פמיניזם

תופעה מוזרה: מלחמות הרבנים נגד "הפוסטמודרניזם"

הנה תופעה מוזרה: רוח בלהות מרחפת מעל רבנים שונים בציונות הדתית, אבל לא רוח הבלהות הנכונה. אם נקשיב לדבריהם, שמה של רוח הבלהות הזאת הוא "הפוסטמודרניזם". מצד שני, מה שמפחיד רבים מהם זה בכלל פמיניזם. והם איכשהו מקשרים בין אלה. הדוגמאות רבות ואין צורך להכין רשימה. אם תגגלו תגיעו לשלל התבטאויות בנושא. גם הרב יוסף קלנר כתב ספר שלם כנגד "הפוסטמודרניזם", אבל הבעיה שלו היא בכלל שאיפות פמיניסטיות (שלא לדבר על "רוחניות בינונית") של נשים.

להלן אתייחס לשני מופעים אחרונים של התופעה: הרב חיים נבון שפרסם לפני שבועות מספר ספר שלם על "הפירוק הפוסטמודרני", והרב יגאל לוינשטיין (קולגה של הרב קלנר ממכינת בני דוד בעלי) שהוציא מעט אחריו קונטרס שגם זועק כנגד דא. טענותי הן שתיים: הקשר בין התופעות שהם מתארים בדאגה לבין מאפיינים פוסטמודרניים הוא חלש, ולא מהותי; 2. "הפוסטמודרניזם", ככל שדבר כזה קיים, אינו אויב הדת הממוסדת. להפך.

ביקורת פוסטמודרניסטית על התרבות המערבית היתה חידוש מסעיר בישראל אי שם בשנות התשעים. כשעדי אופיר כותב את מאמרו המפורסם (והמזיק, אם יורשה לי) "פוסטמודרניזם; עמדה פילוסופית", ב-1997, הוא צוחק על ה"אופנתיות" של השיח. אני זוכר שכסטודנט לתואר ראשון (גם ב-1997) היה ברור לי שעלי לשקוד על רזיו, ואכן שקדתי. זמן רב עבר מאז, באופן אישי מזמן הבנתי את כשליהם השונים של מגוון הוגים שתרמו לשיח הזה, "המרד השפוף" המוצלח של גדי טאוב נגד התופעה גם הוא כבר בן עשרים, והנה, אחרי שדרידה מת ואיש אינו טורח לעסוק בהגותו הפתלתלה, מוצאים להם רבנים ציונים דתיים אויב חדש בדמות הזומבי הזה.

והאמת, אפילו לא זומבי, אלא סוג של דחליל, שהרי אין באמת "פוסטמודרניזם". יש כל מני צורות של ביקורת הגותית וחברתית. מה היה לנו שם? היו לנו הוגים שתרמו למה שנקרא "המפנה הלשוני" בשנות השבעים ועסקו באופן הבניית המציאות על ידי השפה; היו כאלה, פוקו הגאוני שבהם, שערערו על מעמדו של הסובייקט, כלומר של העצמיות, האוטונומיה שלנו ותקפות תשוקותינו; היו שייבאו את המסגרת הביקורתית הזאת למדעי החברה וניסו להראות שלא רק שיש הבדלים בין תרבויות (לא תגלית גדולה), אלא שיש גם הבדלים בהבדלים, כלומר באופנים שבהם מבדילים (בין אנשים, פעולות, ערכים) ועוד הבדלים באופן שבו ניתן לדבר על זה, בתוך ומחוץ לאותן תרבויות, ושלמען האמת, הנה השוס, אין כל אמת שמסתתרת מתחת לאותם הבדלים, אלא אך ורק הבדלים כל הדרך למטה. והיו עוד כל מני. בין הכיוונים לעיל יש משותף, אבל גם הרבה מאוד שונה. ודאי אין כאן "פוסטמודרניזם" כזה שאפשר לספר מה "הוא" אומר, או מה נכון "על פי" דידו.

