פמיניזם דתי

קמפיין חדש של נשות הכותל

נשות הכותל יוצאות בקמפיין חדש שמעודד בנות-מצווה לקרוא את התורה בכותל, שמציג מודעות על אוטובוסי בירת ישראל.

אבל צריך להבין את ההקשר כי לעמוד על משמעותו: כזכור, נשות הכותל נאבקות על זכות התפילה שלהן בכותל כבר 25 שנה. לפני כשנתיים המאבק הגיע לתודעה הבינלאומית לאחר שמנהיגות הקבוצה נעצרו כמה פעמים בעוון תפילה בטלית. הפגנות חרדים המוניות התארגנו נגדן, והמשטרה נאלצה להפריד בין הצדדים ברחבת הכותל בשל אלימות מצד המפגינים החרדים, ותוך המשך מעצרים של הנשים. המדינה ביקשה להגיע עם הארגון להסדר שבמסגרתו חברותיו תסכמנה להתפלל באזור אחר של הכותל, אבל באפריל 2013 פסק השופט משה סובל שליט"א זי"ע שאין בתפילת נשים בטלית משום הפרעה שאינה "מנהג המקום", ומאז אין עוצרים יותר את הנשים. הנחישות הוכיחה את העצמה והפגנות החרדים דעכו (זכרו את זה: ברוב המוחלט של המקרים קבוצות חרדיות נכנעות כשהן נתקלות במאבק נחוש). מצד שני, המשא ומתן עם המדינה מתמשך ויש פער שקשה לגשר עליו, שכן המדינה כפי הנראה מהססת לאשר את כל בקשותיהם של הארגון והתנעות הלא-אורתודוקסיות לרחבה שאינה נופלת במעמדה ובהידורה מרחבת הכותל הנוכחית.

ועל רקע כל זה, הקמפיין הנוכחי מגיע – שבוע אחרי שבית המשפט פסק שמותר(!) להציג(!) נשים(!) על מודעות(!) בירושלים(!) – ויכול להוות נקודת לחץ נוספת על המדינה להגיע להסדר עם הארגון, ולא בנות מצווה(!) תקראנה(!) בתורה(!) ברחבת הכותל(!)!

'מהלכת בדרכה' מאת מלכה מפיוטרקובסקי

אם אני לא טועה, לפניכם ספר ההלכה הראשון שראה אור מידי אישה בארץ ישראל (כן, לא במדינה ישראל, בארץ ישראל) אי פעם. 'מהלכת בדרכה: אתגרי חיים במבט הלכתי-ערכי' (הוצאת ידיעות ספרים) מהווה מאורע תקדימי ומרגש, שיכול גם ללמד עם התפתחויות חברתיות ותיאולוגיות לא קטנות שמתרחשות סביבנו.

מלכה פיוטרקובסקי, אשת ההלכה המלומדת, מוציאה מבחר מתשובותיה ההלכתיות, תשובות שנתנה למגוון אנשים שפנו אליה. הפרק הראשון מוקדש לשאלה שמהווה בסיס לכל שאר הספר: האם מותר לאישה ללמוד תורה? בעוד שבמשנה מצוטט ר' אליעזר כאומר ש"כל המלמד בתו תורה – כאילו לומדה תפלות", ובתלמוד הירושלמי נקבע כי "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", היחס לנושא כיום שונה לחלוטין, אם כי יותר בציונות הדתית מאשר אצל החרדים.

פיוטרקובסקי עוקבת אחרי התמורות, שהתחילו אצל הרמב"ם, אבל הפכו משמעותיות רק בתחילת מאה העשרים(!), כאשר ב-1917 מייסדת שרה שנירר את בית הספר הראשון של מה שתהיה לימים רשת 'בית יעקב', בו למדו בנות לראשונה תורה. שנירר קיבלה היתר הלכתי מהחפץ-חיים, שפסק שאמירות חז"ל מתייחסות לתנאים בזמנם, ואילו בזמננו יש דווקא צורך ללמדן. פסיקה שהיא משמעותית לא רק בקביעתה, אלא גם בדרך שהיא מנומקת, שהיר יש כאן שיקול מטא-הלכתי שיכול תיאורטית לשמש כדי לשנות גם איסורים אחרים.

