פלסטינים

הלל כהן על הקשר הפלסטיני המיוחד להר הבית

Captureמי שמעוניין להבין למה מעגלי האלימות האחרונים מול הפלסטינים, בעיקר בירושלים, סבבו סביב הר הבית, מוטב לו שיקרא את מאמרו של פרופ' הלל כהן, שיצא זה עתה ב- Israel Studies Review.
 
הגיליון האחרון, שמוקדש לסוגיית הר הבית, מציג כמה מאמרים מעניינים בנושא (אף אני תרמתי מאמר ואתייחס אליו בעתיד), ופותח עם מאמרו של כהן, אשר בוחן את מעמדו של הר הבית בתודעה הלאומית הפלסטינית והישראלית. כהן מתחקה אחר מקורות הקשר של הפלסטינים עם אל-אקצא. בעקבות ראשיד חלידי וחיים גרבר ממקם כהן את לבו של מה שעתיד להיות העם הפלסטיני במחוייבות להגן על המסגדים הקדושים בירושלים, מחויבות ששורשיה בתקופה האיובית, 1187-1250 לספירה (נקראת על שם השושלת האיובית, שהשליט הידוע בה הוא צלאח א-דין).
 
על רקע מסעות הצלב נוצר צורך לגבש את המוסלמים בירושלים על מנת שיהיו מחוייבים להגן על העיר מהפולשים הנוצרים. התפתח שיח שהפך את המוסלמים כאן מקבוצת תושבים אקראית לקהילה מגובשת, אשר יעודה הוא הגנה על אל-אקצא. במקביל להתפתחות הנראטיב הזה השתנה הרכב האוכלוסייה בירושלים: השליטים האיובים רצו להעצים את מספר המוסלמים בירושלים ולכן הביאו אל העיר קבוצה גדולה של מוגרבים, שהתיישבו ממערב לאל-אקצא, וכן כורדים רבים (הקבוצה האתנית של צלאח א-דין).
 
כהן מראה כיצד מאז הפכו אותן קבוצות לקהילת יעוד, שתפקידה וזהותה קשורים באופן הדוק להגנה על קודשי האסלאם בירושלים. הוא מביא דוגמאות היסטוריות שמראות שאותה קהילה קנאית יותר למקומות אלה מאשר מוסלמים אחרים (למשל, ב-1911 רצו השליטים העותמנים לאפשר לצוות בריטי לחפור חפירות ארכיאולוגיות באל-אקצא. רק ההתנגדות של המוסלמים המקומיים עצרה את היוזמה).
 
באופן מעניין, וכהן לא שוכח להצביע על כך, הפיכתם של המוסלמים סביב ירושלים (וברמה פחותה, בכל האזור) לקהילת יעוד, היא תמונה ראי לקהילת היעוד השניה שרואה באל אקצא, כלומר בהר הבית, את ייעודה וחלק עמוק מזהותה, שהיא כמובן חלקים לא מבוטלים מהעם היהודי. עליית המתח סביב הר הבית משקף אפוא את המפגש בין שתי קהילות יעוד שזהותן קשורה עמוקות לאותו מקום קדוש. הסיכויים שמפגש כזה לא יהיה אלים הם לצערנו קטנים.

הכחשת ההסיטוריה של הרשימה המשותפת

אחרי שהתבצרו במהלך ליל אמש במסגד אל-אקצא, התכוונו עשרות פלסטינים להשליך אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה(!) על מתפללים יהודים שיגיעו במהלך ט' באב לכותל (גרסה אחרת: על יהודים שעולים להר הבית). אתמול בבוקר המשטרה פרצה למקום וסיכלה את תוכניותיהם. אין שום תירוץ לטרור שתכננו אותם פלסטינים, מה עוד שהתאספות יהודים בט' באב בכותל לא איימה על אל-אקצא בשום צורה. פשוט אלימות טרוריסטית נלוזה. היא בהחלט גם שמה בפרופורציה מגוחכת את הפרות הסטטוס קוו מצד יהודים שמבקשים להתפלל.

אבל זה לא הכל. בבוקר התראיין חה"כ מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל, הרשימה המשותפת) בגלי צה"ל (יחד עם חה"כ ינון מגל), כינה את עליית היהודים להר הבית "פרובוקציה", קבע שהמקום הוא "מוסלמי נקודה" והכחיש שהיה אי פעם מקדש יהודי על ההר. בכך הוא מצטרף לח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד, הרשימה המשותפת), שבראיון לדרור אידר טען שבית המקדש הוא "אגדה" ושהוא לא התקיים על הר.

מתחיל להיראות שיש כאן דפוס שלילי בו חברי כנסת מ הרשימה המשותפת מחליטים להכחיש אמת היסטורית וארכיאולוגית פשוטה, משל היו בריאתנים שמכחישים את האבולוציה. כמובן, הסיפור כאן חמור יותר ושקול להכחשת קיומו של עם פלסטיני (או, למשל, ישוב פלסטיני בסוסיא) על ידי יהודים. מטרתו לא רק לא להקשיב לצד השני, אלא להעלים אותו לחלוטין, לרמוס אותו.