גם התרגילים האינטלקטואלים של הביקורת הפוסטמודרניסטית, שהיו מגניבים לזמנם, איבדו את חנם. אם בשנות התשעים זאת היתה האופנה, היום כבר לא. זו הרי טיבה של אופנה. נכון אמנם שאנחנו נמצאים בחברה שהושפעה מהשיח הזה (או יותר נכון, השיח הוא סימפטום לתמורה חברתית-תרבותית כוללת), ולכן מפגינה מאפיינים שונים שמבטאים אותו (בעיקר, אגב, בשדה האמנות, ובאופן אחר גם בשדה הפוליטי). אם כי יש גם לסייג: השמועות על מות המודרנה ומאפייניה בהחלט מוגזמות.

ומה מבקשים אותם רבנים? נראה שעבורם "הפוסטמודרניזם" קשור בעיקר לענייני מגדר. לפמיניזם, לגאווה להט"בית, וכו'. נשמע מדי פעם גם תלונה על ה"רלטיביזם של הפוסטמודרניזם", וזאת למרות שכבר ביוון העתיקה היה רלטיביזם, ומדי פעם קובלנה על הכחשת אמיתות הלאומים בעולם ("קהילות מדומיינות"), אם כי יש לבדוק האם הדאגה לקיום הלאום לא מונעת מאותם אנשים להכחיש את קיומו של לאום פלסטיני. ובסוף איכשהו תמיד נחזור ללהטב"ק.

ראו למשל את שתי הדוגמאות להלן. משמאל קטע מתוך ספרו של הרב נבון (עמ' 59), מימין קטע מתוך חיבורו של הרב לוינשטיין. שניהם מתלוננים על הרלטיביזם של "הפוסטמודרניזם", תוך ביטול כל ניואנסים, שלא לדבר על הבדלים עקרוניים, בתוך מגוון ערוצי הביקורת הפוסטמודרניסטית, ותוך השטחת מורכבות הגותית לא מבוטלת לטענה די פשוטה, שכאמור היתה מוכרת כבר ביוון העתיקה. לא די בזאת, אלא שלרלטיביזם ולתופעות שמדאיגות אותם אין כאמור קשר ממשי.

שני הרבנים יוצאים כנגד המתרחש בשדה המגדר. הרב לוינשטיין מתלונן שבעוד ש"הזהות הביולוגית של האדם היא ברורה מאוד – איש או אשה, זכר או נקבה", כיום עבור רבים הזהות ברורה פחות, ויש ערבוב של הסדר הטוב. גברים אוהבים גברים, נשים אוהבות טנקים. לדעתו זו בעיה. הרב נבון מקדיש לא מעט ביקורת כנגד תיאוריות קוויריות ומשחקי זהות. בניגוד ללוינשטין לנבון יש טיעונים רציניים, וחלקם בהחלט טובים (ויש לציין שהספר עוסק בעוד כמה נושאים). אלא שאיש מהם, כמו גם רבנים אחרים שיוצאים נגד ענייני מגדר תחת נס המאבק ב"פוסטמודרניזם", לא שם לב שדווקא בתחום המגדר והזהות (המינית והאחרת) ההגדרות שלהם עצמם לתופעה אינן תקפות.

שכן שורו וראו: אדם שנולד בגוף זכר ומרגיש שהוא אישה, ומבצע תהליך מורכב להפוך פיזית לאישה, אינו חושב ש"לחיים אין טעם ופשר, אין אמת מוחלטת ואין משמעות כוללת", כדברי הרב נבון. אדרבה, הוא, או היא, חושב שלחיים יש פשר, והוא שכדי לחיות חיים ראויים עלינו להיות נאמנים לזהות/הזדהות הפנימית שלנו, ולאו דווקא לזהותנו על פי לידה. ואישה שמעוניינת לשרת בצה"ל ולהנות משוויון הזדמנויות אינה חושבת ש"כל אחד והאמת שלו" או ש"החברה צריכה לאפשר לכל פרט לממש את רצונותיו" ובוודאי לא חושבת ש"האידיאולוגיה כבר אינה מרכיב" וכו'. היא פשוט רוצה שיכבדו אותה כשווה בין שווים (שאיפה מודרניסטית מובהקת), וכנראה מונעת מאידיאולוגיה, אולי פמיניסטית ואולי ציונית. "הפוסטמודרניזם" לא מסביר לא את התנהגותה של זו ולא את התנהגותה של זו.

