הרב טאו מוריד פקודות על ציבור שלא מקשיב

במחקרים על הציבור הציוני-דתי מדובר רבות על הפער ההולך ומתרחב בין הרבנים לציבור. הציונות הדתית מתחילתה לא ראתה ברבנים מנהיגי ציבור ולא טיפחה תרבות של שאלות רב על כל עניין, קטן ואף גדול.

פרופ' דב שוורץ, למשל, כותב כיצד הסמכות הרבנית, שהיתה לה עדנה מסויימת בשנות השבעים עם עלייתו של גוש אמונים ומנהיגותו של הרב צבי יהודה קוק, נדחקה שוב לשוליים משלהי שנות השמונים, וכיום נמצאת בשפל חסר תקדים. אפילו ב"ענייני ארץ ישראל" הרבנים הם רק עוד קול, לא הקול המרכזי, ודאי לא הבלעדי. מספיק להיזכר בהוראות לסרב פקודה בפינוי של גוש קטיף (לא פחות מהרב אברהם שפירא קבע שיש לסרב פקודה) ובהיענות האפסית להן.

עכשיו מגיע הרב ישראל צבי טאו, ומכריז, ממקום מושבו המנותק בליבת הכור הסטרילית של ישיבת הר המור, שיש "לצאת לרחובות" ולהנהיג "מרד אזרחי" (כך ממש אמר) וסירוב פקודה המוני לשילוב נשים בצה"ל. הרשו לי להגיב בעדינות ולומר פחחח. הרי לפקוד על הנשים שלא להתגייס הם מנסים כבר שנים, וכבר שנים נכשלים. מספר המתגייסות הדתיות רק עולה. אז סירוב פקודה של הגברים? מרד אזרחי? אוי, באמת.

אבל צריך לשים לב: החרד"ל נמצאים כרגע בנקודת משבר. הם מבינים, או בקרוב מאוד יבינו, שאין להם את ההשפעה שהם חשבו שיש להם, שההמונים לא איתם כפי שהניחו, ושגם תלמידיהם לא נשמעים להם. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו. לכל הפחות אנחנו צפויים לעוד כמה התפרצויות כמו של הרב לוינשטיין, אבל זה כמובן לא ייגמר בכך.

(הצילום מתוך חשיפת דבריו של הרב טאו בכתבה של יאיר שרקי אתמול בחדשות 2)

הגבר החרד"לי – קווים לדמותו

הסיפור הזה מצריך מחקר רציני יותר, אבל הנה חיבור מהיר של כמה נקודות שעולות מתוך דרשת הדאחקות-על-חשבון-חיילות של הרב לוינשטיין.

 

1. פטריארכליות

זאת כמובן נקודה מרכזית, אבל לא לטעות: זה לא רק הבוז לנשים, ההתייחסות אליהן כחפץ, כסחורה, הדירוג שלהן על פי מידת חשקתם של גברים בהן, הדיבור עליהן כיצורים חסרי רצון עצמי, חסרי בינה. זה גם לא רק הרצון לשמור על נשים כנשים, כלומר על הנשיות שלהן (על פי הגדרתו של לוינשטיין כמובן – נשים בקרקל אינן נשים וכו'). זה בעיקר הרצון לשמר גברים כגברים, כלומר כאמיצים, כלוחמים, כעליונים.

 

הסכנה שרואה הרב לוינשטיין היא הפיכתן של נשים ל"גבריות" יותר, הן במובן שהן תהיינה לוחמות, והן במובן שהן תהיינה שוות. לזה הוא לא מוכן להסכים. מזה, ולא מחילונן של אותן נשים דתיות, הוא מפחד. בזה הוא נלחם.

 

יש הרבה עיסוק בגבריות בישיבות הקו, והגבריות הזאת היא תמיד קלישאתית: גבורה, עוצמה, קשיחות, רצינות חמורת סבר. חישבו על מסעות הקמפינג בקורסי "טיפולי ההמרה". גבר = איש המרלבורו. לכן גם גסות הרוח, שמתקשרת עבורם לגבריות ואומץ. ישיבות הקו הן אחד מהמעוזים האחרונים בישראל של פטריארכליות מוצהרת, מיליטנטית, לא מתנצלת.

