ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.
לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).
מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.
בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.
"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)
לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.
אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.
מי שמעוניין להבין למה מעגלי האלימות האחרונים מול הפלסטינים, בעיקר בירושלים, סבבו סביב הר הבית, מוטב לו שיקרא את מאמרו של פרופ' הלל כהן, שיצא זה עתה ב- Israel Studies Review.
מינים 