מעט שונים.
 
זה אומר שתפיסת עולמם אינה תומכת באינטגרציה עם החברה הכללית (ואף לא עם אורתודוקסים שונים מהם) ולא באימוץ של רעיונות וערכים מודרניים. הם יחשדו בהומניזם, פמיניזם, ליברליזם וגם הדמוקרטיה עבורם היא על תנאי. בכך, ובאדיקות ההלכתית שלהם, הם שונים מאוד מרוב הציונות הדתית.
 
זה אומר שלרוב הציונות הדתית אין ייצוג במסגרת הפוליטית המובהקת שאמורה לייצג אותם. אם יאיר לפיד היה משכיל לשמור על נכסים ותיקים וחדשים כמו עליזה לביא, תהלה פרידמן ומשה קינלי טור-פז במקומות ריאלים הם היו יכולים עכשיו להיכנס לנישה הזאת באופן טבעי. במצה הנוכחי יש רק את אלעזר שטרן. אמנם, צביקה האוזר ויועז הנדל כבר צייצו בטוויטר שהם ייצגו את הסרוגים הנורמלים. קשה לי להאמין אבל נראה.
 
כל זה אומר שיש ציבור גדול וחשוב שאין לו בעצם נציגים בכנסת. וזה אומר שמערכת היחסים בין החרד"ל לשאר הציונות הדתית נכנסת לשלב חדש, של תלות חד-צדדית. זה לא יכול להיגמר טוב.
 
שלישית, בבחירות האלה הנראטיב הקוקיסטי הידוע על פיו הציונות הדתית (שמאמינה) תחליף את הציונות החילונית (שהתעייפה), קיבל סטירה לפנים (עקיבא ביגמן כתב על זה היטב אצלו בפייס).
 
הרי מה היה לנו שם? סיפור מרגש על סרוגי-כיפה שנחלצים להרים את סוכת דוד (מדינת ישראל) הנפולה בדיוק כשזו מאבדת תקווה וכוח. הם, השואבים את כוחם וצדקת דרכם לא מזכויות היסטוריות (בן גוריון) או ממשפט העמים (הרצל) אלא מהבטחה אלוקית, הם אלה שיביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת, כלומר אל הגאולה השלמה.
 
אמנם, לצורך כך צריך שהעם יבין שהם מושיעיו. אין בעיה, מסביר הרב קוק, ברגע האמת יתעורר הניצוץ החבוי בתוככי כל יהודי ויאשר שהוא והיא אכן מאוד מעוניינים שסרוגי-הכיפה הצדיקים ינהיגו אותו. מאז שנות השבעים ממתינים אפוא ציונים-דתיים שההנהגה החילונית תשקע ושהם יחליפו אותה.
 
אעפס זה לא קרה. בינתיים הקוקיזם כמסגרת אידיאולוגית חיה כבר מזמן מת, אבל את אותה הנחה של החלפת הנהגה היה אפשר למצוא במובלע אצל נפתלי בנט ובמוצהר אצל משה פייגלין. האחרון הרי קיווה שאותו ניצוץ יהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד. ובנט פשוט רכב על התקווה הזאת בקרב מעגלים שונים בציבור הדתי לאומי.
 
אבל הניצוץ מסרב להתעורר. ולא רק אצל כל העם, אלא אפילו אצל מספיק מצביעים כדי להעביר את שני הנ"ל מעל אחוז החסימה! עם ישראל אמר לא רבתי להנהגה ציונית דתית ואף לשאיפת הנהגה ציונית דתית. מסתבר שלגמרי רוצים חילונים עייפים ולא דתיים חדורי אמונה. אמנם פייגלין עדיין דבק בקונספציה והכריז ש"ילדנו תודעה חדשה אצל דור שלם", אבל האמת היא שאני לא זוכר דחייה כל כך ברורה של הנראטיב הקוקיסטי הזה, ריסוק כל כך מובהק של היומרה הריקה והמתנשאת הזאת.
 