 

2. חרדה

כשאתה לוחם במעוז מול כוחות רבים הרבה יותר, אתה מפחד. ויגאל לוינשטיין מפחד. הוא יודע שהוא מפסיד בקרב מול הפמיניזם ומול קבלת הלהט"ב. והוא לגמרי חסר אונים, כי אין לו שום דבר להציע שיכול לתת מענה לכוחות האלה. אין לו שום דבר שיכול לשכנע את תלמידיו למה עליהם לדחות את הדרישות לשוויון, לסובלנות, לאוטונומיה אישית. ההנחות האלה טבועות בנו, כאנשים מודרניים, מלידתנו. אלה, אפשר לומר, האפליקציות שמגיעות עם הסמארטפון. להוריד אותן זה סיפור שהוא הרבה מעבר לכוחו של לוינשטיין. והוא יודע את זה. ולכן הוא בחרדה איומה.

 

3. הקרבה עצמית

בקרב מול הוכחות העדיפים עליו, הרב לוינשטיין מוכן להקריב את עצמו. כמו תלמידו (ובעלה הקודם של אשתו) רועי קליין. כפי שכתבה היטב יעל משאלי, לוינשטיין מוכן לקפוץ על הרימון. הוא טינף "מול כולם" על ההומואים (זכרו: לא רק "סוטים", אלא "זבל שבזבלים") ועכשיו על נשים. אין כאן רק מסירות נפש של אדם דתי, "קידוש שם שמיים" (אוי לאוזניים) של יהודי. יש כאן הפגנת אומץ של גבר-גבר.

 

לפני כמה שנים הוקלט הרב יוסף קלנר, עוד אחד מראשי ישיבות הקו, מדבר על המכתב שרבני הקו (טאו, וישליצקי, גם אבינר ועוד) שלחו למשה קצב, אז עדיין לא אנס מורשע, בו הם מעודדים אותו ("חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת"). קלנר טען שכותבי המכתב הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד […] זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים."

 

שימו לב לקישור גבריות = אומץ = אמירת דברים שנויים במחלוקת = הקרבה עצמית.

 

אגב קלנר גם אמר באותה שיחה שעם ישראל הוא "משוגע" ו"דפוק". אז הנה גם הקישור שלנו לגסות רוח. נותר לבדוק רק כמה מהתכונות התרומיות האלה דבקות בחיילים שיוצאים ממכינת עלי.

על האגף לתודעה יהודית – מאמר דעה שלי היום בידיעות

גיוס נשים – בית הלל נגד הרבנות

רבני ורבניות ארגון בית הלל הוציאו נייר עמדה בו הם קובעים שאין איסור הלכתי על נשים לשרת בצה"ל. כאשר נשים צעירות דתיות מתגייסות לצבא בהמוניהן מהווה פסק ההלכה הזה בעיקר אישור הלכתי למצב קיים, אולם לפטור את העניין כעוד פסק הלכה שעוקב אחרי המציאות יהיה לא נכון. בעצם, אני רוצה להציע, מדובר בפסק משמעותי מאוד, וזאת משני טעמים וחצי:

ראשית החצי: הפסק הזה שוב מזכיר לנו שרבנים שונים פוסקים הלכה באופן שונה ועל פי פרשנות שונה. אין "ההלכה". אלו ואלו וגו' וגו'.

הטעם הראשון: שימו לב שהרבנות הראשית פסקה רק לפני כמה חודשים שלנשים אסור להתגייס (זוכרים שיאיר לפיד הזדעזע מזה וקבע שהוא יפעל לפיטוריהם?). אין חדש ברבנים שפוסקים בניגוד לרבנות הראשית, אבל כאן מדובר בארגון שלם, ציוני-דתי, שיוצא נגד המוסד הרבני הממלכתי של המדינה. יש בזאת כדי לסמן קריעה נוספת בין הרבנות הראשית לבין הציבור האחרון שעוד מכבד אותה, הציוני-דתי.

הטעם השני: שימו לב שהמדינה פוטרת נשים מגיוס חובה על בסיס הצהרה בדבר היותן דתיות. עכשיו משנקבע שאין איסור הלכתי להתגייס עומדות בפנינו שתי אופציות: או שהמדינה תגייס את כל הנשים, כפי שהיא מגייסת גם גברים דתיים, או שהיא תבהיר שההלכה לא משנה, אלא שהפטור ניתן על סמך הצהרה מצפונית/דתית בלבד, שנשענת על אמונותיה הפרטיות של האישה המסויימת. אם מדובר באופציה השנייה, קשה יהיה לנמק למה שומרות מצוות תהיינה פטורות משירות ופציפיסטיות או אנרכיסטיות או מתנגדות כיבוש – לא.

