ג'ון לוק והקשר בין העמדת הדת לביקורת התבונה לדרישה לשוויון זכויות ליהודים

ג'ון לוק הוא פילוסוף מעניין. מבחינת רעיונותיו, הוא לא המסחרר ביותר ולא המתוחכם ביותר, ואילו מבחינת השפעתו החברתית כמעט שאין שני לו. "אבי הליברליזם" שהאבות המייסדים של ארצות הברית ציטטו כמעט מילה במילה בהכרזת העצמאות של הדמוקרטיה הראשונה בעולם, מראשוני מנסחיה של הסובלנות הדתית והדרישה לשוויון זכויות בין בני דת שונים, ולא פחות מאלה מקדם הרעיון על פיו האדם נולד כלוח ריק וקולט את תפיסותיו מחושיו, תמונה אדם שעבורנו היא המובן מאליו ואשר (כפי שאומר ההיסטוריון של הרעיונות אלן צ'רלס קורס) כל רומן שבו הגיבור "עובר תהליך" אינו אלא ביטוי מפותח שלה.

 

בשעה טובה מעניקה לנו הוצאת המרכז האקדמי שלם המעולה – כמה אנחנו חבים לאנשים הטובים האלה שמתרגמים עבורנו ספרות מופת ודורשים עבורה גרושים – תרגום חדש, רציני, שלם ומוער של חיבורו החשוב 'מסה על שכל האדם'. חגיגה.

 

הספר, על שש מאות ומשהו עמודיו, מלא וגדוש, וכמובן לא אצליח להביא כאן אף על קצה המזלג. הקדמתו של פרופ' דוד הד, שמצורפת לכרך המרשים שיצא כעת (היא עצמה בת שישים עמודים) אמורה להגיש לקורא את זה ואולי גם דחיפה קלה שתעזור לו להתחיל בעיון. כאן אביא רק כמה משפטים משל לוק ואנסה להבהיר מה חשוב בהם עד מאוד.

 

ובכן לקראת סופו של הספר ניגש לוק לכתוב "על האמונה והתבונה, ועל מחוזותיהן המובחנים" (ספר 4, פרק יח). אחרי דיון בעניין הוא קובע כי

 

אם לא נקפיד להבחין בין מחוזות האמונה והתבונה לא יוותר כלל מקום לתבונה בענייני הדת, ואי אפשר יהיה לגנות את הדעות ואת הטקסים הפרועים שאפשר למצוא בדתות העולם השונות. [… אם לא נעשה כן] הדת, אשר יותר מכל דבר אחר אמורה להבדיל אותנו מן הבהמות […] דווקא בה יותר מכל נראים אנשים בלתי רציונליים ופחות הגיוניים מן הבהמות עצמן.

החידוש המדהים במשפטים האלה אינו רק העמדתה של הדת לבחינת התבונה, כלומר הוצאתה של התבונה מתחת סמכותה של הדת והצבתה מעליה, כמי שאמורה לבחון אילו אמונות הן סבירות ואילו אינן. זה כמובן מרגש וחשוב ומשמעותי מאוד. הדבר מסמן את תחילת היחס המודרני לדת, וספציפית את תחילתה של המסגרת האמונית הדאיסטית, שתעשה לה נפשות רבות במאתיים השנים הבאות (אפרופו האבות המייסדים של ארה"ב).

 

אבל המילים האלה של לוק משמעותיות כל כך גם משום שהעמדתה של התבונה כקריטריון-על לבחינת הדת מאפשרת ללוק לא רק לנתח את הדת כתופעה אנושית, אלא במקביל ובאופן שנגזר מכך להשוות בין דתות שונות. כך הוא יכול לכתוב על "טקסים פרועים" שנמצאים "בדתות העולם השנות".

 

אל יהה הדבר קל בעיניכם: עצם התפיסה כאילו יש מגוון של "דתות" בעולם (ולא דת אמת אחת וכפירות אינספור), עצם הקביעה שיש סיבה משותפת אחת לטקסיהן הפרועים ול"אמונות טפלות" (כפי שהוא כותב), והיא חסרון ביקורת התבונה – כל אלה קביעות חלוציות אדירות. זהו למעשה תחילתו של מחקר הדתות ההשוואתי המודרני.