הפסיקה של פיוטרקובסקי עוסקת בעיקר בסוגיות של בין אדם לחברו. היא מנסה למנוע עוולות, ובתוך כך למנוע מההלכה להיות סיבתן של עוולות (למשל, אצל נשים 'עגונות'). "נקודת המוצא שלי", היא כותבת, היא "שלא ייתכן ששמירת הלכה תגרום לעוול ומצוקה להולך בדרכה", וגם זו הכרעה תיאולוגית כמובן, מטא-הלכתית. אפשר לקוות שהספר הזה ימדד גם על פי ערכו ההלכתי, ולא רק על פי זה הפמיניסטי, שכן ראוי שכך. הוא כתוב היטב, מעניין ומפגין רגישות ובקיאות הלכתית מרשימה.
mehalehet_bedarka(2)

נשים כבישופיות בכנסייה האנגליקנית

המועצה הכללית של הכנסייה האנגליקנית קיבלה אתמול החלטה לאפשר לנשים לכהן כבישופים. כלומר בישופיות. לפני שנתיים הצעה דומה נדחתה, ועתה העניין אושר, לקול מחאות השמרנים, עשרים שנה אחרי שנשים הורשו לכהן ככהנות. הארכיבישוף מקנטנברי, מנהיג הכנסייה המונה כשמונים מיליון מאמינים, תמך במהלך, שדרש שני שלישים מכל אחד משלושת הבתים במועצה (בישופים, כהנים והדיוטות) כדי לעבור. ההחלטה עברה ברוב עצום (95%, 87% ו-77% בהתאמה). ההחלטה משמעותית מפני שהכנסייה האנגליקנית נחשבת הקרובה ביותר לכנסייה הקתולית מבים הזרמים הפרוטסטנטים המשמעותיים. ההחלטה תהווה אתגר למערכת היחסים המתחממת בשנים האחרונות בין הכנסייה הקתולית לאנגליקנית.

מכתב רבני חיובי

להלן מכתב רשמי מקבוצה של רבנים ורבניות הממוען למשפחתו של מוחמד אבו ח'דיר בו הם מביעים צער וכאב על שהנער נרצח בידי יהודים. כמה דברים משמעותיים כאן: ראשית, מדובר ברבנים בכירים ומרכזיים בציונות הדתית. שנית, השפה שבה מגנים החותמים את המעשה היא חד משמעית ("בני בליעל", "בושים ונכלמים"); שלישית, השתתפותן של נשים כחלק אינטגרלי מ"מכתב רבנים" רשמי. זו ההנהגה רוחנית שהייתי מצפה לה מרבנינו: לקיחת אחריות וסימון קווי המתאר המוסריים בצורה בהירה וברורה. נקודה של אור. המכתב נשלח גם באנגלית וערבית.

2014-07-14_095011

אורתודוקסיות פורשות מהסכם נשות הכותל

התפתחות מעניינת מאוד בגזרת הנשים שמעוניינות להתפלל כדרכן בכותל. כזכור, ארגון 'נשות הכותל' הסכים להצעת הפשרה שכוללת מעבר ל'עזרת ישראל' חדשה שתקום ברחבה ליד הכותל של היום, ושתיבנה עבורה כניסה משותפת עם רחבת הכותל הנוכחית (תוכנית שאולי תזכרו שפקפקתי קשות שאי פעם תתממש בשטח).

הפשרה הולידה פיצול מידי בארגון, וקבוצת נשים מתוכו אמרה שלא תסכים לעבור בשום מקרה. מה שחדש הוא שעל פי הכתבה להלן קבוצת נשים השייכות ל'קולך' מצטרפת כעת לפורשות, וקובעות שגם הן לא תעבורנה לעזרה החדשה. הן דורשות שיתאפשר להן להמשיך להתפלל כדרכן ברחבת הכותל.

"הניסיון להעביר אותנו ל'עזרת ישראל' היא פגיעה בזהות הדתית שלנו, שכן אנחנו שומרות הלכה בקפדנות ושייכות לזרם האורתודוקסי. אנחנו לא מוכנות לוותר על זכותנו להתפלל כפי שאנחנו רואות לנכון בעזרת הנשים של הכותל המערבי", לשון ההודעה של 'קולך'.

מה אפשר לומר? רוקנרול. וחוץ מזה שעולה כאן תופעה מעניינת: מצד אחד ניכר שהדיבור על זרמים ביהדות מאבד במהירות מתוקפו. מי כאן אורתודוקסי ומי רפורמי? תלוי את מי שואלים. גם בארה"ב וגם בארץ קיימת תופעה של טשטוש גבולות וריבוי תופעות ביניים. מצד שני, אפשר לראות שבעוד שסוציולוגית הגבולות בין הזרמים מטשטשים, באופן פרטי זהות "זרמית" עדיין חשובה: לנשות 'קולך' ההן חשוב לעמוד על זהותן האורתודוקסית! מה שברור הוא שבמציאות של גיוון הולך וגובר הניסיון לקבוע קוד תפילה אחיד וחרדי נידון לכישלון.

והשאלה היא האם עכשיו ההסכם כולו יתפוצץ.

