בתזמון מושלם התפרסם בדיוק עכשיו מאמר של עמיתי מהחוג למדעי הדתות באונ' תל-אביב, ארי אנגלברג, על ארגון להב"ה והמערכה שלו כנגד זוגיות ונישואים בין יהודים לערבים בישראל.
המאמר התפרסם ב-Journal of Israeli History and Culture, ונדמה לי שהוא המחקר האתנוגרפי הראשון על הארגון. אנגלברג מנתח את להב"ה כאחד מכמה ארגוני ימין קיצוני שצמחו בשנים האחרונות ומבטאים אתנוצנטריזם יהודי-ישראלי.
הוא מצביע על הבדל בין ארגוני ימין קיצוני בישראל ובאירופה: בעוד האחרונים בדרך כלל בעלי אופי חילוני, כאן האופי בדרך כלל דתי, או לפחות מסורתי. גם עולם הערכים שונה: פמיניזם וגאווה להט"בית ממש לא מקובלים.
להב"ה היא דוגמא מובהקת לכך. כל פי אנגלברג שלוש קבוצות אוכלוסייה נפגשות בארגון: הרוב בנוי מצעירים מזרחים-מסורתיים. אליהם מצטרפים סוגים שונים מהשוליים של העולם החרדי (על פי רוב חרדים ממוצא מזרחי, חסידי ברסלב וילדים של חוזרים בתשובה חרדים), וכן הקצוות הקיצוניים של הציונות הדתית.
מובן שהאופי הוא מסורתי-דתי. אנגלברג שולל את ההסברים שהעלו החוקרים שונים (בעיקר מ'הקשת הדמוקרטית המזרחית', למשל יהודה שנהב) על ימניותם של המזרחים, כאילו היא באה להבדיל אותם מהערבים בישראל ולהוכיח פטריוטיות. הוא מסתמך על כתיבתו של ניסים מזרחי כדי להדגיש שמה שמטריד את פעילי להב"ה המזרחיים הוא שבירת הגבולות בין הקבוצות האתניות, כלומר האיום לכאורה על שלמות (או "טוהר", או "כבוד") קבוצת הבית.
מצד שני, הפעילים החרדים והציונים-דתיים מוטרדים לא פחות מהחריגה שהם תופסים מגדרי המסורת, ובנצי גופשטיין עצמו פועל, לפחות על פי דבריו, מתוך מניעים הלכתיים. להב"ה בעצם מרוויחים אפוא, כותב אנגלברג, משני יסודות שונים שמזינים את האתנוצנטריזם הישראלי: ההגנה על היהדות כלאום במאבק, ואדיקות דתית.
מתוך מאמרו של אנגלברג עולה שניתן לשרטט מדרג של קבוצות שונות בימין הקיצוני הנמתח בין מניעים הלכתיים בעיקרם ללאומיים בעיקרם. למשל:
יד לאחים
להב"ה
לה-פמיליה
האריות של הצל
אם תרצו
ישראל שלי
ככל שיורדים חברי הקבוצה יותר חילונים, ציונים/לאומיים ואשכנזים. את התנאים החברתיים-תרבותיים לצמיחת הקבוצות האלה יש לחפש, טוען אנגלברג, לא רק על פי המודל של הפאשיזם האירופאי אלא לא פחות מכך בהשוואה למאבקים לאומיים ודתיים פוסט-קולוניאליים במרחב המזרח-תיכוני והאסיאתי.
מינים 