ורביעית ואחרונה, כמובן, הזיהום הכהניסטי. את הבלוק הטכני בינתיים לא מפרקים, והגזענות הכהניסטית כבר מחלחלת לורידים. עוד רגע וישכחו שאי פעם היה הבדל בין הרב קוק לרב כהנא. רציתם עוד מעיכה קטנה של מורשת הרב קוק? קיבלתם.
Capture

התמונה מויקיפדיה

הציונות הדתית שוברת טאבו

לכל קהילה יש גבולות. גבולות אתניים, גבולות כלכליים, גבולות דתיים, גבולות מוסריים. הגבולות למעשה הם אלה שמגדירים מהי קהילה ספציפית. הגבולות החזקים ביותר הם אלה שפריצתם היא טאבו. הטאבו הוא מעשה כל כך חמור שכדי להימנע מלעשותו יש, בתנאים מסויימים, למות. במסורת היהודית קוראים לזה "יהרג ובל יעבור". עבודת אלילים, גילוי עריות, שפיכות דמים. שני האחרונים מוכרים מכל חברה בעולם. הראשון הפך לטאבו ספציפי למסורת הזאת, ועבר ממנה הלאה למסורות אחרות.
 
בתקופה שלנו גזענות היא טאבו. זה לא שאנחנו חושבים ש"לא ראוי להיות גזענים". הרבה מעבר לזה: אנחנו חושבים שגזענות – בשפה מסורתית – היא תועבה. שגזענות היא חטא שיש להימנע ממנו בכל מחיר. אין כאן מסתורין גדול: אחרי התוצאות שהביאו תורות גזע באירופה ובארה"ב במאות השנים האחרונות ברור למה החברה שלנו דוחה גזענות בשאט נפש. אנחנו לא רוצים לחזור לזמן שאנשים שועבדו או נרצחו רק בגלל מוצאם האתני.
 
גם המוסדות המשפטיים והדמוקרטיים שלנו מבוססים על הקביעה האפריורית שכל בני האדם נולדו שווים. הגזענות היא ערעור כל העולם המערבי המודרני. השוויון בין בני האדם הוא אחד מיסודות עולם הערכים שלנו, והוא מופיע במסמכים מכוננים, מהכרזת העצמאות האמריקאית ועד מגילת העצמאות הישראלית.
 
העובר על טאבו נמצא בבעיה. בשפה מסורתית, נדבקה בו טומאה. הוא מצורע. יש להרחיקו מהמחנה. הוא או היא יוכלו לחזור רק אחרי שיקיימו טקס כלשהו שיכפר עליהם או יטהר אותם. עד אז הם טמאים. לא רק זה, אלא כל מי שבא איתם במגע טמא. כי טומאה היא מהות מדבקת. מי שטמא מדביק את כל סביבתו.
 
אם להמשיך את הכיוון הזה (שהציע ג'ונתן היידט במאמר לפני שנה וחצי), ניתן מכאן להבין את ההתעקשות של השבועות האחרונים על שימוש במונח "בלוק טכני" בנוגע לאיחוד הבית היהודי והאיחוד הלאומי עם עוצמה יהודית. לאמור: אנחנו לא באמת נוגעים בהם. אנחנו רק עוזרים להם קצת, כדי שהם יעזרו אחר כך לנו קצת. אבל הכל רק בכאילו. לכן אנחנו לא מקבלים את טומאתם, טומאת הגזענים הכהניסטים. הולכים עם ומרגישים בלי.
 
האנשים שחשבו על הקונץ-פטנט הפורמליסטי הזה דווקא מבינים דבר או שניים בהלכות טומאה, אבל לא השכילו לדעת שאין דבר כזה חצי שיתוף-פעולה, והציבור הרחב לא ממש מבין למה יש דברים שמותר "בשינוי". מי שרץ עם כהניסטים סופג את טומאתם. והמפלגה הציונית-דתית היא כיום טמאה בטומאת הגזענות.
 
