מעט על תפיסת האלימות של דאעש

שריפת הטייס הירדני מועאז אל-כסאסבה על ידי דאעש עוררה תמיהה אצל פרשנים למיניהם, שכן היא הביאה על דאעש את זעמו של הציבור המוסלמי הרחב בצורה חסרת תקדים. קראתי כבר שני מאמרים רציניים לכאורה שקבעו שהעניין פשוט לא ברור ולא מובן ושכנראה שדאעש הם פשוט death cult (למשל זה מהניו-יורקר). וואלה. בשביל ניתוח ברמה כזאת יש לנו את בנט.

מה שמחתי לקרוא אפוא את המאמר המלומד הזה, של חוקר בשם חסן חסן מאבו דאבי, שבמקום לקלל מסביר את ההגיון במעשי התנועה. חסן קושר את העניין לטקסט שפורסם כבר ב-2004, The Management of Savagery, שפופולרי למדי בחוגי התנועה. על פי חסן הוא נפוץ מאוד בקרב לוחמי ומפקדי דאעש ומשמש כעמוד תווך תיאולוגי של התנועה.

הרעיון המעניין של הטקסט הוא ההבדלה בין האסלאם לג'יהאד. האסלאם הוא האומה החיה בשלום ושלווה תחת חוקי האל. אבל הג'יהאד הוא השלב שלפני כן, והוא מתאפיין באכזריות, ואף אכזריות לשמה. "מי שעסק בג'יהאד יודע שהוא אינו אלא אלימות, גסות, הטלת אימה וטבח", כך על פי הטקסט. והרעיון הוא שאי אפשר להגיע אל המנוחה והנחלה אם לא עוברים קודם את השלב הברברי הזה – הוא נוראי, אבל הכרחי כדי להגיע אל שלטון האסלאם הסופי (הרעיון שלפני הגאולה תבוא תקופה קשה הוא כמובן ארכיטיפי בתנועות משיחיות).

האכזריות בשלב הזה נועדה לעורר אימה בכל מי שאינו חלק מלוחמי הג'יהאד. הניצחון הסופי יושג למעשה לא על ידי כוחות עודפים, אלא רק על ידי האימה והחרדה שמעוררים אצל האויב. על פי הטקסט אפילו סאלח א-דין ניצח רק בזכות מעשים שעוררו פחד, ולא בזכות תמרונים צבאיים. לכן מבחינת דאעש שריפת הטייס היא הגיונית: לא משנה שעכשיו יותר אנשים בזים להם – העיקר שגם מפחדים מהם. לא משנה שיותר אנשים נלחמים בהם, כי למספרים אין משמעות – רק לפחד.

במאמר יש עוד כמה תובנות מעניינות (למשל, שההוצאות להורג יהיו חייבות כל הזמן להפוך לאכזריות יותר ויותר), ובאמת כדאי לקרוא אותו. אבל מה שהוא לא אומר הוא שהטקסט המדובר גם כלל לא מבטיח ניצחון. הוא כולל אפשרות של כישלון, אלא שכישלון אינו הדבר הרע ביותר מבחינתו: ראשית, הוא יוביל לאכזריות נוספת. שנית, הוא עדיף מחיים תחת שלטון הכופרים. כך או כך, יש כאן תפיסה ופרוגרמה שאפשר להבין. וכל הטקסט המלבב חופשי להורדה כאן.

פאגניזם ללא פחד אינו ממש פגאניזם

אני לא מכיר את בעלת הבלוג הזה, אבל היא כתבה רשימה מצויינת על אחד הכשלים המרכזיים של הנאו-פגניזם העכשווי מנקודת מבט דתית. היא מתחילה את הרשימה מלגלוג על טקסט נאו-פגאני שמוקדש לאלה המצרית הקדומה סחמת, אלה שעל פי המיתולוגיה הרלוונטית ניסתה להשמיד את האנושות כולה, ועל פי הטקסט הנידון מצויינת להעצמה נשית. אבל הכותבת לא עומדת רק על חוסר הדיוק, אלא על חוסר המהות הפגאנית עצמה. הנה העיקר:

וישנה גם ההכחשה של כל מה שלא חביב או מגניב במיתולוגיות הנבזזות. האימה הקמאית האמיתית העומדת כמדומה בשורש הפגאניות הקדומה – הסגידה לכוחות הגדולים ממך, שיכולים למחוץ אותך, ויעשו זאת באופן שרירותי מהסיבות הקלושות ביותר – זרה לגמרי לאנשים האלה. היא דורשת קרבה וכפיפות לטבע, לגחמות של של מזג האוויר ושל חיות פרא, למגפה ולרעב, שכבר לא קיימות כלל במערב אירופה ובצפון אמריקה. ההכרה הבו-זמנית בגדולה ובאדישות זרה לבני המערב, החיים במקדשו מאיר הפנים של אלוהי ההשכלה וההומניזם, הלומדים מגן הילדים על ערך עצמי והתפתחות אישית, ומגיעים לטבע כמו התמימים שבתיירים. […] גם כשהיא מצהירה אחרת, בלב לבה הניאו-פגאניות מאמינה שהטבע נחמד. גרוע מכך, שהכל נחמד. הם לא יודעים פחד; ובלי פחד, כל העניין הוא משחק.

הכותבת עומדת היטב על לב העניין: הפחד. השרירותיות. הקרבה אל היסודות, אל הטבע (הטבע ממש, זה האכזרי). ללא אלה איזה מין פגאניות יש כאן?!? והאמת היא שזה לא נגמר בפגאניות. כלל המאמינים במערב איבדו מגע עם יסודות משמעותיים מהעולם הדתי הפרה-מודרני. עם היראה, עם האלימות, עם ההקרבה, עם הפולחן ההמוני, עם האקסטזה, עם המאגיה. הזה לא משהו שאפשר לעשות איתו יותר מדי, אבל לדעתי כדאי מאוד להיות מודעים לו.