 

וזה לא הכל. אותה תפיסה של לוק בדבר "דתות העולם", כלומר התפיסה שיש הרבה דתות והן כולן עומדות לבחינת התבונה, קשורה בטבורה לתפיסתו בדבר ה-tabula rasa שהאדם נולד איתה, כי אם האדם הוא לוח חלק, הרי ברור שהדת שלו היא משהו חיצוני, שנוסף אליו, משהו שאינו הוא. הדת היא דבר בעולם, היא לא חלק טבעי, מהותי, מאיתנו. אם זה נראה לכם מובן זה רק מפני שאתם לוקיאנים מבלי דעת.

 

התפיסה הזאת לא היתה מובנת מאליה גם מאה שנים אחרי לוק, והיו צריכים לבוא אנשים כרוזן מקלרמון-טונר בצרפת, או כריסטיאן וילהלם פון דוהם בפרוסיה, שבסוף המאה ה-18 יתתעקשו שהיהודים אינם *מטבעם* נוכלים (כפי שרבים חשבו אז), אלא שתנאי החיים דרדרו אותם לאן שדרדרו, ושאם המדינה, כפי שהמליצו, תעניק להם זכויות שוות, הרי הם יהיו אזרחים למופת.

 

היהודים אינם *מטבעם* נוכלים, כמובן, מפני שהם מטבעם tabula rasa, כמו כולם. הם בני אדם, ורק אחרי זה יהודים. היהדות אינה משהו מהותי להם. התבונה – היא מהותית להם. כי הם בני אדם, בדיוק כמו הנוצרים. שוב: תפיסה חדשה, מהפכנית, מודרנית. ולוק אכן דורש, כבר במאה ה-17, שויון זכויות ליהודים.

 

העמדת הדת לביקורת התבונה. שוויון זכויות ליהודים. האדם כאדם, יצור תבוני, חופשי, בעל פוטנציאל להתפתחות מתמדת – לוק עומד בצומת מרכזית שמורישה לנו את הרעיונות האלה. תודה מקרב לב לעפר קובר שתרגם ולאסף שגיב שהוציא לאור את האוצר האנושי שהוא הספר הזה.

שמרנים מול פרוגרסיבים – כך זה התחיל

בשנות התשעים של המאה ה-18 מבחין אדמונד ברק, אז פוליטיקאי בריטי ולימים מאבות השמרנות המודרנית, בתופעה מעניינת: החלוקה המוכרת אז של הכוחות בפוליטיקה האירופאית, בין המלוכנים שתמכו בשלטון אבסולוטי (או כמעט כזה), לבין אלה שהחזיקו שיש לתת לפרלמנט כוח על חשבון המלך, ועל ידי כך להגביל את כוח המלוכה, כבר אינה רלוונטית.

מדובר בעשור הראשון אחרי המהפכה הצרפתית, בה נגדע שלטונו של לואי ה-16, ולא הרבה אחרי כן, גם ראשו. והנה, הפולמוס בבריטניה סביב המהפכה לא התגבש על פי קווי המחלוקת הרגילים. כך למשל, ברק, שהשתייך למפלגת ה-Whigs, כלומר הפרלמנטרים, חשב שהמהפכה הצרפתית היא איוולת, וסופה חורבן, וזאת למרות שחבריו למפלגה חגגו את החירות החדשה בה זכו הצרפתים. ברק הבין שהפוליטיקה האירופאית מתחלקת כעת סביב ציר חדש: "אלה שמעוניינים לשמר באנגליה את סדר הדברים הישן […] ושמחשיבים את השימור הכללי של הסדר [כחיובי. ואילו הצד השני] דורש שינויים גדולים כאן, ושמח מאוד לראות אותם בכל מקום אחר." החלוקה המרכזית בפוליטיקה, בקיצור, כבר אינה זו שבין מלוכנים ופרלמנטרים, אלא הפכה לזו שבין שמרנים ופרוגרסיבים.

יובל לוין כותב, בספר שיצא באנגלית ב-2014 ותורגם כעת על ידי Aviad Stier, על הולדת החלוקה הזאת דרך חייהם ומחשבותיהם של שני בני התקופה. ברק, מאבות השמרנות המודרנית, ותומס פיין, הוגה ליברלי חשוב של שיח זכויות האדם וחלק מהמעגל של האבות המייסדים של ארצות הברית. לוין עצמו הוא אינטלקטואל אמריקאי (בעל שורשים ישראלים) שנחשב אחד ההוגים הבולטים של השמרנות האמריקאית ושל המפלגה הרפובליקאית בזמן הזה. בספר (הוצאת המרכז האקדמי שלם) הוא מבקש להציג בפנינו את שורשי החלוקה בין שמאל וימין כפי שאנחנו מכירים אותה, והוא עושה זאת באופן חד, ברור, מרתק ומאיר עיניים.