ומי שמארגן את הריצה עם הכהניסטים גם הוא נדבק בטומאתם. נתניהו היום טמא בטומאת הגזענות. כך אפשר להבין את הודעת הגינוי הנדירה מאייפאק. הארגון, כמו ארגונים אחרים, מותח את הגבול בגזענות בוטה. זה טאבו. ואנשיו גם ידעו שאם לא יגנו את המעשה גם בהם תידבק טומאת הגזענות. לא היתה להם ברירה.
 
התגובות עד כה בציבור הציוני-דתי מאכזבות. לבד מבודדים – הרבנים אמנון בזק, משה ליכטנשטיין, והרב בני לאו, עמית קולא, מנכ"ל בני עקיבא לשעבר דני הירשברג – כולם בוחרים לשתוק ולהיטמא, או אף לתמוך בגלוי בהפצת הטומאה (דרוקמן, יצחק לוי). דמויות אחרות, כמו העיתונאית יפעת ארליך, שיש לה כנראה יותר אומץ ציבורי ומצפון מאשר כל רבני 'צהר' יחדיו, מצליחות לסמן ניצוצות של אור בתוך החשכה. הרוב מתגלים כחלשי אופי.
 
המסקנה היא פשוטה: גזענות אינה טאבו עבורם. וזה לא שלאנשים האלה אין טאבו. חילול שבת, בעילת נידה, אכילת שרצים, נישואים עם לא-יהודים, שוויון זכויות ללהט"ב – כל אלה מהווים שדות מאיימים מאוד של טאבו עבורם, והם לא היו חולמים לרוץ, לא בבלוק טכני ולא במגדל תיאורטי, עם מפלגה שמקדמת אותם. אבל גזענות, מסתבר, אינה טאבו. ערך השוויון המהותי בין כל בני האדם, שהוא אחד הבסיסים של המסורת היהודית כולה ("צלם אלוהים"), אינו בעולם הערכים שלהם. הפחד מטומאת הגזענות אינו גדול. חלקם, אפשר לשער, אף מעוניינים להתפלש בה.
 
חלקים גדולים מהציבור בישראל (כמובן לא כולם) רואים מול עיניהם איך בציונות הדתית נדבקת טומאה. מהיום והלאה הבית היהודי תישא את טומאת הכהניזם. לא מן הנמנע שבעתיד מינוי שר חינוך חובש כיפה סרוגה יתקל ברתיעה גדולה מאי פעם. כיצד ניתן למי שמשלים עם כהניזם לחנך את ילדינו? חובשי כיפה ייחשדו בכל מקום בהעלמת עין מגזענות, ותוכחות מכיוון רבנים סרוגים לא ילקחו ברצינות – הרי הם עצמם לא מוסריים. ובפינויי ההתנחלויות שיגיעו? האדישות היחסית מתקופת הריסת גוש קטיף תהיה אמא תרזה לעומת חוסר האמפתיה ואף השמחה לאיד. ניקוי המצפון הסיטונאי של הציבור החילוני ("למה שנרחם עליהם? הרי הם גזענים") יהיה חריף ואכזרי.
 
אבל דיה לצרה בשעתה. כרגע הציונות הדתית מתגלה במלוא קטנותה. כמי שרואה עצמו בשוליים הרחבים של הציבור הזה וכמי שרוב רובה של ממשפחתו המורחבת שייך לציבור הזה, לי אישית, כבר כתבתי, זה שובר את הלב. אבל אין מנוס מהמסקנה שנפשם של רבים רבים בציבור הזה הושחתה.
 
כפי שכתב יאיר שלג, אף הוא בן לציבור הזה, בשישי ב'מקור ראשון',
כל זה קורה, כי בתהליך ארוך הפך הערך של ארץ ישראל […] למעין פֶטיש שמצדיק פגיעה בכל ערך אחר. […] במבט של 52 שנים ממעוף הציפור, נראה שדווקא לא כהנא צדק, אלא ליבוביץ צדק. השליטה ביו"ש אכן מפוררת את חישוקי החברה הישראלית, וכנראה גם את עצם יכולתה להתקיים כמדינה יהודית, או דמוקרטית.
 
