כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

הקשר בין המהפכה הפרוטסטנטית לחצי פסוק מספר חבקוק

השנה חוגג העולם הפרוטסטנטי 500 בדיוק לתחילת המהפכה שהנהיג מרטין לותר, כשתלה את 95 התזות שלו על שערי הכנסייה בוויטנברג ב-1517. מעטים יודעים ששורשי שאותה מהפכה נעוצים בין השאר בחצי פסוק מספר חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה". לותר הצעיר (כנראה ב-1515) חווה פריצת דרך אמונית כשבחן את המילים הללו, פריצת דרך שמתוכה פיתח את דרכו. על מה ואיך, ברשימה הקצרה להלן, שכתבתי עבור פרוייקט 929.

מאמר ביקורתי על האתאיזם החדש

מאמר ארוך ומעניין מאוד על מה שמכונה "האתאיזם החדש" (דוקינס, היצ'נס ושות'). הכותב, אחד דיויד הולשר, סוקר שני ספרים חדשים שמבקרים את הגל האנטי-תאיסטי והוגיו.

 

הספר הראשון, The New Atheist Threat: The Dangerous Rise of Secular Extremists, נכתב על ידי עיתונאי אוסטרלי ורואה באנשי האתאיזם החדש (להלן: א"ח) "פונדמנטליסטים חילוניים" שמפגינים הערצה כיתתית למדע, תפיסה שטחית של התופעה הדתית ושרואים בדת את המכשול האחרון לפני יצירתה של אוטופיה מערבית נאורה. הספר מתרכז בעיקר במה שהוא רואה כאובססיה של הקבוצה עם האסלאם, הדת שזוכה לגינויים הרבים ביותר אולם שהטיפול בה נגוע בדעות קדומות וניתוחים שטחיים.

 

הספר השני, The Evolution of Atheism: The Politics of a Modern Movement, יצא בהוצאת אוקספורד, נכתב על ידי אקדמאי ומציג סקירה וניתוח שיטתיים יותר של התופעה. לבד מהאשמתו של הא"ח בשטחיות הכותב מנסה להראות שהא"ח אינו אלא "הגנה של העמדה של הזכר הלבן מהמעמד הבינוני, ולמעשה של המודרנה עצמה". כאן כבר יש לנו אמירה מורכבת ומעניינת יותר.

 

מחבר הספר, סטפן לדרו, מפרק על פי כותב המאמר את התפיסה הפשטנית על פיה אתאיזם הוא בפשטות חוסר אמונה באלים. למעשה, טוען לדרו, חוסר אמונה לעולם לא מגיע לבדו, אלא תמיד מתלווה לתפיסה חיובית של ליברליזם, רציונליות, המתודה המדעית, ולמעשה מהווה בעצמו מערכת אידיאולוגית. האתאיזם אפוא (ואת זה כתבתי פה ושם) הוא עמדה אתית מסויימת. הוא לא מצב ניטרלי של חוסר אמונה, אלא מצב פוזיטיבי של תפיסה ערכית מסויימת, כזו שצמחה מתוך הנאורות האירופאית.

 

מחבר המאמר מקשר זאת לאופיו ה"אשכנזי" של הא"ח. מבחינה דמוגרפית קל לראות שרוב חברי אותן קבוצות אנטי-תאיסטיות הם לבנים. הסיבה לכך נעוצה הן במעמדם הכלכלי, אולם אף יותר מזה לדעתי בתפיסתם הכלכלית, דהיינו הנאו-ליברליות הכל-כך מערבית. בסופו של דבר האתאיזם החדש נובע במהותו מתוך הליברליזם שהתפתח באירופה, ושמהווה חלק מהתרבות האירופאית.

 

מחבר המאמר ממשיך וכותב הרבה מאוד על מה שמבחינתו הוא הכשל הגדול ביותר של הא"ח, והוא ההתעלמות מהתנאים הכלכליים להתפתחותה ולשימורה של אמונה דתית. הוא מציג קו מרקסיסטי משהו, שמקשר בין אמונה ומסורת לחוסר ביטחון כלכלי. דווקא משום כך התקווה של הא"ח להעלמותה של הדת תוך כדי התעלמות מהגורמים הכלכליים לאמונה ואף אחיזה בתפיסות נאו-ליברליות היא "שיא של חוסר רציונליות".

חילופים מקודשים

ריאליטי חדש מאת אחת מרשתות הטלוויזיה באוסטרליה: "חילופים מקודשים: מה קורה כששישה צעירים אדוקים מחליפים דתות למשך שבועיים?"

חגיגה של רב תרבותיות? נראה לי להפך: מחיקה של התרבויות הרבות והשונות בשמו של אוניברסליזם ריקני למדי. כי מה בעצם אומרת התוכנית? אנחנו כולנו דומים, שלא לומר זהים – פשוט מתלבשים אחרת. או: הדת היא מה שבלב, והדוגמות האמוניות והמנהגים השונים הם עניין שרירותי למדי, התלוי בתרבות. כלומר יש כאן הכרה מובלעת בתפיסה הרלטיביסטית (והחילונית-אתאיסטית), על פיה כל הדתות הן שוות ובנות-החלפה, ואישור של הרעיון הפרוטסטנטי שדת היא משהו שהפרט 1) מחליט לעשות 2) עושה עם עצמו.

שהרי, האם אפשר באמת להפוך להינדי? ואיך נראים חיי דת יהודיים לבד, ללא משפחה או מניין? לא שהעמדה הפרוטסטנטית רעה חלילה – הרי רובנו פחות או יותר מזדהים איתה, והיא הולכת יופי עם דמוקרטיה וזכויות אדם (ואפילו עם מסעות רוחניים) – אבל היא עצמה עמדה דתית מסויימת, ויש כאן עדות נוספת לגלובליזציה של העמדה הזאת בזמננו, כלומר לפרוטסטנטיזציה של דתות העולם.