אותה טראנסקסואלית אינה דוגלת ברלטיביזם, אלא במה שצ'רלס טיילור (שנבון מצטט פה ושם בספרו) מכנה "האתיקה של האותנטיות". לדעתה בהחלט יש אמת, והיא שזהותו של אדם נקבעת על פי כמיהתו הפנימית, ושחשוב מאוד שהוא יחיה על פיה (ודבר זה נחשב עבורה לא רק לראוי, אלא לאמיץ. יש כאן שדה ערכי עשיר למדי). אפשר כמובן להתווכח על זה, אם כי עצם הויכוח יוכיח שאין כאן עמדה רלטיביסטית.

כך גם אותה מתגייסת צעירה, אפילו אם היא דתיה. בנות הציונות הדתית שמתגייסות במספרים הולכים ועולים לא קראו את פוקו ולא סבורות שכולנו "קוויר". הן לא בדרכן לניתוח לשינוי מין, ואינן כמהות להיות גברים. הבעיה של רבנים כטאו, אליהו, אבינר, קלנר ולווינשטיין אינה שהן חושבות שהן גברים, אלא שהן חושבות שהן שוות לגברים. מבחינתם זה בהחלט משבר, אבל הוא כאמור קשור לפמיניזם ליברלי. תנועה מודרניסטית, לא פוסטמודרניסטית. "הערך המרכזי בעולם הפוסט-מודרני נטול הערכים הוא ערך השוויון" כותב לווינשטיין. נדלג מעל הסתירה הפנימית במשפט הזה, ונתייחס רק לסיפא: רעיון השוויון בין בני האדם נולד מתוך המסורת היהודית-נוצרית. הוא קשור לעקרון צלם אלוהים ונוסח על ידי הוגים נוצריים עוד בימי הביניים ונזעק מגרונותיהם של מהפכנים בצרפת ב-1789. זה לא ממש פוסטמודרניזם.

מכאן גם עולה התמיהה הבאה, הגדולה עוד יותר, לגבי התופעה כולה: מאיפה מגיעה ההתנגדות היוקדת ל"פוסטמודרניזם"? מה עשה הפוסטמודרניזם רע למסורת? הרי אם היה אי פעם כוח שאיים על הדת הממוסדת זו היתה המודרנה על שלל קריאותיה ותפיסותיה. הומניזם, סמכות התבונה, דמוקרטיה, שלא לדבר על מרקסיזם כמובן. מול אלה ערוצי הפו-מו הם נמרים של נאון, חסרי ממשות וממילא לא מאיימים, אלא אדרבה מעודד כל אמונת שטות שבעולם, כולל, להבדיל, את המסורות הדתיות הותיקות. לא היתה פריחה לדת כמו זו שאיפשרה החלשות האופטימיות ההומניסטית המודרנית, ולא היו זמנים טובים לדתות במערב, לפחות מאז המאה ה-19, כזמנים שהביקורת הפוסטמודרניסטית מצאה לה אוזניים כרויות. ביקורת, אולי כדאי שוב להזכיר, שהיתה מכוונת קודם כל כנגד התרבות המערבית המודרנית.

ייתכן ש"הפוסטמודרניזם" טוב בתור סיסמת קרב שמשטיחה את התרבות החילונית והופכת אותה לנלעגת. תראו את אלה, אצלם אין אמת, רק "נראטיב". חי חי. קל ולנעים לבנות איש קש ולדבר על אותם רלטיביסטים חסרי ערכים, אבל מה שמדאיג באמת את הרב קלנר, למשל, זה פמיניזם ליברלי מחד ודרישה לאותנטיות מאידך. גוד אולד מודרניזם. ובצדק מדאיג אותו ואחרים. כי הבעיה של הדת המונותאיסטית משחר ההיסטוריה לא היתה שאחרים טוענים שאין אמת, אלא שאחרים טוענים שיש אמת אחרת. ולטענות כאלה, בין אם מטעם הפמיניזם ובין אם מתוך מחקר המקרא, כבר הרבה יותר קשה לתת תשובה.