בדיוק כך.
איחוד מפלגות הימין

עכשיו בחנויות: דיסטופיה יהודית

Captureהספר הזה, מדינה כהלכה, שיצא לפני כמה חודשים (הוצאת מגיד – הגות יהודית), מנסה לתת "תמונה רחבה של המשטר הרצוי על פי התורה", ומצליח לתת תמונה זוועתית למדי. הרב עדו רכניץ, שכתב אותו (וקיבל הסכמות מהרבנים אריאל, רימון וגיסר), הוא בעל תואר שני במדעי המדינה, ומנסה אכן להתמודד עם, כמו שאומרים, "אתגרי" המדינה המודרנית, אבל, לפחות בסוגיות מפתח, הוא נכשל.
 
אומר מיד: לא קראתי את כל הספר. קראתי את החלקים שעניינו אותי, שהם לדעתי המהותיים, אלה העוסקים באופי המשטר, ואם יש משהו שסותר את מה שכתוב שם בחלקים האחרים, אשמח לתקן את טעותי. אם כי קשה לי להאמין שיש. רכניץ ברור למדי, ישיר מאוד, וקל לראות שהוא חוזר אחת לאחת על הטעויות של האידיאולוגיות הטוטליטריות של המאה העשרים.
 
הנה למשל: "המשטר הרצוי לעם שרמתו המוסרית גבוהה הוא משטר דמוקרטי בעיקרו. לצדו מלוכה שסמכויותיה מוגבלות מאוד". לכאורה, נהדר, משטר דמוקרטי ("בעיקרו"), אלא שגם אם זה המצב (וזה לא, ראו להלן), מדובר בבונוס שמקבל רק עם שרמתו המוסרית גבוהה. מהי רמה מוסרית גבוהה? התורה תקבע. ומי יקבע האם העם מגשים רמה מוסרית גבוהה? אני משער שפוסקי הלכה למיניהם. אבל כל זה מיותר, שהרי התניית דמוקרטיה ברמה מוסרית כלשהי של אזרחים לא שונה מהתנייתה בהפיכתם של ההמונים לפרולטריון משוחרר ובלתי-מנוכר. במילים אחרות, מדובר בהנחת היסודות לרודנות אוליגרכית של מומחים היודעים (הלכתית או "מדעית") מתי העם "ראוי" להחליט על עצמו בעצמו.
 
אבל אל דאגה, בכל מקרה לא מדובר באמת על דמוקרטיה. על פי ריכניץ "בהיעדר צאצא ידוע מבית דוד המשטר הראוי על פי ההלכה הוא תיאונומיה חוקתית דמוקרטית בדגם ההשלמה." תיאונומיה = משטר החוק הדתי. ואכן, רכניץ מסביר כי אמנם "סמכות ההכרעה של הציבור מבוססת על הכרעות דמוקרטיות", אבל "סמכות זאת קיימת כל עוד היא כפופה לקוי המתאר של החקיקה שנקבעו בדין הדתי." כלומר האזרחים יכולים להחליט על הכל, חוץ מעל הדברים שמוגבלים על ידי ההלכה. באמת תודה רבה. איך היה אומר בצלאל סמוטריץ'? יש כאן איזה גירעון במובהקות הדמוקרטית.
 
אבל לא רק דמוקרטיה אין כאן ממש. גם לא שוויון. רכניץ מודה במה שברור: אין שוויון בהלכה (האורתודוקסית, במצבה הנוכחי) בין המינים, ולא בין יהודים לאלה שאינם. במדינה שהוא מתאר נשים תופלנה לרעה (למשל, בדיני ירושה), שלא לדבר על לא-יהודים (שלא יצילו את חייהם בשבת, אלא אם יסברו שזה יסכן יהודים), ואני מפחד לחשוב מה יקרה ללהט"בים. בקיצור, ברוכים הבאים לחברה פטריארכלית, מעמדית וגזענית.
 
