פמיניזם

מפגש שלישי עם הרב אורי שרקי

המפגש השלישי שלי עם הרב אורי שרקי. הפעם: יחסה של היהדות לדמוקרטיה ולפמיניזם. בקצרה: לא לכתחילה. "לא כל אדם הייתי רוצה שיקבע מי ישלוט עליו." (מפגש א' על ייחודו של עם ישראל, מפגש ב' על היחס לדתות המזרח.)

קמפיין חדש של נשות הכותל

נשות הכותל יוצאות בקמפיין חדש שמעודד בנות-מצווה לקרוא את התורה בכותל, שמציג מודעות על אוטובוסי בירת ישראל.

אבל צריך להבין את ההקשר כי לעמוד על משמעותו: כזכור, נשות הכותל נאבקות על זכות התפילה שלהן בכותל כבר 25 שנה. לפני כשנתיים המאבק הגיע לתודעה הבינלאומית לאחר שמנהיגות הקבוצה נעצרו כמה פעמים בעוון תפילה בטלית. הפגנות חרדים המוניות התארגנו נגדן, והמשטרה נאלצה להפריד בין הצדדים ברחבת הכותל בשל אלימות מצד המפגינים החרדים, ותוך המשך מעצרים של הנשים. המדינה ביקשה להגיע עם הארגון להסדר שבמסגרתו חברותיו תסכמנה להתפלל באזור אחר של הכותל, אבל באפריל 2013 פסק השופט משה סובל שליט"א זי"ע שאין בתפילת נשים בטלית משום הפרעה שאינה "מנהג המקום", ומאז אין עוצרים יותר את הנשים. הנחישות הוכיחה את העצמה והפגנות החרדים דעכו (זכרו את זה: ברוב המוחלט של המקרים קבוצות חרדיות נכנעות כשהן נתקלות במאבק נחוש). מצד שני, המשא ומתן עם המדינה מתמשך ויש פער שקשה לגשר עליו, שכן המדינה כפי הנראה מהססת לאשר את כל בקשותיהם של הארגון והתנעות הלא-אורתודוקסיות לרחבה שאינה נופלת במעמדה ובהידורה מרחבת הכותל הנוכחית.

ועל רקע כל זה, הקמפיין הנוכחי מגיע – שבוע אחרי שבית המשפט פסק שמותר(!) להציג(!) נשים(!) על מודעות(!) בירושלים(!) – ויכול להוות נקודת לחץ נוספת על המדינה להגיע להסדר עם הארגון, ולא בנות מצווה(!) תקראנה(!) בתורה(!) ברחבת הכותל(!)!

'מהלכת בדרכה' מאת מלכה מפיוטרקובסקי

אם אני לא טועה, לפניכם ספר ההלכה הראשון שראה אור מידי אישה בארץ ישראל (כן, לא במדינה ישראל, בארץ ישראל) אי פעם. 'מהלכת בדרכה: אתגרי חיים במבט הלכתי-ערכי' (הוצאת ידיעות ספרים) מהווה מאורע תקדימי ומרגש, שיכול גם ללמד עם התפתחויות חברתיות ותיאולוגיות לא קטנות שמתרחשות סביבנו.

מלכה פיוטרקובסקי, אשת ההלכה המלומדת, מוציאה מבחר מתשובותיה ההלכתיות, תשובות שנתנה למגוון אנשים שפנו אליה. הפרק הראשון מוקדש לשאלה שמהווה בסיס לכל שאר הספר: האם מותר לאישה ללמוד תורה? בעוד שבמשנה מצוטט ר' אליעזר כאומר ש"כל המלמד בתו תורה – כאילו לומדה תפלות", ובתלמוד הירושלמי נקבע כי "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", היחס לנושא כיום שונה לחלוטין, אם כי יותר בציונות הדתית מאשר אצל החרדים.

