פוריטניות

על הפוריטנים ועל שורשי תרבות הביטול

את גליון סיכום השנה שלו הקדיש מוסף גלריה של Haaretz הארץ לתרבות הביטול, Cancel Culture בלע"ז, תוך ניתוח חשוב של התופעה ודיון על יתרונותיה ונזקיה. כמי שהתבטא בעבר לא פעם נגד התופעה אני כמובן שמח שהגיע הרגע הזה, שבו נמצאים קולות מתוך השמאל שעומדים על הבעיות הרבות שיש בשיח הזה, שחלקים ממנו הם בפירוש אנטי-ליברליים.

הפרוייקט כולו נמצא ברשת (כתבו בו שני ליטמן, אורי קליין, אמיר מנדל, רונן טל, ניב הדס, דורון קורן, חגית גינזבורג, תמר קפלנסקי, גלעד מלצר, נירית אנדמן, ננו שבתאי, יסמין לוי ובן שלו) ואתם מוזמנים לחפש את המאמרים באתר. כאן אני רוצה להגיב רק על הפסקה בתמונה, מהמאמר של שני ליטמן, בה היא מצטטת את אן אפלבאום שמקשרת את הסיפור למנטליות הפוריטנית של המתיישבים בצפון אמריקה.

הפוריטנים היו פרוטסטנטים קלוויניסטים אדוקים ששמו במרכז חייהם הדתיים את הנאמנות לכתבי הקודש, את האמונה המצפונית והאותנטית, ואת ההסתייגות מטקסיוּת, היררכיה והומור. בספרו הראשון טען ההוגה וחוקר מדעי המדינה מייקל וולצר שהפוריטנים היו בעצם המהפכנים הפוליטיים הראשונים, שהציגו סוג חדש של סוכן חברתי: האידיאולוג הקנאי שמוכן להחריב עולם ישן כדי לבנות חדש.

יש אפוא אכן דמיון בין המנטליות הפוריטנית לזו של האקטיביסטים "המבטלים" של ימינו, ואין זה מקרה שהאתוס הזה עולה דווקא בארה"ב. יש להדגיש: זה כשלעצמו *אינו* אומר שתרבות הביטול היא שגויה או רעה – אין תופעה מודרנית שאין לה שורשים דתיים כלשהם – אבל הניתוח הזה חשוב להבנת הסיפור.

כפי שאפלבאום מאפיינת, ההחרמה, ההתנצלויות הטקסיות, ההקרבות הפומביות – כל אלה אכן מאפינים פוריטניים. אבל אני רוצה להוסיף עוד שני מאפיינים חשובים של הפוריטנים: תודעת החטא, והתנשאות.

ראשית, להיות פוריטן פירושו להיות מודע בכל רגע לאופיו הנפול של האדם. כולנו שרויים בחטא. ועל כולנו לחיות ברגשות אשמה תמידיים. יותר מכך: לא נוכל באמת להיות נושעים עד שלא נפנים לחלוטין את האשמה שלנו, שנמשכת מהחטא הקדמון. השוו: לא נוכל באמת להיות חופשיים עד שלא נבין באמת את הפריבילגיות שלנו, שנמשכים מיחסי הכוח בחברה. אז קדימה, check your privilege ותרגישו רע עם זה.

שנית, צריך לזכור שבשום שלב לא היה כל מי שחי באותן מושבות בריטיות ראשונות באמריקה פוריטן. היו הרבה נוצרים "רגילים". והדינמיקה השגורה בין הפוריטנים אליהם היתה כזו של עיקום אף. הפוריטנים היו תמיד נוצריים יותר, משכילים יותר, צודקים יותר, צדיקים יותר. הם ידעו איך צריך להיות נוצרים.

כך למשל, מפני שאי אפשר למצוא סימוכין לחג המולד בכתבי הקודש (ומפני שחגיגות כריסטמס היו קרנבלים שתויים של שמחה ואף פריצות), הפוריטנים בניו-אינגלנד לא חגגו כריסמס, ואף לפעמים אסרו לחגוג את החג. הם בזו לנוצרים שחגגו כריסמס כמו שהיום יש פרוגרסיבים שבזים לאמריקאים שחוגגים תנקסגיבינג.