אבל לא רק דמוקרטיה ושוויון אין כאן ממש. אין גם חירות. פשוט: כפיה דתית היא חלק אינטגרלי ולגיטימי לגמרי מהסיפור. אמנם, יש גם חדשות טובות: ריכניץ מצליח להגיע למסקנה שלא תהיינה רשתות הלשנה מקיפות ושאנשים יורשו לחטוא בפרטיות ביתם. מנגד, "משעה שמעשה העבירה בוצע בפומבי, מאחר שיש בו כדי להשפיע לרעה על אחרים, אין מקום לסובלנות או לבחירה חופשית." כיף.
 
כשאני קורא את הדברים האלה אני שואל את עצמי: בשביל מה נכתב הספר הזה? מה הטעם לשרטט תמונת בלהות שכזאת? אם זה שעשוע אינטלקטואלי גרידא, חבל שלא נכתב כך. אם לא, מה הועילו חכמים בתקנתם אם ברור לכל בר דעת שכל מדינת עולם שלישי חצי-דמוקרטית עדיפה על הדיסטופיה היהודית הזאת? מי חשב שליצור פוחלץ מבהיל של המסורת היהודית הוא רעיון מוצלח?
 
ואני לא יודע מה גרוע יותר, שאדם שכותב ספר כזה לא מנסה בכל כוחותיו להציג תמונה אחרת, להשתמש בכל תירוץ הלכתי כדי להסביר שהרודנות הזאת לא אמורה להתמשש, או שאם הוא לא מצליח, ואכן מנסח אותה בפירוט, לא כותב איזו אחרית דבר של התנצלות וקינה על התמונה העגומה שהוא פרש בפנינו.
 
אבל מעבר לזה, נדמה לי שנחשף כאן חוסר הבנה מהותי באשר למצב האנושי בזמן הזה. מי שלא מבין שללא שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חופשי וחופש דת ומצפון אי אפשר לכונן כיום חברה מתוקנת (ויש שיאמרו, גם משגשגת) כנראה פספס את מה שהתרחש בעולם בשלוש מאות השנים האחרונות. או שמא מבקשים מהקורא את הספר לערוך תרגיל בהשהיית אמון, כמו בכניסה לקולנוע, על מנת לדמיין מציאות בלתי אפשרית? מציאות שבה לאנשים לא אכפת שכופים עליהם לשמור שבת ולנשים לא אכפת שהן נחשבות סוג ב'? מי מאמין שזה סביר?
 
מי שלא מבין שכפייה דתית היא גם עוול וגם איוולת, גם מנוגדת למוסר וגם מנוגדת לרצון האל, חי כנראה בעולם מקביל, מוזר, שבו דת כפויה היא ערך ושבו מה ששנוא עליו אין לו בעיה לעשות לחברו. הספר הזה מתאר עולם שכזה.

על ספרו החדש של יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism

התפרסמה ביקורת קצרצרה שכתבתי ב-Religious Studies Review על ספר חדש של פרופ' יעקב ידגר, חוקר שאני מאוד אוהב את כתיבתו ושכתב כמה חיבורים מאירי עיניים על היהדות המסורתית. בספר הזה, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism, הוא מטפל בתנועה הציונית ובחילון היהדות שהיא תיווכה.
 
כפי שאני כותב, הוא מצטרף כאן לז'אנר חדש שמתבסס בשנים האחרונות, והוא כתיבה על הכניסה של היהדות למודרנה תוך התאמתה למודל המודרני-חילוני-פרוטסטנטי של המערב (גם אני עצמי כותב ספר שעוסק בזה), והוא עושה זאת היטב.
 
אתם יכולים לקרוא בטקסט את העיקר. ידגר עומד על ה"אמביוולנטיות", כלשונו, של התנועה הציונית כלפי המסורת, מחד דוחה את ביטוייה שלתפיסתה הם "דתיים", מאידך משתמשת בה ומבקשת לבסס עליה לאומיות "חילונית". התוצאה היא יצור כלאיים המלא בסתירות פנימיות (אם כי יש לומר שרבים וטובים חיו עם סתירות פנימיות עד שיבה טובה).
 