פיוטרקובסקי עוקבת אחרי התמורות, שהתחילו אצל הרמב"ם, אבל הפכו משמעותיות רק בתחילת מאה העשרים(!), כאשר ב-1917 מייסדת שרה שנירר את בית הספר הראשון של מה שתהיה לימים רשת 'בית יעקב', בו למדו בנות לראשונה תורה. שנירר קיבלה היתר הלכתי מהחפץ-חיים, שפסק שאמירות חז"ל מתייחסות לתנאים בזמנם, ואילו בזמננו יש דווקא צורך ללמדן. פסיקה שהיא משמעותית לא רק בקביעתה, אלא גם בדרך שהיא מנומקת, שהיר יש כאן שיקול מטא-הלכתי שיכול תיאורטית לשמש כדי לשנות גם איסורים אחרים.

הפסיקה של פיוטרקובסקי עוסקת בעיקר בסוגיות של בין אדם לחברו. היא מנסה למנוע עוולות, ובתוך כך למנוע מההלכה להיות סיבתן של עוולות (למשל, אצל נשים 'עגונות'). "נקודת המוצא שלי", היא כותבת, היא "שלא ייתכן ששמירת הלכה תגרום לעוול ומצוקה להולך בדרכה", וגם זו הכרעה תיאולוגית כמובן, מטא-הלכתית. אפשר לקוות שהספר הזה ימדד גם על פי ערכו ההלכתי, ולא רק על פי זה הפמיניסטי, שכן ראוי שכך. הוא כתוב היטב, מעניין ומפגין רגישות ובקיאות הלכתית מרשימה.
mehalehet_bedarka(2)

לא חזרה בתשובה, חזרה למשפחה (המסורתית)

במאקו פורסמה כתבה מעניינת על תופעה של אימוץ מנהגים מסורתיים (הפרשת חלה, הדלקת נרות, טבילה במקווה) על ידי נשים יהודיות חילוניות. המעניין הוא שלא מדובר בחזרה בתשובה ואין כאן כל ניסיון או רצון לקבל עול מצוות. מה אפוא יש כאן? הנה ציטוט אופייני מפי ג'קי אזולאי (תואר: "כוכבת מאסטר שף"):

"דיברתי לאחרונה עם כמה חברות שלי מהברנז'ה של תל אביב על המקווה והייתי בשוק חיי. הסתבר לי שהן הולכות, שהן שומרות נידה ויודעות על זה הכל,אלה בנות שלא שומרות שבת ולא מקיימות שום מצווה אחרת, אבל עושות את זה כדי לשמור על הזוגיות"

כלומר אין כאן חזרה בתשובה, אלא חזרה למשפחה. הביטוי הזה אינו שלי, אלא של אורית הירש, דוקטורנטית באונ' בן גוריון שפרסמה מאמר בכרך חדש (שכבר כתבתי עליו מעט ושאמורה להתפרסם סקירה שלי עליו במוסף 'ספרים' של הארץ) שנקרא 'מעבר להלכה'. הירש כותבת במאמר על תופעה של נשים ישראליות חילוניות שמשתתפות בפעילויות של חב"ד מתוך כוונה לא לחזור בתשובה אלא ללמוד להיות "נשים טובות" וכך למצוא זיווג. כלומר החזרה ליהדות קשורה כאן למשפחתיות, ליציבות רומנטית.

בכתבה של מאקו המוטיב הזה חוזר שוב ושוב. כך הרבנית ימימה מזרחי אומרת שהיא "חושבת שאימוץ המצוות האלה על ידי חילוניות והחזרה למסורת הוא גם חלק מהרצון להחזיר את המשפחתיות", וד"ר דריה מעוז (מכללת הדסה והמכללה למנהל) גורסת ש"מה שמאוד מוזר זה שאותה מגמה הולכת יד ביד עם איזושהי חזרה לשמרנות מסוימת, שהיא מעין חזרה אחורה מבחינת התפתחות חברתית. חזרה לזוגיות מסורתית שמגדירה מהו תפקיד האישה ומה תפקיד הגבר."

דהיינו התנועה למסורתיות באה מתוך רצון לעזוב את השדה הרומנטי-מיני החילוני, שמתאפיין בחוסר יציבות, בליברליזם חריף ובשינויים רדיקליים לפעמים של התפקידים המגדריים המסורתיים. כשדיברתי לאחרונה בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' הזכרתי שגם אימוץ הנצרות הפנטקוסטלית בברזיל קשור לרצונם של בני מעמדות מוחלשים ביציבות משפחתית. הדת והמסורת נותנות מסגרת שבלעדיהם רבים חשים חסרי הגנה או מועדים לפורענות. זו תופעה מרתקת לדעתי, של הדתה שהיא בברור יותר חברתית מאשר אמונית או רוחנית, ושמצביעה על איזושהי שארית, איזשהו אזור ספר, שבו המהפכה המינית והפמיניסטית לא הביאו לתוצאות חיוביות, ויסודות בהן נדחים.