תפילה מגוונת בצה"ל

בשמחת תורה נהוג לעלות גם בני 6 לעלות לתורה (לברך מול הקהילה על קריאת התורה), כי זה החג בו בני ישראל שמחים על מתן תורה וכו'. ודוק: *בני* ישראל, לא בנות ישראל. לכן אין בעיה שפעוטים יעלו לתורה, אבל חלילה שנשים בוגרות, שאשכרה מבינות מה הן עושות, תברכנה. כשילד בן 8 עולה לתורה, זה לכבוד הציבור. כשאישה עולה לתורה, זה פוגע בכבוד הציבור.

והנה, שומו שמיים, אישה, חיילת, עלתה לתורה בשמחת תורה בבסיס צה"ל!!! צה"ל בתגובה: "לאחר האירוע התקיים בירור בנושא וכן חודדו הנהלים בבסיס לאירועים בעתיד" (כן, זאת באמת תגובת דובר צה"ל).

אני מקווה שבחידוד הנהלים נקבע שבתי הכנסת הצבאיים אמורים לשרת הן חיילים והן חיילות, וממילא את כל הזרמים של היהדות, כולל תתי הזרמים של האורתודוקסיה, שב"ה הולכים ומתרבים בזמן הזה. צה"ל אינו צבא ששייך לזרם יהודי אחד. למעשה – היכונו לשוק חייכם – הוא אפילו לא שייך ליהדות, אלא למדינת ישראל, על כל אזרחיה.

נכון, דרושה סובלנות, כי אנחנו רוצים שגם חיילים אורתודוקסים חרד"לים יהיו יכולים להתפלל כדרכם (ופעמים רבות הם בסופו של דבר עיקר המתפללים). לכן מדי פעם גם הצד הליברלי יותר בהחלט יאלץ לעצור את עצמו ולהתפלל שלא דרכו. אבל הסובלנות חייבת להיות מצד כולם, והשמרנים חייבים להבין שהם לא בבית, ולא יהיו להם בדיוק את התנאים שהם חולמים עליהם. ובעיקר, הרב הראשי של צה"ל חייב לייצג את האינטרסים של כל הזרמים, ולא לשמש בפועל כאפיפיור האורתודוקסי לצה"ל.

טבילת גיורות וההגיון המוזר של הלכות "צניעות"

אתמול שודרה ב'מבט שני' כתבה מצויינת של אמנון בנימין על היבט מסויים בתהליך הגיור של נשים בישראל. למי שאינו יודע, גיורות חייבות בסוף תהליך הלימוד לטבול במקווה מול עיניהם של שלושה רבנים/דיינים, כשהן לבושות חלוק בלבד (ללא בגדים תחתונים). הכתבה מביאה עדויות של נשים שעברו את התהליך המשפיל והטראומטי הזה, שמגיע דווקא ברגע משמעותי ביותר בחייהן – בדיוק כשהן ממירות את דתן ומקבלות על עצמן זהות דתית חדשה.

לא ברור למה על יהודיה שטובלת במקווה יכולה לפקח אישה (בלנית), ואילו על גיורת צריכים שלושה גברים לראות אותה עם חלוק רטוב לגופה בלבד. לא ברור גם איך זה משתלב עם הדאגה (האובססיבית) ל"צניעות" והיומרה ל"טהרה" מינית. האם לשמוע זמרת שרה או לנסוע באוטובוס יחד עם נשים מקרב אותנו לחטא יותר מאשר לראות אישה יוצאת מהמים בחלוק רטוב? ואיזה רב היה מרשה לבתו או אשתו לטבול בפני שלושה גברים? אבל על הגיורות אף אחד לא שומר.

צריך לשים לב היטב היטב לחריגות האלה מהנראטיב המקובל המוצג לפנינו כלפי חוץ. אלה נקודות הגמגום, הקרטוע, שמאפשרות הצצה אל מעבר למטריקס ההלכתי המושלם לכאורה. בעבר הזכרתי כאן גם את מנהגן של נשים שומרות מצוות לשלוח את תחתוניהן לרבנים על מנת שיבדקו את הפרשותיהן (אם וסת, אם לאו). עלינו לשאול את עצמנו למה מקפידים שם ומאפשרים כאן. מכיוון שברור ש"צניעות" או חוסר בה אינה הסיבה, יש לשאול מה אילו מניעים ואילו כוחות מסתתרים מאחורי מנהגים שונים והלכות שונות. התשובות, אני בטוח, מעניינות מאוד.