Capture

רוב העם מעוניין ברחבה שוויונית בכותל ומקום מרכזי יותר לנשים בתפילה

כמעט בכל דיון על מתווה הכותל הטענות כנגד מתייחסות אל הנאבקים למען רחבה שוויונית ופלורליסטים כקבוצה קטנה, שולית, תמהונית, שצצה משום מקום וסתם מפריעה לרוב המסורתי. "קבוצה קטנה ושולית של כמה עשרות עסקנים בתנועה הרפורמית" קרא להם פעם חה"כ סמוטריץ'. היום במעריב מתגלה כי המציאות רחוקה מכך:
 
על פי הסקר לא פחות מ-55% מכלל הציבור היהודי תומכים בנשות הכותל. כמעט שני שליש בקרב הדתיים(!) ושליש בקרב החרדים(!) תומכים ברחבה שוויונית בכותל. 53% מהציבור כולו תומכים בעליית נשים לקרוא בתורה, 67% סבורים שאין בעיה שאישה תשיר תפילות.
 
הנתונים האלה כל כך מובהקים שהם מבהירים מיד מדוע כל כך חשוב לממסד האורתודוקסי לבטל את התופעה ולנסות לגמדה: ברור לכולם שברגע שתוקם רחבה שוויונית, עם כניסה נורמלית והכרה רשמית של המדינה, חילונים ומסורתיים רבים יגיעו אליה להתפלל יחד כל המשפחה. גם לאורתודוקסיה הפרוגרסיבית יותר יהיה מקום אלטרנטיבי. ברור לכולם שברגע שרוב הציבור לא רואה שום בעיה עם התייחסות שוויונית לנשים, גם בענייני דת.
 
וזה הדבר האחרון שהרבנות הראשית וארגוני החרד"ל מעוניינים בו, שתהיה לנו בחירה. שנוכל לוותר עליהם. שנשים תקבלנה מקום גדול יותר, אולי אפילו מקום שווה.
 
אז כן, קבוצה קטנה של עסקנים מפריעה לרוב. רק לא מי שסיפרו לכם.
Capture

הגבר החרד"לי – קווים לדמותו

הסיפור הזה מצריך מחקר רציני יותר, אבל הנה חיבור מהיר של כמה נקודות שעולות מתוך דרשת הדאחקות-על-חשבון-חיילות של הרב לוינשטיין.
 
1. פטריארכליות
זאת כמובן נקודה מרכזית, אבל לא לטעות: זה לא רק הבוז לנשים, ההתייחסות אליהן כחפץ, כסחורה, הדירוג שלהן על פי מידת חשקתם של גברים בהן, הדיבור עליהן כיצורים חסרי רצון עצמי, חסרי בינה. זה גם לא רק הרצון לשמור על נשים כנשים, כלומר על הנשיות שלהן (על פי הגדרתו של לוינשטיין כמובן – נשים בקרקל אינן נשים וכו'). זה בעיקר הרצון לשמר גברים כגברים, כלומר כאמיצים, כלוחמים, כעליונים.
 
הסכנה שרואה הרב לוינשטיין היא הפיכתן של נשים ל"גבריות" יותר, הן במובן שהן תהיינה לוחמות, והן במובן שהן תהיינה שוות. לזה הוא לא מוכן להסכים. מזה, ולא מחילונן של אותן נשים דתיות, הוא מפחד. בזה הוא נלחם.
 
יש הרבה עיסוק בגבריות בישיבות הקו, והגבריות הזאת היא תמיד קלישאתית: גבורה, עוצמה, קשיחות, רצינות חמורת סבר. חישבו על מסעות הקמפינג בקורסי "טיפולי ההמרה". גבר = איש המרלבורו. לכן גם גסות הרוח, שמתקשרת עבורם לגבריות ואומץ. ישיבות הקו הן אחד מהמעוזים האחרונים בישראל של פטריארכליות מוצהרת, מיליטנטית, לא מתנצלת.
 