תפילה מגוונת בצה"ל

בשמחת תורה נהוג לעלות גם בני 6 לעלות לתורה (לברך מול הקהילה על קריאת התורה), כי זה החג בו בני ישראל שמחים על מתן תורה וכו'. ודוק: *בני* ישראל, לא בנות ישראל. לכן אין בעיה שפעוטים יעלו לתורה, אבל חלילה שנשים בוגרות, שאשכרה מבינות מה הן עושות, תברכנה. כשילד בן 8 עולה לתורה, זה לכבוד הציבור. כשאישה עולה לתורה, זה פוגע בכבוד הציבור.

והנה, שומו שמיים, אישה, חיילת, עלתה לתורה בשמחת תורה בבסיס צה"ל!!! צה"ל בתגובה: "לאחר האירוע התקיים בירור בנושא וכן חודדו הנהלים בבסיס לאירועים בעתיד" (כן, זאת באמת תגובת דובר צה"ל).

אני מקווה שבחידוד הנהלים נקבע שבתי הכנסת הצבאיים אמורים לשרת הן חיילים והן חיילות, וממילא את כל הזרמים של היהדות, כולל תתי הזרמים של האורתודוקסיה, שב"ה הולכים ומתרבים בזמן הזה. צה"ל אינו צבא ששייך לזרם יהודי אחד. למעשה – היכונו לשוק חייכם – הוא אפילו לא שייך ליהדות, אלא למדינת ישראל, על כל אזרחיה.

נכון, דרושה סובלנות, כי אנחנו רוצים שגם חיילים אורתודוקסים חרד"לים יהיו יכולים להתפלל כדרכם (ופעמים רבות הם בסופו של דבר עיקר המתפללים). לכן מדי פעם גם הצד הליברלי יותר בהחלט יאלץ לעצור את עצמו ולהתפלל שלא דרכו. אבל הסובלנות חייבת להיות מצד כולם, והשמרנים חייבים להבין שהם לא בבית, ולא יהיו להם בדיוק את התנאים שהם חולמים עליהם. ובעיקר, הרב הראשי של צה"ל חייב לייצג את האינטרסים של כל הזרמים, ולא לשמש בפועל כאפיפיור האורתודוקסי לצה"ל.

זהות יהודית, זהות ישראלית

רם פרומן, יו”ר 'הפורום החילוני' (לא מכיר), מתחיל את המאמר שלו טוב. הוא מונה את הסכנות שאצורות במנהלת הזהות היהודית של הרב רונצקי. הוא מסביר כיצד רונצקי שינה את פני הרבנות ולמעשה את פני צה"ל, כיצד הוא תפס את מקומות של חיל החינוך והביא במקום קצת היסטוריה וקצת ערכים אינדוקטרינציה לאומנית-אורתודוקסית.

אחר כך הוא עובר אל החילונים, וטוען נכונה ש"זאת אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החילונים: שהם באמת קנו, כתוצאה של עשרות שנות חינוך ואידיאולוגיה, את התזה שהם נחותים תרבותית ו"ערכית"." נכון מאוד, וכמה עצוב שכך.

אבל המסקנה שלו היא שגויה לחלוטין: "הגיע הזמן לצמצם אם לא לבטל את מרכיב היהדות בזהותנו. על הישראלים להפסיק לעסוק ביהדות, לעסוק בישראליות ולהתחיל להתגאות בה."

זאת טעות חמורה.
ראשית, אני לא כל כך מבין מהי אותה "ישראליות" שאין בה כל יהדות. ערוץ 2? מרכז עזריאלי? יום הזיכרון? לא יודע.
שנית, מחיקת חלקים מהזהות זה לא תהליך פשוט. למעשה, מעטים מאוד מצליחים בו. נדמה לי שכפרוגרמה להמונים זה חסר תוחלת.
ושלישית, וזה העיקר, פרומן לצערי קנה בעצמו את הבדיה שרונצקי מנסה למכור לו ולנו, דהיינו ש"היהדות" היא אותה ישות לאומנית, קסנופובית, מיזוגנית, גזענית ולאומנית שחלקים שונים מהיהודים האורתודוקסים כל כך מתעקשים להזדהות ולפעול על פיה.

אבל העובדה שזן מכוער זה של יהדות צמח בארבעים השנים האחרונות במדינת ישראל אינה מלמדת דבר על דת ותרבות של יותר מאלפיים שנה. זאת אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החילונים: שהם באמת קנו, כתוצאה של עשרות שנות חינוך ואידיאולוגיה, את התזה שזאת היהדות האותנטית והאמיתית. למעשה מדובר במוטציה רדודה של היהדות, תוצר של הכלאה לא מוצלחת בין אהבת הארץ, היבריס צבאי ולאומי, ושטח מאוכלס בשלושה מיליון פלסטינים שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא. בתנאים אחרים, היהדות, גם זו הדתית, היתה נראית אחרת. ע"ע יהדות ארה"ב.