2014-08-09_192015

נשים כבישופיות בכנסייה האנגליקנית

המועצה הכללית של הכנסייה האנגליקנית קיבלה אתמול החלטה לאפשר לנשים לכהן כבישופים. כלומר בישופיות. לפני שנתיים הצעה דומה נדחתה, ועתה העניין אושר, לקול מחאות השמרנים, עשרים שנה אחרי שנשים הורשו לכהן ככהנות. הארכיבישוף מקנטנברי, מנהיג הכנסייה המונה כשמונים מיליון מאמינים, תמך במהלך, שדרש שני שלישים מכל אחד משלושת הבתים במועצה (בישופים, כהנים והדיוטות) כדי לעבור. ההחלטה עברה ברוב עצום (95%, 87% ו-77% בהתאמה). ההחלטה משמעותית מפני שהכנסייה האנגליקנית נחשבת הקרובה ביותר לכנסייה הקתולית מבים הזרמים הפרוטסטנטים המשמעותיים. ההחלטה תהווה אתגר למערכת היחסים המתחממת בשנים האחרונות בין הכנסייה הקתולית לאנגליקנית.

וישו אמר להם, אשתי…

jesus-master675

מה שאתם רואים לפניכם הוא חתיכת פפירוס שעליו כתב קופטי. כתובים עליו בין היתר המשפטים "וישו אמר להם, אשתי…" וגם "היא תוכל להיות תלמידה/שליחה (disciple) שלי." הפפירוס הוצג לראשונה ב-2012, אבל היום פורסם שבדיקות מעבדה קבעו שככל הנראה לא מדובר בזיוף, אלא בפריט שנוצר בין המאה הרביעית למאה השמינית. אם זה נכון זה בהחלט לא אומר שישו היה נשוי, אבל זה אומר שהיו נוצרים (או גנוסטים) שחשבו שהוא היה נשוי, וכן שהם כנראה חשבו שנשים יכולות להיות שליחות, דבר המתקשר לדיון בימינו על אפשרותן של נשים לשמש ככוהנות דת בכנסיה הקתולית.

אולי זכור לכם שדן בראון השתמש בטענה שלישו היתה בת זוג כדי לעשות הרבה כסף מהספר/סרט 'צופן דה-וינצ'י'. הוא התבסס על טקסט אחר, 'הבשורה על פי מריה', טקסט גנוסטי שהתגלה בנאג חמאדי ובו ישו בוחר במריה מגדלנה כחסידתו הקרובה ביותר (אבל על פי הטקסט לאו דווקא כבת זוג). הטקסט הנוכחי מזכיר את מריה, וגם כאן, כמו ב'בשורה על פי מריה' יוצאים (כנראה) חסידיו האחרים של ישו וטוענים שמריה אינה ראויה לכבוד שניתן לה, אבל כאן היא (כנראה) במפורש אשתו.

ה-Harvard Theological Review הקדיש את גליונו האחרון כולו לעניין הזה, והעלה אותו היום לרשת. המאמר הפותח אותו שייך לקרן קינג, מומחית לנצרות קדומה וגנוסטיציזם, והיא מתייחסת בו בהרחבה לפפירוס. היא משווה אותו לטקסטים עתיקים אחרים שבהם לישו היה קשר מיוחד עם מריה מגדלנה, ועומדת על קשרים אפשריים ביניהם. בסופו של דבר, היא כותבת, גם אם מדובר בנישואים עם מריה, הם יכולים להיות ללא יחסי מין, או בכלל מטאפוריים. מה שכן, היא חושבת שהדיון על אפשרותן של נשים להיות תלמידות/שליחות בהחלט עולה מתוך המעט הכתוב.

עיתון הואתיקן הכריז כי מדובר בזיוף.