כאמור, הכתבה מצויינת. לכו לתוכנית מאתמול, תחת הכותרת "כבוד הרב?", החל מדקה 40:56

משמעות הסמכת נשים לפסיקת הלכה אורתודוקסית

לפני ארבע שנים הסמיך הרב אבי וייס את שרה הורביץ למהר"ת (מורה הלכתית רוחנית תורנית). אחר כך הוא ניסה פשוט לקרוא לה "רבה", וכך להפוך אותה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית. אחרי הזעקה שקמה במעגלי האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית הם חזרו למהר"ת.

ארבע שנים אחרי, עוד שלוש נשים אורתודוקסיות הוסמכו למהר"ת, עוד אחת תוסמך בקרוב, ועוד 14 נמצאות בלימודים לקראת הסמכה. כפי שהכתבה מספרת, אין שום מניעה הלכתית שנשים תפסוקנה הלכה, ולכן המתנגדים לכך לא יכולים לעשות הרבה יותר מאשר להסביר ש"זאת פרובוקציה", ש"זה לא הזמן", או ש"זה לא צנוע" – בקיצור, מיטב להיטי ההסגברה.

ומנגד, צריך להבין היטב את חשיבות המהלך הזה. מכיוון שההלכה היא כל כך מרכזית בחיים היהודיים-אורתודוקסים, פסיקת הלכה הופכת מאליה לנקודת המוקד של חלוקת הכוח וההון התרבותי. חלק לא קטן מהיותם של הגברים בעמדת הגמוניה כלפי הנשים תלוי בכך שהם יפסקו הלכה, ואילו הנשים תצייתנה. בעולם הלכתי פוסק ההלכה הוא מלך, הוא הקובע את הכללים ואליו עיני הקהילה נשואות.

הצבת נשים בעמדת הפוסקות, גם אם נקרא להן מהר"ת ולא רבה (וכאן בארץ, ארגון "בית הלל" גם משתף נשים בפסיקה), מסמנת שינוי עמוק ביחסי הכוחות בחברה האורתודוקסית-מודרנית.

התעטפות בטלית ככניסה לגוף הפוליטי

בפאנל הסיום בכנס 'גופא' (של הישיבה השוויונית תלפיות) אתמול בירושלים דיברה חנה קהת על הפוליטייות של הטקס. על כך שלמצוות תמיד יש גם משמעות פוליטית, מעצם כך שהן מבנות קהילה, ושמשום כך דווקא המימד הציבורי של המצוות, נראותן ועשייתן בפומבי, הוא החשוב והוא המשמש כזירה להתגוששות סביבן.

אחריה דיברתי אני, וללא תיאום מוקדם ניסיתי להראות את אותו עניין על ידי הבאת מדור השו"ת של הרב אבינר מ'עולם קטן' של השבוע. אבינר, גם הוא ללא תיאום מוקדם איתי או עם קהת, מקדיש את מדורו השבוע לענייני נשים וטליתות, ונותן גושפנקא רבנית רשמית לדבריה של קהת.

אבינר כמובן שולל התעטפות בטלית למי שאינו גבר, אבל (שימו לב לסימונים שלי) מה שחשוב לו בעיקר הוא הפומביות של האירוע, או לחילופין ה"צניעות" שלו. אישה שמתעטפת בטלית בבית, לבד, "בצנעה" – זה עוד איכשהו יכול לעבור. אבל לא בציבור, לא בפרהסיה. רק אל תצאי החוצה עם הטלית, הבנת???

המשמעות ברורה: הסכנה הכי גדולה להגמוניה הגברית אינה בעצם קיום המצווה על ידי נשים. הסכנה היא שקיום המצווה בפומבי הופך את הנשים לחלק מהגוף הפוליטי, לחלק מקהילת הקודש, לחלק מ"עם ישראל". נשים בטליתות שוברות את ההיררכיה הברורה שדורות על דורות של יהודים קידשו ומקדשים: גברים מלפנים, בטליתות ועם ספר התורה, נשים מאחור, ערומות מתשמישי קדושה, רחוקות מהתפילה הציבורית ומהתורה. לעולם יחידות מול האל, לעולם לא קהילה, לעולם לא מלפנים, פנים אל פנים עם האלוהים.

המצוות, שנעשות בציבור, מבנות קהילה, ובכך מבנות גם היררכיה. בין כהן לישראל, בין יהודי ללא-יהודי, בין גבר לאשה. התשובות של הרב אבינר מבהירות שאין בעצם בעיה הלכתית עם תפילת נשים בטלית. הבעיה היא פוליטית, והדרישה להתעטף "בצנעה" מיודעת להדיר את המתעטפת מהציבור, לא לתת להן להפוך לחלק מהציבור (ולציבור בפני עצמם), ובכך להגן על ההיררכיה של הגוף הפוליטי.