הן ברק והן פיין הגיעו מרקע אנגלי פשוט, אף עני, ושניהם קנו להם שם באמצעות כתביהם. הם חיו באחת התקופות הדרמטיות ביותר: ב-1776 שלוש-עשרה הקולוניות באמריקה הצפונית הכריזו על עצמאות והפכו לארצות הברית. ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית. פיין הילל את שתי ההתפתחויות האלה, ועבר לארצות הברית כדי לעזור לה לקום. ברק תמך (פחות או יותר) באמריקאים, אבל הזהיר מפני תוצאות המהפכה בצרפת. על פי ברק המהפכה היא אויבת הרפורמה. תיקונים יש לעשות לאט, ועל בסיס חכמת העבר. הצרפתים שוגים כאשר הם סבורים שיצליחו לבנות חברה חדשה הפועלת על פי עקרונות חדשים (תבוניים, רציונליים, חילוניים וכו'). האמריקאים, שבסך הכל מבטאים את המשך הליברליזם הבריטי, יצליחו.

פיין היה נציג מובהק של מחשבת הנאורות: החברה מורכבת מפרטים אשר לכולם זכויות שוות. ממשלות מוקמות על מנת להגן על זכויות אלה. אם הן נכשלות בכך, מותר לעם, ואף חובתו, להחליפן. אין להן כל סמכות למשול בתוקף השושלת אליה הן שייכות או עקרונות העבר שקיימו אותן עד כה. מלך צרפת, שהיה רודן אטום, ודאי הודח כדין, והצרפתים פתחו במאמץ נועז ומזהיר של בניית חברה טובה יותר, לקראת עולם טוב יותר.

ברק, כשמרן, פקפק במעמד התבונה כסמכות עליונה וסבר שאין לסמוך עליה – כלומר עלינו, בני האדם החיים כעת – באופן מוחלט. גם לדת, למסורת, לרגשות ההמון ולמבנים החברתיים של העבר יש דברים חשובים ללמד אותנו. הוא זלזל ברעיון של "זכויות טבעיות" וסבר שרק החברה מעניקה זכויות לבניה – ושלכן זכויות אלה אינן זהות או אוניברסליות. פיין סבר שיש להעדיף את הטבע על ההיסטוריה, את התבונה על המסורת, את הפרט על החברה, ויחסו אל הדת הממוסדת לא היה מבייש את האתאיסטים הלוחמניים כיום (ברק שנא אתאיסטים וחשב שאסור לגלות כלפיהם סובלנות). בשונה מאמריקאים אחרים במעמדו פיין מעולם לא החזיק עבדים, ותמך בחירותם של בני אדם באשר הם.

כוכבו של ברק דרך כאשר המהפכה הצרפתית נכשלה, בדיוק כפי שניבא. במקום חברה דמוקרטית של חופש, שוויון ואחווה הגיע הטרור, ואחריו עלה לשלטון גנרל-רודן, וסחף את אירופה למלחמה. פיין הפך לאחד מגיבורי מלחמת העצמאות האמריקאית, אולם שמו הוכתם אחרי שפרסם חיבור בו גינה את הדת בכלל (אם כי לא את קיומו של אלוהים) ואת הנצרות בפרט, כדת המטופשת ביותר.

לוין משרטט את קווי המחלוקת בין ברק לפיין, שאינם אלא קווי המחלוקת בין השמרנות לפרוגרסיביות. הוא מדבר על המתחים שבין הצדק והסדר, הבחירה והחובה, התבונה והמסורת, והעבר וההווה, והוא עושה את זה באופן מרתק. האם הוא עושה זאת גם באופן הוגן? אני חושב שכן. היה אפשר אולי להדגיש יותר את התנגדותו של ברק לדמוקרטיה (כולל שיר הלל משתפך למארי אנטואנט אחרי מותה), אבל צריך לזכור שזאת תקופה שרבים וטובים היו נגד דמוקרטיה, כולל, למשל, וולטיר. כאמור, הספר בהחלט נותן מפה עשירה להבנת הצדדים ב"פולמוס הגדול".