מאמר בנ"י טיימסגליון ה-Harvard Theological Review; מאמרה של קינג.

דת אחת משחיתה, דת אחרת מתקנת

אזהרה – תוכן מיני פלסטי

הכתבה להלן מהגרדיאן מדווחת על שיתוף פעולה בין דתי מעניין: נשים ממדינות אפריקאיות (בעיקר), שעברו השחתה של אברי מינן (מה שנקרא "מילת נשים") על ידי הגברים והנשים המבוגרות בקהילתן, כהמשך למסורת תרבותית-דתית שרואה בהסרת הדגדגן ובכיבויו של החשק המיני הנשי סגולה להתנהגות נשית טובה ולחיי משפחה תקינים, מקבלות טיפול כירורגי שאמור לשחזר להם את מבנה איבר המין ואיתו את ההנאה המינית על ידי מנתחים ומנתחות שעובדים בהתנדבות ונעזרים בארגון חברתי הנקרא Clitoraid, שמנוהל על ידי אנשי התנועה הדתית החדשה הנקראת "הראלים", שמאמינה שבני האדם הונדסו גנטית על ידי חייזרים, ושמטרתם על פני האדמה היא לעשות טוב אחד לשני, ובתוך כך להינות מינית כמה שיותר.

כלומר מצד אחד יש לנו מערכת דתית-מסורתית הרואה בהנאה מינית (נשית) דבר מגונה, ועל כך חותכת בבשר החי. מצד שני תנועה דתית חדשה הרואה בהנאה מינית את מטרת החיים ועל כן עוזרת לנשים זרות, שאינן שייכות לתנועה(!), להגיע לראשונה בחייהן לסיפוק מיני על ידי מימון כירורגיה עדינה, ארגון סדנאות הכנה וסיפוק ספרות ועזרים טקסטואליים ואביזרים טכנולוגיים ללימוד על אוננות ואורגזמה.

יש כאן משהו מרתק לדעתי, משום שתהליך החילון כלל בתוכו את הכשרת ההנאה הגופנית בכלל וההנאה המינית בפרט (הרי פעם כל העניין נחשב בזוי, שלא לומר טמא), והנה דווקא *דת* חדשה אימצה את האתוס הזה, מתרצת אותו על ידי מיתוס מודרני ו"מדעי", ופועלת בנחישות כדי להפיצו. בכתבה מצוטטת אחת המנתחות (שהיתה פעם גבר, דהיינו יש לה ידע מגוף ראשון על ניתוחים שכאלה) שטוענת שניתוח שחזור דגדגן הוא למעשה פשוט למדי, ואינו נעשה במספרים גדולים בעיקר בגלל שהזקוקים לו הן נשים, מוסלמיות ושחורות. כלומר, מסיבות של שובניזם וגזענות.

ובפינת הסמול הקיצוני: ארגון Clitoraid מתכוון להקים קליניקות לשחזור דגדגן באפריקה, ויש מי שכבר קורא למהלך הזה נאו-קולוניאליזם. לפחות סיימנו בשיא.

אסור ששילוב חרדים באקדמיה יבוא על חשבון נשים

מזה למעלה מעשור פורסות אוניברסיטאות שונות חסות על מכוני לימוד עבור הציבור החרדי, מוסדות אשר מתקיימים בהם תנאי לימוד מיוחדים, כגון הפרדה מגדרית בכיתות. בכתבה על התופעה מדווחת ירדן סקופ כי בעוד שעד כה רבים לא הכירו את התוכניות האלה, "כעת מעוניינות המועצה להשכלה גבוהה (מל”ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב (ות”ת) למסד את התוכניות האקדמיות לחרדים", וזאת על ידי בניית קמפוסים מיוחדים לסטודנטים החרדים ליד האוניברסיטאות.

השתלבותם של החרדים בשוק העבודה, ורכישת השכלה באופן כללי, הן כמובן מטרות חשובות בצורה בלתי רגילה עבורם ועבור החברה בישראל. אין ספק שמדובר בצורך חיוני עבור החברה שלנו. השאלה כאן – כמו תמיד – היא באיזה מחיר נוכל לממש את המטרה שלנו. על פי סקופ "אחת מהדרישות המרכזיות של המועמדים החרדים ללימודים היא אכיפת הפרדה מגדרית בכיתות, שמשמעותה, בדרך כלל, היא גם שמרצות נשים לא ילמדו סטודנטים גברים, בעוד מרצים גברים יכולים ללמד נשים."