2. חרדה
כשאתה לוחם במעוז מול כוחות רבים הרבה יותר, אתה מפחד. ויגאל לוינשטיין מפחד. הוא יודע שהוא מפסיד בקרב מול הפמיניזם ומול קבלת הלהט"ב. והוא לגמרי חסר אונים, כי אין לו שום דבר להציע שיכול לתת מענה לכוחות האלה. אין לו שום דבר שיכול לשכנע את תלמידיו למה עליהם לדחות את הדרישות לשוויון, לסובלנות, לאוטונומיה אישית. ההנחות האלה טבועות בנו, כאנשים מודרניים, מלידתנו. אלה, אפשר לומר, האפליקציות שמגיעות עם הסמארטפון. להוריד אותן זה סיפור שהוא הרבה מעבר לכוחו של לוינשטיין. והוא יודע את זה. ולכן הוא בחרדה איומה.
 
3. הקרבה עצמית
בקרב מול הוכחות העדיפים עליו, הרב לוינשטיין מוכן להקריב את עצמו. כמו תלמידו (ובעלה הקודם של אשתו) רועי קליין. כפי שכתבה היטב יעל משאלי, לוינשטיין מוכן לקפוץ על הרימון. הוא טינף "מול כולם" על ההומואים (זכרו: לא רק "סוטים", אלא "זבל שבזבלים") ועכשיו על נשים. אין כאן רק מסירות נפש של אדם דתי, "קידוש שם שמיים" (אוי לאוזניים) של יהודי. יש כאן הפגנת אומץ של גבר-גבר.
 
לפני כמה שנים הוקלט הרב יוסף קלנר, עוד אחד מראשי ישיבות הקו, מדבר על המכתב שרבני הקו (טאו, וישליצקי, גם אבינר ועוד) שלחו למשה קצב, אז עדיין לא אנס מורשע, בו הם מעודדים אותו ("חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת"). קלנר טען שכותבי המכתב הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד […] זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים."
 
שימו לב לקישור גבריות = אומץ = אמירת דברים שנויים במחלוקת = הקרבה עצמית.
 
אגב קלנר גם אמר באותה שיחה שעם ישראל הוא "משוגע" ו"דפוק". אז הנה גם הקישור שלנו לגסות רוח. נותר לבדוק רק כמה מהתכונות התרומיות האלה דבקות בחיילים שיוצאים ממכינת עלי.
2017-03-07_202611