בכוחנו לנכס מחדש את היהדות ולטעת בה ערכים אחרים. למעשה, אם אני צודק בסעיפים א' ו-ב' לעיל, אין לנו למעשה ברירה. בינתיים אל לנו להתפתות לזהות את "היהדות" עם כל הכיעור של הפולקיזם האתנוצנטרי והשובניסטי. חבל על האנרגיה שלנו. לשם כך בדיוק הוקמה מנהלת הזהות היהודית.

ההלכה כמפלטו של הנבל

הרבנות הצבאית: ל"גויים" אין זכויות שוות כליהודים במדינת ישראל, ועדיף שגבר יתקין את המזוזה גם ביחידה צבאית של נשים מפני ש"כל כבודה בת מלך פנימה".

דובר צה"ל: מדובר ב"ספר הלכתי מובהק שעוסק בשאלות הלכתיות המצויות במציאות היומיומית הצבאית"

לא רק מוקירי הדמוקרטיה הישראלית צריכים להזדעק, אלא לא פחות מכך מוקירי ההלכה. כי הנה לנו שוב אותו שימוש אינסטרומנטלי בהלכה כשופר ללאומנות ומיזוגניה, תוך פרישת הטלפיים המיתממת – 'זה לא אנחנו! זה בסך הכל ההלכה! אין לנו ברירה!'

קשקוש מקושקש. עובדה ששישים וחמש שנה החזיק צה"ל מעמד ללא פסיקות ההלכה המגוחכות האלו. בכלל, אפשר גם לפסוק אחרת, ואין דרך אחת ויחידה בהלכה, בוודאי לא לגבי הנושאים שנפסקו כאן. הפוסקים לעיל פסקו מתוך עולמם הפרטי, המוסרי והפוליטי, ומתחבאים מאחורי "ההלכה" כתירוץ. ההלכה כמפלטו של הנבל.

ואיזה מפלט. שובניזם, הומופוביה, אתנוצנטריזם, גזענות, נפוטיזם, אנטי-אינטלקטואליזם, קסנופוביה, בדלנות – האם יש רעיון עוועים שביעת את האנושות באלפי השנים האחרונות שאינו מהולל ומקודש על ידי רבנים בזמננו? אין ספק שיש במסורת ההלכתית די והותר מקורות כדי להוציא מהם את הטינופת הזאת, אבל הבחירה לעשות כן היא של הפוסק. עדיף שצה"ל לא יתחבא מאחורי מילת הקוד "הלכה" ויכריז בגלוי שזו עמדתו המוסרית והפוליטית. או זה, או שיבטל את הזבל הזה. זכרו: אין פסיקת הלכה ללא הנחות מוצא אתיות, ואין בשום מקום בעולם "ספר הלכתי מובהק".

שאול מופז מציג את עיקרי האמונה הישראלית-חילונית-לאומית

שאול מופז מציג הבוקר ב'ישראל היום' את עיקרי האמונה החילונית-לאומית:

אני מאמין באלוהים. אמונה פנימית גדולה וחזקה. אני מאמין בטוב של אלוהים ובמוסר היהודי. אני מאמין באלוהים שרואה בכל בני האדם שווים וצלם הבריאה, אני מאמין באלוהים שמכבד ומאדיר את האישה ולא משפיל אותה ומדיר אותה. אני מאמין באלוהי צבאות ישראל, אבל אני מאמין גם בצבא ההגנה לישראל. אני מאמין באלוהים אך במקביל אני מאמין גם במדינת ישראל – בריבונותה ובחוקיה – שאליהם נשבעתי אמונים ולאורם אני פועל. אני מאמין כי דינא דמלכותא דינא ואין ההלכה יכולה להתיר את דמם של עובדי הציבור ונבחריו.

האמונה שלי פרטית וזכותה להתקיים כל עוד אינה מתערבת ואינה באה על חשבונו של זה הנמצא משמאלי או של זו היושבת מימיני, וכל עוד היא אינה מרימה את ידה על מדינת ישראל.

שימו לב, אלוהים הוא: טוב, ליברלי, לא מתערב לנו בחיים, ואפשר להחליף אותו מדי פעם עם המדינה כמו שמחליפים מכשיר סלולרי; שולפים את סים-האמונה מכאן, משחילים אותו לשם. מופז הוא כמובן לא תיאולוג, אפילו לא חובב, אבל דווקא משום כך הוא מנסח בפשטות את עיקרי האמונה המובנים מאליהם של הדת האזרחית הישראלית: הצהר על אמונה באל, היה טוב, דע ששוויון זה חשוב, תן את הכבוד לצה"ל.