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה מהותית. בעוד הפרדה מגדרית בכיתות, הגם שהיא בהחלט לא נוחה לנפש המודרנית,  אינה כוללת בצורה הכרחית אפלייה – שהרי ייתכנו אותם תנאים בדיוק עבור שתי הקבוצות, הסטודנטים הגברים והסטודנטיות הנשים – ההתעקשות על כך שנשים לא תוכלנה ללמד בכיתות של סטודנטים חרדים מובילה בהכרח להדרת נשים מהסגל המלמד. בעוד גברים יוכלו ללמד גם גברים וגם נשים, נשים לא תוכלנה ללמד גברים. משום כך הן תקבלנה פחות שעות, ובהמשך גם יקבלו לעבודה ויעסיקו פחות נשים (מצטער, זה לא משתלם לי, את מבינה אותי, נכון?).

לא רק לאקדמיה יש אתוס משלה, העומד על רגליים ערכיות של שוויון, חירות, ושאיפה לאמת, גם לחברה הדמוקרטית יש כמובן את הערכים שבלעדיהם היא מרוקנת מתוכן ואינה נאמנה לשמה. שוויון הזדמנויות לנשים (ולשחורים, ולהומואים, ולערבים) הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ואין חברה דמוקרטית ללא שוויון. בפתיחת קמפוסים אוניברסיטאים בהם נשים תודרנה מהוראה אנחנו מוותרים בצורה חסרת אחריות על אחד מעמודי התווך שעליהם בנויה החברה שלנו. בנוסף, אנחנו כמובן פוגעים פגיעה ישירה באותן נשים שלא תוכלנה ללמד.

השאלה כאן, אפוא, היא עד כמה אנחנו מוכנים (1)לוותר על ערכים שחשובים לנו ו(2)להקריב את הנשים הקולגות שלנו, כדי שאוכלוסייה חרדית תוכל לרכוש מקצוע והשכלה. זאת לא שאלה קלה, כי השתלבות של חרדים בחברה הישראלית היא אכן מטרה ראויה וחשובה מאוד. עם זאת, לדעתי התשובה חייבת להיות שלילית.

יש לזכור שנשים הוקרבו כבר יותר מדי פעמים עבור מטרות שונות, שתמיד כמובן היו הכי חשובות וראויות. רק לאחרונה הסבירו קולות מהמחנה הליברלי לנשות הכותל שהמאבק שלהן אינו חשוב מספיק כדי להטריד בו את כולנו, ושעליהן להיאבק דווקא למען מטרות חשובות יותר, כמו סיום הכיבוש או חלוקת ההון. אלא שהגיע הזמן שנפסיק להתייחס לצרכי מחצית האוכלוסייה כמשהו שניתן לדחות אותו למועד מאוחר יותר. צריך לעמוד על כך: נשים אינן כלי שאפשר לוותר על שירותיו אם לא מסתדר, והשוויון אינו ערך שניתן להתעלם ממנו אם פתאום צריך.

שנית, מפני שכבר היום ישנן סיטואציות שבהן גברים חרדים מקבלים הדרכה מנשים: מרופאות ואחיות בבתי חולים, משוטרות, מעובדות סוציאליות, מפקידות שומה, מבנקאיות. נכון שזה לא אותו דבר כהוראה, אולם כנראה הדבר אפשרי, בגבולות מסויימים. יש גם חשש שאם יתברר שאפשר לדרוש ולקבל רק מרצים גברים, בעתיד ידרשו ויקבלו רק רופאים, אחים, שוטרים, עובדים סוציאלים, פקידים ובנקאים. נשים תודרנה גם מאלה.

לכן לא נוכל ואסור עלינו להסכים לזה. מצטערים, אבל זה פוגע לנו ברגשות הערכיים. כן, זה כמו רגשות דתיים, רק של הומניסטים. להתחשבותכם נודה.