על הלכה לא מוסרית ועידכונה – תלמוד תורה לנשים כדוגמא

hanaכאשר הרב הראשי יצחק יוסף אמר שבעיקרון צריך לגרש את הלא-יהודים מישראל, ואלה שיישארו יהיו ה"שמשים" של היהודים, אמרו אנשים שונים שמדובר בחלק מההלכה. כאשר משפחת סמוטריץ' מדברת על העליונות היהודית ועל חוסר הרצון להיות בחדר אחד בבית חולים יחד עם ערבים, גם כן מבהירים לנו שמדובר בחלק מהמסורת היהודית.
ויש לומר ביושר: נכון. יש הלכות מזוויעות ובלתי-מוסריות, ויש יסודות במסורת שהם גזעניים ומבססים תחושת עליונות מהותנית מזוייפת ומסוכנת. אלא שהעובדה שדבר מה קיים בהלכה או במסורת אינו תירוץ להזכיר אותו ללא ביקורת, בוודאי לא לבסס עליו מדיניות חברתית או פוליטית. זאת מפני שיש הלכות וחלקים מהמסורת שברור לנו כיום שהם בלתי קבילים ולא מוסריים.
לא מדובר כאן בתפיסה "רפורמית" או חילונית-הומניסטית, אלא בעמדה שברורה כיום לשומרי מצוות אורתודוקסים רבים (גם אם לא יודו בה בפירוש). אנחנו יודעים זאת למשל מתוך הדוגמא של לימוד תורה לנשים. החל מהתלמוד, דרך ימי הביניים ועד העת החדשה פסקו כמעט כל הפוסקים הגדולים שאין ללמד נשים תורה (או לכל הפחות לא תושב"ע), מטעם "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות".
כך הרמב"ם, הרשב"א, השולחן ערוך, המאירי, הרב משה פיינשטיין, הרב שמואל וואזנר, ועוד ועוד ועוד. הנה למשל מה שכתב הרב קוק על איסור לימוד תורה לנשים: "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות: אלו דברים גדולים מאוד […] ואין קץ לאושר הכללי שהצלנו עפ"י ההדרכה המעולה הזאת"! בכל מקרה מדובר במסורת ברורה שעל פיה נהגו דורי דורות של יהודים.
והנה, עיינינו הרואות שכיום נשים שומרות מצוות לומדות תורה, גם תורה שבעלפה, ואף הפכו לפוסקות הלכה מקובלות. עינינו הרואות שמוסדות לימוד לנשים נפתחים בזה אחר זה, והרוב המוחלט של הרבנים בציונות הדתית, כולל תלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק, מתירים ואף שמחים מאוד על לימוד תורה לנשים.
אין זה אלא שהגענו למסקנה הפשוטה שאיסור לימוד תורה לנשים, ודאי הטעם בדבר ה"תפלות" לכאורה שהלימוד מביא, הוא בלתי קביל ובלתי מוסרי. הוא מופרך ומכוער. ומכיוון שהגענו למסקנה הברורה הזאת, המסורת הארוכה של האיסור ללימוד תורה לנשים מתעדכנת, ובפרשנות הלכתית והסברים שונים מונפק אישור ללימוד, ולפעמים אף חובת לימוד.
לכן צריך להיות ברור: מי שכיום מעלה ומחזיק ביסודות גזעניים או בלתי מוסריים שבהלכה או במסורת מלמד בעיקר על עצמו, ולא על המסורת. הוא זה שסבור שאין בעיה עם אותם מרכיבים. הוא זה שלא מזדעזע ודורש לשנותם, או לפחות להמעיטם, כפי שהוא דורש בעניין לימוד תורה לנשים. כי אם רוצים, זה אפשרי. השאלה היא רק אם רוצים. ונכון שגזענים למיניהם לא רוצים. אבל האחריות היא עליהם, לא על המסורת.
ואת כל זאת אני מביא גם כדרך המלצה על ספרה האחרון של ד"ר חנה קהת, "משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידאה של תלמוד תורה בעידן המודרני" (הוצאת ספרים כרמל). רוב הספר מוקדש ללימוד התורה כללי כערך, אידיאל ומנהג בתולדות ישראל. בסוף הספר יש נספח ארוך על לימוד תורה לנשים. משם חלק מהפרטים לעיל והציטוט של הרב קוק. מעניין ומומלץ.

דו"ח על מאבקן של נשות הכותל

מכון ירושלים לחקר ישראל הוציא דו"ח מחקרי הסוקר את מאבקן של נשות הכותל תחת הכותרת "פמיניזם בהיכל: נשות הכותל ומאבקן בסטטוס-קוו", מאת ד"ר יצחק רייטר (קישור לכל הדו"ח ב-pdf). טרם קראתי את הדו"ח אולם מרפרוף על פניו נראה שהוא סוקר את הצלחת מאבקן של נשות הכותל ומנסה להסביר כיצד הגיעו להישגיהן. ומה שמחתי למצוא אותי עצמי באחת התמונות שבדו"ח, מתוך אחת הפעמים שהצטרפתי כתומך מבחוץ בתפילת הנשים, בתקופה שהיו הפגנות אלימות נגדן מצד חרדים. בתמונה אני נושא את בני בכורי, עברי.