הפוריטנים היו אליטה שבהחלט היתה מודעת לאליטיותה. הם סברו שהם "נבחרים" (elect) ושנוצרים אחרים אינם. מי שלא חשב כמוהם היה או בור או רשע (השוו: חסר השכלה, גזען). והם דאגו להבהיר לשכניהם את דעתם.

שלא יהיה ספק, הפוריטנים עשו הרבה דברים טובים. הם עמדו על חופש המצפון והנחילו עקרונות של ליברליזם ודמוקרטיה לארצות הברית. גם חלק הארי של הנאבקים נגד העבדות היו פוריטנים.

אבל הם היו קנאים דתיים אליטיסים נוקדנים וחסרי הומור. הם התבסמו בתחושת צדקנות דוגמטית והתנשאו תדיר על כל מי שלא חשב כמוהם. הרבה מהם הגיע לתרבות הביטול של ימינו.

אוקי בומר?

החרד"ל מושך בחוטי החרדים, ומעט על ההבדלים התיאולוגיים ביניהם

Captureכתבתי כמה פעמים בעבר שמאבקי השבת והכותל שהחרדים מנהלים בנחישות מקורם למעשה בדירבון ומימון של ציונות דתית חרד"לית. בגיליון שישי של 'מקור ראשון', בראיון לצביקה קליין מודה יעקב גרודקה, עורך האתר 'בחדרי חרדים', בדבר במפורש. החרד"ל הוא המושך בחוטים.

זה חשוב קודם כל כדי להבין מול מי אנחנו באמת נאבקים. מי שמעוניין לשנות את המרחב הציבורי המדינה, להפוך את המדינה לחרדית יותר, מי שלא בוחל בכפייה דתית ומקדם הדרת נשים – הם בראש ובראשונה החרד"ל. סמוטריץ', אריאל, רבני הקו ודומיהם. לחרדים בעיקר אכפת מהקהילות שלהם. תנו להם לשמור על אנ"ש, על השאר הם מוכנים להתפשר.

וזה מביא אותי לאבחנה השניה, המעניינת יותר ברמה התיאולוגית, לא הפרגמטית. החרדים (בהכללה כמובן), עם כל אדיקותם, לא חיים מתוך תפיסת עולם שאין בה אפשרות לפשרה. להפך. הם מבינים היטב שהם מיעוט, שהם תלויים ברוב. אפשר לומר שמבחינה מסויימת, תוך סיוגים שונים, לתפיסתם הם עדיין בגלות, וממילא צריך לשאת ולתת עם הפריץ. גם התפיסה הדתית שלהם (שוב, הכללה) אינה טהרנית במובן האידיאולוגי. הם מבינים שהעולם אינו מושלם, שבע יפול צדיק וקם, החטא הוא חלק מהחיים, עושים מה שיכולים.

החרד"ל שונה משתי הבחינות הללו: ראשית, הם לא תופסים עצמם כמיעוט, אלא כרוב המובלע. איך אמר הרב סדן לדנה ויס? את תתפכחי ותצטרפי אלינו. העם, בין אם מבין זאת או לא, איתם. הם לא בגלות, אלא בימות המשיח. והפריץ זה הם. כלומר הם בעל הבית. וכל האמת אצלם. ממילא אין שום מקום למשא ומתן, ויש כל הצדקה לכפות את רצונם על הכלל. והתפיסה הדתית שלהם? גם היא חסרת נכונות לפשרה, טהרנית (פוריטנית, תרתי משמע). הם מכוונים לעולם מושלם, נקי מחטא. ממלכת כהנים וגוי קדוש – בעזרת השם מחר בבוקר. אין אצלם שם מקום לפשרה.

אני מקווה שברור מי מסוכן יותר לזכויות הפרט של כולנו, למעמד האישה, ולדמוקרטיה הישראלית בכלל.