פיוט

על הקרבת המצפון למען האל – מי הקורבן האמיתי?

Captureתפילות ראש השנה האירו בשבילי שוב את הפיוט 'עת שערי רצון', מאת יהודה בן שמואל אבן עבאס, שכתב אותו בפאס (מרוקו) במאה ה-12. הפיוט היפיפה הזה, האהוב עלי ביותר, מפתח את סיפור העקדה בצורה יפיפיה (שלא מאפשרת לי לא לדמוע בקריאתו). כאן הבאתי בית אחד מתוך י"ד, שנושא בתוכו לדעתי תובנה חשובה ונוראה.
 
אברהם מכין עצי עולה במרץ, עוקד את יצחק כאילו היה איל, ובוכה בכי מר, בכי רב. דמעותיו נוזלות כנהר גדול, אבל בעוד "עין במר בוכה" יודע הפייטן לגלות לנו ש"לב שמח"! כן: בעוד אברהם קושר את יצחק, מכין עצים לשריפה, מניח את הילד על המזבח, ומניף את המאכלת לשחוט את בנו, את יחידו, את אשר אהב – לבו עולץ בקרבו.
 
איך ייתכן? ובכן, כך: אמנם אברהם הולך להרוג את יצחק, לגדוע את שושלתו, ולשים קץ לאהבתו, לחלומותיו ולתקוותיו; אמנם אברהם עומד לבגוד בתפקידו הבסיסי כאב ולפנות בסתירה גמורה למצפונו, לשלול את חובתו להגן על יוצא חלציו על ידי כך שישחוט אותו וישרוף את גופתו, אמנם הוא עומד לפנות כנגד המוסר והאנושיות הבסיסית ולהפוך למפלצת ההורגת את בנה שלה – – – אבל את כל זאת הוא עומד לעשות למען האל, ועל פי בקשתו המפורשת יתברך.
 
אברהם הולך לפשוע כנגד בנו, משפחתו ואנושיותו, אולם הוא יעשה זאת בתיאום מלא עם רצונו של אלוהיו. ומכיוון שאין גבוה מאלוהים ואין גדול מרצון השם, הרי שזוהי חובתו העליונה של אברהם, וההיענות לה היא הטוב העליון. ועל כן, ממילא, יש לשמוח על כך. אברהם יודע זאת, ולכן לבו שמח.
 
והנה הפייטן הגדול יהודה אבן עבאס עומד עבורנו כבר במאה ה-12 על סוד גדול: כאשר אדם מקריב את עצמו – ובעיקר את המוסר הבסיסי, את מצפונו – למען האל, הוא בעצם זוכה בעיקר, בדבר החשוב ביותר, והוא היענותו לצו האל. לכן הפסדו יוצא בשכרו. בחשבון אחרון הוא מרוויח.
 
וכאשר ההקרבה הזאת באה על חשבונו של אדם נוסף או אנשים נוספים (בן, בת זוג, משפחה, אנשים זרים), הרי שהם יהיו אלו שמקריבים את הקורבן הגדול ביותר, שכן הם, האחרים, לא זוכים לבצע בעצמם ציווי ישיר של האל (אלא, לכל היותר, סיוע לציווי באופן עקיף).
 
כשאנחנו מדברים על הקרבת המצפון, כמו במקרה אברהם, הרי שהכרח לוגי הוא שההקרבה תבוא על חשבון מישהו נוסף, מלבד בעל המצפון (שהרי המצפון מכוון אותנו כיצד לנהל יחסים אינטר-סובייקטיבים). אצל אברהם זה יצחק.
 
כך גם בנוגע לקנאים דתיים שרוצחים למען אמונתם – ממחבלים מתאבדים מוסלמים ועד רוצחים יהודים כמו ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר או רוצחי משפחת דוואבשה – שנחשבים אצל קהילותיהם כמי שהקריבו למען המטרה, צריך לזכור שההקרבה שלהם פוצתה במלואה, ויותר מכך. מי שהקריבו והוקרבו הכי הרבה אינם הם.
 
מצביע על כך משה הלברטל במאמרו המבריק 'התעלות עצמית, הקרבה ואלימות': "בכל מקרה שמצפון הוא שמוקרב בשם האמונה, יהיה אדם נוסף הסובל באופן ממשי מכך שאדם אחר הקריב את מצפונו." יש לזכור זאת תמיד.
 
ואולי לכן, במקרה המכונן של הקרבת המצפון למען האל, מגיע בדיוק בזמן מלאך שזועק "אל תשלח ידך אל הנער!", ומציל את אברהם.
:
(כתבתי עוד על העקדה בהקשר לכך כאן)