:

פורסם באתר onlife. כדאי גם מאוד לקרוא את דבריה של סגנית רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ' אורנה קופרמן, בפני סנאט האוניברסיטה, בדיון בנושא הקמת קמפוס חרדי באוניברסיטה.

משמעות הסמכת נשים לפסיקת הלכה אורתודוקסית

לפני ארבע שנים הסמיך הרב אבי וייס את שרה הורביץ למהר"ת (מורה הלכתית רוחנית תורנית). אחר כך הוא ניסה פשוט לקרוא לה "רבה", וכך להפוך אותה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית. אחרי הזעקה שקמה במעגלי האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית הם חזרו למהר"ת.

ארבע שנים אחרי, עוד שלוש נשים אורתודוקסיות הוסמכו למהר"ת, עוד אחת תוסמך בקרוב, ועוד 14 נמצאות בלימודים לקראת הסמכה. כפי שהכתבה מספרת, אין שום מניעה הלכתית שנשים תפסוקנה הלכה, ולכן המתנגדים לכך לא יכולים לעשות הרבה יותר מאשר להסביר ש"זאת פרובוקציה", ש"זה לא הזמן", או ש"זה לא צנוע" – בקיצור, מיטב להיטי ההסגברה.

ומנגד, צריך להבין היטב את חשיבות המהלך הזה. מכיוון שההלכה היא כל כך מרכזית בחיים היהודיים-אורתודוקסים, פסיקת הלכה הופכת מאליה לנקודת המוקד של חלוקת הכוח וההון התרבותי. חלק לא קטן מהיותם של הגברים בעמדת הגמוניה כלפי הנשים תלוי בכך שהם יפסקו הלכה, ואילו הנשים תצייתנה. בעולם הלכתי פוסק ההלכה הוא מלך, הוא הקובע את הכללים ואליו עיני הקהילה נשואות.

הצבת נשים בעמדת הפוסקות, גם אם נקרא להן מהר"ת ולא רבה (וכאן בארץ, ארגון "בית הלל" גם משתף נשים בפסיקה), מסמנת שינוי עמוק ביחסי הכוחות בחברה האורתודוקסית-מודרנית.

הרב לבנון מפגין עיוורון הלכתי

הרב אליקים לבנון פסק:

ילדה יותר מגיל שלוש, הלבושה בגד ים, יש איסור על גברים לראותה, שמא הם יבואו לידי הרהורי עבירה.

האם הרב לבנון מדבר בתוך הזדהות אישית? אני מנחש שלא. אני מנחש שלרב לבנון אין הרהורי עבירה כשהוא רואה ילדה בת ארבע לבושה בבגד ים. למה כך נראה לי? מפני שסטטיסטית, הרוב המוחלט של הגברים בעולם לא נמשך מינית לילדות בנות ארבע.

יותר מכך: אני מתאר לעצמי שגם הרב לבנון יודע את זה. כלומר הוא יודע שהרוב המוחלט של הגברים בעולם לא נמשך מינית לילדות בנות ארבע. הוא יודע שמדובר במיעוט מבוטל, בטל בשישים, חסר חשיבות. אז למה הוא פסק כפי שפסק? "דבריי מעוגנים היטב ויש להם יסוד הלכתי."

וכאן אנחנו מגיעים לעניין המטריד באמת. לא אובססיית ה"צניעות" כשלעצמה, שבסופו של דבר אינה יותר מסובלימציה לפורנוגרפיה, אלא העיוורון המוחלט באשר לעולם הזה, והמעבר לשכון ב"הלכה" הטהורה, ללא כל התחשבות בהיגיון הבריא או בעובדות המציאות. הרב לבנון פשוט לא חי כאן, בינינו, בעולם הממשי, אלא בד' אמות של הלכה, ולכן אינו מדבר אלינו, אלא אל יהודים שקיימים רק בדמיונו הקודח ובין דפי פוסקי העבר. ההלכה סיפרה לו שגברים נדלקים מבת ארבע בבגד ים, והוא מקבל את זה כתורה למשה מסיני. בלי מחשבה, ללא הגיון, ללא ספק.

והוא גם פוסק כך לבני קהילתו. והנה עוד בעיה: ציבור המוכן לקבל פוסק הלכתי עלוב שכזה כמנהיג רוחני.