פרא אציל

החילונים כמקור סמכות לציונות הדתית

הישיבה של הרב טל, שפונתה מגוש קטיף ובעקבות כך הפכה פוסט, או אף אנטי-ציונית, קבעה שלא תחגוג את יום העצמאות עוד, אלא תחגוג ביתר שאת את יום ירושלים. בין הנימוקים השונים למהלך באה הפסקה הבאה:

בישיבה מסבירים כי התחושה משותפת גם לציבור החילוני  "גם החילונים מרגישים שפגה להם ההתרגשות מהיום ובמקום ללכת כמו בעבר בבגדי לבן הולכים לבמות ולמנגלים. זה הפך להיות יום כיף ובילוי כמו בארה"ב ומשנה לשנה אנשים מקושרים פחות לתוכן הפנימי של היום הזה".

כלומר החילונים כאן משמשים כסמן לבחינת קדושתו של היום. אם (אפילו) הם לא מרגישים כלום, ודאי שפגה קדושת היום, ויש למצוא חלופה. מה שמעניין כאן הוא כמובן שהאורתודוקסים הללו נזקקים לחילונים כנייר לקמוס לענייני דת. אז ראשית, זה שוב מחזק את מה שהצבעתי עליו כאן: החילונים נחשבים כיהודים לכל דבר מפני שנשמתם זכה וטהורה, ולא משנה כלל אם הם כבר דור שלישי של אוכלי טרפות ובועלי נידות. אי קיום מצוות לא מוריד מיכולתם לזהות קדושה, להבין אם הם קרובים או רחוקים מהאלוהות.

אבל שנית, עדיין נשאלת השאלה: למה בכלל להביא מהם ראיות? למה לא להסתפק בדעתנו אנו, או בדעת רבנים מסויימים? האם יכול להיות שהתפיסה היא שדווקא מכייון שהחילונים לא מקיימים מצוות, הם רגישים יותר לענייני קודש? כאילו דווקא מכיוון שאין עליהם עול מצוות הם יכולים "להריח" טוב יותר מה אותנטי ומה לא? דווקא מכיוון שהם משוחררים מהמסורת הם קרובים יותר לאמת, ויכולים, שלא כמו רבנים אחרים, שחולקים על הרב טל, לזהות מה באמת צריך לעשות? האם יש כאן מעין תפיסה רומנטית של הפרא האציל מכיוונו של הרב טל כפי החילוניים?