אחד הדברים שאפשר ללמוד מאותה מפה הוא שיתרונו של פיין הוא חסרונו: יש לו עיקרון ברזל אחד, ואיתו הוא מסתער על העולם: הפרט על תבונתו ועל האוטונומיה שלו. לברק אין עקרון כזה. הוא בהתלבטות מתמדת. הוא עסוק בהשוואת ההווה אל העבר, בניסיון לדלות חכמה מההיסטוריה, מהמסורת, מהמוסדות (הפטריארכלים, האריסטוקרטים) הקיימים. החיסרון של פיין הוא בהתלהבות יתר להפעיל את אותו עיקרון בכל מקום, ומהר. זה לא תמיד עובד, כפי שאפשר ללמוד ממקרה צרפת (והיום, מהעולם הערבי). ברק מאידך שקוע בהתלבטויות כשהזמנים, מה לעשות, משתנים, ומלוכה כבר אינה מוסד קביל.

דרך אחת לנסח את ההבדל בין ההשקפות של שני אלה, ושל השמרנים והפרוגרסיבים בכלל, היא על פי עמדתם כלפי האוטונומיה של האינדיבידואל. עבור פיין האוטונומיה האנושית היא עניין טבעי, ראשוני, ולכן גם זכות – וגם אידיאל. ברק סבור שכל חירות שהיא יכולה לבוא רק מתוך הקשר, ולכן האוטונומיה שלנו תמיד תהיה מוגבלת, באופן עקרוני, על ידי האנשים סביבנו – המשפחה, הקהילה והמדינה. ממילא מה שהמדינה צריכה לדאוג לו, על פי ברק, אינו חירותו של הפרט (כפי שסבור פיין) אלא צרכיו (שהם גם, באופן עקרוני, צרכי הקהילה).

הספר מעניין במיוחד בזמננו, כאשר נראה שהחלוקה בין שמרנים לפרוגרסיבים, שברק היה חד מספיק להבחין בהיווצרותה, מתערערת לטובת חלוקות חדשות. הימין החדש, שלא מזמן כתבתי עליו, לועג לשמרנות ומציג תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית, שמצד שני מאמצת מהויות "טבעיות" בנוגע לגזע ומגדר. גם בין אלו המתקראים שמרנים קשה למצוא קו קוהרנטי (ע"ע טראמפ), ואילו השמאל הפרוגרסיבי מקדש את האוטונומיה של הפרט עד כדי כך שהוא מוותר עבורה על ההגיון הפשוט ושקוע בטהרנות מוסרית שמשתקת אותו. ספרו של לוין נותן רקע עשיר לבחינת התמורות הללו. בהחלט מומלץ.

אייריס מרדוק על הטוב והאמיתי

ספר קצר ומעניין של אייריס מרדוק יצא בהוצאת שלם, ובו שלושה מאמרים שלה, מתורגמים ומוערים על ידי יואב אשכנזי, שגם הוסיף מבוא. מרדוק ידועה בתור סופרת, ואף זכתה בפרסים על יצירתה הספרותית, אבל היא לא פחות פילוסופית, והספר הזה הוא אחד משני הספרים ההגותיים העיקריים שלה (לצד עשרות מאמרים).

 

בספר מרדוק מנסה לנסח את התשתית לתורה מוסרית שמצד אחד אינה תלויה באלוהות כלשהי, ומצד שני לא נופלת לפח הקאנטיאני או האקזיסטנציאליסטי, שמציגים ניסיונות להציע תורות מוסריות נטולות מטאפיזיקה שבמרכזן הסובייקט הרציונלי החופשי לבחור.

 

מרדוק – וזו אחת התרומות המרכזיות שלה בספר – דוחה את הרעיון (הנפוץ כל כך במערב המודרני עד שהוא עבורנו המובן מאליו) שחופש משמעו בחירה. לדידה חירות אמיתית קשורה בידע, וזה בתורו קשור בתשומת לב.

 

תשומת לב ראויה מאפשרת לנו לתפוס באופן ישיר את המציאות ולפעול בהתאם. לא *לבחור* לפעול כראוי, אלא לפעול כראוי מתוך כורך המציאות, מתוך האמת שברורה לנו ושאנחנו שותפים בה.