kot

ליצמן נגד נשים והפטריארכליות של ההלכה

תראו איזה יופי: הצעת חוק שהגיש ח"כ עיסאווי פריג' יחד עם הח"כים זוהיר בהלול ועאידה תומא קוראת לחייב ייצוג של אשה אחת לפחות בין הקאדים בבתי הדין של השריעה בישראל. מי מתנגד? השר יעקב ליצמן, שהביע חשש מתקדים שישמש בהמשך את מי שרוצה לראות נשים גם בין הדיינים בבתי הדין של הרבנות. שלוש נקודות בנוגע לכך:

  • האסלאם מתיר נשים דיינות, בניגוד להלכה האורתודוקסית היהודית, ועל פי הכתבה יש מדינות מוסלמיות בהן מכהנות דיינות כולל שתי קאדיות ברשות הפלסטינית. הנה לכם נקודה שבה המסורת המוסלמית מתקדמת יותר מהמסורת היהודית.
  • מניעת החקיקה הזאת היא הפרה ברורה של חופש הדת של האזרחים המוסלמיים בישראל. עד כדי כך מדינת ישראל שבויה בידי האורתודוסיה היהודית שהיא לא יכולה לאפשר למוסלמים לנהוג על פי דתם, כי מנהגם מאיים על הפטריארכיה ההלכתית. [***תיקון***: אין כאן הפרה של חופש הדת, מפני שהחוק היום לא *אוסר* על מינוי קאדיות. יש כאן מקסימום פגיעה במוסלמים שמעוניינים להישפט בפני קאדית ומחוייבים על פי חוק להגיע לבתי הדין שלהם (שכן אין נישואים אזרחיים וכו').]
  • המקרה הזה מהווה תזכורת חשובה לקווים הפטריארכלים והאנטי-דמוקרטים שמאפיינים את החברה החרדית. באווירה הרב-תרבותית של ימינו אנחנו נוהגים לגלות סלחנות פטרונית, או גרוע מזה, הקסמות רומנטית, למופעים אנטי-ליברלים שכאלה. אבל צריך להאבק בהם.

לימוד גמרא לנשים מעורר בהן רעיונות שוויוניים!

הרב מרדכי וויליג (Willig), ראש ישיבה וראש כולל ב'ישיבה יוניברסיטי' ורב מוכר ומכובד במעגלי האורתודוקסיה המודרנית (ליתר דיוק, ה- Centrist Orthodoxy) בארה"ב, פרסם חיבור קצר ובו הוא קורא לחשוב מחדש על היתר לימוד גמרא לנשים. כפי שאפשר לצפות, העניין מעורר סערה זוטא במעגלי האורתודוקסיה המודרנית.

וויליג טוען שלמרות שפוסקים מודרניים שונים התירו לימוד גמרא לנשים מתוך תירוצים שונים, הרי שאחרי כמה עשורים אפשר לסכם ש"גישה שוויונית צובעת לימודי גמרא לנשים ומובילה אותן לאמץ רעיונות שוויוניים". ולדעתו זה רע. על פי וויליג שתי דוגמאות לכך הן התפתחותן של מיניינים שוויוניים והסמכת נשים כפוסקות הלכה ואף רבות, תופעות שאכן נראות יותר ויותר בזמן האחרון. הסיפור הגדול יותר לדעתו נוגע לעצם הערעור על נצחיות התורה.

ואכן, נדמה לי שוויליג מבין היטב את הנקודה. מרבית הפוסקים הגדולים שלפני המאה העשרים אסרו לימוד גמרא לנשים, ביניהם הרמב"ם והשולחן ערוך. העניין מבוסס על קביעתו של ר' אליעזר בתלמוד ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת".

בעידן המודרני קמו רבנים שהחליטו שהתנאים היום שונים, ושניתן להתיר לימוד תורה, ואף גמרא, לנשים. מדובר בעיקר בפסיקות שקובעות שמפני שהעת קשה יש להתיר, או שהנשים של היום אינן בדיוק הנשים של תקופת התלמוד ולכן מותר להן ללמוד. כאמור, וויליג רומז שיש כאן ערעור על נצחיות התורה, שהרי בתירוצים כאלה אפשר להתיר כל איסור.