על מנהיג הרשימה המשותפת, אימן עודה, לצאת כנגד התופעות האלה – האלימות ואף יותר מכך הכחשת ההיסטוריה. קשה לי לראות איך ייתכן דו קיום עם אדם שמתעקש לבטל את ההיסטוריה והזהות של זולתו.

כמה נתונים מעודדים לקראת יום ירושלים

על פי סקר חדש, 50% מהציבור תומכים בחלוקת העיר ומסירת השכונות הערביות במזרח העיר לידי הפלסטינים והשכונות היהודיות יישארו בידי ישראל. 23% מהציבור מוכנים לחלק את העיר העתיקה, כולל מסירת הרובעים המוסלמים והנוצרים וכן את הר הבית לידי הפלסטינים.

בקרב הציבור החילוני, 68% אמרו שהם מוכנים למסור שכונות יהודיות במזרח העיר באופן כללי, ו- 32% מוכנים למסור שכונות שאינן יהודיות בעיר העתיקה, ובכלל זה גם הר הבית. בקרב הציבור הציוני-דתי, 25% מהמגזר הדתי-לאומי הביע תמיכה כלשהי למסירת שכונות במזרח העיר, רק 4% לחלוקת העיר העתיקה.

אחרי כל כך הרבה פרופגנדה על אחדות ירושלים בירתנו הנצחית לנצח נצחי נצחים, אחרי כל כך הרבה סבבים של אלימות בין ישראל לפסטינים (כולל רק בקיץ שעבר בירושלים עצמה), אלה נתונים מרשימים ביותר. אין זאת אלא שחלקים גדולים בציבור מבינים שבלי חלוקת העיר לא יהיה הסכם בינינו לבין הפלסטינים, ומבינים גם שבפועל העיר כבר ממילא מחולקת, ולא משנה מה אומר ראש הממשלה בנאומיו החגיגיים.

אני גר בירושלים ואוהב את העיר, ולא מעוניין לגור בשום מקום אחר. אבל אני יודע שמצב בו חצי מאוכלוסיית העיר אינו מקבל את אותן זכויות, מצב בו רק כ-13% מהתקציב העירוני מופנים לאוכלוסייה שמונה 37% מהתושבים, מצב בו ישראל שולטת בכוח הזרוע על מאות אלפי תושבים שאינם מעוניינים בשלטונה – הוא מצב בלתי אפשרי. אני שמח שחלקים גדולים מהציבור מבינים זאת.

האם יש סיכוי להסדר מדיני? סקר חדש

מכון Pew העלה תוצאות של סקר חדש שנערך מאמצע אפריל עד אמצע מאי בין 7001 איש בשבע מדינות. השאלה: האם ניתן למצוא דרך שישראלים ופלסטינים יחיו יחד בשלום? כפי שאתם רואים, רוב הנשאלים פסימים למדי, וביניהם – אזרחי ישראל הם האופטימים ביותר.

כאשר שואלים אזרחים ישראלים יהודים בלבד, יורד שיעור האופטימים ל-37%, אם כי זה עדיין יותר מכל מדינה אחרת באזור. אשריכם ישראל. ובחלוקות פנימיות, שיעור ה"אורתודוקסים" שטוען שאין שום סיכוי להסדר הוא 76%, שיעור "המסורתיים" הפסימיים הוא 53%, ואילו רק 38% מה"חילונים" חושבים שאין סיכוי, ואילו 48% מהם חושבים שדו-קיום אפשרי.

2014-06-25_214303

עריקאת בונה קהילה מדומיינת

בהמשך לרשימה מהבוקר, ראו מה סאיב עריקאת אמר אתמול:

כשאת מבקשת ממני לקבל את ישראל כמדינה יהודית זה אומר שאת מבקשת ממני לשנות את הנראטיב שלי. אני בנה של יריחו, הבן הגאה של הנטופים והכנענים. הייתי שם 5500 שנים לפני שהגיע יהושע [בן נון] ושרף את עיר מולדתי יריחו.

מישהו כאן קרא את בנדיקט אנדרסון וחשב שהוא לא מנתח תופעה אלא נותן הוראות. שימו לב שהמטרה של עריקאת היא ערעור כל לגיטימציה להתיישבות יהודית באיזשהו חלק של ארץ ישראל. מאז ומעולם, לכאורה, היו היהודים פולשים וכובשים בארץ לא להם. אפשר ללעוג, ובמידה רבה של צדק, להעלאת ההבטחה האלוהית לאברהם אבינו כנימוק לבעלותם של יהודים על הארץ, אבל למסורת הזאת (כמסורת) יש לפחות שורשים בני אלפי שנים. ה"נראטיב" (ושוב, קראנו את אנדרסון ללא ריחוק אקדמי) של עריקאת, אם אני לא טועה, הוא בן כחמישים שנה, מאז שאש"ף החל לבנות את הלאומיות הפלסטינית. לעריקאת יש זכות מלאה להמציא לעצמו איזו היסטוריה שירצה, אבל ראוי שנבין את המניעים שמאחורי הבדיונות האלה.

2014-02-02_075358