 

תשומת הלב גם מעדנת או משהה את האגו שלנו, כלומר את העצמיות האנוכית שבאופן רגיל סוחפת אותנו מהחיים המוסריים אל חיים לא ראויים. מדובר בתשומת לב פתוחה, שאינה "נאחזת" במציאות ואינה מנסה לשלוט בה. היפה, לדעת מרדוק, הוא אחד הדברים שמעורר בנו תשומת לב שכזאת, ולכן לאומנות טובה תפקיד נכבד בחיים המוסריים. הטוב גם הוא מעורר בנו תשומת לב כזאת, אם כי באופן דק ועדין יותר.

 

זה הקשר לדעת מרדוק בין הטוב לאמת: הטוב מתגלה כאשר אנחנו מודעים באופן המדוייק ביותר למציאות. ולכן גם "חירות אינה תרגול של הרצון בלבד אלא חוויה של ראייה מדוייקת, המובילה לפעולה" (עמ' 53).

 

כל זה נהדר, אבל משום מה מרדוק לא שמה לב שמה שהיא מתארת כאן מקביל למגוון דרכים רוחניות ששמות דגש על מודעות ובחינה עצמית. היא שוללת את הדתות באופן כולל, ואף גורסת שאין טעם בבחינה עצמית אינטרוספקטיבית-מדיטטיבית שכן זו "אשלייה". מוזר ומאכזב. כמו כן (וכאן אני כבר עובר מביקורת פחות או יותר אובייקטיבית לעמדותי התיאולוגיות הפרטיות) היא לא שוקלת שכפי שהיפה מעורר בנו תשומת לב למציאות האמיתית וכפי שהטוב גם הוא עושה זאת, אם כי בצורה מעודנת יותר, הרי שהקדוש גם הוא עושה זאת, ואולי בצורה המעודנת והחמקמקה מכל.

 

מרדוק כותבת יפה, אבל הכתיבה אסוציאטיבית, וכשהיא מתגלמת במאמרים הגותיים לא קל להבינה, לפחות בקריאה ראשונה. אבל ההקדמה של יואב אשכנזי עוזרת מאוד (וגם חושפת את הקורא לביוגרפיה הסוערת של מרדוק – היא בהחלט ידעה ליהנות מהחיים), והרעיונות כאמור חשובים. אכן: חופש אינו פשוט בחירה, והטוב מצווה עלינו מתוך האמיתי.

ספר על הפילוסופיה של לודוויג ווינגנשטיין

ידידי המוכשר יואב אשכנזי עשה את אחד הדברים המפחידים בשדה הפילוסופיה וכתב ספר על וויטגנשטיין. אשכנזי תירגם (יחד עם אלעד לפידות) אוסף של רשימות שכתב וויטגנשטיין סביב שנת 1933 ושטרם הופיעו בעברית. וויטגנשטיין מרחיב בהן את הפרוייקט שהתחיל בטרקטטוס המפורסם שלו, פרוייקט שעל פי אשכנזי הופך את הפילוסופיה לאתיקה ולתרפיה, דהיינו לדרך המבקשת לחולל שינוי פנימי בקורא אשר יאפשר לו לראות את העולם אחרת, ובאופן אמיתי יותר. הבעיה, על פי וויטגנשטיין, היא שאנחנו שבויים בשפה, והיא חוצצת בינינו לבין המציאות. האדם בסופו של התהליך יתפוס באופן שונה את העובדות, ויחיה חיים טובים יותר.

 

הנה פסקה לדוגמא מאת וויטגנשטיין שמתורגמת בספר:

 

בני אדם נטועים עמוק במבוכות הפילוסופיות, כלומר הדקדוקיות, והתנאי המוקדם לשחררם מאחיזתן הוא שהם יעקרו מתוך המגוון העצום של הקשרים שבהם הם שבויים. אפשר לומר שצריך לארגן מחדש את כל שפתם. — אולם שפה זו נוצרה // התהוותה // באופן זה כי לאנשים היתה — ועדיין יש — נטיה לחשוב באופן הזה. לכן העקירה תצלח רק אצל אלו החיים בהתקוממות אינסטינקטיבית נגד // בחוסר שביעות רצון עם // השפה. לא אצל אלה שהאינסטינקט שלהם כל כולו מנחה אותם לחיות בתוך אותו העדר שיצר את השפה הזו כביטויו האותנטי. (עמ' 106)

 

הסימנים השונים וההדגשות במקור. הספר יצא בהוצאת ספרים כרמל.