והוא בגדול צודק. לימוד גמרא לנשים מהווה מהפכה חברתית עצומה באורתודוקסיה בת זמננו. ונכון: מדובר בשינוי הלכתי שמתחשב בתנאי המציאות. כן כן, מה שהיום לפעמים מכונה "נאו-רפורמה". כי בהחלט כן, יש להתחשב בדרך הארץ ובערכים בני זמננו בפסיקת הלכה, וטוב עשו אותם פוסקים מודרניים (מהחפץ חיים ועד הרב סולובייצ'יק, רבו של וויליג עצמו) שהתירו לימוד תורה ואף גמרא לנשים.

וכן, לימוד גמרא לנשים בהחלט מביא אותן "לאמץ רעיונות שוויוניים". זה כל העניין. כלומר, זה טוב. כי – לצערנו כנראה שלא מיותר לומר את זה – הן שוות.

(ורק הערה ברמה הסוציולוגית: לפני חודשיים כתבתי כאן שאפשר להעריך שהסמכת רבות יהווה קו שבר שסביבו בעתיד האורתודוקסיה המודרנית תתפצל, וזאת מפני שמעמדן של נשים הוא עקרון יסוד שכל חברה אנושית מגדירה עצמה למולו. אנחנו עוד רחוקים מפיצול, אבל יש לצפות לעוד קולות כמו של וויליג.)

כישלון של האולפנה

שלוש בנות בוגרות אולפנת "צפירה" שהתגייסו והגיעו לטקס יום הזיכרון לבושות מכנסיים צהליים גורשו בבוטות מפני שעל פי מנהל המוסד החינוכי הן מהוות "כישלון יומיומי של האולפנה". החיילות עזבו את המקום בבושת פנים.

אז מהו "כישלון יומיומי של האולפנה"? התגייסות לצה"ל? לבישת מכנסיים? מה שברור הוא שאין שום כישלון בהשפלת בוגרות המערכת, בהלבנת פנים, בגירוש אנשים מטקס יום הזיכרון, בניתוק מהחברה הכללית, בחוסר היכולת לקבל אנשים שונים או שבחרו אחרת, בהסתגרות, בהתנשאות.

כי כשמעמידים את המסורת כולה על קובץ של דיני "צניעות" ועוסקים כל היום במישטור לבושן של נשים, שוכחים להיות בני אדם. גם אם זה במקרה יום הזיכרון.

חתונות בין-דתיות בבורמה

נשיא בורמה מודאג מאפשרותן של נשות בורמה הבודהיסטיות להתחתן עם גברים לא-בודהיסטים. לכן הוא חתם על הצעת חוק שתתנה חתונה שכזאת באישור הורי האשה אם היא מתחת לגיל 20, ובכל מקרה בפרסום דבר החתונה העתידית, כך שאם יש התנגדויות לזיווג הן תושמענה. בתגובה פרסמו מעל מאה ארגונים חברתיים ועמותות הצהרה שמגנה את החוק כאנטי-דמוקרטי. כפי שאמרה פעילת זכויות הנשים Phyu Ei Thein, "אם רצונם של אנשי הדת הבודהיסטים לשמר את הבודהיזם, ישנן דרכים נעלות רבות שהבודהה לימד אותנו לעשות כן. מדוע הם מתעסקים עם העניין העדין של הנישואין?"

בורמה בורמה, מדינת עולם שלישי שכמוך. אצלך נאבקים על התנייה לחתונות בין-דתיות, ואילו אצלנו מעולם הן לא היו אפשריות. יכול להיות שאותנו לא לימד משה רבנו על דרכים נעלות לשמר את היהדות?

מפגש שלישי עם הרב אורי שרקי

המפגש השלישי שלי עם הרב אורי שרקי. הפעם: יחסה של היהדות לדמוקרטיה ולפמיניזם. בקצרה: לא לכתחילה. "לא כל אדם הייתי רוצה שיקבע מי ישלוט עליו." (מפגש א' על ייחודו של עם ישראל, מפגש ב' על היחס לדתות המזרח.)