ידגר מבכר את היהדות המסורתית, ונותן קייס טוב ליתרונותיה, אם כי תוך כדי כך הוא רואה לנכון לא רק לפרק את הציונות החילונית אלא לקבוע משום מה שהציונות-הדתית לא ממש קשורה למסורת שכן היא "ממציאה מחדש" את משמעות המסורת היהודית ככלי בשירותה של מדינת הלאום. אני הראשון להודות שיש בזה אמת, אולם למה לקבוע שזה לא ביטוי אותנטי של המסורת היהודית בעידן הנוכחי? (בכלל, נדמה לי שהתחרות על הזרם הנאמן ביותר למה שהיה בעבר אינה אמורה להיות עיסוקו של החוקר.)
 
כל זה לא גורע מאיכותו ותרומתו של הספר, שכאמור בטקסט, בהחלט מומלץ. הבנתו של ידגר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה יכולה לעזור לנו להבין, למשל, מדוע לא רק קשיים קואליציוניים עומדים בדרכה של ממשלת ישראל (הציונית חילונית, עם או בלי סיוגיי מירכאות כפולות) לשנות אותו. אם הסטטוס קוו הינו "כלי מרכזי של התיאופוליטיקה של הריבונות הציונית", כלומר אחת הדרכים בהן היא מגדירה את עצמה, ודאי שלא כדאי לפרק אותו, , לפחות לא רשמית, גם כשהתנאים בשטח כבר מזמן השתנו. עיינו ערך מרכולים או כדורגל בשבת, נישואים אזרחיים וכמובן, כמובן, גיור.
Capture1

הרב חיים נבון והכיבוש הנאו-ליברלי של הציונות הדתית

Captureמאמר קצר שמכה כברק. חנה פנחסי משווה בין המאמר של הרב חיים נבון "על אחווה ואחריות: מבט יהודי על השוק החופשי" מהגיליון האחרון של השילוח – כתב עת ישראלי להגות ומדיניות – Hashiloach, עם מאמר אחר, שנבון עצמו כתב לפני 15 שנה תחת הכותרת "לשאלת תפישתה הכלכלית של התורה". מסתבר שלפני לא יותר מדי זמן נבון החזיק בתפיסות סוציאליסטיות למדי.
אז נבון כתב כי "ההלכה מגבילה את התחרות, כדי לתקן את תוצאותיה, ולהגן על החלשים יותר, שאינם מסוגלים להצליח בתחרות חופשית"
ועוד כתב: "בשוק חופשי אנשים אמנם נותנים צדקה, אך התנהלותם בתחום הכלכלי היא אנוכית במוצהר […] זו אינה דרכה של תורת ה'".
כיום נבון עובד בקרן תקווה ישראל, אולי השופר המרכזי (בוודאי העשיר ביותר) של עמדות שמרניות חברתית וליברליות כלכלית בישראל, ובעצמו מהווה את אחד הקולות הבולטים של הציונות הדתית הרפובליקאית. איך שכוחות השוק עובדים, בחיי.
שתי נקודות עולות מתוך כך:
1. ראשית, זוהי ראיה מרהיבה לשינוי הקיצוני שהתחולל בקרב האליטה האינטלקטואלית והפוליטית של הציונות הדתית בעשור האחרון. מתנועה בעלת קו סוציאל-דמוקרטי מובהק היא הפכה לחזית הנאו-ליברליזם, שלא לומר ליברטריאניזם. זה כשלעצמו מראה עד כמה מדובר באופנה, ולא בתפיסה מבוססת.
2. השימוש הבומבסטי, שבדיעבד מתגלה כמופקר, בהכרזות כמו מה ש"ההלכה" מצווה והקביעות באשר ל"דרכה של תורת ה'" צריך להזכיר לנו שכל שימוש של רב במונחים האלה צריך להילקח במידה של ספקנות בריאה וחצי חיוך. 15 שנה וכבר ההלכה השתנתה, ודרכה של תורה הפכה לרחוב מילטון פרידמן. כי למה לא.