 

אלוהים ומפלצת הספגטי המעופפת

פולמוסים על קיומו של אלוהים הם לדעתי דרך מגוחכת למדי לבזבז את הזמן, אבל למי שבעניין, קית' דה-רוז, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת ייל, יוצא בראיון בנ"י טיימס נגד הטיעון האנטי-תאיסטי שמבקש למצוא אנלוגיה בין אמונה באלוהים לאמונה במפלצת הספגטי המעופפת (או בורייציה של ברטרנד ראסל, כוס התה שחגה סביב כדור הארץ).

דה-רוז טוען שהטיעון הזה נשען על ההנחה שאין צורך להסביר למה לא צריך להאמין בדברים ביזאריים, ומספיק פשוט להעלות ספקות באשר לקיומם. בניסוח קצת יותר אקדמי אוהבים לומר שלתיקוף קיומן של תופעות חריגות נדרשות ראיות חריגות (דהיינו, אם אין לך ראיות חריגות בטיבן, אין סיבה להאמין שקיימים דברים חריגים).

אלא שדה-רוז טוען שאלוהים אינו דומה למפלצת הספגטי המעופפת בכך שבעוד שזו האחרונה נראית ביזארית לכולנו, אלוהים לא נראה ביזארי למסה עצומה של בני אדם (למעשה לרוב בני האדם בעולם). כלומר המשתמשים בטיעון הזה מתעלמים מכך שאנשים רבים, שפויים ואינטליגנטים, מאמינים באלוהים. "הנקודה המרכזית היא", הוא טוען, "שאם יש אנשים רבים ונבונים שלא מסכימים איתך, אתה צריך טיעון טוב כדי לטעון שהם טועים." (דהיינו, צריך טיעון על דרך החיוב, ולא מספיק רק לומר שלא הגיוני שהם צודקים.)

פילוסופיה (ומיסיונריות) נוצרית באקדמיה

את הקישור לכתבה הבאה קיבלתי לאחרונה משתי רשימות תפוצה שונות, האחת של הפילוסוף הנוצרי William Lane Craig, שמככב בה, ואחת מיורם חזוני, שכותב שזו הכתבה לבחור בה למי שיקרא רק כתבה אחד על נצרות השנה. ומה בכתבה? מדובר בה על אותו קרייג, שהצליח להקים מפעל מרשים בגודלו של אפולוגטיקה נוצרית פילוסופית.

דרך ספרים, קטעי וידאו, אתרי אינטרנט, ופולמוסים חיים עם אתאיסטים כדוקינס והאריס קרייג מנסה לתת תוקף רציונלי לאמונה בישו (ובשביל זה צריך לא רק להוכיח את קיומו של האל, אלא גם את קיומו, מותו ותחייתו של ישו). לא קראתי את ספריו של קרייג ואני לא יכול להעיד עד כמה הוא משכנע, אבל כנראה שהוא עושה עבודה לא רעה. (אגב, לבד מהיותו פילוסוף נוצרי קרייג הוא נאו-קון די סטנדרטי, למי שתהה.)

אבל הסיפור המעניין עוד יותר הוא הרקע לעבותו של קרייג, וזה גם מה שחזוני רוצה להדגיש: "פילוסופיה נוצרית", כלומר אפולוגטיקה רציונלית על הנצרות הפכה למקובלת יותר באוניברסיטאות בארה"ב. לא מדובר כמובן על בריאתנות או כל קשקוש אנטי-אינטלקטואלי כזה, אלא על טיעונים ברמה פילוסופית גבוהה המנסים לבסס את קיום האל, נחיצותו עבור המוסר האנושי, וכן להתדיין על קוצי-היודים של התיאולוגיה הנוצרית. קורסים שאי אפשר היה לדמיין בתקופת שליטת הפוזיטיביזם הלוגי (שעבורו כל דיבור מטאפיזי הוא גרוע מלא-נכון – הוא פשוט חסר משמעות) נפוצים היום יותר ויותר.

הכניסה לאוניברסיטאות היא בכוונת מכוון. על פי קרייג האקדמיה היא "המוסד היחיד החשוב ביותר שמעצב את התרבות המערבית", ועל כן יש לפעול דרכו. חזוני, שכאמור מתרשם מהעבודה של קרייג, קורא להקים מקבילה יהודית, כלומר לאינטלקטואלים דתיים שישלימו את דוכני התפילין של חב"ד עם טיעונים רציונליים מגובשים ומשכנעים.

אני ממליץ להתחיל בניסיון להפריך את ממצאי ביקורת המקרא.